הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
גם ב - Kindle
תיק דרום

במקום 42 

27 

תיק דרום


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0

במקום 42 

27 

במקום 42 

27 

גודל (עמ'): 150
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

גידי ראובר לא בריא. הוא מחבק את ילדיו ואינו מרפה. הוא שואב נחמה מאהבתה של אשתו. הוא גם מחליט לבקר בביתו של פרופ' יוחנן אשמן, משורר ידוע ומרצה נערץ שלימד אותו אכדית בצעירותו. מה שיגלה בפגישה זו יסעיר את נפשו ויטרוף את חייו.

בעלילה מותחת ומשונה נגלל לנגד עינינו קרב מוחות בין שני גברים שאפתניים: האחד מתמודד עם פחדי מחלה והשני מסתיר סודות נכלוליים.

אין זו רק דרמה אישית ומשפחתית. זהו רומן מתעתע המציע מבט חדש על עולם הספרות בכלל ועל זירת השירה בפרט. באור משעשע ובחיוך מר משורטטים בו טיפוסים בעלי ערכיות מפוקפקת שכוכבם זורח ואז דועך. האנלוגיה המסועפת שמוצגת כאן, בין הספרות לחולי, מקנה לתיק דרום עומק רגשי ומוסרי ומייצרת חוויית קריאה מלהיבה הנעה בין צער ואימה לבין לעג וצחוק.

ערן ויזל (1972) הוא דוקטור למקרא, סופר ומשורר. נשוי ואב לארבעה. מתגורר בקיבוץ נתיב הל"ה. רומן הביכורים שלו, "בשבחי הבדידות" (ידיעות ספרים, 2016), זכה לביקורות מהללות. תיק דרום מוכיח כי ויזל אכן נמנה עם המקוריים והייחודיים שבקולות החדשים של הספרות הישראלית.

המשך קריאה
  • ISBN: 3625870
  • גודל (עמ'): 150
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 18/02/2018
  • שם המחבר: ערן ויזל

כשאנו רצים זה לצד זה, חותכים שורות עצי שקד בקו ישר ופנינו אל נקודה אחת, אל עבר קצה של שביל, אנו שתי דמויות נפרדות. אני אב והוא בני, לא ייתכן שאהרוג אותו. כאבים כלואים בגופו והם כאביו ולא כאבי, הוא יכול להתמודד עמם. אם יפנה לרגע את מבטו מן השביל המתנודד תחת סוליות נעליו להביט בי, יראה בעיני דברים רבים, רגעים חולפים. אבל גם לילות רוכנים במקומם ללא תנועה. אנו נפרדים כעת והמרחק מאפשר לו לצמוח, כאחד הגבעולים המזדנקים מן האדמה, וגנן עומד במרחק-מה, גוזם כשנחוץ, אין חרדה באצבעותיו האוחזות מזמרה.

אבל בקצה שביל נעצור. נעבור להליכה מתונה, ואז נשוב על עקבותינו. ובכל צעד אחזור לכווץ את עולמו. כשנעמוד בפתח הבית כבר אמלא את גופו הקטן בפחדי, אקיף אותו עד מחנק.

*

פגשתי את יוחנן בראשית שנות האלפיים. החורף הירושלמי של אותה השנה היה קלוש, מנות דלילות של גשם, שתיים-שלוש מכות קור. שמש בהירה ליוותה אותי אל כל מקום שבו פסעתי, תיק שחור תלוי ברצועה על כתפי. בין השיעורים, כשיצאתי אל אחת המדשאות המשופעות לשאוף אוויר, יכולתי להביט בפניה הצהובות באותה קלות שבה מביטים בירח. אלו היו ימים אלימים. אבל אני פילסתי את דרכי בצמידות לקו גבול לא נראה, סערות העולם רחוקות ממני וזרועותי מתנודדות במתינות לצדי הגוף. לא תמיד זכרתי על מה ולמה לי התנהלות זו. ימים השתרשרו למחרוזת ארוכה. הרגשתי מעט מאוד. נרשמתי ללימודי השפה האכדית כלאחר יד. מילאתי טופס לימודים כלשהו באותה אדישות שבה ממששים תפוח מקרי בערימה, מפוררים עלה יבש, מפשפשים אחר מטבע בכיס המכנסיים, מטבע אבוד.

יוחנן הִרבה ללבוש חולצות כפתורים ולקפל את שרווליו אל מעבר לקו המרפק. פניו משולשות, בקצה לחייו חטטים, עיניו כהות ושערו שחור ומבריק, מגוהץ אל עומק הגולגולת. זקוף וגבוה היה, והמבט שנתן בנו סימן גובה נוסף. הוא אחז בגיר באופן מיוחד, אופן אחר, ואיני יודע לומר מה היה כה שונה באחיזה זו. כשרשם על הלוח משפטים ארוכים בכתב יתדות כיווץ את שפתיו בריכוז, ועל פניו נמתח מבט שלא ידענו לפרש. אבל ברור היה לנו שבצד הפנימי של עיניו קיים מישור משמעות נוסף שאין לו כל נגיעה ליתדות המחודדות. שניתך שם גשם נורא וסערות מסתחררות לפקעת. לרגעים נדמה היה שמשהו מאפלה זו מגיח החוצה, שולח אצבעות לעצור דלת לפני שהיא נטרקת. יוחנן פרש לנגד עינינו טבלת הטיות פועל, אחז בה כמו שנאחזים במעקה. אלא שלפתע התגלה לנו שהוא מביט בנו ממרחק גדול, מביט ביהירות של מי שהוליך אנשים שולל. כי בסופו של דבר הטיות פועל אינן עניין של מה בכך. הבטנו בתנועה זו כמהופנטים. ואני, שידעתי ימים שבהם עמדתי להישמט לתהום, כנראה אהבתי מאוד לגלות בכל פעם מחדש שלבנייני הפעלים באכדית חשיבות רבה.

כך שקענו אל עומק המחברת, ניתחנו שמות עצם ופירקנו פעלים לטבלאות לפי בניין וגוף. סיגלנו יהירות דקה של אשורולוגים המתנהלים בביטחון בעולמן של שפות שמיות עתיקות. כמו יוחנן מצאנו עצמנו אומרים בהזדמנויות שונות: "אכדית," כמעט צועקים, "אכדית! סוף כל סוף זו רק אכדית ולא תורת הקוואנטים. כמה מסובכים יכולים להיות הדברים?!" ואולי גם בעינינו הבהבו נצנוצים סתומים כמו בעיניו של יוחנן כשביקש שנפנה מבט מהמחברת אל הלוח. ואמרנו כך אף שידענו שהדברים מסובכים למדי. וכשקבענו יתדות במאוזן ובמאונך ובאלכסון שידרנו גם אנחנו איזה ניגוד עמוק: שומה אווילום אלפאם אנה ניפוטים איטפה מנה כספאם אישקאל. שדים הגיחו ממאורות, נקשו בחלון, אך נקישותיהם נבלעו בתקתוק הגיר הלבן. עבודות הבית שיוחנן העמיס עלינו לא הותירו זמן להחליף פרחים נבולים בצנצנת, לסלק מטאטא מתפורר שנשכח במרפסת, להצטער על כלב מעופש שבאחריותנו, שבאחריותי, כלב בשם הנרי שאיני יודע לטפל בו.

את הדברים האלו אני כותב בלשון רבים, כביכול מדבר בשמם של יעל וטלי, חיים ואיגור ואורי. עברו שנים אחדות מאז, ולעתים נדמה שעברו שנים רבות מאוד, דורות ארוכים. ישבו בינינו סטודנטים נוספים שאיני יכול לשחזר את שמם. למעשה גם בשמות שנקבתי איני בטוח. היינו הך אם כל האמור כאן משקף קמצוץ ממה שהרגישו, ממה שהיה, או שאינו משקף דבר. פעם התגלגל לידי מטאטא שמישהו הביא עמו מסרי לנקה. שערות המטאטא היו עשויות קש צפוף, המקל לוטש בגסות מעץ מקומי, וכל מגע עמו לוּוה בהפתעה - מקל המטאטא היה רטוב! אבל לימים התייבש ואיבד ממשקלו. אז פרצו מתוכו תולעי עץ, קודחות את דרכן בתעלות דקות. מוכרחים לקבור תולעים שכאלה באדמה, לשרוף במדורה גדולה בחצר. הן נוטות להתפשט, לקפוץ מחפץ לחפץ. לפעמים אני יושב ומביט במטאטא הזה שמתפורר אל תוך עצמו. שיעורי האכדית שלמדתי באוניברסיטה העברית בירושלים מתפוררים בי באופן דומה. מה שנותר מהם עומד שכוח באיזו מרפסת. היו לי כרטיסיות קרטון מלבניות שרשמתי עליהן עשרות יתדות. באוטובוס, בדרכי לאוניברסיטה, הייתי מערבב אותן כמו חפיסת קלפים ומשנן. מה חשיבות יש לשאלה אם היתה שם יעל או טלי, אם ישבו עמי בכיתה חיים ואיגור. והרי כבר איני יודע לזהות אף לא יתד אחת מכל עשרות היתדות הללו. אני כותב את הדברים כעת ומיתמר בכיוון כלשהו, חסר משקל, עשן מדורות אפור. אבל בה בשעה גם מתכנס, פני אל עבר נקודה אחת. מתנדנד במקומי כאחרון העלים.