הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
5 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
1
1
תל אביב
יאיר חסדיאל

תל אביב

יאיר חסדיאל

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
5 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
1
1

במקום 39 

22 

במקום 39 

22 

גודל (עמ'): 256
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

שיחת טלפון מפתיעה גוררת בעל כורחו את פאבל היים, הלוא הוא רפאל היימליך, עיתונאי יהודי מתבולל, אל מסע הרה גורל בזמן ובמרחב: מחייו הנוחים בפולין, הריכוז היהודי הגדול ביותר בעולם במאה העשרים ואחת, אל עיר הולדתו של אביו, תל אביב הנטושה והחרבה ברובה. שותפיו למסע הם האב מוכה הזִקנה, כדורסלן עבר אגדי, והרשי צוברי, חברו השנון, הילד התימני הראשון של השטעטל שגדל להיות פוליטיקאי חרדי ציני, חובב ממון ונשים. כשהם מגיעים סוף-סוף לארץ המובטחת והמקוללת, מוצא בה רפאל אהבה גורלית וסוד סודק מוסכמות ומשחרר כאחד.
תל אביב הוא רומן שגיבוריו מובלים ביד נועזת, המתחקה אחר נפתולי היחסים בין בנים לאבותיהם ואחר חיבוטי הזהות היהודית הגברית בין גוף לרוח. זהו סיפור מסע וסיפור התבגרות מאוחרת גם יחד, המתרחש על בסיס היסטוריה חלופית של העם היהודי, שלפיה לא התרחשה מעולם השואה והציונות כָּשלה, ומבקש לקחת את קוראיו לעיר שנעשתה מחלום, ושמא תשוב ותיעשה חלום. הנס הזה מתאפשר בעזרת כתיבתו העל-היסטורית ושפתו מרובת הרבדים והייחודית של יאיר חסדיאל, המערבלת לשון קודש נצחית ועברית עכשווית.
המשך קריאה
  • ISBN: 15100429
  • גודל (עמ'): 256
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 01/12/2012
  • שם המחבר: יאיר חסדיאל
  • זמין להשאלה: כן

תמונה ראשונה

א.

דמייני לך את גוו של האיש היהודי היושב ליד השולחן בחדרו בפולין לבוש בלבניו בלבד. הגֵו כפוף, מאומץ, מתקשת אל כריות אצבעות הרגליים שלו המסומרות לרצפה הקרה. קרסוליו של הגבר נוֹקשים זה בזה, את החדר מחוויר רק מסך המחשב שבו הוא כותב, מסכת פניו מלובנת במחשבותיו. דמייני אותי יושב שם, ימים ושבועות לאחר שחזרתי מארץ ישראל, ומנסה ללדת משפטים בעברית מתוך רעד ברכי.

כשאני כותב אני מקפיד ללבוש את אותם הלבנים שכיבסת לי שם וייבשת על הגג מול הים. אז אני חש כאילו אני לובש את אצבעותייך שקיפלו אותם בזריזות, ואת הרוח שפרעה את שערך על הגג ונחבטה בעצמות לחייך והבריקה את עינייך, ואת זרועותייך שמשכו אותם מן המכונה וכשהנפת אותן נמתחו בתי השחי שלך לצמד גֵבֵי סלע, ואת הליכתך הזקופה בדירה הקטנה, בטוחה כמו נזירה שהאל נענה לתפילתה.

ואם הייתי צופה מראשית דבר אל אחריתו, עוד חודשים קודם לאותה נסיעה, כשנדדתי בפולין מרופא לרופא, את חותם מה שיארע בין שנינו לאחר זמן בתל אביב, האם הייתי מתאבן שם? או שמא נטרפתי כבר אז באדוות דבר וידעתי בתוך תוכי שהמסעות המשותפים הללו — הזמן הארוך ביותר שבילינו אבי ואני יחדיו מאז עזב לפני עשרים ושש שנים באותה מעילת נפש — אינם נתיבות אכזב, אלא מין חוגת אבן בקֶלַע לפני הירי?

הרי כשהיטלטלנו אבי ואני יחדיו בין הרופאים, נרקחו העיר והזמן עבורנו כסחרחרה של חדרי המתנה, תאים־תאים דחוסים של מצבורי טרדה אנושית, מדיפים את יקושי הגוף, מוגהים באור פלואורסנט מבהיק המשקף את איסטיס בלואי הנימים של כפות ידיו השמוטות על משענות הכיסא. לכל אחד מהרופאים בראתי סיפור מעט שונה, בוזז פרטים מתיאורי מקרים שקראתי בפורומים באינטרנט, סולל את נתיבי העלילה בהתאם לנחשי שרירי הפנים של המטפל. בתוכי חששתי שהם יחשפו את ההונאה, את הכחש, את התחבולה, אבל הם באופן קבוע, כולם ללא יוצא מן הכלל, רופאי משפחה, רופאים מומחים, אחיות, טכנאי רנטגן, מזכירות רפואיות, נהגי מוניות, נערי מעלית, שגו באבחנה הראשונית. הם היו בטוחים שאני בן מסור ורגיש לזקן הקיפח הדבוק לכיסא הגלגלים כמו אטריית ענק עבשה. רופאה אחת, בעלת עיני ראי קטנות ודאגניות, אפילו סככה לרגע כף יד חמה על כף ידי על מנת לנחם אותי בשעה שתיניתי עמה ברגש תסמינים מזויפים. "זה בסדר, סינקה, זה בסדר," היא לאטה. מצאתי את מגעה נעים.

מודה אני היום לפנייך, רות, שבאותה עת מצאתי רווחה גם בהזדקקותו לכיסא הגלגלים. כך דחיתי אותו מלפני, הובלתי אותו מעלי מבלי שהייתי צריך להביט בו מעבר לעורפו, אף לא לשוחח עמו. הצדקתי את עצמי שחרית, מנחה וערבית. אני לא בדאי, אני מספר סיפורים שתכליתם נשגבת, אני מעלה עלילות לאמת, שהרי רק אני ידעתי שמשטה הוא בכולם, שרודה הוא בנו, שלמצער הזִקנה, שהוא נוהג בה כאילו היא מכלה את מוחו, אינה עבורו אותה פולשת ברברית ידועה לשמצה שמכירים הרופאים, אלא גזֵרה ברורה וּמסודרת שמכוח צייתנותו המכעיסה כלפיה הוא מכין לעצמו בכל בוקר, עם מכונת הגילוח ומסרק השפם, רשימה מפורטת של דברים שינשל מזיכרונו באותו היום.

כי כשאבי ואני היינו ממתינים לרופאים הוא היה שותק או ממלמל בזעף ואני הייתי נגרף בחישובים, נתונים סטטיסטיים לטור הבא שלי בעיתון, ממוצעים של זמני המתנה מצטברים, זוויות צליפת אגלי הגשם בחלונות, המרווחים שבין הדהודי הקרקושים של גלגלי החשמליות, ופתע היה דורש ביידיש, "אני רוצה הביתה." ופעם, כשאחד הרופאים שאל אותו לשמו, ענה בעברית, "מה, אתה חושב שאני לא יודע מי אני? אני הרי הנכד של ב"ש היימליך, קלישאות, חותמות קאוצ'וק, שלטי נחושתה, שבלונות, מונוגרמות, חותמות לסבון, וכל מעשה חריטה וגליפה בכסף, בזהב ובכל מתכת, דרך יפו־תל אביב 49, פינת כיכר המושבות, נוסד בארץ ישראל, תרפ"א." לא אחת כשנשאל לכתובת מגוריו השיב ללא היסוס, "רחוב ענתבי 3, תל אביב," ואז, לא אכחד ממך, נתקעקע בשרי בקרבי מזיכרון אותה חותמת יתומה של ילדותי. לפעמים גירד את גומת שפמו הזהוב באצבע פשוטה וקצף והאשים: "הגויים הדרעקערס לא רואים שהמלאכי חבלה לוקחים לי את כל הזיכרונות שלי!" גם אותי הפליל בשיתוף פעולה איתם, עם המלאכים או עם הרופאים, לא תמיד הבנתי. התלונן בפניהם על חטאַי הדתיים, מונה אותם אחד לאחד או מסתפק בקטרוג כללי, "בן סורר ומורה, רק גונב מאבא שלו בשר ויין. הבן שלי רוצה לגנוב לי את כל העולם הבא." ההתעלסות הפומבית המחודשת שלו עם הפילגש העזובה, הבלה והעלובה של מחצית חייו הראשונה, היהדות, הביכה אותי יותר מכול.

והרשי, חבר ילדותי, היחיד שהמשיך והתריס כלפי: "רפי, מאך מיר א טויבע, הרי זה הסיפור הכי עתיק שאתה מספר לעצמך."

ב.

אכן, למעלה מעשרים שנה לאחר אירועי הבר־מצווה האומללים שלי, חשתי גם כאן אחר זמן ששוב שב נחמיה היימליך לפרשת חיי כגוף שאבדה ממנו הרוח, ומעניש אותי על בחירותי. כי זאת דעי, רות, לפני שבאה אותה שיחת טלפון שפצתה עבור אבי ועבורי את מסענו המשותף, כבר חשבתי שכך ניפטר כשיגיע זמנו, בהבלגה, מתוך איזה מין שותפות גורל נכאה של אנשים שכבר הובסו בקרב ההבנה מי הם ומה הם, כל אחד בשביל עצמו, והאחד בשביל האחר, שירושת יחסינו תהא כדומייה שבה חולפות זו על פני זו שתי ספינות מתים הנסחפות לאִטן בים ערפילי.

והיום שבו באה אותה שיחת טלפון הרי היה משוח כבר משחריתו במועקה סמיכה, בשל אותו מעשה ייאוש שתיכננתי לבצע בצהריו על מנת להשיב לב קתרינה אלי, וכשהתעוררתי נדמו לי הצריחים הירקרקים־אפרפרים של כנסיית יוסף הקדוש הנשקפים מחלון חדר השינה כמו מקורים של גוזלים רעבים הצורחים לשווא אל המרומים, וכמעט יכלתי לדמיין את קתרינה עדיין ישנה שם על בטנה, כפי שהיתה מוטלת שם בכל בוקר עד לפני חודשים מספר, בטרם פרידתנו, פשוטת איברים על המיטה הזוגית, רגליה השקופות השריריות מחותלות בשמיכה, עלעלים זהובים של שערה מושלכים על פניה, שרשרת הצלב המחודד המוכספת כרוכה ומהודקת סביב הצוואר, ודד אחד מפוטם, גבשושיתו החומה שקועה ככפתור הדבקה של זרוע תמנון, גולש חלקית החוצה מתחת לגוף.

התור למרפאת פוריות הגבר של דוקטור ז'לינסקי היה קבוע לי לשעה שתיים בצהריים. באותו המקום ובאותה השעה יועמד אוני הגברי למשפט הרפואה המודרנית. שם יפקדו את הזרעים, וימנו את רמת חומציותם, וימודו את נפחם, ויחשבו את תנועתם, וישומו את ערכם. שמא מאוחר מדי. לפני שנתיים, עת פרשה מקריירת משחק הכדורסל הפעילה שלה, דרשה קתרינה להעמיד לנו צאצא, וכיוון שכעבור חודשים מספר לא עלו יפה תוכניותיה להתעבר ממני, דחקה בי במשך כשנה להתייצב לדיון ההוכחות הזה ולהפליל את פוריותי. ובכל פעם קבעתי תור, שמועדו מרוחק ככל האפשר, וביטלתי אותו בתואנה אחרת. פעם בעילה של מיחושים גופניים, ופעם בעילה של שכחה מחמת הטרדה, והרשי הצליף בי בחושיו המושחזים שאני מחיש במורך לבי את קץ היחסים עם קתרינה. תדיר התרה בי שעל שום פחדנותי בחרתי לחיות עם מה שלא יהיה אף פעם שלי, ולחלום על שלי, במקום דרך גברים בעולם, שחיים עם מה ששלהם וחולמים על מה שלא יהיה אף פעם שלהם, ומִתחילה דרש, "איזו זוגיות יעילה יכולה היתה להיות לכם. גישמאקט. אתה שחקן של מספרים והיא שחקנית כדורסל, היא רק צריכה לספק לך קליעות, ואתה רק צריך לזייף לה קצת סטטיסטיקות, ושניכם מרוצים, א גאנץ יור פריילאך." אבל אני הרי אינני מעגל עובדות, דין נקודה כדין מאה, כך אני יודע שגובהה מטר שמונים ואחד סנטימטר, ומשקלה שבעים וחמישה קילוגרם. היא שיחקה בארבע מאות ארבעים ואחד משחקים במדי ויסלה קראקוב. זכתה בחמש אליפויות, שישה גביעים, ופעמיים בתואר מלכת הסלים. ממוצע הנקודות שלה בליגה הפולנית הוא 16.4. ברוב העונות שלה קלעה 34.2 אחוז מעבר לקו השלוש, כבר שנתיים שהיא פרשנית בערוץ הספורט, בשנה האחרונה שלנו שכבנו 4.9 פעמים בחודש, אבל היא אף פעם לא גמרה מחדירה. הרשי טען תמיד שאולי פורקן החדירה מנוגד לתפיסת העולם של מי שנבחרה במהלך הקריירה שלה ארבע פעמים לחמישיית ההגנה של הליגה הפולנית בכדורסל, וגם ציקצק בשפתיו ומחה על כך שהיא מתעקשת לחתום יחסים אוראליים ביריקת מיליוני ילדים יהודים מתים אל תוך ממחטות נייר. בחצי השנה האחרונה, מאז עזבה אותי, אנחנו מנהלים בממוצע 2.7 שיחות בשבוע שמשכן הממוצע כשבע דקות. אנחנו מדברים על ספורט ועל עבודה ומרכלים על מכרים משותפים. הרשי מקונן על פליטת חורבן אהבתנו. הוא טוען שיש לנו קשר גברי מצוין.

לכן, עכשיו אני עדיין נאחז בצנצנת הפלסטיק הממתינה לי במרפאה לפוריות כמו טובע נואש בעריסת קש, רעיון עוועים נושף בי כבר כמה שבועות, שאם אוכיח לה את רצינות כוונות זרעי, תשיב אלי רוח תשוקתה, רעיון המצחק ומתעלל בי.

"אוט אזוי, אז זה הסיפור שאתה מספר עכשיו לעצמך, שאם תבוא אליה עם תעודת כשרות של הבד"ץ גאליציה לזרע שלך היא תחזור אליך?" הרשי מגחך.

"אתה אמרת שהיא זרקה אותי בגלל שהייתי פסיבי."

"וחשבת מה יקרה אם ימצאו בבדיקה שהזרע שלך גם פסיבי?" הוא עולז. "טוב, לזה דווקא יש לי פתרון."

"מה?"

"לרמות בבחינה."

"מה זה לרמות בבחינה?" אני מזדעק, "מה? אנחנו בתלמוד תורה 'תורת אמת' באקוועלט? זו בדיקה רפואית של מכון מוסמך."

"אהה," הוא פורט כדרכו על זעמי. "כל העולם כולו אקוועלט אחד גדול, והעיקר לא לפחד כלל. מה היה בתלמוד התורה? אני העתקתי ממך. עכשיו תעתיק ממני."

"מה אתה זומם?" אני נחרד. כשהוא נשטף עורמה, פאותיו החסידיות מזדקרות מולי כשני עדים.

"פה אני התלמיד המצטיין. שבעה ילדים. פה," הוא חובט על בליטת מכנסיו, "זה מחנה האימון של נבחרת אלופי אירופה בשחיית חצוצרות, מיליוני מארק שפיצים תימנים קטנים עם זונגאלאך במקום שפמים. אנחנו באים ביחד. אתה לוקח את המבחנה שלך, הולך לכיוון חדר הפורנוגרפיה הרפואית. בדרך אתה מגניב לי את המבחנה לכיס של המעיל, אתה נכנס פנימה, נאנח איזה כמה דקות כאילו אתה בדרך לגמור על איזה צילום של שיקסע עם שני קרפאטלאך כמו שאתה אוהב, אוי, אוי, אוי, אוי, ויי, אוי ויי, גם אני הולך לשירותים, מפנטז על האחות, עושה במבחנה, שנינו יוצאים, אני מגניב לך את המבחנה חזרה, געניקט."

"כן, ואף אחד לא ישים לב?" כרגיל אני מפרה את הרעיון, במקום לעקר אותו מלכתחילה.

"אתה חושב שהמיקרוסקופ שלהם יודע או רוצה בכלל להבדיל בין זרע יהודי אחד למשנהו? מבחינתם בונדיסטים, פולקיסטים, אגודניקים, מתפלוננים, הכול אותו דבר, אם רק היו יכולים, אם הקדוש ברוך הוא לא היה מצילנו מידם בכל דור ודור, כמו שעשה בדור הקודם להיטלר יימח שמו וזכרו, הם היו מנגבים את כולנו בממחטה וזורקים לפח של אירופה בתנועת יד מנומסת," הוא ממשיל את תנופת הזרוע.

"הבנתי, ובוא נגיד שהיא חוזרת אלי בגלל זה, כמה זמן אחר כך אתה חושב שאני אצליח לבסס את הזוגיות שלנו על השקר הזה?"

"רפי, התחביב המשותף החשוב ביותר לקשר זוגי הוא רמאויות קטנות."

רק לו אני מרשה לקרוא לי רפי. אפילו אבי כבר קורא לי שנים בשמי החדש, הנכון.

משכך נאנחתי והשבתי להרשי: "נראה, אודיע לך כשאסע לשם."

"שוין, תודיע, אבל רק אם אתה הולך עם זה עד הסוף, אני לא מגיע להחזיק לך את היד השנייה בזמן שאתה עושה את זה."

"אני עושה את זה עם שתי ידיים."

"סוטה."

ג.

וכשכבר באה אותה שיחת טלפון מפתיעה הייתי באמצע הדרכת סיור בוקר של אדריכלות יהודית בסמטאות קאז'ימייז', אותה פרנסת פנאי שמצאתי לעצמי כנופך לעבודה בעיתון, ביצור אשר הדף במעט את קטרוגי אמי על הפסדן של שנות לימודי המרובות לתואר ראשון ושני בפקולטה לארכיטקטורה של הפוליטכניקה קראקובסקה. ועמדנו מלכת בקרנו הדרומית של רחוב שירוקה, ברחבה מרוצפת אבן, אני ועדה של מטיילים שאיגדה בעיקר גמלאים פולנים סמוקי פנים וגם צעירה בהירה אחת, לא נאה במיוחד, שכותרות שדיה התחדדו לעברי מתחת לאריג השחור שלבשה כמו שיני הצריחים של הבאזיליקה על שם מריה הקדושה, וכדי לנחם עצמי מפני הבאות הירהרתי באפשרות לפנטז עליה במעבדת הפוריות כשאדוש בזכרותי. הערפל שאפף את הרחוב נחתם בניחוחות מופקרים של מאפה טרי בהשגחת בד"ץ גאליציה מחנות סמוכה, ואני יריתי באוויר חִצי עלילה בין הילולת החיים של המקום הזה לבין שואתה של הארץ שבה נולד אבי, וסיפרתי למטיילים שלולא כל אותם מאורעות שהנם מרבד חייך שם, לולא ההתנקשות בחייו של אדולף היטלר בסוף שנת 1935 בידי אוטו כהן מ"ברית חיילי החזית היהודים", ולולא החלטת בית הלורדים והפרלמנט הבריטי ב־1936 כי לפיכך היהודים אינם מצויים עוד במצב של פליטות, ולכן ניתן לאמץ את הצעת ממשלת בריטניה להקים בפלשתינה מועצה מחוקקת בהתאם להמלצות הספר הלבן של לורד פספילד, היינו ייצוג יחסי במועצה המחוקקת לכל קבוצה אתנית בהתאם לגודלה והגבלות על העלייה היהודית ועל רכישת קרקעות על ידי יהודים, ולולא פרעות תרצ"ו־תש"ח, מהומות הדמים הבלתי מוכרעות בין היהודים והערבים שנמשכו בפלשתינה כשתים־עשרה שנים עד שהמעצמות הגדולות, ארצות הברית ובריטניה, החליטו להתערב וכרתו ב־1948 ברית עם הממלכה ההאשמית של ירדן כי תירש גם את עבר הירדן המערבי ותשלוט גם בפלשתינה, ולולא שיבת רוב העולים היהודים מארצות אירופה לארצות מוצאם מחמת המהומות ושיברון הפרנסה, וכליית האגדה של ריבונות יהודית, ולולא סטאלין האיום שהניח לאירופה והתקדם בכיבושיו אל אסיה, ולולא שגשוגה הכלכלי המדהים של פולין בשנות הארבעים והחמישים, ובהתחשב בהגירה של חלק מיהודיה עוד קודם לכן לארצות הברית של אמריקה — אולי היה המקום הזה היום רק אנדרטה או מוזיאון המתעד את תפארת העבר של הקהילה היהודית הגדולה בעולם, זו ששבע מאות שנה של קיום יציב כבר הקנו אפילו לשמה הלועזי את המשמעות העברית "פה־לן־יה".

והוריתי להם: "אני רוצה שכולכם תסתובבו ותסתכלו על הבניין הזה, עם הלבנים האדומות. זהו ה'אלט־שול', בית הכנסת היהודי העתיק ביותר בפולין." וכך התאפשר לי להגניב מבט גם על קשתות הישבן של הצעירה לפני שפתחתי והרציתי להם על גלגוליו האדריכליים של בית הכנסת, מהקמתו במאה הארבע־עשרה בסגנון גותי מובהק הכולל אולם תפילה מלבני דו־אגפי מכוסה קמרון בעל שש צלעות שתי וערב, ועד לשיפוץ בעל האופי הניאו־רנסנסי מהמאה העשרים, ותיבלתי הסברַי בכמה אגדות הקשורות לבית הכנסת הישן, אשר אחת מהן גורסת כי מעשה הבריאה של שניים מהפמוטים העתיקים המצויים בבית הכנסת יסודו בהיתוך שתי חרבותיו המקושטות בראשי נשר של המלך קאז'ימייז' הגדול.

אחר כך נשאתי אותם על כנפי המעשיות אל הזירה המרכזית של הרחוב ושיעבדתי אותם במספרים. הצבתי אותם מול השער מעוטר האריות של בית הכנסת של הרמ"א, זה שהפך בשנים האחרונות, עם התפרצות האוכלוסין האורתודוקסית בקראקוב, לקומפלקס שטיבלאך מסואב של עשרות מניינים בפס רחב מהיר. ולאחר שבידחתי את דעתם בהלצה הקבועה על כך שעוד מעט ייתלה על השער לוח המראות ונחיתות של תפילות, ביארתי להם את מהומת החיים היהודיים הנעשנת שם. את המסילות ההיסטוריות והדתיות והחברתיות שעליהן דוהרים הטנדרים המרופטים נחרני האגזוז של הסעות ילדי החיידרים בין המוני האגודניקים הנפוצים מפתח בית הכנסת אל הכיכר, בידם האחת שקיות טלית ותפילין ובשנייה הם מצמידים למֶלֶל פיהם טלפונים סלולריים משוכללים שצווחותיהם בוקעות שערי שמים. מניתי תאריכי מאורעות ופרעות ותפניות העלילות, את שיעור הפריון במגזר היהודי האגודניקי בפולין, שהגיע בשנת אלפיים ועשר ל־4.9 ילדים למשפחה, יותר מפי שלושה מהממוצע הארצי, את גיל הנישואים הנמוך, הבעיות החברתיות, התרפים שמוצפנים תחת ההיאחזות באל, וגם את התרומה ההיסטורית האדירה של כור העשייה המפייח הזה לתל"ג של פולין — כלֵי החשיבה והניתוח והלימוד שנופחו בתוך כבשן המחשבה היהודית־פולנית הזאת במשך מאות שנים, עד שהוציאה מתוכה מפריצת תקופת ההשכלה הכללית ועד עתה עשרים ושבעה חתני פרס נובל יהודים־פולנים, בכימיה ובפיזיקה וברפואה ובמתמטיקה ובספרות. ובתוך דקות כבר מילאתי עבורם את הכיכר במתרסים על גבי מתרסים של נתונים. כדי להרחיק כרגיל את עדותי מעצמי ומעמי, כדי לערל את קיומי שם. הרי זה שנים שאין אני מהלך במשעולים הללו ללא חישוק של קבוצת תיירים, ללא גדוד מרגמות של מספרים. לא רציתי להפקיר עצמי למשיסת ההרהורים — האם גם אני נראיתי פעם כך, האם לכל אחד מהעוללים האלה בטנדרים יש אבא שצועד עם שקית טלית ביד — אבל לא פעם אחת מעדתי שם אל תוך תהום זיכרון הטלית של אבא שלי. אני בן חמש או שש והחזן קורא "כהנים" והם משיבים לו במקהלה, ואני עוצם עיני ונצמד לרגליים הארוכות, והוא פושט את קפלי טלית החברבורות הארוכה שלו, המקיפה את כל העולם, מעל כתפיו הנישאות, ומענן בה על שנינו, והזמן נשמט אל ראשיתו והיקום מתאהל כולו, כל שאונו מצטמצם לצלילי הברכה הנישאים מקצה אחד של בית הכנסת לקצהו האחר ולוחכים כגלים את יריעות הצמר, וכל ריחותיו מתמצים להבל גופו של אבא שלי ולאדוות נשימותיו ולדופק לבו, ולניחוחות הבלועים בסיבי האריג, ריחות טשולנט מקידושים, וזיעה גברית, ודמעות ימים נוראים. כך הייתי מתברך, שתוק פה ועיניים, כמו תינוק ברחמם החמים והמוגן של אלוהים ואב, וכשיעזוב יותיר אותי חשוף מול מועל ידי הכהנים, זר ועירום בין כל פרודות האבות והילדים. ואולי בשל כך, כשעזבתי את הישיבה הגדולה של חכמי לובלין בגיל עשרים והגעתי לקראקוב לצורך לימודי האקדמיים, מצאתי שם כיפות לרוב, כיפות הטורקיז והזהב של קפלת זיגמונד שעל גבעת הוואבל המלכותית, כיפת הקופולה האפורה על ראש מסדר הלבנים האדומות של כנסיית פטר ופול הקדושים, הכיפה הירקרקה של כנסיית אדלברט שברינק, הכיפה המדושאת, מעוטרת המשעולים הלבנים, של סוללת האנדרטה לזכר גיבור המרד תדיאוש קושצ'ושקו המתנשאת מתוך החומות הכתומות של המצודה האוסטרית, יפעת הקשת בענן כשהיא מחפה בשלל צבעים על תלמי המים המפרפרים של תכלת הוויסלה, ואת הכיפה שלי הסרתי, את כיפת הבד היהודית התלושה, המיותמת ממבנה וממסד, הנעדרת כמעט ממשות פיזית, תחילה מתוך תואנה פנימית שגרסה שלא יהיה זה נכון לבלוט במראה היהודי כבר ביום הראשון ללימודים באוניברסיטה הגויית המפורסמת, אבל מרגע שהודח באמתלה זו זקיף כובד הראש, גברו הלחצים והעומסים של הכרך המודרני התוסס, מרובה הצלמים הנוכרים הזוהרים, על קרום הקרקפת היהודי הפרוץ והחשוף, ומוחי נסדק ונפשק, והחלתי מחלל את הקודש, ומקדש את החול, דש בעקבי בסמטאותיה היפות של העיר עבֵרות קטנות, ועברות בינוניות, ועברות גדולות, ודש בלסתותי במסעדותיה את הפיירקאצ'בניק, אותו מאפה שחום משוח בחמאה מזוקקת וממולא בבשר קצוץ, ואת המרקים מדושני תפוחי האדמה, והביצים הקשות, ונקניקי הזגריסקה והשמנת הכפרית, ומחשבתי ניגפה בפני פיתוי הספק, וזהות עֲבָרי נעשתה מין מצולת רפאים. וכשהכרתי את קתרינה לפני שמונה שנים, השתמשתי בערלותה כעור חדש על פנַי, מין מסכת זהות חדשה של נורמליות אירופית, ואפילו שם חדש מצאתי לי, קיצרתי את שם המשפחה שלי להגה פחות יהודי, וחרזתי את שמי הפרטי עם מצודת עירי החדשה.

ואז, שנים אחר כך, באמצע אותו סיור בוקר, זימזם ורטט הטלפון הסלולרי שלי בתוך כיס המכנסיים, וחזר ושנה עד שביקשתי סליחה מחברי הקבוצה, כי חשבתי שאולי הרשי מבקש לקדם את קנוניית הזרע שלו, ועדיין לא ידעתי מה אענה לו, ושלפתי את הטלפון וגיליתי מספר בלתי מוכר על הצג, וקיבלתי את השיחה ופתחתי ב"הלו". וקול מבוגר של אישה שאל ברעד: "זה מר רפאל היימליך?"

ורציתי לסכור ולהשיב, "זה מר פאבל היים," אבל נשתתקתי לרגע אחד או שניים. "פעם קראו לי ככה," נכנעתי לבסוף, וקו הטלפון הוצף מיד במין יידיש מבעבעת. "אני מצטערת. אני לא ידעתי למי להתקשר, אחותך הרי בארץ ישראל..." קולה היה מבוהל, מרוצץ.

"מי מדברת בבקשה?"

"זו המבשלת של אבא שלך."

"מי?" השתוממתי.

"המבשלת של אבא שלך. וגם שכנה."

ממתי יש לאבא שלי מבשלת? ממתי הוא מקיים יחסי שכנות? מידת תגרנות עלתה בי. "גם שכנה וגם מבשלת. מה את מבשלת לו?" הקשיתי.

"אני מבשלת לו כשר, ויש בעיה."

ממתי אבא שלי אוכל כשר? בטני התהפכה.

"מה? הוא לא גמר מהצלחת?" היתלתי ברגשותי.

"הוא לא קם."

"לא קם?"

"ישב ליד השולחן ולא קם."

"אולי האוכל הכשר שלך עד כדי כך טעים."

"לא, הוא באמת לא קם, כאילו הרגליים שלו חטפו שיתוק. געוואלדיק. לקחנו אותו לבית חולים היהודי."

"ומה הוא אומר?"

"הוא אומר שהוא רואה מלאכים בשלושה צבעים."

וכבר שבעה חודשים שלא ביקרתי בדירה הקטנה ברחוב ברוסקה בלודז', ובוודאי שבועות חלפו משיחתנו הטלפונית האחרונה, ולמרות שלא הבנתי את כל מה שאמרה, או לא רציתי להבין, נחבטתי בעוצם שריונן של המילים "שיתוק" ו"בית חולים", וידעתי שאני חייב לצאת את קראקוב ולנסוע לשם, ועשיתי קפנדרייה בסיור שאיש לא הרגיש בה, ונפרדתי מהתיירים, והתקשרתי ליאנוש.

קודם הנחתי לו להגיר מוגלה מתוך כיבי האיבה העצמית המיושנת. הפעם הוא עלז על סופו של פרנץ זילנהייל, כוכב תוכנית הריאליטי היהודי הנשי המוחצן שהצליח לגרום שייכתבו באתרי האינטרנט תגובות כמו "חבל שגמרו את היטלר כבר בהתחלה". הנחתי שבזמן שהוא מדבר איתי הוא בוודאי שועט כהרגלו במסדרון וכולם מסתגרים בחדרים. יאנוש קנעפל, העורך שלי, הוא בן שישים, אבל עדיין מנהל את רוב שיחות הטלפון שלו תוך התרוצצות בפרוזדורי המשרד, כשהסיגר שבין אצבעותיו זורה אפר אירופי משובח על השטיחים המזוהמים. הנשמה שלו היא נשמה של מלכת יופי לשעבר, אהבת הפעלתנות הטבועה בה אינה משגיחה כלל בכרסתנות גופו, ודוחקת את הבשר העבה למאוצים נִסיים, מטלטלי סיפוני שומן, שתוצאתם נחשרת ברסיסי זיעה על מצחו האדמדם, רצוע השיער השחור הדליל, של העיתונאי הוותיק המתבולל, שונא הדיאטות והיהדות, שתפיסת הבריאות העצמית שלו מסתכמת באמרה, "אם אמות, יהיה פחות יהודי בעולם".

"עכשיו כל הבכיינים היהודים יגידו שזאת הדחה של אנטישמיות," הוא רוטן עכשיו באוזני, "ואני אומר לך שהוא בכלל לא עף מפני שהוא יהודי, אלא מפני שהוא התנהג שם בבית כמו יהודי." "תשמע," אני משיב לו, "אני לא יודע אם הרגנו את ישו, אבל די ברור לי היום שלא סימסנו לו." וכשצחוקו החלוד מתפורר, אני מנצל את ההזדמנות ומודיע לו שלא אגיע היום, ומבטיח לו עד מחר את טור הסיכום הסטטיסטי השבועי. בלילה בוודאי אבזוק אבקת סוכר של מילים שנונות על ההישג העונתי המסתמן של יאן יאגלה מפרוקום־סופוט שהיה לשחקן הראשון בליגה הפולנית מעל לגובה שני מטרים ועשרה סנטימטרים שהגיע לארבעים וחמישה אחוזים עונתיים בקליעות מעבר לקשת השלוש.

לאחר שהסתיימה השיחה מצאתי עצמי בגפי, מכותר בין שורות כותלי הלבנים האדומות של סמטאות קאז'ימייז', ונשימתי נעשתה גבישים־גבישים וכרזות היידיש שלחו אמרות מתקלפות לעברי כמו זרועות חיוורות של מומיות, והתקשרתי גם לקתרינה וסיפרתי לה על אבי, ושמא בשל חיבתה היתרה אליו, היתה נימתה דאוגה ורכה מכרגיל, אבל לבסוף לא עצרה מלפקוד: "נו, מה אתה מחכה? אתה חייב לנסוע אליו." והתקשרתי גם להרשי, והוא התלוצץ: "נו, לבוא להזריע? שתדע לך שכבר כמה ימים שכל בוקר אני עושה לנבחרת שלי אימונים מיוחדים." וסיפרתי לו והרצין וביקש שאם אצטרך שם דבר בבית החולים היהודי אודיע לו, שהרי קורי השפעתו הפוליטית מתוחים לכל אורכה ורוחבה של פולין היהודית, ומיהרתי לתחנת הרכבת, אבל הרכבת התאחרה, ומעט שמחתי על כך, וישבתי על ספסל מחוץ לתחנה, בלדת רוק אפוקליפטית על אהבה במלחמת העולם השנייה התחרחרה מרדיו של איזו מכונית, וממטרות המדשאה זימזמו כלהבי מטוסי קרב ישנים, ורוח עילעלה בדפיו של איזה ספר שנשכח פתוח על ספסל סמוך, ונצרכתי לנקבַי וספרתי תשעה פתיתים של נייר טואלט שנפרשו על ידי במדויק על מושב האסלה בשירותים הציבוריים, והגיתי עד כמה אנו נואשים לקנות לעצמנו מקום בעולם, עד שמצע גזירים מנייר הטואלט הציבורי נתפס בהרף תודעה כנחלתנו הפרטית, וקניתי לי שקית כעכים שכולם אוכלו על ידי באותה שיטתיות מדוקדקת, וברכבת פקדתי עשרות עמודי חשמל שרָצו ורדפו זה אחר זה בקול שקשוק, וניסיתי להתעטף בצחוקן החמים של נערות שישבו מאחורי, אך הוא נשר ממני.

הרי הכרתי את סדר יומו הקבוע של אבי, את פולחני בדידותו זה עשרות שנים, את שוויון אורחותינו, את תהומות משלי התורשה המשפחתית, ולא יכולתי שלא לדמיין את יקיצתו אותו בוקר לקול שאון צינורות הבניין הישנים המגרגרים ומייללים תחת מכבש הזִרמה כחתולי חצר מיוחמים, ואיך כשהתעורר ודאי מצא את אגרופו הימני קמוץ ואת לסתותיו קפוצות בכבדות עד כדי שחיקת שיניים, והשתהה וניסה להיזכר אם חלם בטרם הקיץ איזה חלום שגרם לו להתכווץ כך. אבל למרות שבדרך כלל יקיצה חטופה מקילה על תחיית החלום, הפעם לא עלתה בידו ופיו היה מר והוא ניכש בציפורן אצבעו הימנית מעט ריר מן השן הקדמית, הצמידה לנחיריו וריחרח את באישותו, ושלח יד מגששת, והרכיב את משקפיו על אפו. וכשדישדש במסדרון לעבר דלת הכניסה בראש שמוט ובלוע מכייח, ראה מהחלון כיצד מפציע בוקר מאובך, נעדר שמש, כאילו הותיר הלילה אחריו בלכתו רק הפרשה חיוורת, במקום שיזריח יום חדש, והידס ופתח את הדלת בתחתוניו, משתחווה ל"גאזטה פולסקה" שעל מרבד רצפת חדר המדרגות, משחיח את כל שני המטרים וחמשת הסנטימטרים המתבלים שלו, עד שמתוך מערות תחתוני הבוקסר שלו נוטפים שקי אשכיו כסלים רכים, ואסף את הגיליון אליו ביד חולמנית שתיחחה קודם לכן בקרומי עיניו, ומשהגיף את הדלת בחזרה, חילץ מהעיתון את חלק הספורט, מן המטלות הגבריות היומיות הקשות ביותר, שילוב מתסכל של מוח ואצבעות מנומנמים ומזימה זדונית של בית הדפוס המצפין אותו בסבך הדפים, והתכנס בשירותים כדי לקרוא אותו בניחותא. ואחר שהתפנה והתעדכן בתוצאות המשחקים, פנה לאמבטיה, מירק את נקבוביות עור פניו והדיח צחנת לועו ואחר כך התגלח וקצץ את שפמו, והוביל שלוש אצבעות יד שמאל על כרי השפם כדי לחוש אם נותרו בהם שכחה ועוללות, ורפרוף כריות האצבעות על התפר שבין הזיפים המעקצצים לבין הפסגה התפוחה של שפתו העליונה העביר בו פרפור זעיר של עונג, וכששב לחדר השינה לבש חולצת כפתורים חומה ומכנסי צמר חומים משובצים, ענב עניבת פסים חומה וענד לה סיכה מוכספת ועליה לוגו הקונצרן המשפחתי "סנדיק" שבו עבד כל חייו, לבש מעל לחולצה ולעניבה אפודת כפתורים דבשית דקה, גרב גרביים חומים מחורצים ונעל את נעליו השחורות. אחר הלך למטבח, פתח את מקלט הרדיו, שלף סכין חדה ממגירת הסכו"ם, התיישב ליד השולחן, בורר פירות מטנא קש שניצב עליו, תפוז, תפוח, אפרסק ובננה, והחל ודאי בנתיחת הבוקר הקבועה שלו. קודם קטם במדויק את עטרת התפוז, אחר שירטט בסכינו על קליפתו שני חתכים היקפיים ארוכים החוצים אותה לארבעה חלקים. אז מדד את החלקים וביצע בדיוק באמצעם עוד שני שסעים מעגליים המפצלים את הקליפה לשמונה רצועות. את התפוח קילף בנשל ארוך ומסתלסל, את האפרסק פילח לקוביות, ואחר קילף את הבננה וביקע אותה משפתי נקב ראשה לשלוש אצבעות בשרניות.

אחר כך, בבית החולים, תספר לי המבשלת המכשירה, הגברת בוימל, שכשנכנסה בצהרי אותו היום לביתו תוך שימוש במפתח שהשאיר לה, ובהיותה בטוחה שאין הוא מצוי שם בהעדר כל מענה לנקישותיה, מצאה אותו שפוף על אותו כיסא בעיניים מועמות, והפירות אכולים ופשטם מוטל לפניו בקליפות מחומצנות כתמים חומים. כף יד אחת שלו עדיין היתה מהודקת סביב קת הסכין ואילו אצבע אחת של ידו השנייה בחשה בשקערורית המשופמת שמעל פיו, לא מתוך עונג אלא באופן כפוי, מאוים. האוויר בדירה היה דחוס, והוא זימזם לעומתה, בקול פלצות ובהגייה חסידית שבה התחנך בינקותו, את השיר הישן שמילותיו לקוחות מתוך ההקדמה לתפילת שמונה־עשרה של שחרית: "רם, רם, רם ונישא, גדול, גדול, גדול ונורא, משפיל גאים עדי ארץ, משפיל גאים עדי ארץ, מגביה שפלים עדי מרום."

ואז, בבית החולים, לאחר שראיתיה לראשונה ושחה לי במילותיה את כל מה שקרה שם, יכלתי להמחיז בראשי גם את המבשלת המופתעת, פאתה הנוכרית ממורטת על ראשה הדואב מרוב דאגה עמומה. לדמיין איך כששמעה את אבי שר נותרה על עומדה, אומדת את המצב, מגושמת בהשתאותה, שקיות האוכל שנשאה עמה תלויות על אמתה כגולמי זחלים, ואז שאלה: "הכול בסדר, מר היימליך?" ואבא שלי רק המשיך בהמהומו המבועת, והיא, שהבחינה כי הוא לופת בנוקשות את סכין ארוחת פירות השחר הקבועה שלו, הקשתה שוב: "ממתי אתה יושב פה ככה?" ושוב לא נענתה. בניסיון אחרון להשיב את סדרי עולם כבראשית היא התעלמה מתגובתו המוזרה, הפנתה אליו את גבה, והתעסקה שחוחה במשך כמה דקות בארגון המזון שהביאה לו במקרר, קארטופעל סלט, קציץ בשר, שלישקלאך ולפתן ירוקת של חבושים.

כשהפנתה לרגע אחד ראשה אליו, גילתה שמבטו נעוץ בישבנה הנפרש מולו, נבהלה, ונחפזה לדחוף את שארית המזון למקרר, ולהתיישב אל השולחן תוך שהיא מותחת את אמרות מלבושיה הצנועים והארוכים כדי לכסות על גופה המתעבה.

"מר היימליך, אתה רוצה לאכול משהו?" מתחה גם את מילותיה כדי לכסות על מבוכתה, גורפת באצבעותיה אבק שולחן.

הוא הביט בה בעיניים מרצדות, ואז לָאט וזיגג את המילים הבאות בנימה ידענית: "את שומעת? ראיתי מלאכים בשלושה צבעים. שחור, אדום ולבן."

שבועות אחר כך תהגג אחותי צילה, באחת משיחות הרדיו הרבות שלה, בתוכנית "פתחון פה — מקשיבים למאזינים" של יענקל גייסינוביץ', בין השעות שלוש לארבע אחר הצהריים ברדיו היידישאי של פולין, את הדברים הבאים בפרכוס מילים אופייני:

"מה זאת אומרת? גברת בוימל סיפרה לי איך ממש ראתה מלאכים מתיישבים לו על הזרועות ולא נותנים לו לקום, ואבא שלי, שהמון־המון שנים התרחק מאוד, באמת התרחק מאוד, ראה גם את המלאכים האלה ופתאום הוא הבין שכשאלוקים אומר למישהו לשבת, הוא לא יכול יותר לקום. פשוט לא יכול יותר לקום."

אני, לעומת זאת, הבנתי מסיפורה של המבשלת שנשמתה של הגברת בוימל פרחה ממנה באותו רגע כמלאך, ושבה אליה רק כשהבינה שהקשיש נטוע בכיסאו באופן שיש בו יותר חשש לשלומו מאשר לשלומה, והזעיקה את בעלה שהזמין את האמבולנס היהודי המייבב.

וכשנכנסתי לאחר ארבע שעות אל בית החולים היהודי בלודז', חלפתי על פני ישישה גרומה ששרקה מילים לעומתי בפה מרושש משיניים, תוך שהיא נוקשת אצבעותיה ברקתה: "פארשטייסט? דער אייבערשטער, דער אייבערשטער איז פארקאלעכט," וחריפות ריחות חומרי החיטוי העומדת שם כמצבת שיש צוננת דיכדכה את רוחי עוד יותר, וחשבתי לעצמי, למה לעזאזל צריך בית חולים יהודי, האם יש ליהודי גוף אחר? בשר אחר? עור אחר? רוח אחרת? ואם תדקרו אותו במחט כדקור חולה גוי, האם לא יזוב דם? ואולי יש ליהודים מחלות אחרות? שמא הבדיל להם אלוקיהם מחלות נבחרות? סרטן סגולה? ואחר כך הם עוד משתוממים על כך שאיזה אנטישמי מקומי התיז על כל הכותל החיצוני של בית החולים את כתובת הגרפיטי האדומה: "יהודים הם מחלה". ואז כמעט שמחתי כשמצאתי אותו באותו חדר, עקוד באינפוזיה לאיזו מיטה קצרה על מידותיו, כמו גוליבר בארץ גמדים לובשי חלוקים לבנים, ומצב רוחו שפיר, ושפמו המפואר מזדהר מתוך עליבות חלוק החולה שלו, וראשו חבוש במין כובע קסקט אפרפר של תינוקות של בית רבן, ומעל ראשו ציור מרוח קיטש של קריעת ים סוף, וכשראה אותי הזדקף מעט והתרונן: "הו, הנה המלאך רפאל," ולא תיקנתי אותו, ואחר כך שתק וחיוכו נחנט כמו דבלה, ושאלתי אותו: "אבא, מה שלומך?" והשיב בפיזור נפש: "הודו להשם כי טוב." ואיוויתי לחקור כיצד נרמס גילוי הראש שלו וכיצד הופקרה קלות החולין שלו, אבל הקשיתי רק: "מה קרה לרגליים שלך?" והשיב לי בנפנוף ידיים מבטל החופן קורטוב זעם: "הרגליים שלי בסדר גמור." והרופא שהסתודד עמי במסדרון אחר כמה דקות הודה: "שמע, עשינו לו כבר כמה בדיקות, עוד מעט נעשה לו גם צילום, בינתיים לא נראה לנו שיש בעיה עם הרגליים שלו, זה כנראה משהו בראש, אבל נשאיר אותו בלילה להשגחה."

ולפני שהלכה גוללה בפני המבשלת הגברת בוימל בקפטריה הכשרה גם את כל תוקף יחסיהם האחרונים. איך לפני חודשיים פנה אליה וגילה בפניה את התעוררות חשקו בדת, ואיך, כדי להנציח את שלטונה המתחדש של הכשרות היהודית בבית שהיה עד לא מזמן מפוגל לגמרי, מיהרו שניהם ואספו אל סל את כל הסכו"ם הטרף של אבי מכל מגירות המטבח, וירדו אל הגינה הקדמית, ובמשך מחצית השעה רכנו ונעצו את כל הסכינים והמזלגות באדמה על מנת שיסכו ברגביה כדרישת ההלכה עשרים וארבע שעות וייטהרו, ולעת לילה נקהלו אנשים שעברו ברחוב אל פתח החצר והביטו משתוממים כיצד מצטמחים באדמתה באור הירח הכסוף ערוגות־ערוגות של גבעולי מתכת מנצנצים.

ד.

קח לך את אביך יחידך והעלהו לעולה על אחד ההרים אשר אראך — ציווה עלי מלך מלכי הזיכרונות. במכון ההדמיה של בית החולים היהודי קרבה מאכלת הקרינה אל גופו הענק הצלוב על שולחן מזבח צילום הרנטגן. ראיתי אז את בשרו כחוש, עורו כמוש, נפול, שקוף, משורג זרדי דם, פיקות ברכיו בולטות ממנו כראשי מסמרים נחלדים. לראשונה מאז ביקורנו המשותף הראשון במקווה הטהרה של העיירה לפני שלושים שנה, ראיתי אותו כמעט עירום, רק אזור צינה לחלציו.

המקווה בעיירה היה צפוף והביל בערב יום הכיפורים. אווירו מין קיטור של מזג זיעה גברית ותימורי שליקת הבשר בברכת מי הרותחין, אוויר כמעט מוצק, ניצב כנד תמיד. במבואה כרעו על ברכיהם כמה עבדקנים עטופי מגבת חלציים בלבד, וספגו באנחות ובנשיפות על גבם הסמוק את הצלפות הזרדים שהעניק להם הבלן הננס על מנת למרק את חטאיהם בייסורים ערב יום הדין האיום והנורא.

בתוך טרקלין הטבילה, שרצפתו רטובה וחלקלקה כל כך עד שכף הרגל שוחה בצמיגות המגע של ערדלי הגומי, נדחקו והיטלטלו אל מול פני, המתנוססים לפי גובהו של פעוט נמוך קומה בן שבע, עשרות איברי מין זכריים המתנודדים בין המלתחות והמקלחות ובורות הטבילה. כהמון פרצופים נדמו לי אז, מזוקנים כפני בעליהם, מוקפים עטרת תלתלים כהה או בהירה או אדמונית או כסופה ודלילה, והם ערניים כזקיפים או מסוגרים ומציצים כראשי מרמיטות, נוטים ימינה או שמאלה או מגובנים קדימה, סמוקים או חיוורים, תפוחים או דקים, גוצים או תמירים, מבוישים או עזי פנים, חלקים או מרוגים, שמוטים ונוגים או עליזים ומנתרים, צלקות מילתם ונקבי ראשם הבולבוסי מביעים עצב ושמחה ופחד וגאווה ותום וזדון, כתווי פה ועיניים.

ובתוך כל נשף השמוקים הכשרים המחוללים בהיכל הטהרה היהודי, דבר אחד ידעתי אל נכון, שאיסור חמור הוא להסתכל באותו מקום, באיברו של אבי, והסבתי פני בכל פעם שקדמת גופו האדיר, הגולייתי כל כך, נחשפה לעיני.

ועכשיו נגלתה לרגע אחד ערוותו כשהוסר מן השולחן וראיתי את אשכיו כשני כדורים מתולעים, והסטתי מבטי, ושמעתי אותו מפציר, איני יודע במי: "אני רוצה הביתה," וצליל קולו כתמיד היה מין חריקה עדינה של גבריות דקה, כמו זמזומה הרך של פעולה מדויקת של חרט אמן.

ה.

אמרי לי רות, האם ביקשתי להכליב אותו חזרה אל טבורו של עולם החומר, או שרק ניסיתי לגדוש את השהות עמו, כדי שלא נחוש את נבכי הקִרבה החריגה הזו? כך או כך, ישבתי ליד מיטתו בחדר בבית החולים שעות רבות לאחר הצילום והרעפתי עליו את כל מה שהיה משותף לנו בבגרותי, אותו זרזיף מידע קלוש ודליל שרק הוא היה מסוגל לזרום בצנתרים הדקים והפרירים שנתפרו בינינו באותן שנים של רגיעה יחסית, והוא ענייני הכדורסל — תיאורים דקדקניים של עלילות משחקים, ותולדות רבעים, ותמורות תוצאה, והשתלשלות חילופי הגנות, ומליצות מהלכים אישיים, ושגב סלים מכריעים, ומשקל היבול הסטטיסטי, אבל הוא, בניגוד לעבר, החריש עד שבאה ארוחת הערב, והצצתי אל עבר תכולת מגש הפלסטיק הכחול, התה הדלוח, הסלט העייף, גלדי הגבינה הזולה, תבשיל העדשים העיסתי המדיף הבל עכור, והפצרתי בו: "אבא, אני יכול לרדת למטה ולקנות לך במעדנייה ממול איזה חאמון א־מחייע," כי ידעתי עד כמה עתיקה מורשת חשקו לנקניק החזיר הספרדי הזה שלא מש מפיו כבר עשרים שנה. אבל הוא הצליף בי את את חרונו וקרא: "חוטא ומחטיא," ונופף אצבע לעומתי מתוך כף יד מאוגרפת, ופתע פשט חתימת ידו והניח כפתו האדירה והצוננת על קודקודי כאילו הוא מבקש לכסות את ערוות ראשי, ואמר את הפסוק, "המלאך הגואל אותי הוא יברך את הנערים" בקול רם, ואכל בתיאבון עצום ומקרקש כלים את המזון התפל, ואחר כך פנה אלי וביקש, "מים," וקמתי ומזגתי לו מן הברז, ובמקום ללגום אותם הטה את הספל ונטל ידיו במשורה שלוש פעמים לתוך קערת התבשיל הריקה והמלוכלכת, וגרס כפתיתים בכוונה כבירה את מילות הברכה האחרונה, ונרבץ שוב על המיטה ולחש: "אני עייף, תביא לי מים." והתרעמתי מעט והחזרתי לו: "אבא, שכחת, כבר עשית מים אחרונים ואסער," והוא מעל זרועו לעברי ושירג אצבעותיו הארוכות החיוורות לנגד פני וקרא בקול נחרק: "רוח רעה, רוח רעה," והבנתי שהוא רוצה שאניח לו מתחת למיטה קערה עם ספל מים לנטילת ידיים של שחרית שנועדה להסיר את רוח הטומאה השורה על הגוף בלילה, ויצאתי מן החדר ומצאתי את אחות משמרת הלילה, מין ברייה גוצה שחלוקה מסמורטט וארוך על מידותיה ופאתה מחותלת במין מגבעת כמנהג חסידות ויז'ניץ, ושפתה מין בליל ציגעקימען נלעג של יידיש רומנית מקמרת לשון ויידיש פולנית רכה, ושחתי לה, "נראה לי שאבא שלי רוצה משהו שאני לא בטוח שיש לכם, כלי לנטילת ידיים של שחרית." והיא נעצה עקבי רגליה המהדסות ברצפה ועיניה נישלו ממני כל ערך כשגערה בי: "יידישע קינדער, אבא שלך יודע מה הוא רוצה, זה בית חולים יהודי. יש לנו כאן הכול, ספלים לנטילת ידיים, מתלה לקאפעלוש ליד המיטה, מניינים לכל התפילות." וכאן עצרה במופגן והשקיפה אל מבושי פדחתי לפני שהמשיכה וניגנה, "אפילו כיפות למבקרים." וכבר שנים שלא חשתי שהכשר חירותי נרגם באותה אדנות של אנשים דתיים שהכרתי לפני ולפנים, וביקשתי לגדר עצמי וסנטתי: "אה. ווס זאסגט די, זה בית חולים פה או בית כנסת?" ושטמה אותי במבטה והתיזה: "אדוני לא מבין כלום בסניטציה של הנשמה. שתדע לך שכל המחקרים מצביעים על כך שבזכות השמירה הקפדנית על אמונת החולים יש לנו פה את אחוזי הריפוי הגבוהים ביותר בפולין," והצביעה בבוז על הארונית שבה מאוחסנים הכלים לנטילת ידיים. ורציתי לקנטר אותה בקושיות, כמו היאך מעשרים את האינפוזיה, אבל הרגשתי שהציד הזה חמוץ בפי, והלכתי משם מנוצח, וכשחזרתי לחדרו גיליתי שכבר נעל עצמו בחביוני תנומה, והמרתי את זילותי בכעס על שיגיונותיו, ועל עליבות אורחותיו המחודשים, ועל תאבונו המגונה לטעמם של הגינונים היהודיים הנבולים הללו, אחרי שבמשך עשרות שנים דש אותם בעקביו הענקיים.

ועלתה בי באותו הרגע גירת טעמו התפל והנוראי של דג הקרפיון, שאת עוקציו היינו יורקים לצלחות באותה דירה מחניקה ומיותמת מחפצי נוי ברחוב וויונצקובסקיגו, כשארבעתנו מסבים בדומייה ליד השולחן באותן פגישות אומללות מדי חג אחד בשנה שבו נעניתי להפצרות אמי והואלתי להתארח אצל הוריו, הסבא והסבתא מלודז'.

ועזבתי את בית החולים אל הלילה הקר, המחורר ברביביו, ונסעתי אל הבית שלו, עם המטבח הכשר החדש שלו, כדי לישון שם, וכל אותה הדרך בקרונית החולפת בשדרות ובכיכרות של מרכז העיר דמעו הפנסים שבצדיה נגוהות מטר זרחניים, וחשתי כיצד כל חבטה של גלגלי החשמלית מותירה על האדמה האפלה שתחתיה נדבכים־נדבכים הנפרקים ממני, כשבמוחי היגע משקשק המשפט האחרון של הגברת בוימל לפני שעזבה: "רק תביא לו תחתונים נקיים מהארון. תחתונים נקיים מהארון. תחתונים נקיים מהארון."

ו.

פארשטינקען, אני אומר לך, פארשטינקען. המילה הזו הרי מצחיקה אותך, כמו כל היידיש הפולנית שלי, אבל באמת היה שם פארשטינקען, ואין בתהומות העברית מין הגה מדויק שכזה של סירחון, מבע המתגלם בתנועותיו, הניתז מהפה בעווית של בחילה. הדירה שלו היתה מסוג הדירות האלה שכל כותליהן וחפציהן כמו ננפחו מאותו ריח, כמו היה הריח חומר הגלם הבסיסי של כל מה שהיה שם, ובעלי המלאכה והאומנים, הבנאים, הנפחים, הנגרים והאורגים רק נתנו בו צורות וצבעים ומרקמים.

היה זה ריח הפה שלו, מין ניחוח חד של אגוזים מעופשים. אותו בואש שיניים שסימן את רקב פגישתנו הראשונה, לאחר ארבע שנות היעלמותו, באותו פורים של ערב הבר־מצווה שלי, ואולי לכן לא נפגשנו בבגרותי כמעט אף פעם בדירתו, אלא במסעדות ובגנים, על מנת שגם בקורבתנו יחצצו ריחות זרים ביני לבינו, ואולי הבלגתי עד עתה על הריח הזה, והצלחתי להדוף את פורענות זכרו. כך או כך, פה בלילה הזה בביתו לא היה אלא הריח ואין בלתו, ואפילו הוא, אבי עצמו, לא היה שם כדי לחצוץ ביני לבין ריחו, והיה לי קר ורציתי לחמם את גופי וללבוש את אחת מפיג'מות הפלאנל שלו, ולהתכסות בשמיכת הפוך, אבל לא יכולתי להיכרך בהן מפאת הריח, ונשכבתי בחדר השינה שלו על כיסוי המיטה בבגדי, ושעון הקיר מעלי תיקתק אף הוא את אותו ריח תבוסת הגוף.

ז.

כי אחרי ששב אבי בערב הבר־מצווה שלי והכזיב, דנתי את ארץ ישראל למיתה בעינוי מסרקות הברזל של ההיסטוריה, ויחס של בוז מלומד ומעושה פיתחתי כלפיה והייתי חוזר ונואם: "יהודים חושבים שהם חייבים לברוח לשם כדי לעשות זוגיות עם אדמה, לנשק אותה, ללטף אותה עם מחרשות, לתקוע בה מגדלים. הכול פנטזיות, כל מי שניסה לחפש שם תשובות חזר משם עם שאלות קשות יותר. זאת ארץ קשת עורף, מה כבר אפשר לצפות מארץ שאלפי שנים מספרים לה שהיא ארץ בחירה? שלא יהיה לה שיגעון גדלות?"

הרשי כינה אנשים כמוני "מתפלוננים", על משקל כפול — זה של ה"מתייוונים", כינוי הגנאי לאותם יהודים שבימי קדם ביקשו להמיר תרבותם ודתם לזו ההלניסטית ששלטה בארץ ישראל, וזה של ה"מתאוננים" כינוי השמצה שהודבק לאותו ערב־רב מבני ישראל שבמסעם המפרך במדבר לעבר ארץ ישראל איבדו אמונתם והתלוננו אל משה וביקשו לחזור אל סיר הבשר של גלות מצרים. ברם אני נתתי סימן אחר בכינוי הזה, "להתפלן", מלשון פלוניות, להפוך לפלוני בארץ הזו, סתם מר פאבל היים, פולני שאינו זר ואינו מוזר ואינו צאצא לזרע נסגל, נבדל ונשפל.

ורק כשהכרתי אותך שם, רות, נמתחה עבורי הכרוניקה מחדש כמו אוהל שיתדותיו נטועות על קטבים מתהפכים, ויכולתי לאמוד את עומקו האמיתי של בור הטבילה שכרה סב־אבי ברצפת הבית שהקים בשנת 1926 בשכונת נווה שאנן במידות של נצח, לזהות את חפירות קברה של המורשת החסידית־ציונית שתחילתה במי שסבר שהנצח אינו אלא חדר קטן סגור.

הרי מייסד השושלת החסידית שעמה נמנה האדמו"ר ששלח את סב־אבי לפלשתינה, בשנת 1920, היה אותו אדמו"ר קדום נערץ ואגדי שעשרים שנה הסתגר בחדרו ומיאן לראות את חסידיו עד מותו.

וגם אני, כבר כשהייתי בן עשר קיבלתי כמתנה ליום ההולדת את ספר תולדותיו של גאון מכורתנו, הרב הקדוש מאקוועלט, שנפטר לפני כמעט מאתיים שנים ועדיין על נצר זכרו התנוססה כמעט כל גאוותה של העיירה שבה גדלתי.

וכשקראתי באותו ספר מצאתי את נפשי פורחת תחת עורי כציפור מפרפרת באותם עמודים בודדים שבהם תואר כוח פיו, שבהם שורטטו גבולות שולטן תעצומות רוחו, כי הייתי אז ילד דתי, מבית חסידי, בעל לב סוער ונחישות להמריא בעזוז דמיונותיו.

עלילות גוזמאותיו של הרבי היו נפלאות. בית קטן היה לו באקוועלט, כך סופר שם, אמה על אמה, אולם הוא טען כי כדי להסיק את החדר דרושות לו ארבעים עגלות של עצים. לתלמיד אחד שלו סיפר שיש לו מעיל אחד, אשר אפשר לכסות בו את כל האוקיינוס והמעיל מונח בתוך קופסת הטבק שלו, ולכן תמיד חשבתי שאדמו"רי ילדותי שאפו לכלוא את הנצח, לכפות אותו בחומר ובלבנים ובעץ.

ורק עכשיו, לאחר ששבתי משם, ממך, והותרתי אצל בשרך את חותמתי, אני מבין איזו מרידה ביקשו האדמו"רים לחולל בהבל פיהם ובהבל קיטונם בעולם החומר האדיר המקיף אותם, עבורם ועבור כל חסידיהם שגשמיותם כבר נרצצה ממכות הגלות ונפשם נחבטה בתוכם. לא להגשים את הנצח ביקשו, אלא לנצח את הגשם, לבטל את החומר, לצמצם את העולם הקשה לאבן קטנה ומוצקה שיוכלו למולל בתוך כיסם, להגיז את אדמת הארץ הים־תיכונית הנכזבת לרוח השורקת בשעת מנחה במדרונות הרי הקרפטים. ואיזו תמורה אדירה ואכזרית השיבו להם הציונים, שגזרו להגשים את הרוח, לאבנה לארץ. ולולא רציחתו של היטלר, ולולא החלטת בית הלורדים והפרלמנט הבריטי, ולולא פרעות תרצ"ו־תש"ח, ולולא החלטת המעצמות הגדולות על מסירת פלשתינה לירדן, ולולא שיבת פולין, וזנוני הגולה המשגשגת והדמוקרטית, שנעשתה לפתע נוחה יותר עבור יהודים, אולי אלו גם אלו עדיין היו דברים חיים.

ח.

ובאישון הלילה התקשרה אלי אחותי משם. היא ביקשה לוודא שאמציא לאבי בבוקר המחרת לבית החולים את הטלית והתפילין שלו.

"מה זאת אומרת מאיפה יש לו טלית ותפילין? אני אומרת לך שיש לו טלית ותפילין. זה בטח באיזה ארון בחדר העבודה." היא חורצת לשון למולי, וממשיכה להצליף בי את רצועות משפטיה, "מה זאת אומרת מאיפה אני יודעת שיש לו טלית ותפילין? אני הרי קניתי לו חדשות בארץ ישראל ושלחתי לו אותן לפני כמה חודשים. קניתי, שלחתי, אז יש." "מה זאת אומרת למה? הוא ביקש. ביקש, קניתי, שלחתי, אז יש." "מה זאת אומרת למה לא סיפרתי לך? היית יכול להקשיב לי ברדיו, סיפרתי שם הכול. הכול, הכול, סיפרתי שם הכול." וכך התברר לי שבעת שאני מתחום מושבי בקראקוב המשכתי בכל לבבי ובכל מאודי לסקר את מסעה המרתק של קבוצת פרוקום גדיניה אל אליפות פולין בכדורסל, היא מפלשתינה דיווחה לכל רחבי פולין היהודית על מסעו של אבינו אל אליפות הדת, מצווה אחר מצווה, הידור אחר הידור.

ובזמן שדידיתי אל חדר העבודה כבר החלה פורטת באוזני את שבחי אורחות חייו החדשים־ישנים ומזמורי דעותיו הנכונות ששבו מקדם, ותוך כדי שהטיתי אוזן רפה לנאומיה, התבוננתי שם והטיתי עין אל המראה שעל קיר אותו חדר, ועמדתי ובחנתי את גופי במראה לצלילי דרשותיה של אחותי והימהמתי. עדי זכוכית שירבבו פרצופיהם ממנה, עדי הגנה ועדי תביעה, עדים משוחדים ועדים עוינים, עדים מגמגמים ומשהקים, עדי שקר ועדים זוממים.

מה את מוצאת בגופי, רות, שלא מצאתי אך פעם בדמותי? איך את כורה ממנו את אותם חן וחשק שאני עצמי יגעתי אך לא האמנתי כי קיימים בי. האם אני גבוה או בעל קומה ממוצעת? מעולם לא הייתי מדויק במטר שמונים וארבעה הסנטימטרים שלי. גיהצתי אז לפני הראי בכף יד פשוטה את תפיחת הכרס שצמחה בשנים האחרונות מתחת לחזה כמו יבלת בלתי רצונית, אותה כרס שאַת מרוממת באצבעותייך הלוטפות, ועיינתי בפנַי. עדיין פני כרוב לי, כרוב מרקיב, שערי הבהיר מקליש מעל לפנים העגולים הנעריים, סנטרי מחוק, חוטמי משויף, השפה התחתונה של פי נסוגה מתחת לזו העליונה המתנשאת מעליה כצוק בשרני, עיני קטנות ומעוטרות ריסים לימוניים, נחבאות במדרגת הלחיים התפוחות והסמוקות. התאורה החלבית הזולה של החדר שואבת מהן את הדליחות האפורה־כחולה של האישונים, אלה עיני אבי.

אבי היה גבר יפה ומהודר, אין ספק בכך, וזו הברכה והקללה בדמיון המסוים בינינו שמותיר מקום להשוואה, שתוצאתה עד היום אכזרית בעיני, ובטלה בעינייך. גם בזקנותו טיפח את שפמו המופז, נוטר אותו בחרדת קודש כאילו היה הכותל המערבי של דביר גופו החרב, עד שנדמה כאילו לשפם תוחלת חיים משלו, ובשעה שגופו הלך והתנוול, הלך השפם והתחזק, הלך והתברק. כשהייתי בן ארבע־עשרה נקלעתי פעם לוורשה לביתו של קרוב משפחה קשיש. מסביב לשולחן בסלון הסבו אשתו של אותו קרוב וחברותיה, כנופיית גרציות מגונדרות שחוגרות את האיפור שלהן כמו אקדח עתיק, ושיחקו ברידג'. החוויתי "שלום" בנימוס מבויש, ואותו קרוב הציג אותי בפניהן. אחר כך שמעתי מאחותי שהעידו לה, "איזה שיינע ברידער יש לך," וכדי לערער על המשפט הזה טענתי במשך שנים שקוללתי במקסם רומנטי המהלך אך ורק על נשים שגילן פחות משלוש שנים או למעלה משבעים שנה. כשהייתי בן שש־עשרה נסעתי פעם באוטובוס מראדום הביתה עם בחורה מהעיירה, עלמה מבוגרת ממני, קלת דעת, שהיתה כרוכה פעם אחרי בן דודי, ושהיתה מסכסכת שתי רגליה בהליכתה כאילו הן מתחרות זו בזו מי יפה יותר. אחר כך שמעתי מבן דודי שהיא התפעלה ממראי, ברם ייחסתי את האמירה שלה לערגה הבלתי מושגת אליו. בכל שנותינו יחד קתרינה לא הביעה אף פעם התפעמות מהמראה שלי, וגם זה היה מטבע קשה בכלכלה החופשית של הזוגיות שלנו.

ט.

וכשהסתיימה השיחה עם אחותי, מין בערה פנימית התלקחה בי לחקור את צפונותיו של החדר הזה, האמור לאצור את המסמכים שרשמו את חיי אבי בעשרים ושש השנים האחרונות, לגלות אילו עוד תמורות הוא כומס ממני חוץ מטלית ותפילין חדשות.

ופרצתי את דלתות הקמטר הסמוך אלי ומשכתי את המגירות, ומלבד שקית קטיפה כחולה, ובה אכן טלית פסים חדשה וצחורה וזוג תפילין שרצועותיהן השחורות בוהקות, לא מצאתי דבר, וכבר בולמוס התפרץ ממני בהטחה, ובגרירה, ובהתרוצצות העיניים. אני כורע על הרצפה על ברכי, הדאובות, מול הארונות הפרוצים, ואפי ננער כמו חוטם כלב ציד מיואש, הארונות, האצטבאות, השידות, הן רק מעטפות טרשים, וחוץ מהמראה שעל הקיר, ומשקית הטלית והתפילין, החדר ריק מחפצים, משימורי רצונות, מזיכרונות, כמו חדר ללא אדם, ואדם ללא חדר.

וריגלתי בכריות האצבעות על גבי המדפים אחר איזו שכבה דקה של זוהמה. הם היו מצוחצחים למשעי. אפילו אבק לא היה עליהם, אפילו לא רבב. לא נותר כל שריד לסיפור חייו החילוניים, לאותו נתח מדמם של חיי נידוי קהילתיים במשך כשלושים שנה. ולהיכן נעלמו כל התמונות שצילם מאז במצלמת האולימפוס הישנה שלו, נצר שעשועיו? רחם צילומיו?

ונזכרתי בחדר העבודה שלו שם בבית הישן שבו גרנו, החדר ההוא שהיה ריק ממנו אך מלא בחפציו והיה בו סיפור, סיפור ילדותי, יש שהוא אין, ואין שהוא יש. מכתבה היתה שם בחדר העבודה הישן של אבי. מכתבת עץ. עץ אלון דני שבעורו פורחות הילות בהירות. ומגירות המכתבה עמוסות בפתקאות ובחשבונות ובפנקסים ובמכתבים ובתמונות נושנות, ובניירות פירמה מוטבעי כותרת אדומה של בית החרושת המשפחתי "סנדיק" שאת גלידותיו שיווק, וכיפת שיראין אחת היתה תחובה שם, מקופלת כמפרש שחור מבריק, וזוג תפילין ישן ומרופט נתון בשקית משי ממורטת המפיצה מפיה ריח שעטנזי של עור הפרה וזיעת האב, ומנורת השולחן מגיהה אור חלמוני, עמום, מצולל ומסתורי. וחלון היה שם, צר וארוך, ושתי דלתות תריס פלסטיק לו, וצמרת עץ האורן הניצב בחוץ כווילון המרקד ברוחות המזרח, ומחטיו מרבדים תדיר את אדן החלון, ועל כרכוב החלון החיצוני היו היונים מדדות והומות בשעת בין ערביים, ומזנון ישן נשען שם על קיר אחד, ועל מדפיו ספרים רבים, רובם ביידיש ובעברית, אך גם כמה ספרים בפולנית וביניהם "תורת הכלכלה" מאת פ"א סמואלסון וספר שירי ל' פפויפר "ברלין במרחק ירושלים", מתורגם מגרמנית לעברית, ושידה קטנה וחבוטה התחבאה בין המכתבה לבין המזנון כמו משרתת מצולקת המכסה חטאי אדונה, ובתוך השידה צפונים חפציו היקרים ביותר. נגנזה שם למשל מצלמת האולימפוס השמנמנה, הקרוצה מין מתכת חללית שונה למגע ועינה חבושה רטיית גומי שחורה ורצועה צבעונית מחוספסת מסתלסלת ממנה, ונספן שם התקליט היחיד של נחמיה היימליך, בבת אוזנו שהיגרה עמו לכאן מפלשתינה, "המיטב של יענק'לה תלמוד" — טנא מיצירותיו של המלחין האגדי שיצא לאור באמצע שנות החמישים, ולצדו שכבו, מפורכסות ומבושמות מטבק עתיק, מקטרות עץ האברש המצויצות שלו, אשר זכר מקומן נדמה לי עתה למעון זונות זקנות שפיותיהן כבר נשחקו ממציצות תאווה. והחותמת, חותמת ילדותו שכנה שם, מונחת על קופסת הפח ובה כרית הדיו הכחולה, חותמת קטנה ועגולה, שעל כותרת ידית העץ הבהירה שלה מוטבעת האות H המעידה על כך שהיא יוצרה בבית המלאכה של סב אבי B.S. HEIMLICH בתל אביב, ובקצה השני תבליט השם והכתובת:

נחמיה היימליך

תל אביב, רחוב ענתבי 3

והנאשם איננו. כל חפציו זעקו את חסרונו, את נטישתו הבזויה. יקום הנאשם ויספר לבית הדין הפלילי של הזיכרונות את גרסתו. הנאשם מסרב להתייצב, הנאשם ברח. הנאשם האסור בשעה זו בבית החולים מגדיל עתה לעשות ומנסה להבריח גם את זיכרונו במחילות נפש שטובי הרופאים לא יצליחו למצוא את פתחיהן. הס כל סנגור, איך בכלל ניתן להגן על הנאשם בהעדרו, כשעצם העדרו הוא קלונו.

והנאשם מוליך שולל, מתעמר, מתעתע, נסתר אך רב־שלוחים, שיחות טלפון ערומות, נכחשות, מתפוגגות, וחדר עבודה עמוס מזכרות שהאם, בניגוד גמור לאופייה, אינה מפנה אותו מתכולתו, אלא הופכת אותו למבצר אנדרטאות, לשטח הפקר של החיים, בור אופל של המציאות, וחבילות שממשיכות להגיע על שמו של אבי גם לאחר שנטש אותנו, חבילות מארץ הולדתו, אולי גם ארץ מחבואו, החבילות עם הספרים של "הציוני האחרון".

י.

"אויספאנטזירען" קראו להם, לאנשים שחזרו משם אחרי שהחזון הציוני קמל ונזרה ברוח, אבק אנושי של חלומות לאומיים שההיסטוריה גרסה באכזריות, עקבי עפר של נסיגת עם מחפירות חייו.

כמו תוכנית סגירה של מפעל הם חזרו לאירופה, לפי התורה הידועה של "נכנס אחרון יוצא ראשון". אנשי העלייה החמישית, שנקטעה בשנת 1936 עקב חוקי ההגירה החדשים, הפכו בשנות הארבעים לאנשי העזיבה הראשונה, ומאז לא פסקה התנועה החד־צדדית עשרות שנים, עד עצם היום הזה. מה שנחשב כשימושי גם לחיים החדשים־ישנים נארגז אז לדרך, ומפתחות מבני הבתים והחנויות הנאטמים שולשלו לארנקי נסיעה, וצרורות יתומים של מכנסיים קצרים וסנדלים ושמלות ללא שרוולים הושלכו בערמות על המדרכות.

ואוניות הפליגו ומטוסים טסו ורכבות שיקשקו, הלוך ושוב, הלוך ושוב, עד שהשיבו לעיירות ולכרכי פולין וגרמניה לקראת סוף שנות השישים כמעט את כל היהודים שהיגרו מהן.

וכבר כשהייתי ילד זיהיתי אותם, שמא משום שהורי היו חתומים באותה חותמת של תבוסה, ושמא משום שהיו לי חושים של ילד שהרטיב את מיטתו כמעט עד גיל הבר־מצווה, כי האנשים האלה, כמה שניסו להתהלך רגיל, אבי המטלטל גפיו הארוכות, וסבי המהדס ברגליו הקצרות, והשוחט המגמגם קמיונקה בפראק המרופט שלו, התהלכו כמו אנשים שהשתינו בלילה, כמו אנשים שניסו להזריע וגילו שעורם ספוג בשתן מכלים, שירשו פסולת במקום תקומה, וחלקם, כמו הורי, חשפו קלונם כשעדיין הסתודדו ביניהם בעברית ילידית, והפגינו בחוץ מין יידיש מאולפת, כמו דקלום בלי מנגינה, ואולי לכן כילד משתין נאחזתי כל כך במי שלא התבייש, שלא נכנע למציאות, במי שנאחז בסיפור, במי שהיה בטוח שהוא עדיין מלא און, כמו הציוני האחרון.

הוצאת "הציוני האחרון" מוציאה בתל אביב אלבומי ניצחון עבריים, ושולחת אותם לאבי, דרך קבע, אל העיירה. האם הוא מנוי? זאת לא אדע, אבל פעם ברבע שנה, בעמידתו החיילית המתוחה, בפניו המקורצפים והמבושמים במי ורדים, ובמדיו המגוהצים מעודף חשיבות זולה, מופיע בפתח ביתנו איש הדואר הפולני סובייבסקי ומוסר בידי אבי מעטפה גדולה.

דרך קבע היה צד אחד של החבילה נקי כמפת שבת, ועליו רק משורטטת באותיות לעז מהודקות כתובת הנמען, ואילו צדה האחורי היה מקושקש כפנקסו של ממציא מטורף. אנדרלמוסיה קולמוסית מרובת צבעים של מילים עבריות, פסוקים, שרבוטים ואיורים, מין מפת אוצר מוסווית, שנחתמה בכתובת שנחקקה בזיכרוני לעד, כתובת השולח:

הוצאת הציוני האחרון

רחוב לורד פספילד 28

תל אביב

פלשתינה

הממלכה ההאשמית של ירדן

וכשהיה אבי חותם על הטופס המאשר קבלת החבילה ומשלשל בזהירות בכפת זרועו המטוקסת של קצין הדואר שני מטבעות כמו היתה קופסת חיסכון המבטיחה יציבות דוורית לדורי דורות, כבר היה ריר תאוות הקריאה מציף את מוחי.

בגיל צעיר מאוד למדתי לקרוא בעברית, אולי ארבע או חמש, ואבי הרשה לי לקרוא את ספרי "הציוני האחרון", ולא הכביר על כך מילים כהרגלו. ומכיוון שכבר אז כה מבועתים ומעטים היו מאוצי הקשרים בין שוחות נפשותינו, נצרתי את מורשתו זו, ונהיו הספרים בשבילי מין דריסת רגל נדירה בנחלת אבות. כאילו ביקש בכך שעזב עמי את קריאתם לשתף אותי בחשוב לו.

ספרי "הציוני האחרון" צורה קבועה היתה להם. מכורכים בד אדום מהודר, שסיביו בולטים ומחוספסים למגע, ועליו מוטבע בזהב שם הספר. "החתול העברי", "האדריכל העברי", "האמן העברי", "הפועל העברי" או "לוחמת החירות העברית". דפי האלבום עצמם כמעט כרעו תחת עומס המבנים שנכונו עליהם, מיני חדרים על חדרים, היכלות על גבי היכלות, של תרשימים — פרופילי פניו של החתול העברי, חתכי החזית של מלון טלטש המונח כענן צחור על מורדות הר הכרמל, גזרות עלים של אופנה עברית, ונתונים מספריים — כמה אויבים הדבירה לוחמת החירות מרים ערוסי עד שמתה מות גיבורים ביד נוטרי רעתה, נפח המסחר העברי, תנובות הפרדסים, וצילומים לרוב — פועלי בניין בתל אביב במדים צחורים חגיגיים וכובעי קש, כמעט בגדי שבת, הפוּאָיֶה הכפול, נגרות הפאר, המעקות המעוטרים, נברשת הענק של קולנוע אורה בחיפה, וציורים — גלויות נוף התנ"ך הלוהבות של אבל פן, אדוות המכחול הקטנות, הפשוטות, החופיות, של נחום גוטמן, ועלילות מילים לרוב — שיחות טפסנים עברים במרומי פיגומי תל אביב ופרוטוקולים של הדיונים הרעיוניים של ישיבות ההנהלה של מוסדות הלימוד העבריים, וכיצד ריכרד קאופמן עיגל את אדמת עמק יזרעאל וברא בה שמש שוויונית, במושב העובדים הראשון נהלל.

ואז, בעת עילולים, אוהב אני את הציור ואוהב אני את העברית, אותה שפה קדומה שאני והרשי היחידים בילדי הכיתה שדוברים את תחייתה, וספרי "הציוני האחרון" מלאים איורים וצילומים מסעירים. שרטוטים גדושים, בלולים בצבעים עזים, עמוסי כוונות, רבי־פירושים, נגלה ונסתר, פשט ורמז וסוד ודרש, תו על תו, קו על קו, צו על צו, רישומים מתפקעים מפלפלנות למדנית כמו דף גמרא, תמונות עמוקות צללים. לשונו העברית של הציוני האחרון אף היא ממללת ציורים. עבורו אדמת ארץ ישראל היא יריעת ארגמן של עור צבי, והציוני האחרון משגיב עליה אנשים ונשים וחיות ומעשים. נופח אגדות מעפר המולדת. אתלטים יהודים תמירים המרחפים מעל שדותיה, נוצחים את כל יריביהם, חתולים ציונים קדושים, ולוחמות עבריות אלגנטיות ונועזות, דקות גזרה ובורקות עיניים, הרובצות בקרנות הרחובות של ערי ארץ הקודש, משפתיהן המשוחות שני משתרבבת סיגריית פחזים דקה וארוכה, ובזרועותיהן הן אוחזות תת־מקלע אימתני, כמו מרים ערוסי, הבתולה התימנייה היפה שבשנות החמישים הטילה את חיתתה על חיילי הלגיון הירדני, ואף גבר יהודי לא היה מספיק טוב בשבילה, עד שנלכדה על ידי האויב בדירת המסתור שלה ומתה מות גיבורים. וכמה התאוויתי כבר אז, בגיל שמונה או תשע, להיות גבר מספיק טוב בשבילה, מין גיבור עברי אגדי עז רוח שמשכנו באותה ארץ בראשית ברואת אור מזרח בהיר וצלול, ומרומי תכלת־לבן, ורכסי הרים, וגבעות כורכר, ועצי זית מחורצים, וקמה רוחשת ברוח, ודיממי ירח על העמק, ומשעולי עופל מאודים, ובתים קטנים מסוידים לבן, ונשים שגופן מדיף בלילות ניחוח אתרוג רחוץ.

***

וגם אחרי שעזב אבי המשיכו להגיע החבילות מ"הציוני האחרון". ברם, אז, אך ננעלה דלת הכניסה מאחורי עורפו כווּץ הממלכתיות של הדוור סובייבסקי, והבית נחבט בסערת צעדי כפכף עציים, ובפרץ דלת פנימית מייללת, ובמטח נייר וקרטון, ובטריקה עזה, והספרים הושלכו לערמה שעל רצפת חדר העבודה הנטוש של אבי. דרך כלל סתגלנית היתה אמי, ובעלת נפש איתנה, ומזג בהיר, דורש טוב, ולרוב לא התאנפה ולא התאוננה לא על מה שנארע ולא על מה שיארע, ורק כשהיתה מגיעה חבילה כזו היו גצי מרורים נבזקים ממנה כמו נהמות שדים האסורים בגוב הנשמה, ומבהילים אותי.

ואני הייתי מחכה עד שאהיה לבד בבית, ומתגנב אל חדר העבודה המגובב של אבי, ומעלה ממנו אל מרומי הבניין את המנחה העקודה של "הציוני האחרון" שהגיעה באותו היום או באותו השבוע, ומתיר בזהירות מופלגת את אגדיה, מרוקן את האריזה, טומן בה במקום הכרכים עיתונים גרמניים צבעוניים שארבו באותה עליית גג כתוצאה משיגיונותיה של השכנה הגברת ארנסט, ומבריח את החבילה החנוטה חזרה אל חדר העבודה ואת הספרים אל חדר ההקפאה שבחצר, ושם, כשדלת הברזל הכבדה הנחלדת מוגפת חלקית, מוטית מספיק כדי להסתיר אותי מן הרחוב ומן שביל החצר, אך מותירה סדק בינה לבין המשקוף שדרכו חודרות גחליליות חמה, הייתי שוכב אחר הצהריים על רצפת חדר ההקפאה שבנה אבי.

כי אחרי שעזב אבי והותיר בידי את המפתח לחדר ההקפאה שבחצר, ואחר שאמי ניתקה את זרם החשמל לאותו החדר, עשיתי ממנו מין מקדש מעט של גלות, מאותו חדר נטוש וטחוב, ששימש את אבי קודם נטישתו לתכלית תפקידו כמפיץ של סחורת מפעל הגלידות המשפחתי "סנדיק" בערים לובלין, ראדום, חלם, זאמושץ, סטאלובה וולה, טראנובז'ג וקיילצה, כשהוא חג בינותיהן דרך קבע במשאית סקאניה מודל אלף תשע מאות שבעים וארבע, נושאת תא קירור שעל דופנותיו האדומות נצבע באותיות לבנות מסולסלות, שבראשן אות "ס" גדולה, שמו של המפעל וסיסמתו המפורסמת: "הנאה משפחתית".

ובשעות שאמי וצילה נעדרו שתיהן מן הבית, התחלתי להגניב את החפצים של אבי לחדרו החדש, לא רהיטים שיורגש חסרונם, אלא תוכנם. הפתקאות והחשבונות והפנקסים והמכתבים, וניירות הפירמה מוטבעי הכותרת האדומה של בית החרושת "סנדיק", וכיפת הקטיפה, וספרים בעברית ובפולנית וביידיש, והתפילין הישנות, שחוקות הבתים, והמקטרות המצויצות, והחותמת וכריתה, ותמונות ינקותו. אך נעדרו משם אותן תמונות שכל כך רציתי למצוא, אלו של קריירת הכדורסל הציבורית שלו, של תהילתו הציבורית שכבר ידעתי אז בקוצר קומתי, ובגולם זרועותי, וברפיון שרירַי, שלא אצליח לקרב אליה, כי כמה שניסיתי בשיעורי ההתעמלות, לא קרב הכדור ששלחתי אל הסל. וגם מצלמתו נפקדה משם.

ואת החותמת טמנתי בכיסי.

יא.

כל הלילה קרעו עורבים אלימים את שנתי, עד שנתעוררתי לפנות בוקר חבול במחשבה שהפקרתי איזו מטלה חשובה, ולבסוף נזכרתי. התחתונים של הגברת בוימל. זאת אומרת, התחתונים הנקיים של אבי שהפצירה בי הגברת בוימל להביא לו לבית החולים, וקמתי אל ארון הבגדים שלו, ודלתותיו כמו נאחזו זו בזו כנגד ידַי הרפות עדיין מסם השינה, וכשהתנתקו לבסוף זו מזו בקול נפיחה, הופתעתי לגלות על המדפים ועל המתלים בגדים מועטים בלבד: ז'קט אחד מהוה, וסוודר אחד כחול, וחולצה משובצת בלויה, וזוג מכנסי גברדין אפורים ישנים, ואפילו לא זוג תחתונים אחד. אלה לא נמצאו לי באף מקום בבית.

ובבוקר, בדרך לבית החולים, עצרתי באיזה בית כולבו, וביקשתי תחתונים לגברים. והזבנית שאלה בחיוך של תג מחיר: "מה המידה של אדוני?" ומין צחוק מובס, גרוני כזה, כמעט שיעול משועשע, נבקע מפי לפני שהשבתי לה: "מידה בשמים."

כי בעמוד חמישים וארבע של ספר "הכדורסלן העברי" היה התצלום היחיד שראיתי בילדותי הממחיז את קריירת הכדורסל העברית של אבי. הוא מניף כדור מעל ראשו בזרועות שלדיות מכופפות והולך על האוויר של מגרש המרצפות הישן של מכבי תל אביב, עולה אל הסל. שלושה שחקני יריב חסונים וכהים חגים סביבו כמלאכי חבלה, אבל מבטו הממושקף נשוא למעלה, והוא משתחל ביניהם בזינוק, גופו הקיפח, פקעת נמתחת של מיתרים ארוכים המחברים מפרקי גוף חיוור, שפם מוזהב וכיפה שחורה, מתפתל בין קיבורותיהם המאיימות השלוחות אליו וממריא כמרכבת מפרקים העולה בסערה השמיימה.

כשהייתי בן שמונה סיפרה לי אמי שאביה בחר לה את אבי כחתן בעיקר בשל גובהו. הוא עצמו, סבא שלי, שהיה נמוך קומה, שהה באותו זמן בלובלין לשבועיים במסגרת מפעל "ירחי כלה" של ישיבת חכמי לובלין המפורסמת, שנועד לספק לבעלי בתים שאינם מבטלניו הקבועים של בית המדרש עונג חד־שנתי מרוכז של לימוד גמרא באווירה ישיבתית למדנית מעמיקה, ואז, בצהרי אחד הימים, בהיכל הישיבה, באמצע תפילת המנחה ששימשה לכולם כמין עיסוי הרפיה למוח לאחר המאמץ המתיש לעכל את חריפות השיעור שלפניה, ראה את אבי ומיד איווה אותו חתן לבתו.

וכשאני נזכר היום בתמונה ההיא באלבום הניצחון אני יכול לדמיין את התמונה ההיא, שהתרחשה בלובלין שנה או שנתיים אחר כך. כיצד מתבונן הסב הנמוך על הענק הצעיר מופז השפם, המתערסל לו בכוונה גדולה בתפילת הלחש שלו כלולב ענק, ומתעוררת בו תשוקה קמאית אדירה לשלוף את ארנקו מכיסו, למנות שטרות ולקנות אותו כחתן לבתו, שהרי כילד חזיתי בסבי מתהדר בבית הכנסת בתפילות חג הסוכות בארבעת המינים המפלצתיים ביותר בעיירה. לולבי אל־עריש אדירי שדרה, אתרוגים תימניים ירקרקים מיובלים בגודל אשכולית שנרכשו בממון רב מיבוא מיוחד מפרדסי ארץ ישראל, ערבות פרא והדסי ענק. וכשהיה סבי הנמוך אוחז באגודת הלולב בכפותיו הבשרניות ומנפנף בו בחלל השטיבל החסידי באמצע הלל של יום ראשון של סוכות, כמו טושירו מיפונה בחרב הסמוראים שלו בערב הסרט הזר של הטלוויזיה הפולנית הממלכתית, כמעט שביקשו שאר החסידים לנגוס את פיטמי אתרוגיהם הצמוקים מרוב קנאה.

ובטח מיד חקר הסבא בלובלין מי הוא הבחור הגבוה היפה, שיראת השמים שלו בולטת בתפילתו למרחקים, וכנראה התרונן לגלות שמדובר בנצר ארוך למשפחה מכובדת מלודז', ששורשים לה בחסידות חשובה, ואף היא היתה שותפה בעבר כמוהו לאותה הרפתקה לאומית אומללה בארץ ישראל, וכיום היא אחת מהמשפחות המבוססות ביהדות פולין המעטירה והמשגשגת, בזכות אחזקותיה בבית החרושת "סנדיק" המייצר גלידות וקרחונים בטעמים שונים, שיסודו, כפי שכבר סופר ותואר פעמים רבות במדורי הצבע של עיתונות הכלכלה הפולנית, בחנות ממתקים קטנה ודביקה של סבתא וסבא רבא סנדיק ברחוב פיוטרקובסקה בלודז'. ואולי אף העלתה חקירתו כי סִרְכָה קטנה דבקה באבי, בדמות אותן שנים בפלשתינה שבהן עזב את הישיבה ופנה אל הבורות הנשברים של הכדורסל העברי. אך הכול הבטיחו שמדובר היה רק במשובת נעורים קלה, ומעת ששבה רוב משפחתו לפולין, הוא עובד בעסק המשפחתי וקובע עתים לתורה ולא משליך את עתותיו לסל. משכך לא נח סבי הנמוך ולא שקט, עד שיצא השידוך לפועל ונחמיה היימליך נארס לאמי.

יב.

בוודאי כבר מיששת תחת מחלצות המילים שלי את המסקנה שרוחות העבר סררו בי באותם חודשים. מתחת לרחובות קראקוב נחתרו מחילות־מחילות של גלגולי מחשבות אל מקומות שחשבתי שקברתי לפני שנים רבות — עיירת הולדתי, אקוועלט, ועיר הולדת אבי, תל אביב. לא מצאתי יותר טעם במספרים ובסיפורים שעד לפני חודשיים היו לחם נשמתי. הסיורים השבועיים שהובלתי בסמטאות קאז'ימייז' נעשו רפים, וכשכבר התייצבתי אליהם וניסיתי להנהיגם באותן דרכים שבהן הלכתי תמיד בבטחה, גיליתי שמילה למילה, משפט למשפט, נקשרים שם בקושי רב בחוט תפירה גס ובמחט קהה, ולפעמים הודעתי על ביטול הסיור ברגע האחרון. גם הטורים השבועיים והכתבות ל"גאזטה קראקובסקה" נעשו לי תפלים. רק השיחות עם קתרינה שחיבתה לאבי נמשחה עליהן היו לי לצרי באותה העת. נמשכתי אחר הרעיון שאולי יעלה ערכי שוב בעיניה במבחן זרע אחר, היותי זרעו של אבי האהוב עליה, ויקרבו בינינו העניינים המשפחתיים המשותפים הללו, שהרי גם בכל אותן שנים שבהן היו פגישותי עם אבי מועטות ויחסינו מוגלדים, דומה היה שדווקא בין נחמיה היימליך המופנם לבין קתרינה המוחצנת נארגה מין אהדה מוזרה, ובכל פעם שפגש אותה, הביט בה במבט מוקיר ערך וחפן את כפתה בחיבה מפתיעה ובלתי מוכרת לי, ואצבעותיו חורשות ליטוף על גב כף היד החסונה שלה, וחייך אליה כאילו ביקש להתפעל בלי מילים: "זאת היד שקלעה בשבוע שעבר ארבע שלשות ברבע אחד."

ופעמים רבות דירבנה אותי קתרינה בעזות רוחה כשהוכיחה אותי בשיחותינו: "נו, מה? אני לא מבינה אותך, אתה מתכוון לשבת בשקט ולתת לפנאטים האלה לגנוב את אבא שלך? יש כל כך הרבה דברים שאני הייתי עושה." ולכן, כשהידקתי את השמירה על אבי, סיכמתי עם השכנה הגברת בוימל שתפקח עין, ושכרתי כפרייה לשעבר בשם יאדוויגה כמטפלת צמודה, ובביקורי התכופים בלודז' עסקתי גם בטיכוס תחבולות מול נפשו.

ורק היא ואת יודעות עכשיו שעקב כך הברחתי פעם אחת לביתו נקניק קראקובסקה — הנקניק המפורסם והמעולה של קראקוב — גליל בשר חזיר ישר ועבה, מעושן בתיבול פלפל שחור ושום, והטמנתי אותו על מדף גבוה במטבח שהוא יכול להשיגו רק בעומדו על רגליו, וחישפתי את עטיפתו עד שהריח הסמיך ננעץ בכל כותל של הדירה הקטנה, ובבוקר שלמחרת לכדה הגברת בוימל את המטפלת הגויה הגוצה בולסת את הנקניק כשהיא עומדת על השיש, וקוננה לצילה אחותי על חרפת צלם ה"דבר אחר" בהיכל אביה המתחזק.

וצילה שגרה בתל אביב שחה לי בטלפון: "אתה לא שומע מה הוא אומר? שכינה מדברת מתוך גרונו. הוא הרי חוזר ואומר שהבית שלו בתל אביב, ברחוב ענתבי 3, לשם הוא רוצה לחזור, זה הבית שלו."

ואני נמלאתי חֵמה על כך שבמשך שנים "כיבוד האב" שלה נזרה על אלפי קילומטרים של מרחק שלא ניסתה אף פעם לצמצמו, מלבד שיחות טלפון מועטות על מנת לצאת ידי מצווה, ואילו עתה היא להוטה כל כך להעלותו, והתרסתי: "שכינה? מה יש לכם שם בארץ ישראל חוץ משכינה? איזה רופאים יטפלו בו שם? הנביאים?"

והיא נאבקה בי בחירוף מילים:

"אבא שלי יותר בריא מכל הרופאים האלה. בשבילם כל מי שעושה תשובה הוא משוגע. אם היו מוצאים בית משוגעים מספיק גדול היו מנסים בטח לאשפז גם את הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, בכבודו ובעצמו אני אומרת לך, וכן, הרופא הכי טוב גר בארץ ישראל, זוקף הכפופים ופוקח העיוורים. בכבודו ובעצמו."

חפצהּ היה שאביא אותו אליה, לבית שבו גדל, ובו צולמה תמונת התינוק שלו ולכתובתו התייחסה חותמתו, הבית הדו־קומתי שהקים סבו בשנות העשרים, הבית שבו היא גרה מאז חתונתה לבחור זאביק פרבר מפלשתינה שכנראה תורף יתרונו היה בכך שהלעז שיצא על משפחתנו בעיירה הפולנית לא הגיע עד בית משפחתו בפתח תקווה, ואל ארצו שלו גלתה צילה מחמת עוונות משפחתה.

עתה, בשוב השם את שיבת אבי לאמונתו, אבתה צילה לקרב אליה שאר משפחתה, ולהשיב אותו אל אותה שכונה שהיום חרבה ברובה ומקימיה איוו לכנותה "נווה שאנן", באותה העיר "תל אביב" שרוב בתיה ורחובותיה שוממים היום, עיר שהוקמה מצדפי הים, וחזרה ונשטפה אליו, ומפקד תושביה היהודים אינו עולה כיום על אלפיים אנשים, ואפילו מניין מתפללים לשבת כבר קשה לכנס תחת כיפתו של בית הכנסת הגדול שלה ברחוב אלנבי, ואילולא היתה צילה מין עץ שתול על פלגי פחד, כנראה כבר היתה משפחתה מעתיקה מגוריה לבני ברק הסמוכה שבה עדיין מתקיימים חיים קהילתיים דתיים.

צילה אינה אוהבת להתפצל מצל קורות התקרה של ביתה. למעט הליכה רגלית קצרה לבית המלאכה המשפחתי שאותו ירשה, "ב"ש היימליך, קלישאות, חותמות קאוצ'וק, שלטי נחושתה, שבלונות, מונוגרמות, חותמות לסבון, וכל מעשה חריטה וגליפה בכסף בזהב ובכל מתכת, דרך יפו־תל אביב 49, פינת כיכר המושבות, נוסד בארץ ישראל, תרפ"א", היא כמעט שאינה מתרחקת ממשכנה, כמעט שאינה עוזבת את תל אביב, וכבר שני עשורים ומחצה שלא התראינו משום שכף רגלה לא דרכה על אדמת פולין מאז חתונתה. הקשר העיקרי שלה לעולם הוא באמצעות שיחות טלפון כמעט יומיומיות לתוכנית "פתחון פה — מקשיבים למאזינים" ברדיו היידישאי של פולין, שם היא מגוננת על עצמה מפני פורענות חיי החולין בהטפת רעיונות דתיים, במשיחת בשורות האל, בזרייה נחפזת של מילים, רעש מיסוך קבוע של טפטוף הפטפוט, וכבר פיתחה כישרון תחבירי נדיר של חזרה על אותו משפט טפל בעשרות אופנים שונים בלי לעצור נשימתה, שלא להניח למזיקים מקום או רגע להסתנן בין פטמי פרפראותיה.

וביום שלמחרת שיחתנו כיוונתי את מחוגת הרדיו אל התחנה שלה בשעה היעודה ושמעתי אותה נואמת:

"אני חשבתי על זה הרבה, ושתדעו שהרבה מהאבחנות של הרופאים, למשל אלצהיימר, זה כמו ילד קטן שממציא כל מיני שמות לדברים שהוא לא באמת מבין. מה זאת אומרת? כמו שאתה לוקח ילד קטן לקרקס והוא רואה שם מופע של ליצן על קביים והליצן מציג עצמו ברמקול ומכריז 'אני הליצן קוואטש,' ואז הילד הולך ברחוב ורואה אדם גבוה באמת ומצביע עליו ואומר 'טאטע, תראה, הנה הליצן קוואטש.' ומה זאת אומרת? למה הם לא מבינים הרופאים? זה כי הם לא מסוגלים עם כל האולטרסאונד והרנטגן והאם־אר־איי הכי מתקדם שלהם לראות את השלוחים של הקדוש ברוך הוא, את המלאכים. הרי כתוב במדרש שכשעובר נמצא בבטן אמו יושב איתו שם בבטן מלאך ומלמד אותו את כל התורה כולה, את כל הידע הכי חשוב שיצטרך ללמוד כל חייו, ואז, רגע לפני שהוא נולד, לפני שהוא יוצא לעולם הזה, המלאך מכה באצבעו מעל פיו של התינוק ומשכיח ממנו הכול. אז ככה גם לפני שאדם הולך למות, לפני שהוא יוצא לעולם הבא, חוזר הגלגל, שוב המלאך בא אליו ומכה באצבעו מעל פיו ומשכיח ממנו שוב את הכול, כל מה שלמד כל חייו. זה המלאך שאבא שלי רואה. זה מה שהוא רואה."

ובשיחת הטלפון הבאה שלנו היא שוב ספק התפללה, ספק התעמתה, "ריבונו של עולם, מה זאת אומרת? אתה הרי יודע שזה מקומו, הבא אותו לכאן."

יג.

ואני עמדתי במריי. לפי בקשותי ערכו הרופאים באבי ניסויים מניסויים שונים, חיטטו בו ללא הרף. דרשו ממנו להשיב על שאלונים ארוכים ומתישים, להבדיל בין ריחות, לשרבב את איברו המצופד אל תוך צנצנות השתנה מפלסטיק. השכם והערב ספרו את דמו, מנו תפקודי כבד, רמות זרחן וסידן, פעולת בלוטת התריס. גופו הופשט וננקש ונדקר והוקז וצולם והוקרן. איבריו הגרומים והארוכים כישכשו בצינת המעבדות. למרות זאת, ראיתי את השררה הגופנית שאבא שלי איפשר לי רק כהתעמרות נוספת שלו בי. כאילו הוא סונט בי, הא לך הבשר וכלך לך מן הרוח. שם לא תמצא פדותך. את טרשת האהבה המשפחתית לא תגלה בשום בדיקת דם.

כשהבטתי על גופו האדיר, המעורטל, המחולל, נזכרתי בדיווח העיתונאי שלי ההוא שהעיד ביבושת כי אין הדר בזקנתם של שחקני כדורסל. בקיץ דאשתקד, בתקופה שבה כמעט כולם בחופש, הליגות, השחקנים, הקהל, אפילו חלק מהעיתונאים, עידן קרח ספורטיבי־תקשורתי שבו אתה נאלץ לרוב להגיש לקוראים שלך משולשי פיצה ישנה ועבשה שגירדת מקצה המקפיא, נשלחתי לעיר הבירה למשימת דחק מקצועית. כנס ההוקרה הממלכתי לוותיקי ענף הכדורסל נערך באחד מאולמות הממשל. התקבצו לשם כמה עשרות שחקני כדורסל בשנות השישים והשבעים שלהם, ואני השקפתי עליהם ולבי התרחם. כלי הייצור של ריבואות נקודות ואלפי ריבאונדים ואסיסטים, ועשרות תארים מתארים שונים, תפארתם רחוקה מהם, ככל שבגרו הפכה קומתם החריגה של הכדורסלנים לרועץ להם, לפח יקוש, כמו אנשי פח נעו לנגד עינַי הקשישים ארוכי הגפיים, משקשקים ומתנדנדים ברחבי האולם, עצמותיהם הכלונסאיות נוקשות, עורם כשקיות, מפרקי המגדל שלהם חלודים ורופפים, והם נדמים בכל רגע כמועדים למעידה, להתמוטטות.

דא עקא, אצטגניני הרפואה שביניהם נדדתי בחברת אבי מיאנו להטות דעתם המקצועית לספקותי. חלף זאת, אחזו בתרפיהם וקוננו במקהלה על הסתלקותם הכפויה בטרם עת של תאי העצב של המוח שלו. קיימים סימנים מובהקים לתשישות נפש, פסקו. שיטיון שאשמים בו פורעים הקרויים בפיהם בחיבה "גופיפי לואי", אלה יוצרים הצטברות חריגה של חלבון בשכבת תאי העצב במוח. מין קוקטיל גריאטרי ייחודי, פאר הרפואה, קשיון מוח בנוסח אלצהיימר המהול בקשיון איברים א־לה פרקינסון, מה שיכול להסביר את צניחתו על כיסאו, שכן הזיות צבעוניות, נוקשות איברים, גרירת רגליים, רעד גוף, חוסר הבעה בפנים, בעיות שיווי משקל ונפילות אופייניים לדרך זו, והמדרון זריז, המומחים מוסיפים ומתריעים, במוקדם או במאוחר יאבד הפציינט את מסוגלותו לזהות את קרוביו, ולבסוף את עצמו, את השליטה על סוגריו, את יכולתו העצמאית לאכול, ואת תמימות שנתו.

הדברים נשמעו הגיוניים, ולמרות זאת, לא אבוש בפנייך, רות, מצאתי עצמי הולך ונטרף בכל מיני חשבונות שמים. מדי פעם בפעם מפקפק בלהטי דוחות המעבדה, לעתים פוסל את ההבנה המכנית שלהם את נפש האדם, בעתות מצוקה נועץ ציפורני בבורותם של הרופאים בנפתולי האלוהים, בבערותם בתולדות האב והבן. לא הייתי מסוגל שלא לראות במעשיו של אבי ולו שמץ של זדון משתולל, סירבתי להסתפק בהסבר שההתבצרות שלו על הכיסא תוך הטחת נבואות זעם היא תוצאה של עליבות פיזית ונפשית ותו לא. לפרקים הייתי משוכנע שאבי, שרגיל במעשים הפכפכים ובהיעלמויות מכוונות בלתי מוסברות, מעלים עתה את דעתו מעילותיו שלו, האנוכיוֹת, ולשווא חיפשתי בלילות באינטרנט אחר מחקרים על זקנים המהתלים בכול תוך שימוש בתסמיני שיטיון, ויגעתי כבר מהמסעות היומיים התכופים ללודז', ומסבבי הבדיקות והאבחונים הרפואיים, ומהטיפול בו שאין בו מזור לשנינו.

יד.

ויום אחד יצאנו אבי ואני מאיזו מרפאה אל השדרה בשעת דמדומים, וחיכינו על המדרכה למונית, ופתיתי שלג נשרו על שכמותיו האדירות עד שנדמו על מעילו כאדרת פרווה של לוחם ויקינגי ענק, והרחוב הלודז'אי שמם מתנועה, והוא מילמל, כפי שעשה לעתים תכופות כשיצאנו מהבית, ושאל כמעט מבועת: "מה קרה לעיר? מה קרה לעיר?" ואצבעות רוח קרה מאוד באו והתעקלו וחצצו בינינו, ושמעתי במשבהּ מין המיה מוכרת, מנגינת לימוד יהודית, והרחתי בה את אותו מזג של לחות ספרים עתיקים, וגיליתי שבגבינו יש חלון של בית מדרש ישן, וראיתי שאצבעותיו מתרוצצות על מסעד כיסא הגלגלים, ואז הסתובב אלי והגה דיבורו מין נביחה קצרה: "פה," אמר, והצביע על בית המדרש, "פה." "אתה רוצה להיכנס?" שאלתי, "ברור, מה השאלה?" רגז עלי, ואמרתי: "אבא, אנחנו קצת ממהרים," ואיבן כתפיו ונבח שוב: "פה, אמרתי לך, פה."

ונכנסנו פנימה בעל כורחי והתיישבנו עם עוד מניין זקנים יהודים לשיעור בספר הגות חסידית על פרשת השבוע, המתקיים שם כנראה דרך קבע בין תפילת מנחה לבין תפילת ערבית, והגבאי הקשיש נזעק וחילץ איבריו וסידר לנו מקום בקצה הספסל למען אוכל לשבת ליד כיסא הגלגלים, והביא לי כיפה ושאל אותי בלחישה רועמת: "זה אבא?" וחלק ממשתתפי השיעור בטלו מלימודם ונדחקו לעברנו, וכרו אוזן להגות שיחתנו, כי רצו לשמוע את הפתרון לחידת האורחים הנדירים — הענק המוזר ובנו הסורר גלוי הראש.

והשבתי באי־רצון: "כן."

והגבאי הוסיף ודרש, תוך החגת כף יד מוגבעת אצבעות כמסובב אתרוג לצורך בדיקה: "הוא לא בסדר?"

והינהנתי בראשי לחיוב בכפייה.

ומגיד השיעור הזקן עשה אצבעות ידו הימנית כמין עיגול ריק וכרבולת נוצות מזדקרת מעליו והפליג בקולו המתנדנד כסירה על המים: "מספר המדרש — משל למלך שהיה לו אוהב. אמר המלך לאוהב, תדע שאצלך אני סועד, לך ותקן לי. תכין לי סעודה אצלך בבית. הלך אוהבו והתקין מיטה של הדיוט, מנורה של הדיוט, ושולחן של הדיוט. האוהב, שהיה אדם פשוט, הכין למלך אירוח לפי הסטנדרטים שלו. כיוון שבא המלך באו עמו שמשין, סיבבו מכאן ומכאן מנורות של זהב לפניו. בא המלך לבית האוהב עם כל כליו המפוארים. כיוון שראה אוהבו את כל הכבוד התבייש והטמין את כל מה שהתקין לו שהיה הכול הדיוטות..." ומיד פתר את המשל בנמשל הקשור לפרשת השבוע שהגה אדמו"ר אחד ידוע. וראיתי איך נחמיה היימליך, שאינני יודע אם השיג כלל את תבונת הרעיון של הרבי, התבטל לתוך חן ההגייה של המילים, ולתוך סמיכות האגודה האנושית שסביבו, ולתוך חמימות המקום המוכר לו באורחותיו מקדם, נמזג אליהם כמו בקבוק יין חמוץ בתוך ברֵכה ענקית של יין מתוק, וארשת פניו נשתגבה כשל אדם שבצע לו בזה הרגע בצע משולחנו של מרום.

ובגמר השיעור, כשהלכתי להחזיר לגבאי את הכיפה, שמעתי בדרך חזרתי את אחד הקשישים האחרים גוחן ולוחש לאבי על אוזנו, בנימת נחמה מעושה שאינה יודעת לכסות עקבות זדונה: "זה בגלל הילד כל הצער הזה, אה?" ולפַתִּי את ידיות הכיסא ודחפתי אותו בפראות קדימה, ואני נשבע לך שכמעט דרסתי את הקשיש בדרך החוצה.

טו.

ועוד שבוע חלף, ומלאו חודשיים לאותה שיחת טלפון שהחלה הכול ושהבהילה אותי לראשונה אליו לבית החולים בלודז', והגחתי שוב ללודז' כדי לבקר אותו. שמש בוקר חורפית נכלולית סידרה על האריחים השחוקים של גינת הרחוב שורות של קלפי זהב גדולים ומסמאים, ומצאתי אותו יושב שם יחד עם המטפלת יאדוויגה בתוך איזה מין כנופיה של זקנים. כולם מכונסים בעגלות השררה שלהם, ושפחותיהם מפטפטות ביניהן בעליצות ילדותית של הפסקה בבית הספר, וכשראה אותי משך מעלה את שמיכת הצמר הכחולה שעל ברכיו. אניציה הזדהבו בטללי החמה שנחו על חזהו וגם פיפיות שפמו המפואר הזדהרו כסמל מלוכה מוצלב חרבות.

והבטתי בעיניו וראיתי את אישוניו נמקים מחרפה, והרחתי את הקטורת הלחה החמימה המיתמרת משם, את להט השמש המנדפת מכסותו בואש רפה של מי רגליים, ופקדתי על יאדוויגה להוליכו הביתה, ושמעתי מהחדר השני את רחשי גופו הענק בהתקלפותו משכבות הבגדים המהולות, המסריחות, וכל מיני הפצרות ונהמות בלתי ברורות, ופתאום יצאה מן החדר וקראה לי פנימה והצביעה עליו בייאוש.

הוא שכב עירום על המיטה, חוץ מהציצית שלו שעדיין דבקה לגופו כמו שריון חזה, ופגי דמעותיה ביצבצו כשאמרה: "הוא לא מוכן שאני אגע בבגד הזה שלו, של היהודים, הוא אומר שאני גויה טמאה." ונחמיה היימליך נהם למולה: "מה היא חושבת לעצמה? זה תחתוינים? זה עליוינים! זה טלית קטן!" ונאלצתי להיאבק בעצמי בגופו הגדול ובבד הציצית שמיאן להיפרד מהבשר, עד שהצלחתי להפשיל אותו מעל קיפולי גופו, והחזקתי בידי את כתונת הפסים המגואלת בשתן הזו, והוא התבונן בי במבט נוגה ומלוסטם, ובקושי ליחש: "אבל מה קרה לתל אביב? כל הבתים והרחובות השתנו. וגם כל האנשים. כל כך הרבה גויים פה, כל כך הרבה גויים."

טז.

ובאותו הלילה קרה מקרה. עשרות שנים שלא חשתי את התחושה הזו, והנה היא פיעפעה בתוכי באותו לילה כתחיית מעיין קדום. צינה דקה חישפה את בשרי ונסכה בו חירות פתיינית, ובתוך הזה הזה שלי, הזדמזם משהו, כזה כזה, כמו פעם, התדפק בנקישות קלות, התעצם, עד שהזמזום הפך לבום. בום, בום, בום. איל ברזל הוטח בתנועת מטוטלת עקשנית אל דלת עץ אסורה בבריחים, מבקש לפרוץ אותה, אך היא הדפה אותו, והוא שב וחבט, שב ונחבט, ברזל נקף, עץ הדף, והדלת עדיין נצורה, מצייתת ליוצרה, אך ככל שהתגברו המהלומות התרופפה אמונתה של הדלת והיא התחילה לחלום את עצמה כאילו לא היתה דלת אלא המון דברים אחרים, כולם אפשריים באותה מידה, הדלת חלמה שהיא שער פתוח, הדלת חלמה שהיא רוח, הדלת חלמה שהיא רוח המרקדת כשפירית זוהרת על זרם נהר האוקוואלטובסקה, ופתע בריחיה התפקרו ונקב נפער בה והיא התבקעה לנתזי כפיסים, ואיל הברזל נורה דרכה אל האוויר הפתוח בתחושת ששון ואשמה. כך התעוררתי באותו הלילה על המיטה הזוגית כשתחתוני רוויים בשתן.

לרגע מחשבותי הן רק נימי חלום דקים, תלושים, נגוזים ברוח, סיבים גולים של שרידי דלתות מכונפות, עד שמתכנס הגוף בנפש, נשקעת בעור הנוזליות החמימה, הדביקה, המרַפסת, נשקל משקל האיברים הכבדים תחת הבד הספוג מי רגליים, והמחשבה מצטמגת — עשרים וחמש שנים של בריחים על גבי בריחים, והנה אני שוב ילד שמשתין במיטה. א קליינע שטינקער פין דער שטעטל. אני מביט בארון הבגדים שלצד המיטה ושוקל את תנועותי. מזדקף קמעה, מציץ אל השעון שעל הקיר הקרום באור חלבי של סוף אשמורת הלילה האחרונה. שש ושתי דקות. מה אעשה? אמשוך עצמי מן המיטה אל הקץ? ואולי כמו אחרי חלום רע עלי רק להתהפך לצד השני, להתעטף ברטיבות, להתמיד בשינה עד הבוקר ומעשה נסים, אקום יבש? דיבורי שווא, אותות ניתנים במים, הם לא ניתנים בפישען, ישו לא היה הולך על פישען, וגם משה לא היה מוציא פישען מהסלע, למרות שזה מויפעס הרבה יותר גדול מלהוציא מים. פעם, בשנות השמונים, כשהייתי במחנה קיץ של צעירי אגודת ישראל בקטוביץ', ביקשו כמה בריונים מכיתה גבוהה יותר להיפרע ממני על שהחצפתי פני לעומתם, ובלילה לאחר שהתכרבלתי על יצועי, התייצבו מעלי בגיחוך זדוני ורוקנו על גופי בקבוק שלם של מים, ואני עשיתי עצמי ישן, צינפתי איברַי ורוחי וספגתי את מה שעירו בשתיקה, המים קולחים עלי אך עורי הוא שריון משוח שחִצי ההשפלה שלהם מחליקים עליו. הנחתי להם לבצע את תעלולם עד תום כמי שמעשיהם אינם נוגעים לי כלל, שיסכינו שאני חזק יותר מכל פעולת תגמול שיעלו על דעתם, ותוך כדי שאני מקלס את עוצמתי במוחי, שקעתי בשינה לחה, ובבוקר התעוררתי יבש וגאה מכול בעצמי, ואולי שם כבר ניטעו זרעי ההכרה — מי שנכווה בשתן של עצמו, לא יירטב ממים של הזולת.

אני שולח יד מרגלת מתחת לשמיכה אל פלג גופי התחתון, אל עמקי הסדין והשמיכה. נראה שהלחלוחית עדיין לא חילחלה אליהם. כנראה עוצמת הפליטה בכל זאת היתה מצומצמת. ואז, כמעט כמו אז, בגיל תשע, או עשר, או שתים־עשרה, כשהייתי חומק אל חדר האמבטיה נושא את סדיני וציפתי כרוכים כצרור גנבים מצחין, ובחושך מקלף את שכבות הבגדים המהולות, המסריחות, הרוחשות וממאנות להיפרד מהגוף, כאילו הפכו לחלק ממני, ורוחץ איברי בכיור בזרזיפי מים חרישיים, ומגלגל את הגופייה והגאטקעס והפיג'מה לכדור שיוטמן בתוך צרור כלי המיטה, כדי לצמצם עד כמה שניתן את עקבות הפשע, ולובש בגדים תחתונים יבשים ונקיים המנחמים מעט את הבשר שעדיין נותר מעט דביק, ושב לחדר בשקט ומתכרך בשמיכה עירומה על גבי מיטה מעורטלת, שהרי ארגז המצעים שכן בחדרה של אמא, ובבוקר היתה אמא דוחפת את ראשה אל צוהר ארון הכביסה ומפטירה, "פארשטינקען," בנימה מעשית, נעדרת אכזבה או נזיפה, כמו דיווח של קריין בסרט טבע של הבי־בי־סי, ופורשת כלי מיטה חדשים בלי אף מילה נוספת, גם עכשיו אני מתגנב אל האמבטיה ומחליף לבנַי, והפעולות האלו, הסודיות, מוכרות ורגילות, כמעט אוטומטיות. כאילו הגוף לא שכח מעולם את כלימתו ואורחות כיסויה, גם כשהוא לבד. לעשות במכנסיים — סיכמתי לעצמי כשנכנסתי למיטה יבש ורגוע, וניחוח כביסה רענן באפי — זה כמו לרכוב על אופניים, לא שוכחים אף פעם. אבל לא נרדמתי בשנית, והיטלטלתי על מיטתי וניסיתי להחניק את הבערה בים של מספרים. מי שהכריז שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים לא דייק בפרטים הקטנים, אלוהים נמצא במספרים. כי ששת ימים, וינח ביום השביעי, ויהי המבול ארבעים יום על הארץ, כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, ובשושן הבירה הרגו היהודים ואבד חמש מאות איש ואת עשרת בני המן תלו על העץ. בנים סובלים כפליים מבנות מהרטבת לילה, הרטבת לילה מוגדרת כהרטבה בשני לילות בשבוע לפחות, בגיל חמש עשרים אחוזים מהפעוטות עדיין מרטיבים. לעומת זאת בגיל שתים־עשרה צונח שיעור המרטיבים לשני אחוזים מהאוכלוסייה, ואצל מבוגרים הוא כבר בשפל של כחצי אחוז. וכמה זמן עבר מאז הכפשתי את יצועי בפעם האחרונה? כמה לילות בחודש הייתי מרטיב בילדותי? אויף צי להכעיס, לא ניהלתי אז סטטיסטיקה מסודרת. ובכל זאת, לדרוש ניהול סטטיסטיקה מסודרת לגבי משהו שאתה מבקש להסתיר אפילו מעצמך, זה כמו לבקש מפולני לספור יהודים. ומתי התחלתי להרטיב? באין מספרים, נפרעים הסיפורים, וזיכרונות רעים הצרורים בהם מדקרים כנוצות האווז בכרית נפרמת, זכר השבועות שבהם הייתי מונה שלושה לילות רצופים של יובש, איינער מול, צווייטע מול, דריטע מול, כמו שמוכרים עליות לתורה בשטיבל בימים הנוראים, אבל כורע על ברכי לצד המיטה כמו ילד נוצרי, ועוצם עיניים ומתפלל שכשאפקח אותן יהא הכול כשהיה קודם לאותו מעשה שעשה אבא, כי הנה אבא, הנה אני ילד יבש, ילד טוב.

יז.

וכבר בבוקר המחרת התקשרתי לאחותי כדי להודיע לה שעלתה עתירתה יפה, אך ידעתי שהיא לא תהין לטוס על מנת לקחתו אליה, וכי נגזר עלי לשאת את חורבות גופו ודעתו אל חורבות ילדותו, ללוותו אל משכן ראשית חייו ושאריתם בעיר תל אביב, ואז מצאתי עצמי פותח את מגירת הארון ומוציא ממנה את התמונות שנצרתי ולא התבוננתי בהן כבר עשרות שנים. ארבעת התצלומים שליוו אותי כל אותן שנים שבהן נעדר. תיעודו כפעוט בתל אביב. ביקשתי עם תמורות הגיל לבחון אותם הפעם כמו רופא מומחה, לשקף את קרביהן, ללא קרבה, ללא משוא פנים לו או לעצמי.

ניסיתי לחפור אל השכבות, אל גלדי הרקמות השסועות, אל הסיפור שנצלק שם בסרט הצילום. אבי התינוק מצולם שם עומד במיטה. הוא מאושר. נראה שמישהו, במקום שמחוץ לתצלום, מביט בו במבט שמאשר את קיומו הטרי כיצור מיוחד שהצליח להזדקף על שתי רגליו, והוא משיב אל אותו המקום מבט של מי שבטוח בתוצאות התמסרותו למשהו גדול הימנו. באותו רגע הוא שלם בייעודו כמו כל פרטי התצלום, מסגרת הברזל של המיטה, הסדין הלבן העוטף את המזרן, כילת המשי הזורחת מעל ראשו כעטרת קדוש קטן.

כבר כתינוק הוא גבוה. גבוה מאוד. רגליו בתצלום נראות ארוכות באופן בולט משאר חלקי גופו, ותורמת לתחושה זו גם העובדה שמכנסי הפלאנל הרכים משוכים אל מעל לבטנו.

מפאתו הימנית העליונה של התצלום נשפכת אל המיטה ואל עורפו של המצולם כילת הבד הבהירה, קפליה מתפזרים מקודקודה מטה אל מרכז התמונה, וסימוא אור, אולי ברק המצלמה, מציף חלק מהתלמים. אבא שלי מפנה את מבטו התם ואת חיוכו הקטן, מעוקל השפתיים החתומות, דווקא אל הפינה המנוגדת. זו השמאלית העליונה של התצלום.

כפות ידיו של אבא שלי נושקות זו אל זו בסמוך לסנטרו, בנקודה היחידה המטושטשת בתצלום, כנראה מחא כף אל כף במהירות שצמצם המצלמה לא הצליח להשיגה. כשל טכני זה יצר את האפקט המרשים ביותר של הצילום. נראה כאילו כפות הידיים מותכות אחת לתוך השנייה לכדי איקונין של כרוב הנושא תפילה.

וכבר סיפרתי לך באותו לילה על הגג בכרם התימנים, כשהתעטפנו באותה שמיכה והים היה אפל כמימי באר עמוקה, איך כשהייתי בן תשע הדבקתי את התמונות אל כותל המתכת של חדר ההקפאה בחצר ביתנו עד שמילאו את כל היקף הקיטון, עד שהחיגו אותו בשעות הרבות שבהן שהיתי בו. ביקשתי חבלי זיכרון ומצאתי לולאת חנק, שהרי ככל שהתארכה הגלות מאבא שלי, גברה תעוקת התצלומים, ולעתים קרובות במקום להחמיד את זכרו של התינוק, ולעורר כיסופים טהורים, עלתה מהם תפלצת, הנה התינוק מזדקף ומוחא כפיים לאידי ברשעות, הנה התינוק שנטש את ילדו מתערסל בקנטור בזרועות אביו שלו, והמקדש הפך אז למעונו של אל זר ואכזר, אבל אף פעם לא הסרתי את התמונות, כי עדיין היתה בהן עבורי איזו ישות.

ולפעמים הייתי משתרע שם על בטני דווקא על רצפת תא ההקפאה, וסוחט את לחיי אל המתכת הקרה, ונזכר באותן פעמים שבהן היה אבא שלי מעניש אותי על שטרפתי את מנוחת צהרי השבת שלו, וכולא אותי בחדר השירותים, וכשהיתה אמי פותחת לאחר רבע שעה או מחציתה את הדלת על מנת לחון אותי, היתה מגלה את הילד בן השש או השבע רובץ על הרצפה, מרתך איבריו הקטנים אל צינתה, סופג לתוכו כפור וגאווה, כמכריז — זרתי עבה מגזרתכם, וכשהיתה מפצירה בי: "רפאל, קום מהרצפה, אתה תתקרר," היה לבי מתחמם מניצחוני.

רות, אהובת המספר שלי, רק את תוכלי לצייר בדמיונך איך לפעמים בקיטון הקרח ההוא הייתי מדבר אליו ומספר לו סיפורים, כל פעם סיפורים שונים, כאילו ניסיתי לחולל בדממת התצלומים שמעלי איזו עלילה חדשה של אב ובנו, כאילו ניסיתי לדובב אותם, להקים מעפרם את הזיכרונות שהכחיד ממני, וכשהיתה בת קול רוטטת חוזרת אלי מן הכתלים, היו צליליה נפלגים בתוך אוזני, כי כה תאבתי להאמין שאין היא רק בת קולי שלי.

יח.

אלה תולדות התינוק. התינוק איש גבוה היה בדורותיו. וייוולד בתל אביב, וירד פולינה, וייקח לו לאישה את אמי. ויט אוהלו בבית קומות מול בית הורי רעייתו בדרך איוואנסקער, ליד הבאר ובית המרחץ העזוב הישן שמכתליו פרח בכל ערב שבת ריח רפאים של זיעה חמוצה, וגגו החרב נהפך כבר למושבת יונים הומה. ויולד התינוק בת ובן על האוקוואלטובסקה, הוא הנהר היוצא הרחק מאחורי בית הקברות הנוצרי ומחבק את העיר בזרועות ירוקות ופראיות של צמחי גדה גבוהים וריחניים.

ואלה מסעי החתמת זכר התינוק בחותמתו לאחר שעזב:

תחת מיטתי.

ועל קורות בסיס מיטת אמי.

ובמשולש העץ המתקלף בין שתי רגלי המהודקות אל כיסא התלמיד בכיתה.

ועל כרכוב בימת בית הכנסת.

ועל פאתה האחורית התחתונה של האנדרטה לזכר בני העיירה שנפלו במאבק על ארץ ישראל שניצבה בשולי "בית החיים" העתיק.

ועל עליו הסגולים של שיח הפטל הקדוש בשוכבי על גדת הנחל.

ועל תגלית בשר ירכה של אמי המוטלת על המיטה בשעת תנומת צהריים ודליותיה כדיו כחלחל־אדמדמם־שחרחר.