הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
2
לשכוח
פרדריקה עמליה פינקלשטיין

לשכוח

פרדריקה עמליה פינקלשטיין

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
2
30.00 
30.00 

תקציר

"קוראים לי אלמה ואף פעם לא עברתי מלחמה. כשהתבגרתי, האזנתי לדאפט פאנק, שתיתי קוקה קולה ושיחקתי משחקי וידאו בפלייסטשן. יום אחד גיליתי שסבא שלי ברח מפולין כמה שנים לפני מלחמת העולם השנייה, לפני השואה. הרבה זמן המילה עצבנה אותי, כי היא דיברה על משהו שאי-אפשר לתאר.
אבל בשישי בערב, כשמצאתי את עצמי פנים אל פנים עם הנכדה של אדולף אייכמן והיא לא הצליחה לזכור את שם המחנה אושוויץ, חשתי צביטה של כאב שנמשכה כמה רגעים.
זכרתי את הציטוט מהזהו אדם מאת פרימו לוי: "לעולם אל תשכח מה קרה, לא, לעולם לא תשכח." נדמה לי שאני רוצה לעשות בדיוק ההפך. אני רוצה לשכוח הכול."
  • ISBN: 978-965-7664-11-7
  • גודל (עמ'): 150
  • מו"ל: תמיר-סנדיק
  • יצא לאור ב-: 05/04/2015
  • שם המחבר: פרדריקה עמליה פינקלשטיין
  • תורגם ע"י: אחינעם אסתר ברגר

סקירות הגולשים

  • סיגי
    סיגי
    פתיחה עוצמתית לספר 'לשכוח': "השמדת היהודים. אני לא מתכוונת לרדת לפרטים. כבר טחנו לכם אותם עד דק. כבר כפו עליכם סיפורי זוועות מהסוג של לילה וערפל, אשר השפילו את רוחכם מרוב אשמה."

    גיבורת הספר אלמה שהיא בגילאים 20-25 פורשת את בליל מחשבותיה בפני הקורא ברמה כזאת קשה, שלא ניתן לו מרווח לנשימה. אלמה רוצה לשכוח בחדות הכל ולמחוק את השואה הארורה מהזיכרון שלה. את הספר התחלתי לקרוא ולאחר שליש ממנו חשבתי לנטוש אותו. אולם סקירות רבות שקראתי עליו שכנעו אותי שאסור לי לוותר. בוקר אחד ישבתי והתחלתי לקרוא את 'לשכוח' מההתחלה וברצף ואחרי שעתיים וחצי של קריאה מרגשת, פילוסופית ולא פשוטה סיימתי אותו ואלה רשמיי ממנו.

    אלמה משלבת את השואה הנוראה במחשבותיה, והזיותיה. המתים עוקבים אחריה, הם בתוך מחשבותיה, צצים לידה בכל שעות היום והלילה מתבוננים בה ובחייה. "מוות ואהבה הן שתי המילים שהכי מפחידות אותי בעולם." המתים מגעילים אותה, בדמיונה צצות צנצנות מלאות בשיער עור וציפורניים, הם הושמדו כמו חולדות והסיפור הזה מנקר לה בראש ומסרב להרפות. יש בתוכה תחינה נואשת "כל החיים לפני; אין כל סיבה שאקבר תחת מפולת של מחשבות קודרות."
  • מירי
    מירי
    את חווית הקריאה שלי בספר אני רוצה לפתוח בסיפור בו אני משתמשת כאשר אני מנחה קבוצות דוקא בנושא הקשור לאושר ושמחה.
    איני יודעת את מקור הסיפור המספר כי :
    ביום היוולדו של האדם אלוהים מפקיד בידיו שתי קופסאות. האחת לאחסן את רגעי האושר והשנייה לאחסן את רגעי הצער והכאב. בבוא יומו של האדם הוא מתייצב בפני בוראו המבקש ממנו לפתוח את קופסת האושר וברגע אחד מתמלא החדר בכל רגעי האושר והשמחה שחווה האדם. כאשר מתבקש האדם לפתוח את הקופסא השנייה הוא מתכווץ כי אינו רוצה להיזכר בבדידות ובייסורים, במועקה ובכאבים. כשהאדם פותח את הקופסא הוא מגלה בתחתיה חור ומתחיל להתנצל ואלוהים עונה לו “הקופסא שלך אינה פגומה. ככה נתתי לך אותה – עם החור”. כששואל האדם אם כך מדוע נתנה לו הקופסא, תשובתו של אלוהים היא . “לאדם קשה להתנתק מהרגעים של חייו, בין אם אלה רגעים של אושר או רגעים של עצב …. לא רציתי שתישא את משא הכאב לאורך כל החיים, מספיק שחווית את הצער פעם אחת, אינך צריך לשוב לחוות אותו שנית… אין האדם יכול להימנע מהזיכרונות”, אמר האלוהים, “הזיכרון הוא חלק ממהות האדם. בעוד שאני רוצה שאדם יזכור כל רגע משמח בחייו, אינני רוצה שיזכור בכל פרט ופרט של הכאב – לכן קופסת האושר נועדה לאגור וקופסת הצער נועדה לשחרר את הכאב”
    הסיפור הזה הדהד בי מהרגע בו נתקלתי במשפט המופיע בעמודים הראשונים של הספר “אנחנו רוצים לשכוח את מה שקורע אותנו מבפנים”…
    משפט אותו אומרת אלמה בת ה- 20 ,25 שלדעתה הגיל אינו חשוב, נכדתו של סב יהודי שהצליח להינצל מצפורני הנאצים ומהמחנות כיוון שברח מפולין לארגנטינה בזמן. המחשבות על השואה לא עוזבות את אלמה, היא לא מצליחה לישון בלילות ומשוטטת ברחובות פריז מנסה להילחם במחשבות על השמדת היהודים ועמים אחרים לשכוח את המספרים של המתים, הגופות, מחנות ההשמדה, תאי הגזים ושאר זוועות השואה. אלמה רוצה רק לשכוח, וכדי לשכוח היא בורחת אל מסכי העולם הוירטואלי כי המסכים מנקים את הזיכרון והמחשב בורר את מה שמתאים לזיכרון שלה ברגעים הקשים אלמה גם מקשיבה למוזיקה במיוחד לשיר one more time.
    העלילה היא בעצם המחשבות המתרוצצות בראשה של אלמה, המחשבות על השואה והמחשבות על העולם המודרני בו אנחנו חיים כיום. אותן מחשבות בהן היא נלחמת. והתחושה שלי במהלך הקריאה היתה כאילו נכנסתי לראשה של אלמה וכל שבריר של מחשבה שעובר במוחה עובר גם אלי ובמקביל גם מתועד שחור על גבי לבן בין דפי הספר.
    היו משפטים שקראתי וחשבתי לעצמי שלא פעם אני ובטח גם אחרים חושבים אותם ולא מעיזים לבטא. משפטים שמעוררים את הקורא לחשוב ולא עוזבים.
    חוסר היכולת של אלמה לשכוח התחבר לי לסיפור שהבאתי בתחילת הסקירה שלי. התחושה כאילו אלמה קבלה מאלוהים את קופסת הצער ללא חור וכל רגעי הכאב, הצער והזוועות נאגרים בראשה ומחכים שמישהו ישחרר אותם. ” אני לא פוחדת מלשכוח את השמדת היהודים. ליתר דיוק אני משתוקקת שכבר יעזבו אותי בשקט עם הסיפור הזה, שמישהו ימחק אותו מהחיים שלי פעם אחת ולתמיד, כי זה הסיכוי שלי לשרוד “.
    היו קטעים בהם אלמה מתארת פחדים חששות ורגשות שהזדהיתי איתם ומוכרים לי מעצם היותי בת הדור שני לניצול שואה, במיוחד עם התחושה שאסור לנו לשכוח את מה שקרה שם, וכדי להמשיך לחיות ולשרוד צריך לזכור אבל גם לשכוח ולשחרר את הכאב.
    הספר אינו קל לקריאה ונאלצתי לעשות הפסקות במהלך הקריאה ארוכות של יום ויומים כדי לנשום, לעכל ולעבד מה שקראתי. יחד עם זאת אני ממליצה לקרוא את הספר ולו רק כדי לעורר את המודעות והזיכרון על מה שהיה.
    לזכור את אלו שהיו ואינם עוד איתנו ואת אלו שהיו שם ועדיין חיים בקרבנו וככל שהם מתבגרים ומזדקנים הזכרונות שלהם מתעוררים ביתר שאת כמו המחשבות של אלמה והם נלחמים באותם זכרונות כדי להמשיך לחיות ולשרוד למרות מה שעברו.

הוספת ביקורת

רק משתמשים רשומים מורשים להוסיף ביקורות. אנא התחברו או הירשמו