הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
21 דירוגים
3
ממוצע
1
5
2
4
3
3
4
3
5
6
23
גם ב - Kindle
13 סיבות
37 

13 סיבות


דרג ספר זה מתוך 5
21 דירוגים
3
ממוצע
1
5
2
4
3
3
4
3
5
6
23
37 
37 
גודל (עמ'): 250
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

קליי ג'נסן, תלמיד תיכון שקט וביישן, חוזר הביתה מבית הספר ומוצא חבילה משולח אלמוני ליד דלת הכניסה. עם פתיחתה, הוא מגלה שבע קלטות שהוקלטו על ידי האנה בייקר, אהבתו הראשונה ששמה קץ לחייה זמן קצר לפני כן.
בקלטות, האנה מסבירה מהן שלוש עשרה הסיבות שבגללן החליטה לשים קץ לחייה, והן מועברות בין שנים עשר המעורבים בשיטת "מכתב שרשרת", כשלכל אחד מוקדשת קלטת שמסבירה את הקשר שלו להחלטה (עבור אחד מהם מוקדשות שתי קלטות). על מנת שהקלטות יועברו בין כל שנים עשר המוערבים, האנה, לפני מותה, שלחה סט קלטות נוסף לאדם אלמוני, והבהירה בתחילת הקלטת הראשונה שבמידה והקלטות לא יועברו בין כולם, הן יתפרסמו באמצעי התקשורת.
במהלך לילה שלם, קליי מאזין לכל שלושה עשרה הקלטות של האנה, בעודו מסתובב בעיר ומבקר במקומות בהם התרחשו האירועים במטרה להבין אותם טוב יותר. בקלטות האנה חושפת את סיפורה הכואב שמוביל אותה לדיכאון, ולבסוף להחלטה לשים קץ לחייה. כמו כן, הקלטות חושפות לקליי את הסודות האפלים של חבריו ללימודים, שחלקם אחראים באופן ישיר להחלטתה של האנה.
המשך קריאה
  • ISBN: 9789655526790
  • גודל (עמ'): 250
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 25/08/2014
  • שם המחבר: ג'יי אשר
  • תורגם ע"י: יעל אכמון

ביקורות


"עם הקצב המהיר שלו וסצינות של כפיית מין ורכילות נעורים, הרומן פונה לקוראים צעירים, שגורסים כי הספר מעניק להם תובנות על חבריהם לספסל שאולי שוקלים להתאבד. 'לדעתי כל הרעיון בספר הוא להיזהר ממה שאתה עושה לאנשים, כי לעולם אתה לא יכול לדעת מה הוא עוברים', אמר כריסטיאן הארווי, תלמיד כיתה י' בן 15 מפורט שארלוט, פלורידה. 'אתה עשוי לפגוע באמת באנשים, אפילו בדברים שנראים לך מאוד קטנים'."

- מוטוקו ריץ', הניו יורק טיימס, 2009


ספר חזק, כואב ומומלץ ביותר לנוער, להוריהם, לאנשי החינוך באשר הם ולכל אדם שאכפת לו.

את הסיפור מספרים שני קולות – האחד הוא קולו הנוכח של קליי ג'נסן בן ה-15 והשני של חברתו לשכבה האנה בייקר, שקשר השתיקה ההרסני הוביל אותה אל דרך שאין ממנה חזרה. האנה השאירה אחריה קלטות בהן היא פונה ל-13 אנשים שונים שיעבירו אותן כמעין מכתב-שרשרת, בהן היא פורשת את סיפורה ומפרטת את שלוש עשרה הסיבות שבגללן בחרה לעשות מה שעשתה.

אנו נסחפים אחרי קליי ללילה שלם של האזנה בלי יכולת לעצור. קליי משוטט כל הלילה במקומות המוזכרים בקלטות, מקומות ביתיים ונורמטיביים לכאורה, שהאנה מסירה מעליהם את המעטה הרוגע וחושפת תחתיו נורמליזציה של בריונות, החפצה, פולשנות, צביעות ודורסנות. בזה אחר זה נטלו האירועים בכל פעם קצת מן העצמיות של האנה, עד הסוף הבלתי נמנע.

"אדוני?" היא שואלת שוב. "חשוב לך שזה יגיע לשם מהר?"

אני משפשף שתי אצבעות בכוח מעל לגבה השמאלית שלי. פעימת הכאב התחזקה. "לא משנה," אני אומר.

הפקידה לוקחת את החבילה. אותה קופסת נעליים שחיכתה על המרפסת שלי לפני פחות מעשרים וארבע שעות; עטופה מחדש בשקית נייר חומה ומודבקת במסקינגטייפ שקוף, בדיוק כמו שקיבלתי אותה. אבל בכתובת הנמען יש שם חדש. השם הבא בתור ברשימה של האנה בייקר.

"השנים־עשר של בייקר," אני ממלמל. ואז אני נגעל מעצמי על ההתחכמות.

"סליחה?"

אני מנענע בראש. "כמה זה יוצא?"

היא מניחה את הקופסה על משטח גומי ומקישה על כמה מקשים במקלדת שלה.

אני מניח על הדלפק את כוס הקפה מתחנת הדלק ומעיף מבט במסך. אני מוציא כמה שטרות מהארנק שלי, חופר כמה מטבעות מהכיס ושם את הכסף על הדלפק.

"אני חושבת שהקפה עדיין לא השפיע," היא אומרת. "חסר לך דולר."

אני מושיט את הדולר הנוסף ומשפשף את העיניים הישנוניות שלי. לגימת הקפה שאני שותה פושרת, וזה רק מקשה על הבליעה. אבל אני חייב להתעורר איכשהו.

או אולי לא. אולי עדיף לעבור את היום במצב של חצי־שינה. אולי זאת הדרך היחידה לעבור את היום הזה.

"היא אמורה להגיע לכתובת הזאת מחר," היא אומרת. "אולי מחרתיים." ואז היא זורקת את הקופסה לעגלה מאחוריה.

הייתי צריך לחכות עד סוף יום הלימודים. הייתי צריך לתת לג'ני יום אחד אחרון של שלוות נפש.

גם אם לא מגיע לה.

כשהיא תגיע הביתה מחר, או מחרתיים, היא תמצא חבילה מחכה על סף הדלת שלה. ואם אמא שלה או אבא שלה או מישהו אחר יגיעו לשם לפניה, אולי היא תמצא את החבילה על המיטה שלה. היא תתלהב. אני התלהבתי. חבילה בלי כתובת שולח? הכתובת נשמטה בטעות, או שהיא חסֵרה במכוון? אולי ממעריץ סודי?

"אתה רוצה את הקבלה שלך?" שואלת הפקידה.

אני מנענע בראש.

מדפסת קטנה בכל זאת פולטת את הקבלה בקול תקתוק. אני צופה בפקידה תולשת את הפתק לאורך שפת הפלסטיק המשוננת וזורקת אותו לפח האשפה.

יש בעיר שלנו סניף דואר אחד בלבד. אני תוהה אם אותה פקידה טיפלה באנשים הקודמים ברשימה, אלה שקיבלו את החבילה לפנַי. האם הם שמרו את הקבלה כמזכרת חולנית? דחפו אותה למגירת התחתונים שלהם? תלו אותה על לוח שעם?

אני כמעט מבקש את הקבלה שלי בחזרה. אני כמעט אומר, "מצטער, אני יכול לקבל אותה בכל זאת?" כתזכורת.

אבל אם הייתי רוצה תזכורת, הייתי יכול להכין עותקים מהקלטות או לשמור את המפה. אבל אני לעולם לא ארצה לשמוע את הקלטות האלה שוב, גם אם הקול שלה לעולם לא יֵצא לי מהראש. והבתים, הרחובות ובית הספר התיכון יישארו שם תמיד כתזכורת.

העניין כבר לא בשליטתי. החבילה יצאה לדרך. אני יוצא מסניף הדואר בלי הקבלה.

עמוק מתחת לגבה השמאלית הראש שלי עדיין פועם. לרוק שלי יש טעם חמוץ, וככל שאני מתקרב לבית הספר כך אני קרוב יותר לקרוס.

אני רוצה לקרוס. אני רוצה לצנוח על המדרכה כאן ועכשיו ולגרור את עצמי אל תוך ענפי הקיסוס. כי קצת אחרי הקיסוס המדרכה מתעקלת ומתמשכת לאורך השוליים של מגרש החנייה של בית הספר. המדרכה חוצה את המדשאה שבחזית וממשיכה עד הבניין הראשי. היא עוברת בדלתות הכניסה והופכת למסדרון, שמתפתל בין שורות ארוניות וכיתות משני הצדדים, ובסופו של דבר מוביל לדלת הפתוחה־תמיד של השיעור הראשון.

ובחזית הכיתה, מול התלמידים, יעמוד השולחן של מר פּוֹרְטֶר. הוא יהיה האחרון לקבל חבילה ללא כתובת שולח. ובמרכז החדר, שולחן אחד שמאלה, יעמוד השולחן של האנה בייקר.

ריק.