הז'אנרים
כל הז'אנרים

תומס הארדי

סופר
סגנון: שירה ורומנים, קלאסיקות
מדינה: אנגליה
שפה: אנגלית
יצירות בולטות: ראש העיר קסטרברידג', הרחק מההמון הסוער
תאריך לידה: 2 ביוני 1840
מקום לידה: אנגליה

על תומס הארדי

הארדי נולד בבית קטן, שנבנה על ידי סבי סבו בבוקהאמפטון עילית, הסמוכה לדורמצ'סטר בדרום מערב אנגליה. גם סבתו מצד אמו וגם אמו ג'מיימה היו נשים מרשימות ומוצלחות, חריפות שכל ומלאות חיים, ומהן ירש הארדי את הרגישות והסקרנות האינטלקטואלית שאינה יודעת שובעה. אך בעומק אופיו ובעיקר בריכוז השקט שאפיין אותו, מזכיר הארדי דווקא את אביו, בנאי במקצועו, שהיה לו כשרון נוסף אותו הוריש ככל הנראה הלאה לצאצאיו, והוא חשוב מאין כמוהו לחוויית ילדותו המוקדמת של הארדי וככל הנראה היה לכשרון זה חלק בהפיכתו של הארדי לגאון. לתומס הארדי האב הייתה תשוקה עזה למוסיקה, תשוקה שתומס הארדי הבן ספג לתוכו - מגיל קטן הוא היה מנגן בכינור בשמחות מקומיות שונות, ולאורך כל חייו היו יצירות מוסיקליות מסוימות מביאות אותו לידי דמעות. האישיות של הוריו, החיים הצפופים בקהילה הכפרית הקטנה והתנאים שהיו קשים לעתים קרובות באזור השדות והיערות השפיעו עמוקות ולטווח ארוך על הארדי, "אשר היה מבחין בדברים אשר כאלה", והם נעשו לאבני הבניין של הספרות והשירה שכתב.

לאחר קיבל חינוך יסודי בבוקהאמפטון תחתית עבר הארדי בפקודת אמו השאפתנית לבית הספר הנון-קונפורמיסטי בגרייהאונד יארד, דורמצ'סטר, במרחק של ארבעה קילומטרים מהבקתה בה התגורר עם משפחתו. בגיל שש עשרה סיים את לימודיו באופן רשמי ועבר לעבוד כמתמחה אצל היקס, ארכיטקט מקומי, כשהוא ממשיך לנסוע בכל יום בחזרה אל ביתו הכפרי.

על פי התיעוד הביוגרפי מאת פלורנס בספרו "חייו של הארדי", העובדה שנעשה שולייתו של ארכיטקט חשפה את הארדי לניגודים החריפים בין העיר והכפר: בעיירה הכפרית השוקקת וההומה נחשף הארדי להמצאות מתקדמות כמו רכבת הקיטור והטלגרף, וקיבל כמעט בכל יום את העיתון עם חדשות מלונדון; עם זאת, הארדי לא חי בעיירה והיה חוזר בכל יום את ארבעת הקילומטרים בהליכה בטבע הפראי והיפהפה של אנגליה, דרך חוות חקלאיות ובקתות רועים, אל מקום שבו ההמצאות החדשות היו עדיין בגדר מעשי קסמים. ניגודים אלה התגלו כבעלי חשיבות רבה להתפתחותו של הארדי כסופר וכמשורר.

באפריל 1862 נסע הארדי ללונדון (כשכרטיס בכיוון ההפוך כבר מונח בכיסו) אבל מצא עבודה במהירות אצל "אמן הגותיקה משקם ומעצב מחדש כנסיות ואכסניות מגורים", וכך קרה שהארדי נשאר בלונדון במשך חמש השנים הבאות, במהלכן נהנה מכל הנוחות שיש לחיים בעיר להציע: הוא ביקר בגלריות של אמנות ונכח בהרצאות, קונצרטים ונשפים פומביים. הוא גם ניהל רומן עם אלייזה ניקולס, עלמה מקימרידג' ששהתה בפאדינגטון, אשר לעתים קרובות נחשבה למעין שכונה סגורה של כפריים שהגיעו ללונדון מדרום מערב אנגליה.

במהלך שהותו בלונדון עסק הארדי בקדחתנות בכתיבת שירה, אבל שום סיכוי לפרסום לא נראה באופק. ב-1867, עקב בריאות לקויה שנגרמה מקרבת מגוריו לנהר התמזה, שהיה אז לא פחות ולא יותר מאשר תעלת הביוב העירוני, נאלץ הארדי לשוב לדורמצ'סטר, שם חבר שוב לעבודה עם היקס, ואז עם קירקמיי, ארכיטקט מווימאות'. מסיבות מעשיות לחלוטין זנח הארדי את כתיבת השירה ופנה לפרוזה. הרומן הראשון שלו, "העני והגבירה", התגלה כרדיקלי מכדי שיפורסם. אבל ב-1870 בעצת ג'ורג' מרדית שעבד כלקטור עבור מקמילן, כתב הארדי רומן סנסציוני בשם "Desperate Remedies" שפורסם על ידי וויליאם טינסליי ב-1871.

במרץ 1870 נסע הארדי בחוסר רצון על פי הוראתו של קריקמיי לצפון קורנוול כדי לשקם את הכנסייה ההרוסה בקהיליה המבודדת של סנט ג'וליוס. כאן התאהב הארדי באמה לוויניה גיפורד, גיסתו של הכומר הקהילתי. התאהבות זו הונצחה מיד ברומן "A Pair of Blue Eyes", שפורסם בהמשכים. בינתיים לזלי סטפן, העורך של קורנהיל, היה מרותק ממש מהרומן השני של הארדי, "Under the Greenwood Tree", המבוסס על החוויות של משפחתו. סטפן התמסר בלב ובנפש ל"הרחק מן ההמון הסוער", שבזכות התערבות לא מעטה של העורך הפך לרב מכר, ואיפשר להארדי לפרוש מאדריכלות ולהינשא לאמה גיפורד. לאחר נישואיהם – כפי שקרה לעתים קרובות ברומנים של הארדי – החלו השניים, אשר נותרו ללא ילדים, להתרחק זה מזו ולא היו מאושרים עוד יחד. הארדי הרחיק בהדרגה את אמה מחייו המקצועיים ככל שמעמדו כמחבר רומנים הובטח. ושוב – כפי שאולי חזה ברומנים שלו, מותה החטוף והפתאומי של אמה ב-1912 בגיל 72 גרם לפרץ אינטנסיבי של כתיבת שירה לירית – אהבתו של הארדי לאישה אשר מתה ונקברה הייתה גדולה בהרבה מאהבתו אליה כשהייתה בחיים.

לאחר נישואיו הגשים הארדי את שאיפתו המקצועית, ופרסם יותר מעשרה רומנים במהלך עשרים השנים הבאות, לצד עשרות סיפורים קצרים. היצירות שבהן הורגש יסוד אוטוביוגרפי הן אלה שנחשבו ליצירות הגדולות באמת שפרסם. שלוש מיצירות אלה עוסקות בנישואין, גירושין והצביעות שמגלה החברה הוויקטוריאנית כלפי נשים. הזעם הקדוש והצדקני שעורר הספר Jude the Obscure היה גדול כל כך עד שספריות החרימו אותו והבישוף מוואקפילד הורה על שריפתו – מה שלא פגע במכירות כמובן, נהפוך הוא; הארדי, אחרי הכל, היה איש עסקים ממולח למדי. ההכנסות מהספר המוחרם העניקו לו את המותרות לנטוש את הרומן ולהתמסר לאהבתו הראשונה, שירה. כך נעשה הסופר הוויקטוריאני למשורר של המאה ה-19, ופרסם ב-1898 שמונה כרכים של ספרי שירה בשם "פואמות מווסקס" אשר הכילו יותר מ-900 פואמות אותן חיבר בתקופת זמן של 30 שנה.

במשך העשור הראשון של נישואיהם ניהלו בני הזוג הארדי מעין חיי נוודות, עובר מנכס שכור אחד למשנהו, בעיר באזור דורסט ובאופן בלתי אופייני במרחק בטוח מהבית בו התגוררו עדיין הוריו. ג'מיימה, אמו הדעתנית, התנגדה לנישואין – לא רק של הארדי אלא באופן כללי. הוא היה היחיד מבין כל ילדיה שהפר את הצו האימהי הקורא להישאר רווק ולהתגורר בחברת אחיו שנותרו רווקים אף הם.

ב-1885 משפחת הארדי עברו לגור במקס גייט, וילה עשויה לבנים, שנבנתה על אדמה שהייתה שייכת פעם לדוכס מקורנוול, גבעה מבודדת בדרום מערב דורמצ'סטר. כאן הוא חי את 42 שנות חייו הנותרות, מלבד גיחות ללונדון בעונת חיי החברה, כשהוא מרחיב בהדרגה את הבית ומקיף אותו בחומה נאה של עצי בוקיצה ואורן אוסטרי.

ה"פואמות מווסקס" הכילו פואמות שנכתבו מתקופת שהותו של הארדי בלונדון ואילך, כולל כאלה שנכתבו בזמן הפרידה שלו מאלייזה ניקולס. "פואמות בזמן עבר ועתיד", שנכתב ב-1902 מעיד על ערבוב סגנונות כתיבה בין החדש לישן, ו"פואמות מלחמה" מביע את הזעזוע שחש בעקבות מלחמת הבורים. לפואמות האלה הייתה השפעה חזקה במיוחד על משוררי הדור הבא, האנשים הצעירים שלחמו בחפירות ב"מלחמה הגדולה". לאורך העשור הראשון של המאה ה-20 היה הארדי עסוק בכתיבת שירה אפית על הדרמה שהתחוללה בתקופת מלחמות נפוליאון. לא המבקרים ולא הקהל חלקו עם הארדי את ההתלהבות מהיצירה הגועשת הזו, ולא אחד תהה על האופן הפרדוקסלי שבו אדם אשר גינה את המלחמה ויצא נגדה בריש גלי, מקדיש זמן כה רב להלל לפרטי פרטים מהלך צבאי. הארדי, לעומת זאת, הדגיש כי כמשורר אמיתי על עבודותיו להוות "סדרת רשמים" האמורות להציע, נקודה שעליה התעקש הארדי במיוחד, "פילוסופיה בדיעבד" על החיים. זוועות המלחמה הגדולה הספיקו כדי לפוגג את אמונתו המסויגת במליוריזם – יכולתו של האדם להשפיע על העולם ולעשותו טוב יותר, שהייתה מבוססת על אמונתו ב"נדיבות ואהבה", אבל הוא הוכיח את עצמו כאחד השורדים, וביקר שבויי מלחמה גרמנים בפונדבורי והמשיך להיות פעיל בקמפיין למניעת התאכזרות לבעלי חיים, קורבנות תמימים של צדו הבלתי אנושי של האדם.

שלושה חודשים לאחר מותה של אמה, ביקר הארדי שוב בסנט ג'וליוס במלאת 43 שנים למסעו הראשון אל "החוף המערבי הפראי". בצערו הסוחף תיאר הארדי את אפיזודת החיזור ביניהם באוסף הפואמות Veteris vestigial flammae, פואמות על התקופה שבין בין 1912-13. השורות שכתב אז נחשבות היום למילות האהבה החזרות ביותר בשפה האנגלית, ובגללן סוברים הבריות כי הארדי המשורר יאריך ימים הרבה אחרי הארדי הסופר.  

כארבעים חודשים לאחר מותה של אמה נישא הארדי מחדש לפלורנס דאגדייל, צעירה ממנו בכמעט ארבעים שנה ומעריצה שרופה שלו, מורה כושלת (עקב בריאותה הלקויה) בעלת נטייה דיכאונית שתאמה את מצב רוחו של הארדי באותן שנים. הוא הכיר ו"העסיק" אותה כמעין עוזרת מחקר או מזכירה במשך שנים קודם לכן והיא אף בילתה חופשת קיץ משפחתית יחד עם אמה הארדי ב-1911 בשעה שתומס עצמו נשאר במקס גייט.

משנסתיימה המלחמה הגדולה, הארדי שקיבל את עיטור מסדר מריט ב-1910 (וסירב לקבל תואר אבירות שהיה הופך את אמה ל"ליידי הארדי"), נעשה לזקן השבט של הספרות האנגלית, זכה לביקור של הנסיך אדוארד מוולס ב-1923 ונעשה לידידם של זיגפריד ששון, רוברט גרייבס ו-וירג'יניה וולף – כולם עלו אליו לרגל לדורצ'סטר, וט.א. לורנס היה מבקר קבוע.

הארדי לקח את כל זה בקצב שלו, והתעקש להמשיך בשגרת הכתיבה והמחקר הקבועים שלו, בהם התמיד עד יום מותו. התוצאה הייתה שישה כרכים נוספים מלאים בשירה. תהילה אקדמית החלה אף היא להגיע בקצב מסחרר: אוניברסיטאות כמו אברדין, קיימברידג', קווינס קולג' ואוקספורד העניקו לו תארי כבוד שונים.

הארדי נפטר במקס גייט בערב ב-11 בינאור 1928. משאלתו הייתה להיקבר לצד אמה בחלקה המשפחתית בסטינספורד. חרף זאת, בפשרה צורבת המתאימה כל כך לרומנים של הארדי, נעקר ליבו מגופו ונקבר בסטינספורד, בעוד שאר גופתו נשרף וכד האפר מוצג עד היום בכנסיית ווסטמינסטר בשדרת המשוררים, לצד קברו של צ'ארלס דיקנס. 

תומס הארדי ספרים