הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
4
ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
1
5
1
5
669 - סיפורה של יחידה מיוחדת
איתי אילנאי

במקום 37 

31.5 

669 - סיפורה של יחידה מיוחדת

איתי אילנאי

דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
4
ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
1
5
1
5

במקום 37 

31.5 

במקום 37 

31.5 

מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • ISBN: 978-965-552-934-0
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 05/08/2014
  • שם המחבר: איתי אילנאי

תקציר

ביוני 1972 נפצע סגן נעם ארנון בעת שנטש את מטוס הפנטום שלו מעל הים התיכון. כוחות ההצלה שהוזנקו לעברו מצאו את ארנון בחיים, אך נכשלו בניסיונם לחלץ אותו. גופתו שקעה במצולות ולא נמצאה מעולם.
מותו של ארנון ולקחי מלחמת יום הכיפורים, שפרצה זמן קצר לאחר מכן, הובילו את חיל האוויר הישראלי למסקנה שעליו לייסד גוף מקצועי שתפקידו השבת טייסים נוטשים לבסיסם. באפריל 1974, מתוך שני צריפים קטנים בבסיס תל נוף, קמה יחידת החילוץ 669.
בתחילת דרכה היתה 669 עוף מוזר שחייליה זכו לכינוי "פרטיזנים", ובצדק. הם היו צעירים פרועי שיער שמצאו מפלט בנחלים של חצי האי סיני ובמעיינות הגליל. הם צדו חמורים ונחשים, בישלו ואכלו אותם, ואז רצו לספר על כך לפקידת המבצעים.
אבל דווקא מתוך המרחב הפרוע הזה צמחה לה יחידה מיוחדת במינה, שמשמשת היום כיחידת החילוץ הלאומית של מדינת ישראל.
בארבעים שנותיה השתתפה 669 באין־ספור מבצעי הצלה, מאיתור מטיילים אבודים במדבר יהודה ועד לחילוץ הנועז באסון השייטת. הספר חושף לראשונה כמה מהמבצעים הללו, המובאים מפי אלו שהשתתפו בהם, אך בעיקר הוא מגולל את סיפור לידתה והתבגרותה המופלא של יחידת החילוץ של חיל האוויר.
איתי אילנאי, יליד 1981, הוא עיתונאי המתמחה בתחקירים ובכתבות מגזין. גדל בבסיס חיל האוויר בחצרים ובשכונה הצבאית ביבנה, שירת כלוחם ביחידת מגלן ובעל תואר ראשון במדע המדינה ובתקשורת מאוניברסיטת תל אביב. מתגורר בתל אביב עם רעייתו מעיין. זהו ספרו הראשון.
המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-552-934-0
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 05/08/2014
  • שם המחבר: איתי אילנאי

עזר ויצמן, ביד אחת

היום נחשבת 669 אחת מיחידות העילית של צה"ל ואחת מיחידות החילוץ הטובות בעולם. אנשיה עוברים מסלול הכשרה מקצועי, נמצאים בכוננות 24 שעות ביממה ויוצאים לכ־1,000 הזנקות בשנה, ש־200 מהן מסתיימות בפינוי או בחילוץ. הפעילות הזאת נראית כעת מובנת מאליה, אך היא תוצאה של דרך ארוכה ומפותלת.

השימוש הראשון בכלי טיס לצורך פינוי רפואי בארץ ישראל התרחש, ככל הנראה, בפברואר 1917. טוראי ראשון מק'גרגור, חייל מהגדוד השני של חטיבת הגמלים המלכותית הבריטית, שהתקדמה במדבר סיני בדרכה לכיבוש ארץ ישראל מידי הטורקים, נורה בקרסולו בידי בדואי. מטוס דו־מושבי נחת בלב המדבר ופינה אותו מביר אל־חסנה לאל־עריש.

30 שנה אחר כך החל שירות האוויר הישראלי, שפעל לפני הולדתו של צה"ל, לבצע פינוי פצועים בהיטס. ב־17 בדצמבר 1947 נתקלה כיתת סיור של הפלמ"ח, שנעה בנגב מחלוּצה לרביבים, במארב של כוח ערבי שפתח לעברה באש. מהירי נהרג אחד הסיירים, וחברו נפצע קשה. הידיעה הגיעה אל טייסת א' של שירות האוויר, שהוקמה רק חודש קודם לכן וישבה בשדה דב. הטייס פיני בן־פורת המריא במטוס קל לירושלים, שם אסף רופא בשם ד"ר פולק והמשיך לעבר היישוב בית אשל הסמוך למקום האירוע.

כשבן־פורת הגיע למקום, סיפרו לו התושבים שהפצוע כבר הוסע ברכב לבית חולים. התושבים גם סיפרו לטייס שבאותו בוקר תקפו כוחות ערביים את היישוב נבטים הסמוך, ובן־פורת החליט שהוא אינו מתכוון לשוב לתל אביב בידיים ריקות. הטייס הפעלתן העמיס למטוסו מקלען ומקלע ומיהר לסייע לתושבי נבטים הנצורים באמצעות ירי מן האוויר. לאחר שהמתקפה נהדפה הוא נחת בסמוך לגדר היישוב, העמיס על המטוס הקל שני פצועים ופינה אותם לשדה דב. זה היה הפינוי המוטס העברי הראשון.

ב־18 במאי 1948, ארבעה ימים בלבד מפרוץ מלחמת העצמאות, בוצע הפינוי המוטס הראשון בתולדות מדינת ישראל. מטוס קל שהטיס בוריס סניור, מתנדב מדרום אפריקה, נחת במסלול הנחיתה של חברת האשלג בצפון ים המלח. סניור העמיס שניים מחברי קיבוץ בית הערבה הנצור (אחד מהם היה דני רוזוליו, לימים ח"כ מטעם "העבודה"), שנפצעו מפיצוץ חומר נפץ שאוחסן במחסן התחמושת של הקיבוץ, ופינה אותם לקבלת טיפול רפואי.

בהמשך מלחמת העצמאות ביצעה טייסת הנגב פינויים של פצועים מאזורי הקרבות בדרום לבית חולים שדה בקיבוץ ניר־עם באמצעות מטוסי האוֹסְטֶר הרעועים. מטוסים אלו זכו בצה"ל לכינוי "פְּרימוּס", ושימשו בדרך כלל לצילום ולהעברת אספקה, והיו בהם רק שלושה מקומות ישיבה. עזר ויצמן, למשל, מפקד הטייסת, חילץ את הסייר "ברקו" מחטיבת הנגב לאחר שנפגע מכדורים בכתף ובבית החזה. ויצמן סיפר שביד אחת הטיס את המטוס ובאחרת טיפל בפצוע. בהזדמנות אחרת נחת ויצמן באמצע דיונות החול שליד קיבוץ עלומים כדי לפנות אישה שנכוותה בשרֵפה. באופן אירוני, האישה נפצעה בתאונת פרימוס.

בראשית שנות ה־50, עם כניסתם של המסוקים למערך האווירי בארץ ובעולם ובהשראת הצבא האמריקני ופעילותו במלחמת קוריאה, הפכו כלי טיס אלו למועדפים בכל הקשור לפינוי פצועים ולחילוץ טייסים נוטשים בידי חיל האוויר הישראלי. הפינוי המוּסק הראשון בישראל אירע כבר באוגוסט 1951. מטוס פייפר שנקלע למצוקה ביצע נחיתת אונס על חוף ימה של תל אביב. מסוק שהוזעק למקום אסף את הטייס והשיב אותו לבסיס.

המסוקים התגלו כשימושיים לא רק לפינוי פצועים, אלא גם לחילוץ ניצולים. עם זאת, בתחילת דרכו לא התעמק חיל האוויר באופן מסודר בנושא החילוץ האווירי, ובמקרים שבהם נשלחו כלי טיס לחלץ פצועים או לכודים, נעשו פעולות אלו בצורה אקראית ולא מיומנת. דוגמה לכך היא החילוץ האווירי הראשון שהתרחש ב־2 בדצמבר 1953. החילוץ אמנם היה מוצלח, אך בהחלט לא מקצועי.

במהלך סערה קשה נלכדו שלושה שוטרים של משמר החופים הישראלי על אונייה, שהתרסקה לאחר שעלתה על שרטון שבעה קילומטרים ממערב לנהריה. מסוק קטן מדגם "הילֶר", שלא היה בנוי לנשיאת נוסעים, יצא בסופה לחלץ אותם. הקברניט, אריה קפלן, וטייס המשנה שלו, אורי מור, המריאו מבסיסם ונחתו בראש הנקרה, ושם קשרו למסוק הקטן סולם חבלים. שוטר ממשמר החופים התנדב לטפס על הסולם שהשתלשל מתחתית המסוק, וכך טס המסוק ללב ים.

המחזה היה יוצא דופן עד כדי כך שלרגע נשכחו הגבולות בין ישראל ללבנון. קצינים ישראלים לצד עמיתיהם מלבנון ומכוח האו"ם השקיפו מראש הנקרה לעבר המסוק, שהתקרב ברוח העזה לספינה התקועה. בעזרת המתנדב שעל סולם החבלים טיפסו שני ניצולים אחד בכל פעם אל הסולם ואחזו בו בכל כוחם (עקבותיו של השוטר השלישי נעלמו). המסוק, שהיה עמוס מעבר ליכולתו והתקשה לבצע סיבוב אל מול הרוח העזה, נאלץ לחזור את כל הדרך מהשרטון ועד לחוף המבטחים ברֵוֵורְְס. "פחדנו פחד מוות שנאבד את שיווי המשקל," הסביר טייס המשנה אורי מור.

כך הושלם החילוץ הראשון של חיל האוויר, שזכה גם להד תקשורתי נרחב.

בעוד החילוץ האווירי נותר בצד, זכה נושא הפינוי האווירי להתייחסות רצינית החל ב־1954, השנה שבה הוקמה בהוראת מפקד חיל האוויר דאז, האלוף דן טולקובסקי, כיתת פינוי רפואי בהיטס. ד"ר דן דנון, לימים פרופסור, קיבל את הפקודה להקמת הכיתה על גבי פתק שרשם מפקד החיל. תפקידה של כיתת הפינוי הרפואי בַּהיטס היה לייעל את הליך פינוי הפצועים של צה"ל באמצעות הסבת כלי טיס לפינוי פצועים ובאמצעות אימון חוליות רפואיות שהצטרפו לאותם כלי טיס.

כך החל חיל האוויר לשלב לראשונה בצורה מסודרת כוחות רפואיים במערך האווירי, ואף הכשיר אותם במיוחד למשימה זו. במבצע קַדֵש הוכיחה לראשונה כיתת הפינוי הרפואי בַּהיטס, שבה היו חברים רופאים (מרביתם אנשי מילואים) וחובשים, את יעילותה. מבצע הפינוי הגדול ביותר התקיים ב־31 באוקטובר 1956, אז פינו שמונה מטוסי דקוטה ומטוס נורד 120 פצועים מקְרב המִתְלֶה.

בו בזמן החל החיל לרכוש מסוקים חדשים יותר, שבניגוד למסוקי ההילר, היו מסוגלים לבצע פינויים מורכבים יותר ולשאת מספר רב יותר של נוסעים. סמוך למבצע קדש החל חיל האוויר לקלוט את מסוקי הסיקורסקי S־55, מסוקי התובלה הראשונים שלו, שנוצלו להקמת מערך מסודר של פינוי מוּסק, שהשלים את מערך הפינוי המוטס שהורכב ממטוסי תובלה כדקוטה ונורד.

בסיכום לִקחי חיל הרפואה מדצמבר 1956 בנושא פינוי נפגעים בדרך האוויר, הדגיש קצין הרפואה הראשי, אלוף משנה ברוך פָּדֶה (לימים מנכ"ל משרד הבריאות וחתן פרס ישראל לרפואה), את חיוניות המסוק לפינוי מהיר של נפגעים משדה הקרב. המלצתו היתה למסד עוד יותר את מערך הפינוי בהיטס על ידי הכללת כוח פינוי אווירי בעת תכנון מבצעים ועל ידי הדרכת יחידות השדה בתורת פינוי הנפגעים לכלי טיס. הוא לא התייחס כלל לנושא החילוץ.

אך חיל האוויר עסק גם בחילוצים בשנים אלו. במהלך מבצע קדש נערך החילוץ הראשון של טייס שנטש מֵעבר לקווי האויב. רב־סרן בני פלד, לימים מפקד חיל האוויר, נטש את מטוס המִיסְטֶר שלו לאחר תקיפת כוחות מצריים בדרום סיני. שלושה כלי רכב מצריים יצאו לעבר פלד מבסיס הצבא המצרי בראס נצרני, לאחר שזיהו את מצנחוֹ נסחף ברוח. השיירה המצרית הותקפה מהאוויר והושמדה, ובאותו הזמן מטוס פייפר מטייסת 100, שהוזעק למקום וכלל טייס וסייר אוויר, איתר את פלד ונחת כ־200 מטר ממנו. הסייר והטייס רצו לכיוונו של פלד הפצוע, השכיבו אותו על אלונקה והכניסו אותו למטוס. הטייס, סג"מ אברהם גרינבוים, קיבל על פעולה זו את עיטור העוז. כעבור זמן הפך פלד לאחד הכוחות העיקריים שהניעו את לידתה של יחידת החילוץ וההצלה בחיל האוויר.

חילוצו של פלד הסתיים, כאמור, בשלום, אך גם הוא, כמו חילוצים מוצלחים אחרים שחיל האוויר ביצע, נוהל כמעט באקראי, ולא על ידי כוחות חילוץ מקצועיים. בדצמבר 1956, למשל, נקלע כוח של סיירת שקד לשדה מוקשים בסמוך לאל־עריש, ושלושה חיילים נפגעו מפיצוץ מוקש. מקרה זה היה אחת ההזדמנויות הראשונות של חיל האוויר להפעיל חילוץ באמצעות כבל. מסוקו של אורי ירום, ממקימי מערך המסוקים של חיל האוויר, היה במקרה בסביבה ונקרא לחלץ אותם.

כאמור, באותה תקופה לא היו לחיל האוויר כוחות חילוץ, ומי שביצע את החילוץ היה המכונאי המוטס. מסוקו של ירום ריחף מעל שדה המוקשים ושילשל את המכונאי המוטס באמצעות כבל, כך שרגליו לא ייגעו בקרקע, שהיתה זרועת מוקשים. המכונאי חגר את הפצוע הראשון לכבל ועלה עמו למסוק, ושם טיפל בו חובש שנאסף מבעוד מועד מבסיס אל־עריש. אחר כך המשיך חילוץ שני הפצועים האחרים באותה דרך. רק לאחר שהועלו למסוק, התברר ששניים מהחיילים אינם בין החיים. חברם, שאיבד את שתי רגליו בפיצוץ, ניצל.

אחד החילוצים המוסקים המפורסמים והמתוקשרים ביותר התרחש ב־4 בפברואר 1966. בסמוך לשעה 10:00 באותו יום התקשר רס"ר במילואים של חיל האוויר ללשכת מפקד חיל האוויר ודיווח על שרֵפה שפרצה בבניין "צים" בתל אביב. ההודעה עברה בזריזות לטייסת 124. טייס מסוק סיקורסקי הגיע למקום, נחת על גג המבנה והחל לחלץ ניצולים, שבעה בכל פעם. לאחר כמה גיחות ובעקבות התחממות המקום, כשהתברר שלא ניתן לנחות עוד על הגג, החל הטייס להיעזר בכבל ההצלה כדי לחלץ ניצול אחד בכל פעם (גם הפעם, בעזרת המכונאי המוטס). הניצולים הורדו במגרש חניה סמוך לשוק הכרמל. בסך הכול חולצו מהבניין הבוער 50 אנשים. ברוח הימים ההם, כאות הוקרה העניקה חברת "צים" לטייסת 124 מכונת אספרסו חדישה...

חילוצים אלו ואחרים הפכו את המסוק לגיבור השעה. לא רק החשיפה התקשורתית שליוותה את החילוצים, גם התפתחות מערך המסוקים של חיל האוויר באותה תקופה, שיפרו את תחום הפינוי, החילוץ והתובלה המוסקים. בינואר 1966 הוקמה טייסת 114, טייסת הסוּפֶּר־פֶרְלוֹן הראשונה של חיל האוויר, שהצטרפה לטייסת 124 של מסוקי הסיקורסקי S-58. בסך הכול כלל המערך המוסק באותם ימים 28 מסוקי סיקורסקי S-58 וארבעה מסוקי סופר־פרלון חדשים. כל מסוקי החיל חנו באותה תקופה בבסיס חיל האוויר בתל נוף, שהיה ונותר הבסיס המרכזי בכל מה שקשור לתחום הפינוי האווירי.

מערך המסוקים הוכיח את עצמו ככלי יעיל לפינוי אווירי במלחמת ששת הימים, ביוני 1967. לאחר המלחמה התברר שמטוסי הנוֹרְד והדקוטה של חיל האוויר, בשיתוף עם מטוסי הרולד של חברת "ארקיע" שהוסבו לתובלה, פינו רק כ־300 פצועים, כולם מזירת מצרים. המסוקים, לעומת זאת, פינו כ־800 פצועים במהלך המלחמה. אחת הסיבות לכך היתה שמסוקים רבים ביצעו פינויים מזדמנים "על הדרך", בעת שהיו במשימות אחרות.

מעבר לתחום פינוי הפצועים, עסקו מסוקי חיל האוויר במהלך המלחמה במשימה נוספת: חיפוש והצלה (בהתבסס על המונח האנגלי Search and Rescue. בהמשך קיבל מונח זה את השם חט"ן חילוץ טייסים נוטשים). במסגרת זו היו מסוקים בכוננות לאפשרות של הפלת מטוס קרב. אם טייס ישראלי ייאלץ לנטוש את מטוסו, יֵצאו המסוקים לאתר ולהציל אותו בטרם ייפול בשבי.

אחד מהטייסים שנאלצו לנטוש את מסוקם הוא רב־סרן יונתן, טייס מיסטר שיצא לגיחת הפצצה מעבר לתעלת סואץ וביצע יעף נמוך להטלת פצצה על מטוס מצרי שהיה על הקרקע. המטוס המצרי, שהיה עמוס חומרי נפץ, התפוצץ, ורסיסיו פגעו במטוסו של יונתן. יונתן הספיק לחצות את תעלת סואץ מזרחה לפני שנטש את מטוסו מעל ענן, וזאת כדי להקשות על המצרים את זיהויו. לאחר שהגיע לקרקע, החל לצעוד לכיוון גבול ישראל כדי להתחמק מכוחות מצריים שהיו באזור, ובסופו של דבר הלך כ־15 קילומטרים.

בה בעת הפעיל יונתן את מכשיר ה"שרה" שלו כדי לסמן לכוחות ההצלה הישראליים את מקומו. לאחר שהצליח להתחמק מכוחות הצבא המצרי במשך 15 שעות, חולץ בידי מסוק. "כשאני יודע שהחבר'ה האלה מוכנים לסכן את חייהם למעני, אין לי ממה לחשוש," אמר בריאיון לביטאון חיל האוויר.

יונתן לא היה הטייס היחיד שחולץ בשלום במהלך מלחמת ששת הימים. בששת ימי המלחמה הצליח חיל האוויר להשיב 15 טייסים נוטשים לבסיסם, מתוכם שבעה שנפלו בשטחי האויב (בסך הכול נהרגו במהלך המלחמה 24 טייסים, ושבעה נוספים נפלו בשבי). את כל החילוצים הללו השלים חיל האוויר בזכות אומץ לבם של אנשי טייסות המסוקים, אך מבלי שהיתה לו יחידת חילוץ מקצועית משל עצמו. נדרשה עוד מלחמה אחת קשה ועקובה מדם כדי להבהיר למפקדי חיל האוויר שהם זקוקים ליחידה שכזו.