הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
4
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
3
2
11 סיפורים
דן צלקה
37 

11 סיפורים

דן צלקה

דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
4
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
3
2
37 
37 
גודל (עמ'): 285
מו"ל: חרגול

תקציר

ב-11 סיפורים קובצו מיטב סיפוריו של דן צלקה, ויחד הם מצטרפים לאחד הספרים היפים, העמוקים ועשירי הדמיון שנולדו בספרות העברית בת זמננו. הם נכתבו במהלכם של כשלושה עשורים, הופיעו לראשונה בשישה ספרים שונים, ומשקפים מיגוון רחב של אפשרויות ספרותיות, מאגדה רומנטית ועד ריאליזם צרוף, ממעשיית מקובלים אפלה ועד לבלדה זוהרת.
בפעם הראשונה אפשר למצוא בכרך אחד קלאסיקות ישנות יחסית של צלקה כמו "מעשה יוסף דה לה ריינה ביש המזל", "ילדי השמש" ו"הדרך לחאלב", לצד סיפורים חדשים יותר אך מופלאים לא פחות כמו "המבט" ו"יהואש ורוכבי המרכבה השמימית".
את הספר משלימים שלושה פרקים העומדים ברשות עצמם, כסיפורים לכל דבר, מתוך החלק השני של הרומן הגדול "אלף לבבות". לאוהבי צלקה ותיקים מציע הספר הזדמנות לפגוש שוב את מיטב סיפוריו בהקשר חדש ובנוסחים חדשים, ולגלות שתמונת העולם המשתקפת מהם מפתיעה בשלמותה. לאחרים סולל הספר דרך מענגת במיוחד להתוודע ליצירתו המרתקת של חתן פרס ספיר לשנת 2004.
לספר צורפה אחרית-דבר שכתב אלי הירש, עורך הספר, ובה הוא מנסה להאיר את חוויית היסוד העומדת בבסיס הסיפורים.
המשך קריאה
  • ISBN: 965-7120-45-4
  • גודל (עמ'): 285
  • מו"ל: חרגול
  • יצא לאור ב-: 30/09/2004
  • שם המחבר: דן צלקה
  • זמין להשאלה: כן
Eleven_Stories-3

המבט או יובל המאה של אלכסנדר סרגייביץ'

שלושתם ישבו ליד תנור הנפט בציפייה. בציפייה? ממש בכליון עיניים. דימה שפיגל, שהיתה זו חנוכת דירתו החדשה, שאול טשרניחובסקי וקירה טאמזין. טשרניחובסקי, שצעד בגשם מדירתו שברחוב אחד העם פינת החשמונאים, היה רטוב כולו. הוא פשט את אפודתו הכבדה, מחה בקפדנות את פניו, ובידר בתנועת-יד מהירה את שערותיו ואת שפמו. הוא היה סקרן לדעת איך תיראה דירתו החדשה של דימה שפיגל. התדמה גם היא לתא-נזירים: מיטה צרה, קערת רחצה, כוננית ספרים, שולחן עץ קטן, שני שרפרפים – או שמא יפליג דימה, שזכה בירושת דודו בעל הקיוסק, אל איזה סטודיו־לו־ רנסנסי, או לקבינט של בית-בושת. הוא התבונן סביבו: אותה מיטה, ארון ספרים רחב וגבוה, שולחן עץ גדול וכבד, כמה כיסאות טוֹנֶט והשרפרפים העתיקים. אמנם תא-נזירים, אבל גדול יותר.

טשרניחובסקי חיבב את דימה, שנראה כמו ציפור, כמו פשוש קטן. הוא חיבב את משקפי מסגרת-הפח הזעירים שלו, את רזונו, את קטנות-קומתו, את המבטא המוזר שהיה לו בכל שפה שדיבר (ארבע-עשרה שפות); פשוש מלומד. רק הכיפה שדימה חבש הסלידה מעט את טשרניחובסקי. במרתף הבנק, בין כתבי-היד שלו, התעודות והאיגרות, אותות ההצטיינות הזוהרים – "לפי הוראת המפקד הראשי של החזית המערבית ובחסותה של הוד-רוממותה הנסיכה טטיאנה ניקו־לאיֶיבנה. הוענקו לרופא בית-החולים על-שם שֶׂרָפִים הקדוש מסארוֹב, שאול טשרניחובסקי, אותות ההצטיינות על שם סטניסלב הקדוש דרגה שלוש ועל-שם אנה הקדושה דרגה שלוש." אנה על הצוואר... הו, טטיאנה ניקולאייבנה... בין כתב-מינוי למפקד מסדר "השושנה הלבנה" בזכות תרגום הקאלֶוואלָה ומכתב מאיגוד פא"ן העולמי המפציר בו למלא את מקומו של ביאליק – בין כל אלה שמר טשרניחובסקי על מכתבו של דימה: עשרים ושישה עמודים כתובים רוסית שזורה שורות עבריות, כבאיגרותיהם של נוסעים ורבנים העטורות בקישוטים תמימים. כל המכתב כולו היה על "בלדת הכוורת": "בממלכת-דונג, בקריית שעווה, שם נרדמת מלכה בחלום-תאווה..." הוא קרא את המכתב וידע שיש עלי אדמות לפחות אדם אחד האוהב ומבין את שירתו.

טשרניחובסקי רצה לשוחח עם דימה על אותו נוכל, נחמיה מוֹדזֶלֶביץ', שפירסם מאמר ונשא הרצאה. במאמרו יצא נגד "החנפנים הרוסים" השרים הללויה לכבוד מאה שנים למות פושקין, שהיה, כך הוכיח מודזלביץ' בלהט, אנטישמי ככל הרוסים. לחגוג – מדוע לא? אבל כמו שחוגגים יובלות לוויקטור הוגו, ללאמארטין, בלי השתפכויות, רק מפני שהאיש השפיע על מאנה, שמעונוביץ, פיכמן, יפֶה, ביאליק. ובהרצאתו אמר: שאול טשרניחובסקי גאון הוא – כולי עלמא לא פליגי – אבל טוב היה לוּ הגאון הזה קרא פעם מה שתירגם. לתרגם את דברי זאוס אל הֵרָה במועצת האלים: הרה, מֵה דֵה פַּמְפַּן אַפּוֹסְקוּדְמַיינֶה תֵיאוֹיסין! בדמות: אל לך, הרה, תריבי בקצפך עם בני האלים! אַפּוֹסְקוּדְמַיינֶה... מילה כמוה כמלכה ששובל שמלתה הארוך נישא על-ידי נערותיה – וקצף?! הרי זה סגנון של כובסות! הכך יש לתרגם הַפַּקְס לֶגוֹמֶנוֹן זה, המפואר במצלולו? ומה זה: אל לך תריבי? המילה "אל" פירושה "לא". אילו כתב: מה לך תריבי, אבל "אל"... זה נשמע רבני מעיירה קטנה, שגוי מבורוּת או קפריזה. ובשביל עברית של רבנים לא צריך להטריח את הומרוס. הוא מנמנם אמנם פה ושם אבל רק לעיתים רחוקות משמיע נחירות רמות כל-כך.

מלומדים! לכולכם סיבות טובות, כמו למרצחים! דימה יודע את סודותיהם הקטנים. אני אמן! ואיך, מודזלביץ', הייתי צריך לתרגם מילה שמופיעה פעם אחת – במילה עברית שאיש לא יבין? אני משורר, לא בלשן! אבל צריך לדבר עם דימה. הרה, מֵה דֵה פַּמְפַּן אַפּוֹסקוּדְמַיינֶה תֵיאוֹיסין?

הוא גם ציפה שיפול משהו סוף-סוף בינו לבין קירה טאמזין. לא שחשק בה במיוחד; היא היתה מתוחה משהו, ובשנים האחרונות אף העלתה בשר. מעודה לא חיבבה אותו באמת. היא עצמה היתה אמנית: אפילו הערצה לא התגלגלה אצלה לאהבה, לתשוקה. היו אומרים שגם בשנות להטה התעניינה יותר בשני נערים מאשר בגבר אחד, אם להאמין למה שאומר אשר ברש. הוא התבונן בה: קירה באמת לא עוררה בו משיכה מיוחדת. ואף-על-פי-כן, גם עכשיו, היה משהו מוזר במבטה, משהו מעורר ומטורף בצחוקה. היא היתה אהובתו של משורר רוסי צעיר, שאת שיריו המעטים אהב לפני שנים רבות. היא היתה האישה הפראית שלו, האישה הפראית שכל משורר זקוק לה בצד רעייתו. טשרניחובסקי ראה אותו לא יותר משניות ספורות, אבל זכר אותו היטב, את גוף האֶפֶבּ עם קו העונג שחצה את חזהו עד טבורו, כמו דיוניסוס הצעיר האוחז בתירסוֹס. תמיד האמן מהיר מהעולם, ורק אם צריך – איטי מן העולם. אבל מהירותו של האֶפֶבּ היתה הזויה, חלומית. הוא מת צעיר, יפה, כה מסוכן בתרדמתו הסהרורית. ומפני שקירה היתה האישה הפראית שלו, הוא רצה בה. הוא שלח מבט מהיר בצווארה, בידיה. הגשם החדגוני פסק. טשרניחובסקי הקשיב. צליל משונה נשמע ליד החלון. צליל שקשה היה לנחש את טיבו. איזה גירוד, רחש, השחזה, צליל יבש אחרי טפיפתו הרטובה של הגשם. הוא לא יכול היה להבליג על סקרנותו וניגש לחלון: שלושה חתלתולים שיחקו בחצי קליפת ביצה, גוררים ודוחפים אותה, מעיפים אותה בעדינות. נשימתו התקצרה. הוא פשט את כפו על חזהו ומילא ריאותיו אוויר, כמו אותם ילדים שהיה מצווה עליהם לנשום עמוק. הוא היה מהיר, אבל החרדה היתה מהירה ממנו. רק עכשיו ראה ציפור לא גדולה. רטובה מעט, שהתבוננה אף היא במעללי הגורים הלבנים בקצה מרזב שבור; נקודות כהות היו על חזה: קיכלי. הוא היטיב להכיר את הציפורים האלה.

"סִיף-סִיף," אמר.

"סִיף-סִיף... סִיף!" השיבה הציפור לטשרניחובסקי.

דימה התכונן כבר יומיים לחנוכת הבית. הכין שלושה סוגי בשר – בשר קר, גולאש הונגרי, ומה שדודתו כינתה בשם "גולאש צרפתי", והרבה יין לבן. הוא בישל גוֹלוּבְּצי, אחרי שבחר בקפידה כל עלה. זה היה מאכל שהיה טורח עליו רק פעם בשנה. כרוב הוא דבר סבוך, פקעת של מצבי-רוח. לא לחינם נבחר לשמש כעריסתו הארצית הראשונה של תינוק, מבוך נשי בעולם הצומח. הוא הכין פלאן לימון ופלאן תפוזים. דימה אהב את טשרניחובסקי. לא היתה זו אהבה ממבט ראשון, אבל הוא אהב אותו. הוא האמין שאחי-סבו אכן חי יותר ממאה שנה, האמין בסיפורי הגבורה שסופרו על משפחתו, סיפורים שטשרניחובסקי מעולם לא טרח להכחיש. הוא היה, בסופו של חשבון, מעין בּוֹגאטיר רוסי-סֶרבּי-יהודי. תחילה הרגיש דימה שיש "יותר מדי" בשירתו, ואף פיקפק באינטליגנציה שלו, עד שיום אחד קרא אצל רוזאנוב – איך נעלם מעיניו הדבר קודם לכן למרות שקרא זאת לא פעם – על חוסר האינטליגנציה של טולסטוי. אדם השומע רוסית אינו יכול שלא לאהוב את רוזאנוב, אך כשקרא זאת, אמר בליבו: מיהו רוזאנוב בהשוואה לטולסטוי? הריהו כננס חריף-שכל, שדון ממולח, אַלבֶּריך השחור, אחד מננסי הניבֶּלוּנגים... טולסטוי הוא דֶמיוּרגוֹס, בורא הר, מדבר, נהר, הר-געש, גנים תלויים, קריה אדירה. השדון הקטן יברא, אולי, לטאה, עקרב, חיפושית – והוא מעז להשוות את שנינותו שלו עם העדר האינטליגנציה של בורא ההר והמדבר... ואז נזכר בטשרניחובסקי – איזו חיוּת בשיריו, איזו עוצמה, איזה רטט שוצף בתרגומיו! מי כבר יודע פינית, אבל דימה הבין די סרבית, ובוודאי שידע את הומרוס. היה דבר-מה בלשונו שענה ללשון עולם הגברים העתיק, העולם המסתורי מכל, העולם שאל לו לאיש-ספר להרהר בו יותר מדי. "רק לראות אישה יפה, דימה," אמר לו כשנפגשו בפעם הראשונה בתל־־אביב, "והיא רק שותקת לידך – זה מאורע נפלא; אם היא משוחחת איתך – הרי זה חג; אם היא גם מביטה בך בחיוך ובסקרנות – מתחשק לך לרקוד קוֹזאצ'וֹק משמחה! אם היא נוגעת בך קלות, כבר משמיע העוגב את ווֹקְס אנגֶ'ליקה שלו. ותאר לך שהיא מחבקת אותך, נושקת לך... מתנה עימך אהבים, הרי זה אושר עילאי, דימה!"

הוא מזג וודקה לכוסיות מוארכות, גבוהות-גבעול, שקיבל מדודו הקיוסקאי. כולם הפריזו בשווי הירושה, דבר אגדי אצל אנשי-עט ואמנים: ירושה, מתנה, קאמפַּסְפֶּה האלוהית. לעולם לא תקבל שי ממלך ולא מלורד צעיר, טובע במשי ובבשמים. אבל הירושה הספיקה לרכישת ארון הספרים והשולחן, ולתשלום שכר־־דירה גבוה יותר. רק עוד דבר אחד היה חסר: הסֶקרֶטֶר, הסֶקרטר המופלא של מַריֶיטָה, מרים, ידידתה של קירה. מרייטה-מרים רצתה למכור את הסקרטר, הוא שמע זאת במו אוזניו, אבל קשה היה לה להיפרד מעליו. ואין פלא! זה סקרטר היאה לשר, לשגריר ממלכה גדולה! עץ אגוז! צירים בוהקים בזהב! תאים חשאיים! והעץ הנפלא ללא פגע, למרות הטלטולים הרבים. מעודו לא עמד במשא-ומתן על דבר כלשהו. רצו שיהיה ספרן – בבקשה; מתרגם בבית-המשפט – לרשותכם, רבותי; לכתוב לעיתונים יהודיים בארצות-הברית – תמיד נכון. מאז הלכה אמו לעולמה, היתה דודתו קונה לו כל מה שנצרך לו. הוא עצמו היה סר לחנויות רק כדי לקנות ספר או תקליט. לוּ רק היתה קירה מוכנה לתווך בינו ובין מרייטה-מרים! איזה רהיט! אילו עדינות וכוח! האֶבֶּניסטים האלה היו אמנים של ממש, בלי הגזמה, אמנים גדולים. סוף המאה השמונה-עשרה? 1820? תמיד חשש כשטשרניחובסקי היה מתחיל לחקור אותו לפרטים היסטוריים. בעת האחרונה התעניין בתולדות ארץ-ישראל. מי יודע מה זמם? שאל על הצלבנים, איך כבשו את ירושלים, באיזה שער באו. באיזה יום, באיזה מזג-אוויר... דימה ניסה לשכנע אותו, בנימת קול אדישה, שאין עניין רב בצלבנים, שאם לא כן, היה אומר לעצמו, יש להניח שתיכף ידשדשו בשיריו סוסי הצלבנים שקועים עד חזותיהם בדם השוטף כנהר בהר-הבית. האיש היה מסוכן. אפילו מסעו הארצישראלי של קיסר ביזנטיון צימיסְקֶס, מסע שנראה חף מכל פשע – מי יודע איזה נזיד יבשל ממנו? מוטב שיכתוב על קולות בעלי-חיים לפי המדרשים, מדרש שלמה... הזאב זורד, הנמר צורח, הפיל – מה עושה הפיל במדרש? – נוהם, הצבי מפרט, הראם מצלצל, היחמור מבריס (?), הגרפית (?) מלבלב... סיף... סיף... צעירי ישראל בטיילם בלילות יזהו ציפורים לפי קולותיהן... יכה שאול את הגֶבְּראיסטים בנשקם שעבר כבר מזמן את תמורת לאזארוּס המינרלית לפני שקם לתחייה. אהה, עברית, נסיכת יהודה, princesse lointaine.1

קירה טאמזין היתה חסרת סבלנות יותר מכולם. היא נגסה בבשר הקר בלימון... לא היה כאן כל ספק – דימה, שמשקלו קטן ממשקל אווז מפוטם, ידע לבשל. לפחות זה. כמה משעמם היה, בעומס ההשכלה שלו ובהתנשאות (את מוכרחה לנקות קצת את אוזנייך, קירוֹצ'קה, אמר לה פעם כשטעתה ברגל אחת בשורה מסובכת). דירתו, כמו קיטונו הקודם, היתה מקום ללא אישה, ללא שום אישה. כמו אחוזת קבר. רק על הקַטַפאלק היו מונחים הבשרים המופלאים. דימה היה מת. הוא נולד מת. כל דבר היה חשוב לו מהחיים. אבל אנחנו חיים, כמו שתירגמה תמר, ואין סיבה להתאבל לשווא, אכן אציע לכבוד המת – צלצול גביעים וצעקות הידד... המשתה בשעת הדֶבֶר. מאה שנים למותו של פושקין. אולי משום כך הזמין אותי ואת טשרניחובסקי. עיתונים... מילים... הגולאש הזה (צרפתי?) הוא יצירת מופת. הרוטב הכתים את צווארון שמלתה הרחב, אבל קשה היה לה לקום. היא לגמה עוד וודקה מהכוסית הארוכה. מילים, מילים מאוסות... מילים כתובות כמוהן כבדלי סיגריות מעוכים ומצחינים.

שאוּלללל! ככל ששתה יותר כן הופז מבטו המכוון אליה, אף מגפיו הבהיקו יותר. ודאי ציחצח אותם לפחות חצי שעה, ירק עליהם כל הזמן, כמו ברומנים מן המאה שעברה, רומנים גדושי יריקות. ותלתליו המשוחים בברילנטינה? כל זה לכבודי? שמא חפץ אדוני שאעזור לו לחלוץ את מגפיו? אחורי מול פניך, מגפך הנוצץ בין רגלי ואדוני יבעט בי בעיטה קלה. כדי לעזור לי לחלוץ אותם? תמיד אותו מבט. מדוע? גם בברלין... לא קירה את – לאוּרה, בֵּיאטריצֶ'ה... שניהם ודאי היו מתפלאים לו ידעו מדוע יצאה מביתה ביום גשום שכזה ובאה לחנוכת הבית העלוב. רק דבר אחד עניין אותה, זה שלוש שנים תמימות: אוכל ומשקה. רעב איום מלווה בהזיות ריח היה רודף אותה יומם ולילה, ריח ניחוח של תפוחי-אדמה אפויים, נקניקים שמנים, טעם מעטה העור הדק, החם והלח של נקניקיות, ריח גרגרי יער, חביתות עם בצל... קירה פתחה חפיסת סיגריות חדשה. היא אהבה את רגע פתיחת החפיסה החדשה ולפעמים היתה זורקת את הישנה אף-על-פי שנותרו בה עוד כמה סיגריות. טשרניחובסקי הגיש לה אש והביט בה במבט זוהר. מה שרצה ממנה הפייטן היה ברור יותר ויותר... אבל האם באמת, האם באמת, שאולללל? משהו סתווי הופיע באיש, משהו שלכתי, על במותיך חלל, אתה, שאולללל? חולצתו הרקומה היתה נאה למדי. הכל בשבילי? משורר לאומי – שאנדור פֶּטֶפי, אדם מיצקייביץ'... היתה לו תכונה אחת לפחות של גיבורים הומריים, כמוהם ידע לחגוג, ואצל הברברים הללו נחשב הדבר שווה-ערך למלחמה. מדוע, מדוע, תמיד נותן אתה בי מבט כה לוהט? פעם, בברלין, העביר אותה בזרועותיו מעל שלולית מים ובוץ. כולם פֶטישיסטים – הגברים! אבל כמה חזק היה אז, ואולי גם עכשיו, חרף פעמי הסתיו? האופן שלחץ אותה אל גופו...

טשרניחובסקי שאל:

"באמא רוסיה ודאי מגירים וודקה כמו גשם לכבוד מאה שנים למותו של פושקין. מה אתה אומר, דימה?"

"ומי יודע אותם, הבולשביקים? מצד אחד היה האיש קאמֶריוּנקֶר, מצד שני הרי היה פושקין..."

"יחגגו, דימה?"

"יחגגו, יחגגו, אני חושב."

"בֶּרל רוצה שאכתוב למוסף מיוחד. לכתוב, דימה?"

"כתוב. אתה אוהב את האיש."

"את פושקין?"

"את פושקין. כן."

"על מה?"

"ומה זה חשוב על מה! אתה שאול טשרניחובסקי."

"אבל עטי אינו יודע שאני שאול טשרניחובסקי... אולי כדאי להשיב למודזלביץ'?"

"למה להשיב? דופק על דלתי יהודי בזוי... יהודי צפרדע..." אמרה קירה טאמזין.

"ומה בנוגע ליהודית? אספר על לֶווינטוֹן, דימה?"

"ואולי מודזלביץ' צודק? יש בינינו תהום," אמר דימה שפיגל.

טשרניחובסקי נרעש והביט בו בתדהמה: "אלה דברים ששמע פושקין בסביבתו. הרי לא פגש יהודים, לא במוסקבה, לא בפטרסבורג, רק מאוחר יותר בקישינייב, באודסה."

"אז מי היתה לווינטון זאת?" אמרה קירה. "מין פיה בת עמנו, שלמיטתה הזדחל נצר החבשים?"

שלושת האנשים האלה היו מוכרחים לדבר על פושקין, גם לולא חגיגות המאה. קשה היה, אם לא בלתי-אפשרי מכל וכל, לקבץ שלושה אנשים שידעו יותר על המשורר, שלפני מאה שנה צבע דמו את השלג הצחור והוא עצמו נהג להתהלך חמוש במקל הליכה עשוי עופרת, כדי לחשל את ימינו לדו-קרב. שנים עבד דימה עם גֶרשֶנזוֹן, הפושקיניסט הגדול, וכתב ספר על מקורותיו של פושקין בשירה הקלאסית והצרפתית. חוֹדַסֶביץ' היה כותב לו אחת לשבוע מפריז. קירה עברה את ימי מלחמת האזרחים בדיקלום של פושקין. היא ידעה בעל-פה את אונייגין. טשרניחובסקי התעניין בפרטים הזעירים ביותר של חייו, היה משוחח עליו עם אנשים. לא לחינם היה מתרגמם של הומרוס, של קאלֶוואלָה ושל הסֶרבּים המטורפים – הוא האמין במסורות שבעל-פה. עובדה – אנשים עדיין סיפרו לו על פושקין, בנו של מישהו, נכדו של מישהו. חיי אדם אינם כה קצרים כמאמר העצלנים.

"לווינטון היה ידידו. ממונה על קולוניות של בולגרים. פושקין היה משוטט איתו בין הצוענים כשהתהולל עם הזמפירה שלו," אמר דימה.

"וביֶקַטיֶירינוֹסלב היה חולה וקודח בבקתה של יהודי, לא יהודי חצי מתבולל כמו לווינטון, אלא אחד עם פאות, ואולי שם התחיל לכתוב את יהודית, הפואמה שלו..."

"שממנה רשם רק כמה שורות..." קטעה קירה.

"ואולי אף למד עברית. חודסביץ' בטוח בזה. האם לא כתב על סגולת החשיפה שיש בעברית? מנין היה יודע זאת, לולא למדהּ?"

"אלה שטויות, שאוּלללל," אמרה קירה, שכבר היתה שתויה מעט.

"ובכן, כשהייתי רופא בבית-החולים על שם שֶׂרפים הקדוש הכרתי קצין תותחנים שאמר כי ראה כתב-יד של פושקין עם אותיות עבריות."

"פטפוט," אמרה קירה.

השתאות ניכרה על פניו של דימה.

"והיכן ראה האיש את הדף הזה?" שאל.

"באנטיקוואריאט בפטרסבורג."

"כמה מרחיק לכת אתה מפני סלידתך ממודזלביץ'," אמרה קירה טאמזין.

עלבון הצטייר על פניו של טשרניחובסקי.

"קצין התותחנים שאל את האנטיקוואר מנין לו הדף, והלה ענה שקיבל אותו ממזכירו של ההופמארשל דוֹלגוֹרוּקי. הוא בא לאנטיקוואר שיכור ואומלל ואמר: אני מקווה שוואליה לא יכעס!"

"לא שמעתי על דף כזה אף פעם," אמר דימה, "וקשה לי להאמין בכך."

"אני שמעתי על לווינטון מנכדו, דיברתי עם הקצין... והשיר עצמו, האם אינו מוכיח דבר?" הוא קרא, תחילה בקול חרישי, כמעט לוחש, אחר-כך מרים מעט את קולו, מרוגש, מבטו חולף על-פני קירה ודימה שפיגל בשאלה ותהייה.

בסוכת בית עברים אבלה וצרה

מנורה בוערת בפינה האחת;

ולאור המנורה יושב איש זקן

וקורא בתורה. השערות הלבנות

יורדות ונופלות על ספרו לפניו.

על ערש קטנה וריקה משתחווה

אישה עברייה צעירה ובוכה;

בפינה השנית איש עברי צעיר

שקוע במזימות עמוקות ורבות

ומוריד את ראשו לארץ בדאגה:

בחדר השומם תכין הזקנה

ארוחת הערב, ארוחה מה רזה.

"למה תירגמת 'יֶבְרֵי' כ'עברי'?" שאלה קירה.

"לא אני תירגמתי, אלא פרישמן. ואיך היית רוצה שיתרגם זאת?"

"מוטב היה, שאולללל," אמרה קירה, "לולא האמנת שאם אתה אוהב מישהו, הוא חייב להשיב לך אהבה."

טשרניחובסקי, למרבה פליאתם, הסמיק, וכעבור רגע הסמיק עוד יותר. הוא הביט בדימה.

"רק הסופרים הקטנים שלהם חיבבו אותנו. הגדולים בזו לנו, או היו אדישים לגמרי," אמר דימה, "ותודה גם אתה, שכל השיר הזה כולו הוא מטבע שחוק אחד."

"רק במילותיו!" אמר טשרניחובסקי. הוא הביט בפניה האדומים של קירה טאמזין, בכתמי הרוטב על שמלתה. הוא היה מהיר. הוא היה מהיר, אבל החרדה היתה מהירה ממנו. פניו קדרו. הוא ניגש לחלון. שלושת הגורים ישבו עכשיו סביב פח אשפה הפוך. חתלתול חדש הצטרף לשלושת האחים הלבנים, ראשו מוזר, גרום קצת, כבד, מוצק, אֵיאוֹהיפּוּס, הסוס בגודל חתול, הסוס הקדמון ביותר... הזמן... הזמן... רעמי הראֵם... זעקות הזאב הזועף... צלצול הראם? זרידת הזאב הזועף?

דימה שפיגל שוב מילא את כוסו והביט בקירה בשמץ תוכחה, לא בתוכחה גדולה מדי, כדי שלא תסרב לו בעניין הסקרטר. אבל ניכר בטשרניחובסקי שלמרות עלבונו מדבריה, היה זה חוסר-האמון של דימה שפגע בו. הוא הביט בכיפתו, כאילו היא אשמה בספקנותו. "אינך מאמין," אמר, "הבה, אם כן, אספר לך סיפור על פושקין שאין אתה מכיר, ואיש אינו מכיר, לא גרשנזון, ולא אייכנוואלד ולא לרנר ולא כל הגויים המלומדים. האם ידוע לך מי היה יעקובלֶב?"

"מנהל הטיפוגרפיה?"

"לא..."

"מישהו ממשפחת הצייר?"

"אכן. אחיו הצעיר. והידועים לך קשריו עם פושקין?"

"חבר להילולות? סערת שלגים? נער הזהב מן העיר פֶּרְם?"

"ובכן שמע. לילה אחד, בבית-החולים על-שם שֶׂרפים מסארוב, הביאו אלי ישיש, אולי כבן שמונים, אחרי שבץ שני או שלישי, שלקה גם בדלקת ריאות חמורה. הוא היה מורעב, היה לו חום גבוה, הזיות. בבית-החולים היו ארגזים רבים מלאים מדליונים קטנים עם דמות הקדוש שרפים מסארוב, שאיזה סוחר עשיר ממינסק תרם בפרוץ המלחמה, מדליונים קטנים, עשויים פח, זולים מאוד. אחת האחיות היתה כה בטוחה שהגיעה שעתו של הישיש, עד שהביאה לו מדליון אחד, קירבה אותו לשפתיו ואף עשתה בחוד סכין שני חורים ותלתה את המדליון הדק על צווארו. אני אהבתי את האיש. ביליתי לידו כל רגע פנוי. והנה, הפלא ופלא, הוא התחיל להבריא. יום אחד ראה חבילת ספרים מתחת למיטת-השדה שלי ושאל:

"מן הקוראים אתה, דוקטור?"

"מן הקוראים," השיבותי.

"קורא גם אני," אמר אותו יעקובלב הישיש, "אבל הדברים החשובים ביותר אין להם מילים."

"ולמה כוונתך?" שאלתי.

"כוונתי, דוקטור, למבט," אמר. "ומה דעתך אתה?"

"וכי איך אדע אני? אני רופא, על הגוף אני יודע, את הנפש מותיר אני לאנשי דת."

"שמע דוקטור, ואספר לך סיפורי שמעודי לא סיפרתי לאיש," אמר הישיש, מתבונן במדליון הדק שהיה תלוי על צווארו. "ודאי שמעת על לילות ימי רביעי אצל איוואנוב, בביתו מול גן טאוּריס, בקומה השביעית, שנהגו לכנותו המגדל? יושב-ראש היה שם תמיד ניקולאי בֶּרדיאיֶיב. איוואנוב אהב אותו. יום אחד השתעמם ברדיאייב מן השירים האינסופיים שקירקרו שם המשוררים, איש-איש מצפה למנת עשן הזבח בנחיריו ואמר: בתחילת המאה שעברה, חיו ברוסיה שלנו שני אנשים מופלאים: המופלא בגאוני רוסיה, פושקין, והקדוש הרוסי הגדול ביותר, שרפים מסארוב. שני עולמות נפרדים היו. לא הכירו זה את זה, מעולם לא היה ביניהם אף בדל קשר, ומן הסתם לא שמעו זה את שמעו של זה. אף אין הם ניתנים להשוואה כלשהי, אין למוֹד אותם בקנה-מידה משותף. והנה, אני שואל אתכם, האם לא כדאי היה שאחד מהם לא יתקיים? שיהיו במקום זה שני פושקינים או שני שרפימים? פושקין איבד את עצמו, שרפים גאל את עצמו. פושקין איבד את נפשו ביצירה, שרפים הושיע את נפשו על-ידי מאמץ רוחני שווה לזה של המתבודדים הגדולים של תחילת הנצרות. מה דעתכם? ומי עדיף בעיניכם ולו במעט? ברדיאייב, דוקטור, היה שם כמו דניאל בגוב של אריות סימבוליסטיים ודקדנטיים... העוקב אתה אחרי דברי?"

"כולי אוזן, אנטולי גריגוריץ'," השבתי לו.

"ואני יושב לי שם, וחושב בליבי: לספר או לא לספר? אין זה נכון שלא נפגשו בחייהם. אבי סיפר לי זאת. אבל פחדתי שהאדונים יצחקו לי, לפרובינציאל, ושתקתי. ורציתי להשמיע להם את דברי אבי: יש סיבה אחת, קטנה, לזה שפושקין עדיף על הקדוש. אבי, אולי שמעת, היה הולל גדול בנעוריו, סוסים, קלפים, הרבה שתייה, הרבה נשים, הרבה חובות, הרבה דו-קרבות. הוא היטיב לירות. יום אחד נפל בחלקו להיקלע לבקתה קטנה, באחת מאותן סערות השלג שהיו אהובות על אבותינו אף יותר מסערות בלב ים או הרהורים על פסגות הרים. אני מתכוון, כמובן, אהובות יותר בדמיונם. הבקתה הקטנה היתה עלובה מאוד. גרגר מזון לא היה שם, טאטארי מטורף השמיע צעקות, שני נזירים ישבו דוממים, נסיך בשקירי מהח'אנאת שיחק קלפים עם איזה צ'יצ'יקוב שצוואר חולצתו היה מדוהן מזיעה, ושני בני-עיט, אנשי הנסיך הבשקירי, נראו מוכנים לשסף את גרונו של צ'יצ'יקוב לאות הקטן ביותר של אדונם. והסערה – עשרים ושבע שעות ללא הפוגה.

"אבי לא ידע מה לעשות. אולי יצטרף למשחק עם השודדים מהח'אנאת? לפתע נפרצה הדלת בבעיטה חזקה מאוד, מפני שהיתה קפואה, ופנימה התגלגל אדם מעוטף במעילים רבים ובשמיכות, פרגול אחוז בכפפתו. הוא קילף מעצמו במהירות את כל העטרה. שׂער מקורזל, עיניים רושפות, פאות לחיים עבות...

"'אלכסנדר סרגייביץ'! מה מעשיך במחוזותינו?' הצטעק אבי בראותו את פושקין.

"'סור מדרכי, גרישה,' אמר פושקין ובקפיצה אחת נעמד לנוכח הנסיך מהח'אנאת.

"'בן-בליעל, נוכל, רמאי, נבלה שכמוך! איפה אהובת ליבי, היכן משוש נפשי, איפה זוּלנארה המתוקה שלי? מה עשית בה, אסְקאר בּאיבּאק? מה עשית בה, תן בן-ערבות? אם נפלה שערה אחת מראשה אני הורג אותך בו במקום, ברגע זה! איפה זולנארה שלי?'

"'היא כאן! היא כאן! אלכסנדר סרגייביץ'!' אמר הנסיך והפשיל יריעת בד רקום מעל גוף אישה, שישנה מכורבלת כחתולה.

"'הבה נצא החוצה ונגמור עם זה. אני רואה שיש לך כאן שני ידידים כבודים, וגם אני פגשתי כאן ידיד. אתה מוכן להיות סֶקוּנדאנט שלי, גרישה?'

"'אלכסנדר סרגייביץ'... סערה... איש לא יוכל לאחוז באקדח... ללחוץ על הדק בסערה כזאת...'

"'הבלים! Mon parti est pris!'2 פסק פושקין. 'כל מזג-אוויר טוב להיוולד בו וכל מזג-אוויר טוב למות בו, בייחוד כשמדובר בעכבר ערבות.'

"'זאת היתה אי-הבנה, אלכסנדר סרגייביץ',' אמר אסקאר באיבאק לאיטו.

"'אי-הבנה מן הסוג שבין כייס לסוחר, ידו של האחד תקועה במקרה בכיסו של האחר. החוצה, אסקאר באיבאק, החוצה. די לגלגל בלשון.'

"'אלכסנדר סרגייביץ'!' הצטעק אבי.

"'אלכסנדר סרגייביץ',' אמר הנסיך הבשקירי, 'עלי להיות בסנקט-פטרבורג בעניינים שאינם סובלים דיחוי.'

"'הבלים! למתים אין חובות! ואתה, סלק את היד מהאבנט, שאם לא כן אחורר את מצחך כהרף עין!' אמר המשורר לאחד מאנשי הנסיך הבשקירי.

"'רבותי החסודים, הנמיכו בשם האל את קולותיכם. איש חולה מאוד נמצא כאן,' אמר נזיר קטן-קומה. הכל הביטו לעברו. זקן כחוש מאוד, עטוף במעיל ישן, שלד-אדם שכולו עור ועצמות, שכב שעון אל הקיר, הוא פקח את עיניו וחייך חיוך שנבע ממנו בלי שהיה מודע אליו, כשל תינוק. פושקין קרא לנזיר הקטן.

"'שמך?' שאל.

"'פַּנְטֶלֵיי, מעלתו,' ענה הנזיר.

"'קח את האבקה הזאת, פנטליי, ותן לו שיבלע,' אמר.

"הנזיר הקטן נשק לשרוולו הקפוא.

"בינתיים התלחש הנסיך הבשקירי עם שני הרוצחים שלו.

"'אלכסנדר סרגייביץ',' אמר. 'אתה זימנת אותי לדו-קרב. אני מקבל את התיגר, אבל אני מבקש ממך לדחות את המעשה לעוד חצי שנה. אני מציע... שנשחק קלפים... והמנצח ייקח לו את זולנארה. אם תנצח אתה, תקבל נוסף לזה שש מאות רובל. ובעוד חצי שנה ניפגש, בכל מקום שתרצה.'

"'לשחק קלפים... על אהובת ליבי... נוכל שכמותך... זולנארה שלי... תן ערבות שכמוך!' שינשן פושקין. 'החוצה, די להלהיג!'

"'אלכסנדר סרגייביץ'! אלף רובל!'

"'כמה אמרת?'

"'אלף,' מילמל אסקאר באיבאק.

"'מה דעתך על כך, גרישה?'

"'דחה את הדו-קרב, אבל אל תשחק איתו. נוכלים הם, ממרחקים תריח.'

"'וידי, מהן בעיניך, כה מעוקמות מפּוֹדגרה שאיני יכול לחלק קלפים?'

"'אלכסנדר סרגייביץ', הרהר רגע.'

"'מה שמטריד, גרישה, מה שמטריד אותי היא השאלה האם זה מכובד עכשיו לדחות את הדו-קרב אחרי שעלבתי בו?'

"'הרי בעצמך אמרת שהוא תן-ערבות, עכבר-שדה. איזה עניין של כבוד יש לך עם נבזים כאלה?'

“’Cétait une façon de parler, Gricha. Cest quand même un prince du sang.”

“’Mais quel sang, bon Dieu. Cest du sang Bachkir... Vous exagérez, Alexandre Serguéïévitch.’

“’Que savons-nous de tout cela, mon cher? Qui sy connaît véritablement?’

“’Cest du sang Bachkir,’

התעקש אבי.

“’Laissons plutôt leur voile à ces mystères,’3

אמר פושקין במהורהר. הוא הילך על-פני הבקתה כעורבני מלא מרץ, ניגש שוב לזולנארה, משך את בד הטוליפּים, הביט בה באריכות ואמר:

"'כרצונך, אסקאר באיבאק! נשחק!'

"'אלכסנדר...' מילמל אבי.

"'נשחק!' אמר פושקין. “Mon parti est pris!”

"'ומה קרה?' שאלתי.

"'מה יכול היה לקרות?' השיב בנו הישיש של יעקובלב. 'הקלפים היו משומנים וקרועים, אולי מסומנים. פושקין הפסיד. אחר-כך הפסיד עוד שלוש מאות רובל וחתם על שטר. ואסקאר באיבק כבר סמך על כך שפושקין לא יקרא לו לדו-קרב. להוציא שלוש מאות רובל כדי להרוג מישהו שאפילו אינך מכיר?! ובאותו רגע התעוררה העלמה זולנארה והצטעקה למראה פושקין. ואז, על-אף שהיה שקוע בשנת המחלה שלו, התעורר הנזיר הזקן והביט על סביבותיו כדי לראות מהי סיבת הצעקה. אבל האם יכול היה לראות את הליסטים הבשקירים, את הטאטארי המטורף, את נערת ההרמון העדויה במשי ורוד, מאות צמידים לפרקיה, את פושקין או את אבי? הם לא היו קיימים בשבילו. אבל לפושקין נגלה ראשו הנפלא של הזקן. הוא ראה את מבטו מלא הטוהר, הילדותי, את הבינה המוזרה שהתנוצצה בו, את האהבה הרבה שבו – אתה מבין דוקטור? – שכמוה לא הכיר. חיוכו של הנזיר: כאשר כבה, לא הפך להעוויה של מרירות או עייפות כמו שקורה גם אצל היפהפיות המופלאות ביותר. לא. זֵכֶר רישומו עוד עמד זמן רב בפניו, כמו זהרורי השקיעה בשמי ערב. פושקין רצה לאסוף את ראש הזקן בין זרועותיו ולנשקו על קודקדו.

"הוא קרא לנזיר הקטן.

"'שמך?'

"'פנטליי, מעלתו.' ענה הנזיר בקול נמוך ושבור.

"'החום לא עובר?'

"'לא עובר, לא עובר, מעלתו.'

"'מיהו האיש, פנטליי?'

"פליאה גדולה הצטיירה על פניו של הנזיר הקטן.

"'הרי זה, מעלתו, האב שרפים.'

"'שרפים?' מילמל פושקין.

"באותה בושה כבושה למראה איש מכובד, שאולי היה קצין או אפילו פקיד חשוב, ולא שמע על שרפים לחש הנזיר:

"'הייתכן, מיטיבי, שלא שמעת על הניסים שחולל, לא שמעת על השנים שעבר לבדו, בלי נפש חיה, ועל השנים שאסר על עצמו כל דיבור?'

"'אסר על עצמו כל דיבור?' חזר אחריו המשורר.

"'האב שרפים לימד אותנו: איש מעולם לא התחרט על שתיקה ששתק,' לחש הנזיר הקטן.

"פושקין חייך בעצבות.

"'ספר לי, פנטליי. ודאי התייסר בייסורים רבים?'

"'התייסר באהבה, מיטיבי. פעם הורה לנו האב שרפים: כשעלה אנתוניוס הגדול השמימה (ודאי שמעת, מיטיבי, על אנתוניוס הקדוש ממדבר מצרים), בא אל מושיענו ואמר: והיכן היית אתה, הו ישוע הרחמן, כשאויבי עינו אותי עינויים גדולים במדבר? הייתי לידך, אנתוניוס שלי, וחזיתי במעשי גבורתך, ענה ישוע. כל לילה היה האב שרפים עולה על אבן גדולה, לשאת עליה תפילה, ופעם כאשר תקפו אותו שודדים לא נקף נגדם אצבע, והם עשוהו נכה לכל ימי חייו. מחלות נוראות תקפוהו. אך הוא לא היה אוכל אלא פירות ועשבי-בר שנים על שנים, והיה עושה אלף השתחוויות כל יום, מיטיבי. וכאשר היה אחוז חולי איום, שלוש שנים תמימות, באה אליו הבתולה ומשני צידיה יוחנן ופטרוס ואמרה: משלנו הוא! והוציאה מים מגופו. ובוודאי גם אינך יודע, מיטיבי, שבגיל שבע נשמט מגג כנסייה שאת לבניה ואבניה היה אביו מספק, ואמו היתה בטוחה שנפח את נשמתו, והנה היא רואה והוא עומד למטה וצוחק. ואולי מפני כך נתנה את הסכמתה שייעשה נזיר, ונתנה לו צלב נחושת גדול, שעד עתה הוא נושאו על צווארו, ולעולם אין הוא נפרד ממנו, כפי שאינו נפרד מהתרמיל שעל גבו, שבו ספרי האוונגליונים, כדי שלעולם לא ישכח את הצלב שנשא אדוננו.'

"פושקין התבונן בנזיר הישן. צלב שחור הציץ מתוך המעיל המוזר שכיסהו, וראשו נח על תרמיל עור ישן.

"'ואני, מיטיבי,' אמר הנזיר הקטן, 'ארשה לעצמי לשאול, בכניעות ובענווה ובמורא גדול, מיהו האדון שלא שמע כלל על האב שרפים?'

"פושקין הפנה אליו את מבטו, ובראותו שהנזיר נבהל ונסוג לאחור, אחז בזרועו וליטף את גב ידו.

"'צר לי מאוד שלא שמעתי מעודי על האיש הקדוש,' אמר. 'שמי אלכסנדר פושקין, חורז אני חרוזים, לפעמים רוקד ורושם דברי ימים.'

"'ומקווה אני, מיטיבי, שחרוזיך ימצאו חן בעיני אלוהינו, ואף ריקודיך כך ודברי הימים הקדושים, כפי שמצאו חן אלה של דוד המלך, מנוחתו עדן.'

"פושקין הביט בו בהשתאות.

"'תודה לך, פנטליי,' אמר.

"ובערב הזה, דוקטור, כתב פושקין את שירו "הנביא":

עייף-צָמָא לִדבר אל חי

תעיתי בצייה בלי מים, –

על אם דרכים אזי אלי

נגלה שרף בן שש כנפיים...

"אתה מכיר, דוקטור, את השיר, הרי כל ילד רוסי מכירו. הוא היה אמנם שונה מעט בתחילתו מהגירסה שכתב בספטמבר שנת 26' שפורסמה כעבור שנה וחצי במוֹסְקוֹבְסְקי זְוְיֶיסְטְניק. היה כתוב שם על האבן, התרמיל, צלב הנחושת. וזה מה שאמר לי אבי, דוקטור. הקשב לי היטב. הוא אמר שברגע זה אפשר היה להיווכח מי עדיף – פושקין או שֶׂרפים. אפשר לומר שאבי ענה לשאלתו של ברדיאייב עוד לפני שנשאלה. מי עדיף, שים לב, לא למי זכות קיום. הוא אמר שעדיף פושקין, כי הוא ראה במבטו את שרפים הקדוש, אבל שרפים לא ראה את פושקין. ופושקין, דוקטור, ראה את שרפים למרות שהיה שטוף זימה, למרות המרדף המטורף אחרי זולנארה. למרות שמוכן היה להרוג אדם למענה ומוכן היה להפסיד אותה במשחק קלפים והסכים למות בעד כל ההבלים האלה מנשיכת קור ושלג. ובגלל שראה את שרפים, בגלל המבט, רק בגלל המבט, הריהו עולה על שרפים, אמר אבי."

דימה שפיגל הביט בפניו המוארות והחיות של טשרניחובסקי.

"אתה צודק. צריך לענות למודזלביץ', אין להניח ששנאת גויים שהועתקה מעיירה קטנה תשלוט בקריית-ספר שלנו."

טשרניחובסקי עדיין הביט בו בחשד, ודימה המשיך:

"ואילו לגבי הערותיו על האיליאדה שלך, אם כבר נתת דעתך על דבר פעוט שכזה, אני אענה למנוול. אתה משורר, לא בלשן! ומה הוא רוצה? שתמציא איזו מילה סתומה כדי להחליף את האַפּוֹסקוּדמַיינֶה? מילה בלתי-מובנת לחלוטין שצלילה מופלא?! מפלצת פדאנטית! אני אראה לו..."

חיוך רחב האיר את פניו של טשרניחובסקי.

"דימה!" אמר. "נפשך היא ממעלה גבוהה מאוד."

"כמעט של קאמֶריוּנקֶר," אמרה קירה.

עכשיו נתן בה המשורר מבט ארוך מאוד, ונרכן אליה מעט, מרפרף בקצות אצבעותיו על צווארה.

"דימה," אמר. "לך תקנה חפיסת סיגריות בשביל קירה. החפיסה שלה ריקה."

מופתעת, הביטה קירה בחפיסה. החפיסה, שהיתה מלאה לפני כשעה, היתה ריקה לגמרי. היא הביטה במאפרה, אבל ראתה בה רק חמישה בדלים.

"גנב יווני-סֶרבּי," אמרה בליבה.

דימה לבש מעיל-גשם.

"מייד אחזור," אמר.

"מהר," אמר טשרניחובסקי.

הוא חיבק אותה ונישק לתנוך אוזנה השמאלית. ידיו החליקו. הוא חש בסימני לחיצת גומייה על מותניה ועיסה לאט את המקום. החולצה הרקומה, הצרפתית, הסיגריות, ועכשיו... המאסאז' הזה! כן, שאנדוֹר פֶּטֶפי, אדם מיצקייביץ'. הוא היה משורר לאומי, לא פחות מהסוחר המקריח ז"ל. היה לו ה"קוֹמוֹן טאץ'", כמאמר האנגלים. היא נענית לחיבוקיו. שיהיה. ורק שאלה:

"למה?"

Laissons leur voile à ces mystères!”4

השיב טשרניחובסקי בלחש.

ממרחק כעשרים צעדים מהבית, מאחורי החתלתולים, שיחי ההדסים, המריצות ובורות הסיד, ראה דימה את חלון דירתו. היה משהו מושך ונוסך ביטחון במראה החלון הרחב, התריסים הירוקים, האהיל הצהוב, הווילאות שתלתה דודתו. כן, אפשר לקנא באיש שגר בדירה זאת. ומי התגורר שם אם לא הוא, דימה שפיגל, הוא עצמו. הוא הביט בחלון זמן-מה, ופנה ללכת לקיוסק שהיה שייך פעם לדודו לקנות סיגריות בשביל קירה טאמזין.

דימה חזר כעבור שעה, עמד מקשיב ליד הדלת, דישדש בעקביו, הרעיש מעט, לחץ פעמיים-שלוש על הידית ואז נכנס פנימה. קירה לא היתה בחדר. טשרניחובסקי ישב ליד החלון, חתלתול לבן על ברכיו. הוא המה משהו לאוזנו וגירד את גבו, ובראותו את דימה, אמר: "פרווה! הנשמה גועה, מתגעש הלב! איי, חבל שגֶניוּס האבולוציה לא שמר לנו את הפרווה על גופנו. מה אתה אומר, דימה?" ובתשובה למבטו של דימה, הפטיר: "הלכה הביתה. אמרה לך תודה ושיבחה מאוד את הבישול שלך."

פניו היו חיוורות ודימה שאל:

"הכל כשורה?"

"זוכר את הכתוב בתחילת חזון יוחנן? בכור המתים. הנני השני אחריו ששב מן המתים... אכן, אין כוח ככוח המבט, כדברי יעקובלב הישיש. זה היה חורף ארוך מאוד... ארוך מאוד. בחורף תמיד אהבתי עצים, עצים מקווים לאביב. יום עובר, לילה, שלג, שמש, אווזי בר, קן סנאים על עץ בלי עלווה, קן דבורים קטן יותר מקן סנאים, שמים נמוכים, ענפים מגולים – קשים לפיענוח. אדם אומר בליבו: הרי בלי עלים יהיה קל יותר להבין את העצים, את החורש. אבל לא, לא כך. הענפים החשופים מבלבלים מאוד את הדעת, מבלבלים את העין המאומנת ביותר. רק נס הלבלוב ישיב את הצורה הברורה."

"הכל כשורה, אם כן?" שאל דימה והושיט לו את חפיסת הסיגריות.

"תודה לך, ידידי, מקרב לב," אמר טשרניחובסקי ונישק את ידו של דימה, שנדהם.

"ועכשיו, נשתה לנו לכבוד פושקין. מאה שנה! במוות כזה, בדו-קרב סתמי, פרק לפחות מהמוות את עוקץ האווילות. חץ טמון צער? לא אצל אלכסנדר סרגייביץ'!"

בתנועת לוליין מסר כוסית ארוכה ובקבוק לדימה והושיט אליו את הכוסית שלו.

"מזוג!" אמר, הריק את הכוסית בבליעה אחת, עצם את עיניו, כמקשיב לדבר-מה, ואמר בקול נמוך: "שתה, דימה."