הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
תתעלמו!
42 

תתעלמו!


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
42 
42 
גודל (עמ'): 236
מו"ל: מטר הוצאה לאור

תקציר

שימו לב, הורים מתוסכלים! הידעתם שהתעלמות מהתנהגויות מסוימות תוביל לשינויים חיוביים ומרחיקי לכת אצל ילדיכם?
לעתים קרובות מדי אנו מוצאים את עצמנו מתווכחים, מתמקחים, מרימים את הקול ואפילו מתחננים בפני הילדים שלנו, רק בכדי לקבל כתוצאה מכך התנהגות גרועה עוד יותר. עם כל ההתבכיינויות, התלונות והתחינות, הורות עלולה להיראות יותר כמטלה מאשר כהנאה. לד״ר קתרין פרלמן, אחת המומחים המובילים באמריקה בתחום ההורות, יש פתרון פשוט ועם זאת מהפכני: תתעלמו

רוב ההורים מרגישים שכדי לשנות התנהגות רעה אצל ילדיהם הם חייבים להגיב, אך במקרים רבים הם מגיבים על התנהגויות שהיה עליהם להתעלם מהן, ומתעלמים מהתנהגויות שהיה עליהם
לטפל בהן. ספר זה ילמד אתכם כיצד להבחין בין השניים.
איך התעלמות מהתנהגויות מסוימות אצל ילדיכם תוביל לשינויים חיוביים ומרחיקי לכת

תתעלמו! משתמש באסטרטגיות מוכחות הנתמכות במחקרים, כדי להראות להורים איך להימנע ממעורבות במאבקי כוח ולהפסיק להשתמש בתשומת לב כפרס על התנהגות לקויה. בעזרת תהליך בן ארבעה שלבים, המשלב אסטרטגיות אפקטיביות עם גישות שעמדו במבחן הזמן, פרלמן מלמדת הורים מתי ואיך עליהם לבחור להפנות את הגב כדי למנוע מתן
חיזוקים להתנהגויות מרגיזות. תתעלמו! גדוש בתובנות, טיפים, תרחישים, שאלות נפוצות והרבה עידוד שנועדו להחזיר את האושר והסיפוק לחייהם של הורים מיואשים.
ד״ר קתרין פרלמן היא עובדת סוציאלית קלינית מוסמכת, בעלת תואר דוקטור בעבודה סוציאלית מ״ישיבה יוניברסיטי״ ובעלת תואר שני בעבודה סוציאלית מ״אוניברסיטת ניו יורק״.

  • ISBN: 99-2179
  • גודל (עמ'): 236
  • מו"ל: מטר הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 28/02/2019
  • שם המחבר: קתרין פרלמן
  • תורגם ע"י: דרורה בלישה
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

להתעלם מהילדים שלי?

יצאת מדעתך?

כשאני מייעצת להורים להתעלם מילדיהם, אני מקבלת אחת משתי תגובות. כמחצית מהם מביטים בי ומטים את ראשם כשעל פניהם הבעה כמו זו של הכלבה שלי, נורמה, כשהיא איננה מבינה מה אני אומרת לה. הם אומרים משהו כמו, "למה בדיוק את מתכוונת כשאת אומרת להתעלם מהם?" אני חוזרת על דברי לגבי התעלמות מכל ההתנהגויות המרגיזות או הקשות, וההורים מתחילים לשאול את עצמם אם אני פשוט קואוצ'רית משפחתית גרועה. למה לעזאזל הם צריכים להתעלם מהילדים שלהם? הדבר נוגד את האינטואיציה. התנהגות גרועה איננה נעלמת אם מתעלמים ממנה.

האמת היא שהיא אכן נעלמת. (בשני הפרקים הבאים אראה לכם מדוע.) אבא אחד, אחרי שלמד על תתעלמו! סיפר לי שפחד להתעלם מהתנהגותו של בנו מפני שחשש שהילד יחשוב שהוא מסכים עם ההתנהגות הזאת. האב לא הסכים עם ההתנהגות הזאת, והוא רצה לומר זאת לבנו. בעזרת תתעלמו! הוא עדיין יכול להבהיר את המסר לבנו — אך לא במילים. התנהגותו תדבר בשמו.

מחציתם השנייה של ההורים מתלהבים מאוד מקבלת ההרשאה להתעלם מילדיהם. הם מותשים מהורות ללא הפסקה. אמהות ואבות מנהלים ילדים, קריירה, תשלומים לאחזקת הבית ולמסים, הורים מבוגרים, מסיבות יום הולדת ופרויקטים לבית הספר — ומגיעים למצב של התמוטטות. הידיעה מהם הדברים שאפשר — ורצוי — להתעלם מהם יכולה לשנות את חייהם. אחד האבות, שחש הקלה לרעיון שמותר לו לפעמים להתעלם מבנו היחיד, כתב לי: "תודה על השיטה הזאת. עכשיו אני יכול להתחיל לחשוב על עוד ילד." אני די משוכנעת שהוא היה רציני.

העובדה שאינה שנויה במחלוקת בקרב ההורים הללו היא שכולם סובלים מהתנהגות בלתי רצויה מאוד של ילדיהם. הילדים שלהם מתבכיינים, הם בוכים וצועקים וצורחים ומתפרצים בהתקפי זעם; הילדים מרגיזים אותם, בדרך כלל בכוונה; והם לוחצים על כל הנקודות הרגישות של אבא ואמא רק מפני שהם יכולים. ילדים מנצלים את נקודות החולשה של הוריהם בכל עיר, בכל ארץ, בכל פינה של היקום. בתגובה, ההורים מקדישים יותר זמן מאי־פעם להטלת משמעת על ילדיהם. פסקי זמן ונשיאה בתוצאות נמצאים ברוטציה מתמדת וכל דבר הופך למשא ומתן. אבל כל זה איננו מצליח, ההתנהגות הגרועה אינה מפסיקה ובדרך כלל אף מחמירה.

כשההתנהגות מחמירה, ההורים צועקים יותר ומענישים יותר. הם כועסים ומתוסכלים הרבה יותר, או חמור מכול, מתייאשים ומוותרים. כפועל יוצא, אמהות ואבות נהנים הרבה פחות מהורות על בסיס יומיומי. זה לא יכול להימשך כך. הורים בוחרים בדרך כלל להוליד ילדים מפני שאף על פי שדמיינו לעצמם את העבודה הקשה, הם התמקדו בעיקר באושר הגדול. ואולם הם מרגישים חסרי כוחות כשהאיזון בין השניים מוטה כל כך. הם חווים הרבה יותר תסכול מאשר התרוממות רוח.

במה הם טעו?

תראו אותי, תראו אותי, תראו אותי

מה שטמון באמת בשני סוגי התגובות של ההורים לתתעלמו! הוא שבעידן זה של השגחה, חנופה והערצה בלתי פוסקות לילדים, התעלמות מהם נתפסת כניגוד גמור לסגנון ההורות השולט. הורות יתר היא מגפה. אינני מפנה אצבע מאשימה כלפי הורים הליקופטרים, מפני שלמען האמת כולנו הליקופטרים במידה זו או אחרת. לעולם איננו מתעלמים מהילדים שלנו. לעולם. אנחנו מתעניינים בכל מה שהם עושים, החל בשיעורי הבית דרך פעילויותיהם בשעות אחר הצהריים וכלה ברישומם למכללות הטובות ביותר.

אני יכולה לשמוע אחדים מהם אומרים "לא אני". בסדר, אולי יש דרגות שונות של הורות הליקופטר. אבל קראו כמה משפטים שרוב ההורים שומעים מדי יום ושאלו את עצמכם אם אתם שייכים לקבוצה:

"אמא, תראי איך אני קופצת שוב למים."

"אמא, ראית את המכונית הנהדרת שבניתי מלגו?"

"אבא, תראה את הווידיאו של הטצ'דאון המטורף שלי ב־Xbox."

"אבא, תראה איך אני מטפס על העץ."

"תראה אותי, תראה אותי, תראה אותי". ילדים אינם מסתפקים בכך שהם נהנים בעצמם. הם רוצים להרשים את הוריהם ואת כולם סביבם, והם רוצים לקבל משוב (נהדר!) כמה הם מדהימים. תראו ילדים משחקים בכל ספורט שהוא. ילד מבצע מהלך טוב בכדורגל ומיד מחפש בעיניו את הוריו כדי לקבל סימן עידוד. הורים מכתיבים לילד את ערכו העצמי כבר מגיל צעיר. בחטיבת הביניים, הערך העצמי נקבע על ידי השפעה מבחוץ ונמדד בלייקים, שיתופים ופופולריות. בני עשרה בונים בזהירות את תדמיתם באינטרנט כשהם מכניסים רק תמונות סלפי שנבחרו בקפדנות ואושרו על ידי חבריהם הטובים ביותר.

הצורך בתשומת לב גדול כל כך שילדים לא יבחלו באמצעים כדי להשיג אותה. בתחילה רובם מנסים להיות חמודים כדי לזכות באור הזרקורים. אבל לפעמים זה לא מצליח. אולי להורים יש ילדים נוספים המתחרים על תשומת לבם. הורים אחרים עובדים מהבית, חלקם חולים או פשוט זקוקים לדקה כדי לטלפן או לשלוח אימייל. חלוקה זו של תשומת הלב ההורית עלולה לדחוף את הילדים לנסות לחטוף לעצמם תשומת לב בדרכים נחמדות פחות ואז נכנסים נדנוד, בדיקת גבולות, הצקות, קיטורים, צרחות והתפרצויות זעם.

איך ומתי התחילה כל ההתנהגות הזאת של חיפוש תשומת לב ובדיקת גבולות?

היא התחילה בגיל הינקות, ונלמדה. בדיוק כך. אנחנו לימדנו את התינוקות שלנו להתנהג כך. איננו מושיבים את התינוקות שלנו לצפות בווידיאו של "בייבי איינשטיין" כשאנחנו לוקחים לעצמנו פסק זמן של חצי שעה ממלאכת ההורות. לא. אנחנו מתעקשים לשבת איתם כדי ללמד אותם או לתמוך בהם או סתם לדאוג לביטחונם. לתינוקות של היום יש הרבה פחות משחקים שהם יכולים לשחק בעצמם. בדורות קודמים, ילדים לא היו חייבים ללמוד כל הזמן. הם פשוט שיחקו ללא מטרה. הימים האלה חלפו.

ילדים היו נעזבים לנפשם הרבה יותר. הם היו חופשיים לחקור את הסביבה, רכבו על אופניהם ברחבי העיר, הלכו עם חבריהם לחנות לקנות מסטיק. בילדותי ביליתי שעות ארוכות במרתף בהכנת "יצירות אמנות" ממוצרים ביתיים וחומרי כביסה. אם השתעממתי הייתי הולכת לבדי אל משפחת שוורץ כדי לשחק ב"סיכון" או באטארי או לקלוע לסל ליד המוסך. כשהגיע הזמן לשיעור פסנתר רכבתי על האופניים שלי לבית המורה שהיה במרחק קילומטר וחצי מביתי, לבדי. זה היה נפלא. הזמנים השתנו.

הרעיון של השגחה הורית ולמידה בלתי פוסקות אינו בא רק מההורים. הוא מגיע מכל חלקי החברה. לדוגמה, תראו את התיאור של צעצוע פופולרי המכונה Fisher Price Brilliant Basics Baby's First Blocks (פישר פרייס: משחק הצורות המבריק הראשון לתינוק). שימו לב למילה "מבריק". הצעצוע הוא דלי ובו לבני משחק בצורות גיאומטריות שונות ובמכסה שלו פתחים מתאימים להכנסת הצורות. בתיאור המשחק באינטרנט כתוב: "התינוק שלך ילמד מושגים חדשים על צבעים וצורות (עיגול, כוכב, משולש ועוד) ושניכם יחד תוכלו למיין את הצורות השונות באמצעות הכנסתן דרך הפתחים במכסה ואחר כך תערמו כל קבוצה לחוד ותפילו את הערמה". הצעצוע הזה מיועד לבני שישה חודשים. מדוע ההורה צריך למיין את הצורות עם התינוקת? מדוע היא לא יכולה לשחק בעצמה? תשובה: מפני שהחברה מורה להורים להקדיש את תשומת לבם לילדיהם.