הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
1
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
0
15
גם ב - Kindle
תעתוע

במקום 44 

26.4 

תעתוע


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
1
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
0
15

במקום 44 

26.4 

במקום 44 

26.4 

גודל (עמ'): 272
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

לואן אשלי היא סופרת בתחילת דרכה על סף קריסה כלכלית. יום אחד פונה אליה ג'רמי קרופורד, שאשתו וריטי - סופרת פופולרית – מרותקת למיטה, ומציע לה להשלים את כתיבתה של סדרת ספרים רבת-מכר בשם אשתו. ללואן אין ברירה אלא להסכים. היא מגיעה לבית משפחת קרופורד בכוונה להישאר שם לילה אחד או שניים – די זמן למיין את אי־הסדר בחדר העבודה של וריטי ולאסוף את כל החומר הדרוש לה לכתיבת הספר הבא בסדרה. אלא שהימים חולפים בחברתו של ג'רמי, והיא פחות ממהרת לעזוב.


במהלך שהותה שם לואן מגלה כתב יד חבוי, אוטוביוגרפיה המכילה הודאות מצמררות שווריטי תיכננה לקחת איתה לקברה, ובהן גם האמת מאחורי האירועים שהפכו על פיהם את חייהם של בני הזוג. אמת שאם תתגלה לג'רמי, תמוטט עוד יותר את האב המתאבל. לואן מחליטה לשמור בסוד את קיומו של כתב היד ולהניח לג'רמי להמשיך להאמין שווריטי היא רק קורבן תמים ביש מזל של הנסיבות.


אבל ככל שרגשותיה לאב ולבעל המסור מעמיקים, היא מתחילה לתהות אם זה נבון מבחינתה להמשיך לשמור את הסוד הזה. אחרי הכול, אם ג'רמי יקרא את האוטוביוגרפיה של אשתו, הוא לא יוכל להמשיך לאהוב אותה.


קולין הובר כבשה את המקום הראשון ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס עם ספריה 'אהבה מכוערת', 'וידוי', 'איתנו זה נגמר', 'בקצב הלב' ו'לאהוב בלי סודות'. זכתה שלוש פעמים ברציפות בפרס goodreads choice לספר הרומנטי הטוב ביותר.


"אזהרה: תעתוע לא ימס את לבכם, הוא ישרוף את נשמתכם!"
קינדל קראק בוק ריוויו

  • ISBN: 15101146
  • גודל (עמ'): 272
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 26/12/2019
  • שם המחבר: קולין הובר
  • תורגם ע"י: נעמה תורן
  • זמין להשאלה: כן

1

אני שומעת את הגולגולת שלו נבקעת לפני שנתז הדם פוגע בי.

אני מתנשמת וצועדת צעד במהירות לאחור אל המדרכה. אחד מעקביי מתנדנד, ואני אוחזת בעמוד של תמרור "אין חניה" כדי להתייצב.

הגבר עמד לפניי רק לפני כמה שניות. עמדנו בקרב קהל אנשים שהמתינו לאור ירוק ברמזור כשהוא צעד אל הכביש לפני הזמן, וכך נפגע ממשאית. זינקתי קדימה בניסיון לעצור אותו — אך תפסתי באוויר בעודו נופל. עצמתי עיניים לפני שראשו נכנס אל מתחת לגלגל, אבל שמעתי אותו מתפקע כמו פקק של בקבוק שמפניה.

הוא טעה כשהביט בשאננות בטלפון שלו, כנראה הֶרגל של חציית אותו כביש פעמים רבות ללא אירועים מיוחדים. מוות שנגרם משגרה.

אנשים משתנקים בבהלה, אבל אף אחד לא צועק. נהג המשאית יוצא בקפיצה ומיד כורע על ברכיו ליד גופת הגבר. אני נסוגה מהסצנה כשכמה אנשים ממהרים קדימה כדי להגיש עזרה. אני לא צריכה לראות את מה שמתחת לגלגל כדי לדעת שהוא לא שרד. אני צריכה רק להשפיל מבט אל החולצה הלבנה שלי — ואל הדם שניתז עליה — כדי לדעת שעדיף לקרוא לרכב קבורה מאשר לאמבולנס.

אני מסתובבת על עקביי כדי להתרחק מהתאונה ולמצוא מקום שבו אוכל לנשום רגע — אבל הרמזור הופך לירוק, והקהל הצפוף מבחין בכך. אין סיכוי שאצליח לשחות נגד הזרם בנהר הזה של מנהטן. אחדים אפילו לא מרימים את ראשם מהטלפון הנייד שלהם כשהם חולפים ממש בסמוך לתאונה. אני מציצה לאחור לעבר זירת התאונה, נזהרת שלא להביט ישירות בגבר. נהג המשאית עומד עכשיו בירכתיה, עיניו פעורות לרווחה, והוא מדבר בטלפון הנייד שלו. שלושה אנשים, אולי ארבעה, מסייעים לו בשטח. קומץ אנשים, מובלים על ידי יצר הסקרנות המורבידי, מצלמים את הסצנה המבחילה בניידים שלהם.

אילו עדיין חייתי בווירג'יניה זה היה מתנהל באופן אחר לגמרי. כולם מסביב היו עוצרים. בהלה היתה מתעוררת, אנשים היו צורחים, קהל חדש היה מגיע למקום בתוך שניות. אבל כאן במנהטן, הולך רגל שנפגע מכלי רכב הוא אירוע כה תכוף, עד שאינו אלא אי־נוחות קלה. עיכוב בתנועה עבור אחד, בגדים הרוסים עבור אחר. זה מתרחש לעתים כה תכופות, עד שוודאי לא יתפרסם כלל בעיתון.

למרות שאדישותם של אחדים כאן מטרידה אותי, זאת בדיוק הסיבה שלשמה עברתי לעיר הזאת לפני עשר שנים. אנשים כמוני שייכים לערים המאוכלסות יתר על המידה. מצבי האישי אינו רלוונטי בעיר כה גדולה. יש אנשים שהסיפורים שלהם הרבה יותר מעוררי רחמים משלי.

כאן אני בלתי נראית. לא חשובה. מנהטן צפופה מכדי שאזיז לה, ומשום כך אני אוהבת אותה.

"נפצעת?"

אני מרימה את מבטי אל גבר הנוגע בזרועי וסורק את החולצה שלי. הבעת פניו מלאה דאגה עמוקה כשהוא סוקר אותי מלמטה עד למעלה ומחפש פציעות. מתגובתו אני מבינה שהוא אינו אחד מהניו־יורקרים הקשוחים יותר. ייתכן שהוא מתגורר כאן עכשיו, אבל המקום שממנו הגיע הותיר בו שרידי אמפתיה.

"נפצעת?" הזר חוזר ושואל, והפעם מביט אל תוך עיניי.

"לא. זה לא הדם שלי. עמדתי לידו כש..." אני משתתקת. זה עתה מישהו מת לנגד עיניי. הייתי כל כך קרובה אליו, שהדם שלו עליי.

עברתי אל העיר כדי להיות בלתי נראית, אבל ללא ספק איני אטומה. עבדתי על זה — ניסיתי להתקשח כמו הבטון שתחת כפות רגליי. זה לא עלה יפה כל־כך. אני מרגישה איך כל מה שראיתי לפני רגע מתיישב לי בבטן.

אני מכסה את פי בידי, אבל מושכת אותה במהירות בגלל משהו דביק על שפתיי. עוד דם. אני משפילה מבט אל החולצה שלי. כל כך הרבה דם, ולא שלי. אני צובטת את החולצה ומרחיקה אותה מהחזה, אך היא נדבקת לעורי בנקודות שבהן נתזי הדם מתחילים להתייבש.

אני זקוקה למים. סחרחורת תוקפת אותי. אני רוצה לשפשף את המצח, לצבוט באף, אך חוששת לגעת בעצמי. אני מסיטה את מבטי אל הגבר שעדיין אוחז בזרועי.

"יש דם על הפנים שלי?" אני שואלת אותו.

הוא מכווץ את שפתיו ואז עיניו נורות הצדה, סורקות את הרחוב סביבנו. הוא מחווה לעבר בית קפה במרחק־מה מאיתנו.

"יש להם שירותים," הוא אומר, לוחץ את ידו על שיפולי גבי ומוביל אותי לשם.

אני מביטה אל מעבר לכביש אל בניין הוצאת פאנטם, שאליו היו מועדות פניי מלכתחילה. הייתי כל־כך קרובה. במרחק חמישה־שישה מטרים מהפגישה שהייתי חייבת להשתתף בה.

אני תוהה כמה קרוב היה הגבר המת אל היעד שלו?

כשאנחנו מגיעים אל בית הקפה, הגבר הזר פותח בפניי את הדלת. אישה שנושאת קפה בכל אחת מידיה מנסה להידחס ביני לבין הדלת, עד שהיא מבחינה בחולצה שלי. או־אז היא נסוגה במהירות ומניחה לנו להיכנס. אני מתקדמת לעבר שירותי הנשים, אבל הדלת נעולה. הגבר פותח את דלת שירותי הגברים בדחיפה ומסמן לי לבוא בעקבותיו.

הוא הולך לעבר הכיור ופותח את הברז בלי לנעול מאחורינו את הדלת. אני מביטה במראה ומגלה שהמצב אינו גרוע כפי שחששתי. על לחיי יש מעט נתזי דם שמתחילים להתכהות ולהתייבש, ויש רסס דם מעל הגבות שלי. למרבה המזל, החולצה היא שמוכתמת הכי הרבה.

הגבר מושיט לעברי מגבות נייר, ואני מוחה את פניי. הוא מרטיב חופן מגבות נוספות. עכשיו אני מריחה את הדם. החמצמצות שבאוויר מסחררת אותי בחזרה לגיל עשר. ריח הדם אז היה חזק דיו שאזכור אותו במשך כל השנים שחלפו מאז.

כשמתחיל עוד גל בחילה, אני מנסה לעצור את הנשימה. אני לא רוצה להקיא. אבל אני חייבת שהחולצה הזאת תרד ממני. עכשיו.

אני פותחת את הכפתורים באצבעות רועדות ואז פושטת את החולצה ומניחה אותה מתחת לברז. אני מניחה למים לעשות את שלהם, ובו־בזמן נוטלת את מגבות הנייר הרטובות הנוספות מהזר ומתחילה לנגב את הדם מהחזה שלי.

הוא מתקרב אל הדלת, אך במקום לתת לי פרטיות בעודי עומדת כאן בחזייה הכי פחות אטרקטיבית שלי, הוא נועל אותנו בתוך השירותים כך שאיש לא יוכל להיכנס כשאני ערומה. זה אבירי באופן מטריד ומותיר אותי בתחושת אי־נוחות. אני מביטה במתח בהשתקפות שלו במראה.

מישהו דופק.

"כבר יוצא," הוא אומר.

אני נרגעת מעט, מתנחמת במחשבה שמישהו מחוץ לדלת הזאת ישמע אותי צורחת אם יהיה צורך בכך.

אני מתמקדת בדם עד שאני בטוחה ששטפתי את כולו מהצוואר והחזה שלי. בשלב הבא אני בוחנת את שערי, פונה מול המראה ימינה ושמאלה, אבל מוצאת רק סנטימטר של שורשים כהים מעל הקרמל הדהוי.

"קחי," הגבר אומר וממשש את הכפתור האחרון בחולצה הלבנה והנקייה שלו. "תלבשי אותה."

הוא כבר הספיק להסיר את הז'קט שלו, שתלוי עכשיו על ידית הדלת. הוא פושט את חולצת הכפתורים שלו וחושף מתחתיה גופייה לבנה. הוא שרירי, גבוה ממני. החולצה שלו תבלע אותי. אני לא יכולה ללבוש אותה לפגישה שלי, אבל אין לי שום אפשרות אחרת. אני לוקחת את החולצה שהוא מושיט לי. אני נוטלת עוד כמה מגבות נייר וטופחת על עורי, ואז לובשת אותה ומתחילה לכפתר את הכפתורים. זה נראה מגוחך, אבל לפחות זו לא הגולגולת שלי שהתפצפצה על חולצה של מישהו אחר. חצי הכוס המלאה.

אני מוציאה מהכיור את החולצה הרטובה שלי ומשלימה עם כך שהיא אבודה. אני משליכה אותה אל הפח ואז אוחזת בכיור ומביטה בעצמי במראה. עיניים ריקות, תשושות, משיבות לי מבט. האימה שבה חזו זה עתה הכהתה את גונן לחום כהה. אני משפשפת את הלחיים בכפות ידיי כדי להכניס בהן צבע, אך לשווא. אני נראית כמו המוות.

אני נשענת על הקיר ומפנה את גבי אל המראה. הגבר מסיר את העניבה שלו, תוחב אותה לכיס החליפה ובוחן אותי לרגע. "אני לא יודע אם את רגועה או פשוט בהלם."

אני לא בהלם, אבל גם לא בטוח שאני רגועה. "לא יודעת," אני מודה. "אתה בסדר?"

"אני מאה אחוז," הוא אומר. "ראיתי דברים נוראיים יותר, לצערי."

אני מטה את ראשי בניסיון לפענח את תשובתו הסתומה. הוא קוטע את קשר העין בינינו, מה שרק גורם לי לבהות בו יותר, ולתהות איזה דבר הוא ראה שנורא יותר מראש של גבר שנמחץ תחת גלגל משאית. אולי הוא נולד בניו יורק. אולי הוא עובד בבית חולים. משהו בו משדר כשירוּת שלעתים קרובות מאפיינת אנשי טיפול שאחראים על אחרים.

"אתה רופא?" הוא מנענע בראשו. "אני בעסקי נדל"ן. הייתי פעם, בכל מקרה." הוא מתקדם ומושיט יד אל כתפי, מבריש משהו מהחולצה שלי. החולצה שלו. ואז הוא שומט את ידו, מביט בפניי לרגע ונסוג צעד לאחור.

צבע עיניו תואם את צבע העניבה שהרגע תחב לכיסו. ירקרק. הוא נראה טוב, אבל משהו בו גורם לי להרגיש שהוא היה מעדיף שלא. כאילו המראה שלו מעורר בו אי־נוחות. משהו בו מבקש להיראות שקוף. הוא רוצה להיות בלתי נראה בעיר הזאת. ממש כמוני.

רוב האנשים באים לניו יורק כדי להתגלות. אנחנו, היתר, באים לכאן כדי להסתתר.

"איך קוראים לך?" הוא שואל.

"לואֶן."

נשימתו נעצרת להרף עין כשאני אומרת את שמי.

"ג'רמי," הוא אומר. הוא זז לכיור, פותח שוב את הברז ומתחיל לשטוף ידיים. אני ממשיכה לבהות בו, לא יכולה להשתיק את סקרנותי. לְמה הוא התכוון כשאמר שכבר ראה דברים נוראיים יותר מהתאונה שהיינו עדים לה עכשיו? הוא אמר שפעם עסק בנדל"ן, אבל אפילו היום הכי נורא של מתווך רחוק מלמלא מישהו בעגמומיות כמו זו שלו.

"מה קרה לך?" אני שואלת.

הוא מביט בי מבעד למראה. "מה זאת אומרת?"

"אמרת שראית דברים נוראיים יותר. מה ראית?"

הוא סוגר את הברז, מנגב את ידיו ואז פונה אליי. "את באמת רוצה לדעת?"

אני מהנהנת.

הוא משליך את מגבת הנייר לפח ותוחב את ידיו לכיסים. ההתנהלות שלו מידכדכת עוד יותר. הוא מביט אל תוך עיניי, אך יש נתק בינו לבין הרגע הזה. "לפני חמישה חודשים הוצאתי את הגופה של בתי בת השמונה מתוך אגם."

אני שואפת אוויר ומקרבת את ידיי אל פי. זאת לא היתה עגמומיות בהבעת פניו. זה היה ייאוש. "אני כל כך מצטערת," אני לוחשת. מצטערת על בתו. מצטערת על הסקרנות שלי.

"מה איתך?" הוא שואל. הוא נשען על השיש כאילו זו שיחה שהוא מוכן לה. שמישהו יבוא ויפחית מעוצמת הטרגיות של הטרגדיה שלו. זה מה שעושים כשחווים את הנורא מכול. מחפשים אנשים כמוך... אנשים שמצבם גרוע משלך... ומשתמשים בהם כדי להרגיש טוב יותר.

אני בולעת רוק לפני שאני מתחילה לדבר, כי הטרגדיות שלי הן לא־כלום לעומת זאת שלו. "אמא שלי מתה לפני שבוע."

הוא לא מגיב בדרך שבה שאני הגבתי לדבריו. הוא לא מגיב כלל, ואני תוהה אם זה מפני שהוא קיווה שהטרגדיה שלי תהיה קשה יותר. היא לא. הוא ניצח.

"איך היא מתה?"

"סרטן. בשנה האחרונה טיפלתי בה בדירה שלי." הוא האדם הראשון שאמרתי לו את זה בקול. הדופק שלי הולם במפרק כף ידי, ואני מהדקת עליו את כף ידי השנייה. "היום זאת הפעם הראשונה שיצאתי מהבית אחרי שבועות."

אנחנו מביטים זה בזה עוד רגע. אני רוצה להגיד עוד משהו, אבל מעולם לא ניהלתי שיחה כבדה כל כך עם זר מוחלט. אני די רוצה לסיים את זה, כי לאן בכלל השיחה הולכת מכאן?

היא לא. היא פשוט נעצרת.

הוא מביט במראה ומתבונן בעצמו, מסיט קווצת שיער שחור בחזרה למקומה. "אני חייב להגיע לפגישה. את בטוחה שאת בסדר?" כעת הוא מביט בבבואה שלי במראה.

"כן. אני בסדר."

"באמת בסדר?" הוא מסתובב אליי.

"אני אהיה בסדר," אני חוזרת ואומרת. "תודה על העזרה."

אני רוצה שהוא יחייך אבל זה לא הולם את הרגע. אני סקרנית לדעת איך ייראה החיוך שלו. אך הוא מושך מעט בכתפיו ואומר, "אז בסדר." הוא זז לפתוח את הדלת. הוא מחזיק אותה פתוחה עבורי, אבל אני לא יוצאת מיד. במקום זאת, אני ממשיכה להביט בו, עדיין לא מוכנה להתמודד עם העולם שבחוץ. אני מעריכה את האדיבות שלו ורוצה לומר עוד משהו, להודות לו בדרך כלשהי, אולי להציע קפה או להחזיר לו את החולצה שלו. אני מגלה שאני נמשכת אל האלטרואיזם שלו — דבר נדיר כיום. אבל מראה חטוף של טבעת הנישואים על ידו השמאלית מסחרר אותי קדימה, אל הרחובות ההומים כעת מקהל רב אפילו יותר.

אמבולנס הגיע ועכשיו הוא חוסם את התנועה בשני הכיוונים. אני הולכת בחזרה אל זירת האירוע, שואלת את עצמי אם עליי לתת הצהרה. אני מחכה ליד שוטר שמשרבט בפנקסו את דיווחיהם של עוברים ושבים אחרים. הם אינם שונים משלי, אבל אני נותנת גם את שלי ופרטים ליצירת קשר. אני לא בטוחה עד כמה ההצהרה שלי עוזרת, מפני שלא באמת ראיתי אותו נפגע. הייתי קרובה מספיק רק כדי לשמוע. קרובה מספיק להיצבע כמו בד ציור של ג'קסון פולוק.

אני מסתכלת אחורה ורואה את ג'רמי יוצא מבית הקפה כשקפה טרי בידו. הוא חוצה את הכביש, מתמקד במקום שאליו פניו מועדות. ראשו במקום אחר כעת, רחוק מאוד ממני, כנראה מתמקד באשתו ובמה שיגיד לה כשיבוא הביתה ללא חולצה.

אני מוציאה את הטלפון שלי מהתיק ובודקת מה השעה. עדיין נותרה רבע שעה עד הפגישה שלי עם קורי והעורכת של הוצאת פאנטם. ידיי רועדות עוד יותר עכשיו, כשהזר אינו כאן עוד כדי להסיח את דעתי מהמחשבות. קפה עשוי לעזור. מורפיום ודאי יעזור, אבל חברת ההוספיס־בית סילקה הכול מהדירה שלי אחרי שאמי מתה. חבל שלא החבאתי לי קצת. זה היה ממש יכול לעזור לי עכשיו.