הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
11 דירוגים
3 ממוצע
1
3
2
1
3
2
4
3
5
2
14
144 קומות
יו האווי

144 קומות

יו האווי

דרג ספר זה מתוך 5
11 דירוגים
3 ממוצע
1
3
2
1
3
2
4
3
5
2
14

במקום 37 

25.9 

במקום 37 

25.9 

מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

העולם שמעל פני השטח הורעל. האוויר הורג. הרוחות קטלניות. שיירי האנושות מתבצרים במבנה ענק תת־קרקעי. דור אחר דור נולד בו: הקיום בחוץ היה לשמועה, אחר כך למיתוס, ואז לטאבו.
בקושי אפשר לראות את העולם שבחוץ - ואסור באיסור חמור לדבר עליו.
אלא שבכל דור קמים האופטימים, שמעזים לחלום ומדביקים אחרים בתקוותם. הם רוצים לצאת.
העונש שלהם ברור. פשוט. אכזרי: נותנים להם את מבוקשם.
יו האווי יצר עולם מרתק ומלא פרטים, שיר הלל לכושר ההמצאה האנושי ולרוח התקווה והמרד. עולם זה ניצב במרכזה של נובלה שכתב ופרסם באמזון - אלא שקוראיו דרשו עוד, וההמשכים שכתב הפכו לספר. בכוח אהבתו של הקהל, 144 קומות הפך לאחד הספרים המצליחים ביותר בעידן הספר האלקטרוני. הקשר בין הקהל והסופר מעולם לא היה כה ברור, פשוט ומתמסר.
הצלחתו של הספר נמשכה גם במהדורות הדפוס. הוא הפך לרב־מכר של הניו יורק טיימס, בילה תקופה ארוכה ברשימת מאה הספרים הנמכרים ביותר באמזון והוגדר כקאלט בהתהוות וקלאסיקה עתידית.
המשך קריאה
  • ISBN: 9789655526691
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 01/01/2012
  • שם המחבר: יו האווי
  • תורגם ע"י: דידי חנוך

1

הילדים שיחקו בזמן שהולסטון טיפס אל מותו; הוא שמע אותם צווחים כמו שצווחים רק ילדים מאושרים. צעדיהם רעמו כשהתרוצצו פרועים אנה ואנה מעליו. הולסטון לא מיהר. כל צעד במעלה המדרגות הלולייניות היה שקול ומדוד, וקול מגפיו הישנים הידהד על משטח המתכת.

המדרגות, כמו המגפיים של אביו, היו שחוקות. פתותי צבע עלובים דבקו בהן, בעיקר בפינות ובתחתית השפה, מקומות שרגליו של איש לא הגיעו אליהן. התנועה במפלסים האחרים של גרם המדרגות העלתה עננות קטנות ונרעדות של אבק. הולסטון חש את הרטט במעקה, שנשחק עד לשכבת המתכת הבוהקת. זה תמיד הדהים אותו, איך מאות שנים של כפות ידיים חשופות ושל רגליים מדשדשות יכולות לשחוק פלדה מוצקה. מולקולה אחרי מולקולה, חשב. כל חיים שוחקים שכבה אחת, אולי, בעוד הממגורה שוחקת את החיים עצמם.

כל מדרגה נקערה קלות לאחר דורות של תנועה, והקצוות התעגלו כשפתיים משורבבות. במרכז לא נותר כמעט כל זכר ליהלומים הקטנים ששימשו אי־אז נגד החלקה. הדבר היחיד שלימד על כך שהיו שם פעם היה התבנית שחזרה מכל צד, ראשי הפירמידות הזעירות שהזדקרו בינות למתכת ופתותי הצבע.

בכל צעד הרים הולסטון מגף ישן אל מדרגה ישנה, לחץ את משקלו כנגדה ואז שוב, במדרגה הבאה. הוא נטמע במעשה של שנים לאין מספר, בהסרה של מולקולות ושל חיים, של שכבות על שכבות שהיו לאבק דק. הוא חשב, ולא בפעם הראשונה, שהחיים והמדרגות גם יחד היו ראויים לקיום טוב מזה. גרם המדרגות הלולייניות שהתפתל בממגורה הקבורה כמו קש בכוס לא תוכנן כדי לעמוד בעומס השוחק הזה. כמו חלקים רבים אחרים מהבית הסגלגל שלהם, נראה שנוצר למטרות אחרות, לתפקידים שנשכחו מזמן. המדרגות, ששימשו כעת שדרה לאלפי אנשים, שעלו וירדו בטקס יומיומי, נראו להולסטון כמתאימות יותר לשימוש בזמני חירום, וגם אז עבור כמה עשרות אנשים בלבד.

הוא חלף על פני קומה נוספת — מערך של חדרי שינה בתבנית פאי. קולות הילדים המאושרים הידהדו מעליו, רמים יותר, כשהעפיל אל הקומות העליונות בפעם האחרונה. זה היה צחוק הנעורים, צחוק של נשמות שטרם התעמתו עם המקום שהן חיות בו, שעוד לא חשו את לחץ האדמה מכל עבר, שבתודעתן לא היו קבורות, אלא חיות. חיות ולא שחוקות, מעלות קולות שמחה שבאו במורד המדרגות, מסלסלות בקולן באופן שלא היה שום תואם בינו לבין מעשיו של הולסטון והחלטתו הנחושה לצאת החוצה.

כשהתקרב לקומה העליונה צילצל קול צעיר מעל הקולות האחרים, והולסטון זכר את ימיו כילד בממגורה — את כל הלימודים והמשחקים. גליל הבטון הדחוס, רב־קומות של דירות וסדנאות וגנים הידרופוניים וחדרי טיהור סבוכי צינורות, היה אז בעיניו יקום עצום, מרחב אדיר שלעולם לא ניתן לחקור במלואו, מבוך שהוא וחבריו יכולים לאבד בו את דרכם לנצח.

אבל הימים ההם חלפו לפני יותר משלושים שנה. ילדותו של הולסטון נראתה עכשיו כאילו ניצבה במרחק של שתיים או שלוש תקופות חיים, דבר שלא הוא אלא מישהו אחר נהנה ממנו. חיים שלמים כשריף הכבידו עליו, גרמו לו להדחיק את העבר. ולאחרונה הגיע לשלב השלישי של חייו — חיים סודיים, מעבר לילדוּת, מעבר להיותו השריף. אלה היו הרבדים האחרונים שלו שנטחנו לאבק, שלוש שנים שבילה בציפייה דמומה לדבר שלא יגיע לעולם, כשכל יום היה ארוך יותר מאשר חודש בימי האושר.

כשהגיע אל ראש המדרגות הלולייניות כבר לא היה להולסטון במה לאחוז. פס הפלדה השחוק, המעוקל, נגמר במקום שגרם המדרגות נפתח בו אל החדרים הרחבים ביותר במתחם הממגורה כולו: הקפטריה והאולם הסמוך אליה. כעת ניצב במפלס אחד עם הצווחות העולצות. דמויות בוהקות ומהירות אצו בין כיסאות פזורים, בעיצומו של משחק תופסת. קומץ מבוגרים ניסו להשתלט על הבלגן. הולסטון ראה את דונה מרימה גירים ועפרונות פזורים מעל האריחים המוכתמים. בעלה קלארק ישב מאחורי שולחן שעליו ספלי מיץ וקערות של עוגיות קורנפלור. הוא נופף אל הולסטון מעברו האחר של החדר.

הולסטון לא התכוון לנופף חזרה. לא היו לו לא הכוח ולא החשק. הוא נשא את מבטו מעל לכתפי המבוגרים ולילדים המשחקים, אל הנוף המטושטש שהוקרן על קיר הקפטריה: המראֶה הרציף ורחב הידיים ביותר של העולם העוין שלהם. תמונת בוקר. אורו העמום של השחר כיסה גבעות חסרות חיים שכמעט לא השתנו מאז ילדותו של הולסטון. הן נותרו כשהיו, ואילו הוא נטש בינתיים את משחקי התופסת בין שולחנות הקפטריה והיה לדבר החלול שהוא כעת. מעבר לפסגות הנישאות הסתמן אור השחר הדל על שפתו של קו הרקיע המרקיב, המוכר. זכוכית ופלדה עתיקים ניצבו במרחק. במקום שבו, משערים, התגוררו פעם אנשים במֵעַלָקַרְקַע.

ילד שנפלט מהקבוצה כשביט נתקל בברכיו של הולסטון. הוא התבונן מטה והושיט את ידו אל הילד — הבן של סוזן — אלא שהילד נעלם שוב, ושב כשביט אל מסלולם של האחרים.

הולסטון נזכר פתאום בהגרלה שהוא ואליסון זכו בה בשנת מותה. הכרטיס עדיין היה בידיו. הוא נשא אותו לכל מקום. אחד הילדים האלה — שהיה אמור להיות בן שנתיים כעת ולדדות בעקבות הילדים המבוגרים יותר — היה יכול להיות שלהם. הם חלמו, כמו כל הורים, שיתמזל מזלם ויזכו בתאומים. הם ניסו, כמובן. אחרי שהשתל שלה הוסר, בילו לילה נשגב אחד אחר רעהו בניסיון לנצל את הכרטיס. הורים אחרים איחלו להם הצלחה. אחרים, שקיוו לזכות בעצמם, התפללו בלא אומר לשנה ריקה.

מכיוון שידעו שיש להם רק שנה, הוא ואליסון גדשו את חייהם באמונות תפלות. הם נאחזו בכל קש. הם תלו שום מעל המיטה, סגולה לפוריות, הטמינו צמד מטבעות מתחת למזרן כסגולה לתאומים, קשרו סרט ורוד בשערה של אליסון, מרחו כתמי צבע כחול מתחת לעיניו של הולסטון — והכול מגוחך ונואש ונהדר. הדבר היחיד שהיה מטורף יותר היה לא לנסות הכול, לא לבחון כל סיאנס או כל מעשייה מטופשת.

אלא שהמזל רצה אחרת. הפור נפל על זוג אחר עוד לפני סוף השנה שהוקצתה להם. ולא משום שלא ניסו, אלא משום שלא היה להם זמן. משום שלפתע נותר ללא רעיה.

הולסטון פנה מעל המשחקים ומן הנוף המטושטש והלך לעבר המשרד שלו, ששכן בין הקפטריה למנעל האוויר של הממגורה. בעודו גומא את המרחק, מחשבותיו נסבו על עימות שהתרחש כאן פעם, עימות בין רוחות רפאים, שמבעדו היה עליו לפלס את דרכו בכל יום במשך שלוש השנים האחרונות. הוא ידע שאם יסתובב ויסקור בקפידה את נוף הגבעות הרחב, אם יצמצם את עיניו כדי לראות אל מעבר לערפל הקדורני, ההולך ומחמיר, של עדשות מצלמה מעורפלות ואובך, אם יביט במעלה הקמט האפל בגבעה, הקמט שנמתח על הדיונה הבוצית אל העיר שמעבר לה, יוכל להבחין בדמותה השקטה. שם, על הגבעה, יוכל אולי לראות את אשתו. שוכבת כמו סלע ישן, אוויר ורעלים מכרסמים בה, זרועותיה מקופלות מתחת לראשה.

אולי.

היה קשה לראות, היה קשה להבחין בבירור גם לפני ששב המראה והיטשטש. יתר על כן, זה היה חיזיון שאין לבטוח בו. ויש במה לפקפק. אז הולסטון פשוט בחר לא להתבונן. הוא חלף מבעד לזירת עימות הרפאים של אשתו, מקום משכנם הנצחי של זיכרונות רעים, זירת טירופה הפתאומי, ונכנס למשרד שלו.

"נו, תראו מי התעורר מוקדם," אמר מארנס בחיוך.

הסגן של הולסטון סגר מגירת מתכת בארונית תיוק. יבבה חסרת חיים עלתה מן הצירים העתיקים. הוא הרים ספל מהביל ואז הבחין ברצינות חמורת הסבר של הולסטון.

"הכול בסדר, בוס?"

הולסטון הינהן. הוא הצביע על מדף המפתחות מאחורי השולחן.

"תא מעצר," אמר.

חיוכו של סגן השריף התחלף בהזעפת פנים מבולבלת. הוא הניח את הספל ופנה לקחת את המפתח. כשסובב אליו גב, הולסטון העביר יד בפעם האחרונה על הפלדה החדה והקרירה, ואז הניח את הכוכב על השולחן. מארנס פנה והושיט את המפתח. הולסטון לקח אותו.

"אתה צריך שאביא את המגב?" סגן השריף מארנס החווה באגודלו חזרה לעבר הקפטריה. אם לא היה בתא אסיר, הם נכנסו אליו רק כדי לנקות.

"לא," אמר הולסטון. הוא החווה בראשו לעבר תא המעצר, מזמין את סגנו לבוא בעקבותיו.

הוא פנה. הכיסא מאחורי השולחן חרק כשמארנס קם להצטרף אליו, והולסטון השלים את מצעדו. המפתח נכנס בקלות. קול נקישה חד עלה מן הקרביים המתוכננים והמתוחזקים היטב של הדלת. חריקה קלושה מהצירים, צעד נחוש, דחיפה ונקישה. הוא עמד בניסיון.

"בוס?"

הולסטון הושיט את המפתח בין הסורגים. מארנס התבונן בו, לא בטוח, אבל כף ידו התרוממה לקחת אותו.

"מה קורה, בוס?"

"תקרא לראש העיר," אמר הולסטון. הוא נאנח ונשף את האוויר המכביד שכלא בקרבו במשך שלוש שנים.

"תגיד לה שאני רוצה לצאת החוצה."