הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
6 דירוגים
4.2 ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
2
5
3
3
מאחורי מסכה או: כוחה של אישה

מאחורי מסכה או: כוחה של אישה


דרג ספר זה מתוך 5
6 דירוגים
4.2 ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
2
5
3
3
30.00 
30.00 

תקציר

העלמה ג'ין מיור מגיעה לבית קובנטרי ללמד את בלה בת השש-עשרה מוזיקה, צרפתית וציור. לאחר שהיא מפגינה את כישוריה לשביעות רצונם של הגברת קובנטרי, הדודנית לוצ'יה והאחים אדוארד וג'רלד, הגברת קובנטרי נאותה להקציב לה שלושים ימי ניסיון כדי לבחון אם ביכולתה לעמוד במשימה החינוכית שהוטלה עליה ולהיות לאומנת החדשה של בתה.
העלמה מיור מופנית לחדרה. שם, בחסות הווילונות המוסטים, היא מוזגת לעצמה משקה תוסס מתוך בקבוקון שהיא מוציאה ממטלטליה והוגה בתכניותיה ליום המחרת. לגברת קובנטרי סיפרה שהיא בת תשע-עשרה, אך כשהיא מסירה את האיפור ומתירה את הצמות היא הופכת להיות אישה בת שלושים.
לעיני הקורא נפרשת מזימה מורכבת של רומנטיקה ומרד, תככנות וצניעות, העמדת פנים והושטת יד בעוד ג'ין מנצלת את כישרונותיה ואת הליכותיה כדי לפלס את דרכה אל לב לבו של בית קובנטרי.
הנובלה מאחורי מסכה או: כוחה של אישה פורסמה בשעתה כיצירתו של א"מ ברנרד, שם העט של לואיזה מיי אלקוט, מחברת הקלאסיקה נשים קטנות. הנובלה מציגה פן אחר במכלול יצירתה הספרותית של אלקוט, והיא מובאת כאן לראשונה בעברית, בתרגומה המשובח והקולח של שירלי פינצי-לב ובליווי אחרית דבר מאירת עיניים מאת ד"ר מישל הורוביץ, ראש החוג להוראת האנגלית במכללת לוינסקי לחינוך.
המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-7664-08-7
  • גודל (עמ'): 157
  • מו"ל: תמיר-סנדיק
  • יצא לאור ב-: 17/01/2015
  • שם המחבר: לואיזה מיי אלקוט
  • תורגם ע"י: שירלי פינצי-לב

ביקורות



זוכרים את לואיזה מיי אלקוט? זו שכתבה את "נשים קטנות", רומן נאיבי כזה ונוגע ללב שמיועד לכל המשפחה? ובכן, מסתבר שזו רק מסכה!

והנה לואיזה מיי אלקוט האמיתית:

"מאחורי מסכה או: כוחה של אישה" הוא רומן תוסס, משתלח וסקסי שאם לא הייתי בודקת שוב ושוב את הכריכה שלו לא הייתי מאמינה שמחברת "נשים קטנות" כתבה את זה. אם כי עד שהגעתי לסוף הרומן כבר יכולתי לזהות את המגע הייחודי שלה, כמו גם כמה וכמה נושאים שצפו ועלו גם ב"נשים קטנות".
הסיפור נפתח בג'ין מור, אומנת סקוטית בת תשע עשרה, מתוקה ומבריקה כשם שהיא ענייה ושברירית. המעסיקים שלה הם משפחה אנגלית עשירה. מהרגע הראשון היא מפגינה כלפי כל אחד מבני הבית את היחס שיכבוש אותו וחודרת ללב של כל אחד ואחת מהם. הנגינה והצרפתית שלה מושלמות, מזגה מתוק ונוח, היא ברייה עליזה ומשעשעת חרף החיים האיומים שכנראה עברו עליה כעלמה חרת אמצעים התלויה בחסדיהם של הבריות. על פניו אין טובה ממנה להקנות לנערה בת שש עשרה את הכישורים הנחוצים לעלמה כדי להצליח בחברה. היא מבצעת תפקידה על הצד הטוב ביותר – טוב מדי, לדעת כמה מהנוכחים בבית.

אבל, כמו שכתוב בתקציר: ברגע שהיא לבד בחדרה, כשאין סביבה איש מלבד הקוראים המרותקים, מסתבר שהיא מבוגרת בהרבה ממה שהיא אומרת שהיא – מותשת, כעורה ואלכוהוליסטית, נושאת סימנים מובהקים של חיים-קודמים סוערים למדי.

מכאן ואילך הקורא מרותק אליה, כשהשאלה המנקרת במוחו כל העת היא: מי העלמה הזו באמת? ממה היא בורחת? מה היא מסתירה? ומה מטרתה בבואה לבית הזה? התשובות מתגלות רק ממש לקראת סוף הספר.

בינתיים הקוראים נהנים ממעלליה של ה"אומנת" בבית: היא מרעיפה חיבה על בני המשפחה שמחבבים אותה,מקסימה ומפלרטטת, מתוקה ודברנית – אך כשאיש לא רואה היא גם יודעת "לשלוף קוצים" ומפנה כתף קרה אל אלו שאינם מחבבים אותה, ונעשית נוזפנית ומסוגרת, ביישנית וקודרת לסירוגין.
היא מתמרנת את בני הבית באופן המפלג לאט ובעקביות את המשפחה הקטנה והשקטה, מסובבת אותם על האצבע הקטנה שלה, והתוצאות בלתי צפויות בעליל. אבל האם כל רצונה הוא באמת אך ורק לזרוע מהומה?

לואיזה מיי אלקוט יצרה סוג ייחודי מאוד של דמות, המצטרפת לרשימת הדמויות השליליות שאנחנו לא מסוגלים שלא להעריץ אותן: ליידי סוזן של ג'יין אוסטן, סקארלט אוהרה של מרגרט מיטשל ואחרות. דמות שהיא הגיבורה והאנטגוניסטית בעת ובעונה אחת. דמותה המרתקת של ג'ין מור גורמת לקוראים לתמוך בה גם כשהשכל הישר והמוסר הטוב לא ממש לצדה. אני אישית מתה על דמויות כאלה.

מדובר ביצירה חתרנית מאוד, שמכירה היטב את הסטריאוטיפים על נשים, מודעת אליהם ומשתעשעת איתם. בסופו של דבר, ההתנהגות הסטריאוטיפית של ג'ין מור שמושכת אליה נשים וגברים כאחד אינה אלא הצגה, דרכה חושפת האומנת את חולשותיהם של הגברים. אלקוט מציגה את הגבריות באור מגוחך מאוד וגורמת לקורא להרהר האם מגדר הוא אכן בסך הכל פרפורמנס, יותר ממאה שנים לפני ג'ודית באטלר.

רובד נוסף של היצירה שדווקא כן הזכיר לי את "נשים קטנות" הוא המקום בו בחרה הסופרת כרקע לסיפורה. מרתק היה לקרוא סיפור על אנגליה מנקודת המבט של אמריקאית שחיה באותה תקופה. בדומה ל"נפילת בית אשר" מאת אדגר אלן פו שנכתב ב-1839, הרומן שכתבה מיי אלקוט ב-1866 עוסק במידה רבה בהתפוררות הבית הבריטי, אולי כסמל להתפוררות של האימפריה הבריטית ועלייתה של מעצמה עולמית חדשה ופרוגרסיבית; נו, אתם יודעים – כזו שמוכנה לעבוד למחייתה, ולא בזה לאנשים העובדים המרוויחים את לחמם. כאן אולי ראיתי את הקשר הכי מובהק בין "מאחורי המסכה" ו"נשים קטנות".

באחד הפרקים של "נשים קטנות" פוגשות בנות משפחת מארץ' את ידידיו האנגלים של השכן שלהן לורי, והם כולם יוצאים יחד לפיקניק מהנה. אלקוט מתארת כיצד האנגלים מופתעים ונדהמים מחופשיותן וכנותן של הנערות האמריקאיות: הם נדהמים מהתנהגותה המשוחררת (סאבטקסט – גברית) של ג'ו, ומן העובדה שמג, האחות הבכירה, מעיזה להתגאות בעובדה שהיא אישה עובדת ובעלת הכנסה משלה - אומנת לילדים קטנים, לא פחות! הבושה! האנגלייה העשירה ממש נרתעת ממנה לאחר מכן ואף מעירה משהו על מוזרותם של האמריקאים, שאינם חשים סלידה ממעמד האומנות והמורות. המשפחה האנגלית ב"מאחורי המסכה" מזלזלת באומנת לפני שהיא מגיעה – ומשלמת את המחיר. ועוד איך.

תיאור הבן הבכור של המשפחה האנגלית מחזק מאוד את הרושם שלי על הספר הזה, גם מבחינת החתרנות המגדרית וגם מהמתיחות התרבותית בין האנגלים לאמריקאים: מדובר בבחור ציני ועצל בעל אגו מנופח שאינו יודע דבר וחצי דבר על המתנהל באחוזתו, הזקוק לדרבון מסמיה הנשיים של ג'ין מור כדי לבצע את חובותיו כבעל אדמות. ואם זה לא חתרני אני לא יודעת מה כן.

מדובר ביצירה עשירה ונפלאה, תיאטרלית ביותר ממובן אחד, תיבול פארודי ומרענן לקלאסיקות האנגליות האהובות של המאה ה-19. רוצו לקרוא!

סקירות הגולשים

  • מירית וולך
    מירית וולך
    הספר נפתח בציפייתם של בני המשפחה לאומנת החדשה עבור הילדה הצעירה, מלבדה שוהים במקום האם, שני אחיה הגדולים ובת דודה המיועדת להינשא לבכור מביניהם.
    האומנת מגיעה ועולה על הציפיות של כולם, בכל מובן אפשרי – מצד אחד היא מושלמת, מלמדת בצורה מעניינת, מבדרת את כולם, משרתת אותם בשעת בין הערביים אם בהגשת תה ואם בנגינה ושירה, ומצד שני לקורא מתגלה כבר בהתחלה שהיא מתחכמנת משהו מאחורי החזות. שהיא לא צעירה כשם שהיא מציגה את עצמה, שיש לה כוונות כלשהן ושהיא פורשת רשת על כולם.
    ואכן, היא משפיעה במהירה על כל בני המשפחה, בוחשת ידה ומפעילה כל אחד ואחד מהם בדיוק כמו שהיא רוצה.
    אין ספק שזהו ספר שונה בתכלית מספרה המוכר של לואיזה מיי אלקוט, “נשים קטנות”, שגם אני גדלתי עליו…
    יצירה למבוגרים עם רבדי סיפור שונים.אני אף פעם לא יודעת אם להעריץ נשים שמסוגלות לתמרן ככה את הסובבים כרצונן, לקנא בהן, לשנוא אות, לחשוב כמה מוסרית הן לא בסדר, או לרחם עליהן שהן לא מרשות לעצמן להיות – פשוט עצמן.
    לפעמים אני מרגישה “אישה מקולקלת” בגלל שאני לא מסוגלת להפעיל את כל סביבתי, כמו האומנת בסיפור, איפה מסתתר הכח הנשי הזה שלי? לאן הוא נעלם? ולפעמים אני חושבת שמספיק הקצת פה וקצת שם שאני עושה כדי לדעת שיש לי את זה, ושאני משתמשת בזה רק לדברים קטנים ולא בעייתיים (כששיפצנו, למשל, היו עובדים שרק אני דיברתי איתם, כי מול אישה הם ניסו כמיטב יכולתם לעזור ולהסביר ומול החצי הם בעיקר התווכחו).
    הספר גרם לי להרבה מחשבות בנושא הזה, ואין לי מסקנה, רק תהיות…
  • אביגייל
    אביגייל
    מסיימת לקרוא את הספר הזה עם חיוך ואומרת לעצמי- “זה ספר טוב! כתוב טוב,עלילה נפלאה,לא משעמם ולא ארוך מדי.

    העלמה ג’יין מיור מציגה עצמה כנערה בת 19 כשהיא מגיעה למשפחת קובנטרי ללמד את בלה מוזיקה,צרפתית וציור. אלא שהעלמה בת ה-19 אינה כה צעירה ואינה כה תמימה או מסכנה כפי שהיא מציגה עצמה בפני המשפחה כדי למצוא חן בעיניהם. היא אמנם שובה את ליבם אולם מטרתה היא אחרת לגמרי.היא תגיע אל המטרה בדרכי תככנות,העמדת פנים,ודרך פסיכולוגית מיוחדת רק לה.

    זהו אינו רק סיפורה של ג’יין מיור זהו סיפורן של נשים באנגליה שבתקופת האצולה וחשיבותם של חיי החברה. אם לא היית אישה בעלת מעמד או ממשפחה אצילית לכאורה, הרי שנועדת לחיות בתחתית וג’יין מיור שעוטה על עצמה מסכה אחת ועוד אחת מפלסת את דרכה.

    יש לג’יין מיור כריזמה וחדות שמיעה ואבחנה שעוזרות לה להתנהל במשפחה בערמומיות מצד אחד ובגילוי האמת מצד שני. אמת שאיש לא יאמין לה.

    גם אם תצליח ג’יין מיור במזימתה האם אכן ישתנו חייה לטובה או שאולי דווקא אז היא מאבדת משהו מעצמה? וזה מוביל אותנו לאחרית הדבר שבסוף הספר שמוסיפה נדבך מרתק לתקופה ולעלילה והופכת את הספר מספר טוב לספר משובח.

    אי אפשר לסיים את הסקירה מבלי לשבח את תרגום הספר. זהו סיפור בריטי קלאסי שתורגם לראשונה לעברית ע”י שירלי פינצי-לב . לא פשוט לתרגם סגנון כתיבה שכזה והמתרגמת עשתה כאן עבודה נהדרת. קריאת הספר משתווה לצפייה בסרט בריטי עם מבטא בריטי כבד דהיינו,המתרגמת הצליחה בכשרונה הרב להעביר את המבטא ואת סגנון הדיבור לספר וזו לחלוטין אינה משימה קלה. לא נשכח שתרגום לא טוב עלול לקלקל כל ספר טוב ככל שיהיה.
  • מירי
    מירי
    העלילה מתרחשת באנגליה במאה השמונה עשרה בתקופה ויקטוריאנית נוקשה המאופיינת בטקסים וגינוני נימוסים רבים, הבדלי מעמדות והבדלים מגדריים בהם מעמד האישה אינו זהה למעמדו של הגבר.
    העלמה ג’יין מיור המציגה עצמה כנערה בת 19 מגיעה למשפחת קובנטרי, משפחת אצולה ללמד את בלה בת ה- 16 מוזיקה, צרפתית וציור. לאחר שהיא מפגינה את כישוריה לשביעות רצונם של הגברת קובנטרי ושאר בני המשפחה, היא מקבלת מגברת קובנטרי שלושים ימי חסד- שלושים ימי ניסיון כדי לבדוק האם היא מסוגלת למלא את המשימה שלשמה היא הגיעה ולהיות לאומנת החדשה של בלה.
    כבר בפתיחה הקורא לומד כי העלמה ג’יין מיור אינה באמת בת 19 ואינה מסכנה כפי שהיא מציגה עצמה בפני המשפחה. יש לה מטרה והיא תעשה הכל על מנת להשיג את המטרה גם אם זה אומר להשתמש בתחבולות, תככנות, רמאות והתחזות לאחרת כל הדרכים כשרות להשגת המטרה. ג’יין מיור שואפת להשתייך למעמד האצולה ומבחינתה המטרה מקדשת את האמצעים. האם תצליח ג’יין מיור במזימתה ? האם אכן ישתנו חייה לטובה או שאולי לא והיא תפסיד הכל? את כל זאת תצטרכו לקרוא בספר.
    העלילה עוסקת לא רק בחייה של ג’יין מיור וברצונה להשתייך למעמד האצולה אלא בחייהן ומעמדן של הנשים באנגליה. אם לא השתייכת למשפחה בעלת מעמד חייך היו בתחתית הסולם.
    כשאני מלווה את ג’יין מיור במעלליה תוך כדי קריאה חשבתי לעצמי כי גם אנחנו בחיי היום יום עוטים על פנינו מסיכות. יש כאן מידה מסויימת של אירוניה כיון שלואיזה מיי אלקוט עצמה השתמשה בסוג של מסיכה- שם בדוי של גבר כדי לפרסם את הספר. יחד עם זאת היא הצליחה לא רק לחשוף אותי למעמד האישה במאה השמונה עשרה באנגליה אלא גם לעורר את השאלות האם ואיזה מסיכות אנו עוטים על עצמנו בחיי היום-יום? מי הם הפנים שמאחורי המסכה? האם מי שאנחנו חשים שאנחנו זה גם מה שאנחנו מציגים כלפי חוץ? האם גם בימינו המסכה היא חלק ממערכת הנורמות וההתנהגות שהחברה דורשת מהיחיד ?
    אחת התובנות שלקחתי איתי מהקריאה היא שלעיתים אנו זקוקים למסיכות כדי לשמור על עצמנו. ניתן לדמות את המסכה לשריון דמיוני שמגונן עלינו מפני המציאות, ושעוזר לנו ליצור מציאות מדומה. הבעיה היא שלפעמים אנחנו מזדהים יותר מידי עם המסכה, מדחיקים את אישיותנו האמיתית ומשחקים את התפקיד שבחרנו לעצמנו. לכן חשוב להכיר את המסכות שלנו. לדעת מתי כדאי לחבוש אותן ומתי כדאי להסיר אותן. חשוב שלא נזדהה עם המסכה יותר מדי ושנדע ונבין שהמסכה איננה אנחנו עצמנו .אנחנו משתמשים במסכות ובתחפושות גם בחיי היום-יום. זה לא דבר רע זה מראה שאנחנו יודעים להשתנות ולהתאים עצמנו לסביבה, אבל צריך לשים לב שאת הדברים החשובים באמת אנחנו לא משנים. שיש לנו זהות אמיתית שהיא שלנו ואנחנו נאמנים לדברים שחשובים לנו.
    הספר קריא מאד והעלילה זורמת. אפשר לסיימו במספר שעות.
    קראתי, חשבת, הבהרתי לעצמי נקודות חשובות בחיים, נהניתי ואני ממליצה על הספר.
    http://saloona.co.il/lanmir/?p=85?ref=blog_main

הוספת ביקורת

רק משתמשים רשומים מורשים להוסיף ביקורות. אנא התחברו או הירשמו