הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
4.8 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
1
5
3
7
סדרת משחקי הרעב

סדרת משחקי הרעב


דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
4.8 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
1
5
3
7

במקום 117.00  105.30 

0.00  במקום 117.00 

0.00  במקום 117.00 

סדרה:‎ משחקי הרעב - 3

תקציר

בעולם עתידני שנקרע לגזרים במלחמות הרסניות, ארצות הברית המבודדת מחולקת לשניים עשר מחוזות עניים ומוכי רעב הנשלטים בידי המחוז החזק והעשיר ביותר – הקפיטול. כדי להזכיר לבני המחוזות שאין ביכולתם למרוד, עליהם לשלוח בכל שנה שני מועמדים, נער ונערה מכל מחוז, להילחם עד מוות בזירה קטלנית לעיניי מצלמות, שישדרו את סבלם ואת מותם כתכנית ריאליטי האמורה לבדר את הקהל, שנמשכת 24/7.
המנצח או המנצחת – האחרון שנשאר חי בזירה, זוכה לשוב הביתה עטור תהילה ולהאכיל את משפחתו למשך כל חייו. קטניס אוורדין, ציידת מיומנת הדואגת למשפחתה מאז שהייתה ילדה בת אחת עשרה, נשלחת לזירה כשבאמתחתה סיכה עם סמל מיוד במינו, טינה עזה לקפיטול ורגשות סותרים בקשר למתחרה שנשלח עמה, פיטה מלארק, לו היא חבה את חייה. הקרבות עם המתמודדים האחרים בזירה הם כאין וכאפס לעומת מה שקטניס צריכה לעבור בהמשך. היא מגלה שמחיר הניצחון עשוי להיות יקר מאין כמוהו, ושהקרב שלה מתנהל הרבה מעבר לגבולות הזירה.
המשך קריאה
  • ISBN: 50001
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 01/02/2013
  • שם המחבר: סוזן קולינס
  • תורגם ע"י: אברם קנטור

ביקורות



מדובר באחד הספרים הכי אהובים עליי בכל העולם. אני קוראת אותו כשאני מרגישה שהעולם מעיק עליי, אני קוראת אותו כשבא לי להשתחרר ממחסום קריאה, אני קוראת אותו כשאני חולה במעברי העונות, כשאני עייפה וצריכה להישאר ערה בהמתנה למשהו, אני קוראת אותו כשאני מרגישה שאני צריכה שוב.

חלקית אני מאשימה בזה את המתרגמת. נראה כי יעל אכמון נטלה לעצמה משימה לתרגם את כל הספרים האהובים עליי ביותר בעולם, ביניהם "ההוביט", "דברי" ו-13 סיבות". התרגום כל כך קולח ונפלא, המקצועיות של יעל אכמון מנגישה את הטקסט לקוראים בטבעיות בלתי מתאמצת, מקרבת את העלילה למציאות שלנו עד כדי כך שאפשר כמעט לראות אותה מתרחשת מחוץ לחלון – אף על פי שמדובר בדיסטופיה עתידנית המתרחשת בעולם מאוד מאוד אמריקאי.

אז למה אני כל כך אוהבת את "משחקי הרעב" עד כדי לקרוא לעצמי "פאנגירל" – מעריצה שרופה? הסיבות רבות ומגוונות.

אדלג על התקציר של העלילה ברשותכם, כיוון שכולם כבר יודעים פחות או יותר במה מדובר. מי שבכל זאת מעוניין בתקציר יכול למצוא אותו כאן.
אציין בראש ובראשונה את השטף של הנרטיב דרך עיניה של הגיבורה בגוף ראשון הווה חובר אל השפה עצמה ויחדיו הם מפתלים את הקוראים עמוק אל תוך העלילה (שאם להודות באמת היא טעונת שיפור וארחיב על כך בהמשך), כובלים אותו באופן שמאוד מקשה להפסיק את הקריאה, בפעם העשרים כמו בפעם הראשונה – ואני עברתי את הפעם העשרים מזמן.

קטניס היא גיבורה פשוט מצוינת בעיניי. סוזן קולינס מאפיינת את הגיבורה הנשית שלה בתכונות שבמשך הרבה מאוד זמן שויכו באופן סטריאוטיפי לגיבורים גברים – ריחוק רגשי על גבול האטימות, מסתורין, קשיחות. זה הרגיש כמו עוד צעד אחד קדימה בדרך לייצוג שוויוני של נשים בתרבות ובמדיה, שכן לא חסרות במציאות נשים קשוחות מאוד כמו שלא חסרים גברים רכי לב. הרגשתי שטרם נתקלתי בגיבורה כזו, והחידוש מצא חן בעיניי מאוד. התכונות הללו של קטניס היו בעלות יתרונות רבים אבל גם העניקו לה חסרונות בשפע, יוצרים גיבורה אמינה מאוד ובלתי נשכחת. אחרי קולינס צצו הרבה מאוד גיבורות מהסוג הזה, שהראו שוב שאפשר להציג נשים עם מגוון של תכונות, בתפקידים לא סטריאוטיפיים.

זאת ועוד, מצאתי את תיאורי הרגשות של קטניס שכמו מדברת אל הקוראים כמו בזמן ההתרחשות, מאוד אותנטיים ונוגעים ללב, כתובים בהמון פשטות ונטול יומרות. קולינס מצליחה בכמה מילים בודדות לפרוט על המיתרים הנכונים שמשחררים מפל של רגשות. הכותבת מציירת תמונה חיה וחדה וברורה מאוד של השדים בראשה של קטניס, הסיוטים שלה, הפחדים שלה.

זוהי, כך גיליתי, אחת ממעלותיה הגדולות של קולינס כסופרת, והיא עושה זאת גם בספרים אחרים פרי עטה, כמו הסדרה הנהדרת לילדים: "עולמטה" וגם בספר שכתבה לילדים צעירים הרבה יותר, בו היא מספרת על התקופה בה אביה נעדר מן הבית בשעה שלחם במלחמת וייטנאם.

אלה מבינינו שעוד דוגלים בגישה שמרנית כלפי ספרות פנטזיה ומדע בדיוני טוענים כי הספרים לא רק אלימים אלא מנותקים מהמציאות, ועדיף להם לילדים לקרוא על דברים שיש להם "ערך בעולם האמיתית", ולא פנטזיות.

וזה, איך לומר בעדינות - בכן, בולשיט.

ספריה של קולינס מותחים ביקורת קטלנית על המציאות שלנו: מן ההשוואה בין תרבות הריאליטי והקוליסיאום של רומא, דרך תרבות הצריכה ועד למיתוס היופי, קולינס שולחת את חצי הביקורת החברתית שלה לכל מקום.

למדינה הדיסטופית העתידנית שלה, שבכדי לשמר את השלטון שולחת נערים ונערות למות בתכנית ריאליטי מחרידה, קוראים "פאנם". כן, מהביטוי "פאנם אט קירקסס", לחם ושעשועים – ביקורת חריפה על השלטון ש"מרדים" את האזרחים בעזרת, ובכן, לחם ושעשועים, ועל האזרחים שמסתפקים בהם במקום לדרוש צדק. יתירה מזאת מדובר בעולם שבו המחוז הראשי, הקפיטול, מעביד את אנשי המחוזות האחרים שמספקים לו את חומרי הגלם המאפשרים לו לחיות חיי מותרות ברמה גבוהה מאוד. הקפיטול השב נהנה מהמותרות בעודו מדכא ביד רמה את המחוזות האחרים, ואם אתם לא רואים עד כמה זה קרוב למציאות בעולם שלנו, ובכן, אתם התהליכים.

אבל ברצינות: האלימות המוצגת ב"משחקי הרעב" היא לא אלימות לשם אלימות. היא לא שם כדי שנהנה ממנה (טוב נו, לא לגמרי בכל אופן), והיא משרתת את אחד המסרים החשובים של הספר – התנגדות נחרצת לתרבות הריאליטי. ההשוואה בין תרבות הריאליטי לקוליסיאום הרומי היא גאונית בעיניי. אנחנו נוטים לדבר על ההיסטוריה כעל דבר שחלף, תקופות שפסו מן העולם, נוטים לטפוח לעצמנו כחברה על השכם, להראות לעצמנו כמה התקדמנו מאז ימי תרבות יוון ורומא, מימי הביניים, מן המאה ה-19, כמה אנחנו שונים מהאנשים החשוכים והאכזריים שחיו אז שלא נתנו זכויות לנשים והחזיקו בעבדים. קולינס שומטת את הקרקע מתחת להנחות הללו ושואלת: האומנם? היא מציעה שיש יסוד אכזרי ששזור כחוט השני בתרבות שלנו לאורך התקופות השונות, יצר הרג ואלימות, שכלל לא בטוח שניתן לרסנו.

אחד הקטעים הכי נפלאים בעיניי בספר הוא התהיות של קטניס על אורח החיים בקפיטול, שמציבים לנו מראה מאוד לא נעימה מול העיניים. כדי שקטניס תהיה פופולארית ותקבל מימון בזירה שיסייע לה לשרוד, על המפיקים לגרום לה להתאים לאידיאל היופי של הקפיטול – היינו רזה אבל עתירת שדיים, חלקה משיער, נטולת פגמים וצלקות. קטניס היא הדמות הראשונה שנתקלתי בה בתרבות הפופולארית שמדברת על כמה שזה אידיוטי במקום ליהנות מהזוהר. היא מתמרמרת אפילו על אי הצדק בדרישה מנשים להסיר שיער, ומרגישה חשופה ולא בטוחה בעצמה ללא שערות על הרגליים. היא מדברת על עודף משקל וזיקנה כעל סמלי סטטוס במחוז 12, מושא לקנאה שאין צורך להתבייש בו או להסתירו.

הרבה ביקורות נכתבו בגנותה של קולינס בגלל שהרעיון כביכול לא מקורי. אבל נו, באמת: אם נחטט עמוק עמוק נגלה שיש מספר מוגבל מאוד של רעיונות שממוחזרים בדרכים שונות בתקופות שונות, וכל יוצר הופך אותן למשהו אחר. נכון, היה סרט קוריאני בשם "באטל רויאל" עם רעיון מאוד דומה, שבא למחות כנגד האלימות בבתי הספר – אבל הוא בקושי נגע במיתוס היופי, בתכניות הריאליטי ובוודאי לא ערך השווה ברורה כל כך ליוון ורומא. אז לפני שקופצים בביקורת מתלהמת על כמה משחקי הרעב "לא מקורי", נא לגגל את המילים "מקורות השראה" ולקרוא בתשומת לב את התוצאות.

מובן מאליו שהסדרה לא חפה מבעיות: הנבל הראשי של העלילה לא משכנע בעליל, הוא לא הצליח לקנות לעצמו מקום של כבוד בין וולדמורט וסאורון. בספר האחרון בעיקר, דומה כי הכותבת מפגינה חוסר יכולת או רצון לעמוד בציפיות של העלילה שנעשית יותר ויותר מורכבת. היא נמנעת פעם אחר פעם מ"ללכלך" את גיבורת הספר בפוליטיקה, כאילו חוששת שמא תשעמם את קוראיה בתיאורי תככים ומהלכים פוליטיים – אבל זה הכי בדיוק מה שבאנו לקרוא, לא? קולינס מפילה את הגיבורה פצועה פעם אחר פעם, וכך מתרחשת עלילת הספר בעת שהגיבורה שקועה בשינה ומתעוררת בדיוק בזמן להיכנס לתוך קטע האקשן הבא – ואלו רק שתי דוגמאות מתוך ביקורות רבות שנכתבו על הספר.

ביקורת נוספת מוצדקת מאוד קשורה לא רק לספר אלא גם לעיבודו לקולנוע. בהופכו לסרט עטור תקציב וכוכבים הוליוודיים (מצטערת, ג'ניפר לורנס וסאם קלאפלין, אני אישית מתה עליכם אבל הביקורת הזו חייבת להיכתב!!), "משחקי הרעב" נהיה חלק מהתרבות שהוא יוצא נגדה בחריפות עזה כל כך. כך מדגימה התרבות היטב את דבריו של ג'ורג' מרטין ב"משחקי הרעב" – בחיים המפלצות תמיד מנצחות, ומפלצת-התרבות שלנו מסוגלת לבלוע ולהכיל בתוכה גם את הביקורת הזו, להפוך אותה לחלק ממנה.

אני מסכימה שלא מדובר ביצירת מופת, אבל בהחלט הייתי שמחה לראות את הספר הזה הופך לקלאסיקה מודרנית. אני מוצאת את עצמי חוזרת אליו פעם אחר פעם בשביל הכוונה או נחמה או פשוט כי לקרוא על הצרות של קטניס גורם לבעיותיי שלי להיראות מינוריות כל כך...

משחקי הרעב יכול להיות מנוף נהדר לשוחח בעזרתו עם אנשים צעירים על צדק חברתי, חלוקת משאבים הוגנת, צרכנות נבונה, קפיטליזם חזירי וניצול, על מיתוס היופי ועל נזקיה של תרבות הריאליטי.

אה, וחוץ מזה הוא סוחף ונפלא ומרגש בטירוף והוא פשוט כיף אדיר. מומלץ ביותר.

סקירות הגולשים

  • אבישי
    אבישי
    סדרה מצוינת שמעבירה לדעתי ביקורת קשה על עולם הראליטי של היום. הביקורת כמובן היא בצורה מוקצנת, אבל כל אחד צריך לשאול את עצמו אם באמת אנחנו צריכים את התרבות הזאת.
  • אבישי
    אבישי
    סדרה מצוינת שמעבירה לדעתי ביקורת קשה על עולם הראליטי של היום. הביקורת כמובן היא בצורה מוקצנת, אבל כל אחד צריך לשאול את עצמו אם באמת אנחנו צריכים את התרבות הזאת.
  • אסתי
    אסתי
    אין מה להגיד- אחת הטרילוגיות הכי טובות שיש! מקורי, לא צפוי... פשוט מדהים! מאוד מומלץ!
  • לימור
    לימור
    טרילוגיה מעולה, קריאה זורמת ומותחת החיבור לעלילה ולדמויות מיידי. סדרה מומלצת גם למי שמתחיל להתעניין בז'אנר.
  • לימור
    לימור
    טרילוגיה מעולה, קריאה זורמת ומותחת החיבור לעלילה ולדמויות מיידי. סדרה מומלצת גם למי שמתחיל להתעניין בז'אנר.
  • דריה
    דריה
    סדרה קלה לקריאה לאוהבי הז´אנר
  • אירה
    אירה
    טרילוגיית ספרים קצרה, קלה לקריאה ומותחת. אהבתי בעיקר את שני הספרים הראשונים. למרות העולם שנברא בספרים קל להזדהות עם הדמויות ולדמיין את ההתרחשויות.

הוספת ביקורת

רק משתמשים רשומים מורשים להוסיף ביקורות. אנא התחברו או הירשמו