הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
9 דירוגים
4 ממוצע
1
1
2
1
3
1
4
0
5
6
2
תיקי המכבסה 1: ארכיון הזוועות

תיקי המכבסה 1: ארכיון הזוועות


דרג ספר זה מתוך 5
9 דירוגים
4 ממוצע
1
1
2
1
3
1
4
0
5
6
2
37 
37 
גודל (עמ'): 353
מו"ל: יניב הוצאה לאור

תקציר

מתמטיקה יכולה להיות קסם.

ואם העולם מכיל דברים שמפחידים אפילו את האפלה, אתם יכולים להיות בטוחים שיש סוכנות ממשלתית סודית שמסתירה אותם מאיתנו. לטובתנו האישית.

היקום, אתם מבינים, עובד כמו שאתם חושבים שהוא עובד - חוץ מהבעיה הקטנה שהוא לא היקום היחיד שמדאיג אותנו. מידע יכול לדלוף מיקום אחד למשנהו. ובמספר זעיר ממש של יקומים אחרים ישנם דברים שמאזינים. ומדברים חזרה. ודיירי היקומים האחרים הללו לא משחקים על פי החוקים שלנו.

 

אם תזרימו הרבה חשמל דרך מעגל מכוונן בדייקנות בהתאם לפרמטרים מתמטיים נכונים, תקרעו חורים עצומים ומחורבנים בזמן-חלל, ותאפשרו לדיירי היקומים האחרים להתמזג עם היקום שלנו. באמת לא כדאי לכם לעמוד בטווח פגיעה כשזה קורה.

ובגלל זה יש לנו את המכבסה - סוכנות ממשלתית בריטית סודית שמסתירה מאיתנו דברים מפחידים. לטובתנו.

בוב הווארד, טכנאי מחשב בדרגה נמוכה שעובד עבור המכבסה, מקודם לעבודת שטח אחרי שהפגין אומץ ותושייה במהלך הדגמה שגרתית שהשתבשה. אלה הם מעלליו...

צ'רלס דייוויד ג'ורג' סטרוס נולד ב 18 באוקטובר 1962 בלידס, אנגליה. יש לו תארים ברוקחות ובמדעי המחשב והוא סופר במשרה מלאה. יצירתו משתרעת על פני הטווח הרחב שבין מדע בדיוני, פנטזיה ואימה בסגנון לאבקראפט.

סטרוס זכה בכמה פרסים, הבולט שבהם הוא פרס לוקוס לספר הטוב ביותר של שנת 2006 על ספרו "אקסלרנדו", שראה אור בעברית בהוצאת יניב. עוד ראו אור בעברית ספריו מסדרת "נסיכי הסחר": "העסק המשפחתי", "המשפחה הנסתרת" ו"השבט התאגידי".

זהו הספר הראשון בסדרת "המכבסה".

המשך קריאה
  • ISBN: 11088-405
  • גודל (עמ'): 353
  • מו"ל: יניב הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 30/10/2016
  • שם המחבר: צ'רלס סטרוס

1. שירות פעיל

שמי לילה עטו ירוק, חלום האקינג מתוק.

אני אורב בשיחים מאחורי בניין תעשייתי, חמוש בלוח כתיבה, איתורית ומשקפת ראיית לילה מגושמת ששוטפת את הנוף בגוני אזמרגד מחרידים. עם הדבר המזוין הזה אני נראה כמו חובב רכבות עם פֶטיש למסכות גז, והשימוש בו עושה לי כאב ראש. הלחות גבוהה ויש טפטוף קל, רטיבות פולשנית שחודרת היישר דרך מעילי גשם וכפפות. אני מחכה פה בשיחים כבר שלוש שעות, בהמתנה שהמכור לעבודה האחרון יכבה את האור כדי שאני אוכל לטפס פנימה דרך החלון האחורי. למה לעזאזל אמרתי “כן" לאנדי? להיות פורץ בשירות המדינה זה הרבה פחות רומנטי ממה שזה נשמע - במיוחד כי המשכורת היא בתעריף שעות נוספות סטנדרטי.

(אנדי, חתיכת מנוול. “בנוגע לבקשת ההצטרפות לשירות פעיל שהגשת בשנה שעברה. במקרה יש לנו משימה קטנה הלילה, וחסר לנו כוח אדם; תוכל אולי לעזור?")

אני רוקע ברגליי ונושף על הידיים. אין אף סימון חיים ממבנה הזכוכית והבטון הגוץ שמולי. השעה אחת־עשרה בלילה ועדיין יש אורות דולקים בכוורת המשרדית: אין לאנשים האלה מיטה לחזור אליה? אני דוחף את המשקפת למעלה והכול מחשיך, חוץ מהאור הזורח בחלונות המחורבנים, כמו גחליליות המקננות בחורי העיניים הריקים של גולגולת.

תחושה פתאומית המזכירה נחיל דבורים רוחש עולה פתאום מאזור השלפוחית שלי. אני מקלל בשקט ומושך מעלה את המעיל כדי להוציא את האיתורית. אין לה תאורת רקע, אז אני נאלץ להסתכן בהבזק יקר של פנס כדי לקרוא את הכתוב. ההודעה אומרת, מנהל עוזב 5 דק. אני לא שואל איך הם יודעים את זה, אני פשוט אסיר תודה שנותרו לי רק עוד חמש דקות לעמוד בין העצים ספוגי המים כשאני מתאמץ לא לרקוע ברגליים חזק מדי ותוהה מה אגיד אם החטטנים המקומיים יגיעו. עוד חמש דקות של הסתתרות מאחורי מחלקת בקרת איכות של מֶמֶטיקס (בריטניה) בע"מ - חברה בת של תאגיד רב־לאומי הממוקם במֶנְלוֹ פארק, קליפורניה - ואז אוכל לעשות את העבודה שלי וללכת הביתה. עוד חמש דקות להעביר בהסתתרות בשיחים באזור תעשייה שבו החום המלובן של הטכנולוגיה משאיר את האורות דולקים עמוק אל תוך הלילה, במקום שבו הזוועות חסרות השם לא מוצצות לך את המוח וזורקות אותך אל מחלקת משאבי אנוש - אלא אם כן סיימת את הרבעון השלישי בהפסד או שכחת להקריב קורבן דם על מזבח הנהלת בקרת האיכות.

במקום כלשהו בבניין הזה המנהל האחרון שנשאר עד מאוחר מפהק עכשיו ומושיט את ידו למפתחות הב.מ.וו. שלו. כל המנקים הלכו הביתה; השרתים הגדולים מהמהמים באדישות ברחמם הממוזג, מעורסלים בקרבתה של ליבת השירות של האגף המשרדי. כל מה שאני צריך לעשות הוא להתחמק מהשומר, ואני חופשי ומאושר.

מנוע מרוחק מתעורר לחיים בשיעול, נוהם ויוצא מהחניה המטופחת בחריקת צמיגים רטובים. בשעה שקולו דועך אל תוך הלילה, האיתורית רוטטת שוב: עכשיו. אני מתגנב קדימה.

אין חיישני תנועה שמפעילים זרקורים. אין כלבי תקיפה, אין שומרים עם פנסים בקסדה: זה לא סרט מהסוג הזה, ואני לא ארנולד שוורצנגר. (אנדי אמר לי: “אם מישהו פונה אליך חייך, עמוד זקוף והראה להם את התעודה שלך - ואז תתקשר אליי. אני אטפל בזה. אם תוציא את הבוס הזקן מהמיטה בשביל לנקות אחריך תקבל נקודה לרעתך, אבל נקודה רעה אחת עדיפה על פני גולגולת סדוקה. רק נסה לזכור שאזור התעשייה של קְרוֹקְסְלי הוא לא נוֹבַיה זֶמְלְיַה, ולא תציל את העולם מכוחות הרשע בזה שתרסק לעצמך את הראש.").

אני מדשדש בדשא הלח ומוצא את החלון המיועד. כמו שנאמר בתדריך, הוא סגור אבל לא נעול. משיכה טובה אחת והחלון נפתח כלפי חוץ. הוא גבוה מכדי שיהיה נוח לטפס אליו, יותר ממטר מעל תעלת ניקוז עשויה מבטון. אני מושך את עצמי למעלה ומעבר לאדן החלון, ומעורר מפולת קטנה של דיסקים הגולשים אל הרצפה. החדר מואר בירוק רפאים, חוץ מהנקודות הזוהרות של המסכים הכבויים והמאווררים הנושפים אוויר החוצה ממארזי מחשב חמים. אני מועד קדימה ודורך על שולחן מכוסה בערמות של גבב, תוהה לעצמי איך בדיוק יצליח בעל השולחן לפספס את טביעת הרגל הגדולה והבוצית שלי בין המסמכים המסווגים ללא ספק הפזורים ליד המקלדת וכוס הקפה הקר כקרח. ואז אני על הרצפה במחלקת בקרת האיכות, והשעון מתקתק.

האיתורית רוטטת שוב. דוח מצב. אני שולף את הנייד מכיס החזה, מחייג מספר בן שלוש ספרות ואז מחזיר אותו למקומו. רק מודיע שהגעתי והכול הולך חלק. אופייני למכבסה - הם אפילו יכללו את חשבון הטלפון ברשומות כדי להוכיח שהתקשרתי בזמן לפני שיתייקו את זה באיזה מקום סודי. תמו ימי הפריצות הבלתי מורשות להשגת מידע...

המשרדים של מֶמֶטיקס (בריטניה) בע"מ הם גיהינום טיפוסי של תאים משרדיים: מחיצות בד בצבע בז' חסר ייחוד מפרידות בין פרוסות דקות של חיי תאגיד. מכונת הצילום רובצת כמו מזבח תחת קיר המכוסה בכתבי קודש - כללי ההתנהגות של החברה, רשימות של קורסים להתעדכנות מקצועית שהעובדים מחויבים לעבור, דברים כאלה. אני מעיף מבט סביבי, תר אחר תא מספר D14. הרבה מאוד קומיקסים של דילברט תלויים בצד הזה של המחיצה, עדות למוח בעל דחפים מרדניים מעט; המנהלים הזוטרים ללא ספק מסיירים בחור הזה לפני כל ביקור של הדרגים הבכירים, ותולשים מהקירות כל סימן לתסיסה שכזאת. רעד קל של הזדהות עובר בי: ממזר מסכן, איזו הרגשה זאת, להיות תקוע פה במאורה של תאים בלבה של המהפכה התעשייתית החדשה, ולעולם לא לדעת היכן יכה הברק בפעם הבאה?

יש שם שולחן עבודה ועליו שלושה מסכים: שניים גדולים אך פרט לכך חסרי ייחוד, ואיזו חתיכת מכשור משונה שנראית בת עשור לפחות, שנמשתה ממעמקי מהפכת המחשוב. זוהי כנראה מכונת Symbolics Lisp ישנה או משהו כזה. זה מדגדג את בלוטת הענתיקות שלי, אבל אין לי זמן לחקור; השומר אמור לעשות סיבוב נוסף בעוד שש־עשרה דקות בלבד. יש שם ספרים שעוּנים זה על זה בערמות ומפולות מטורפות מכל צד: קנות', דייקסטרה, אל־האזְרֶד ושמות נוספים, מוכרים פחות. אני מושך אליי את הכיסא שלו ומתיישב, מעקם את האף. באחת ממגירות השולחן משהו מת והלך לפגוש את בוראו.

מקלדת: יש. משתמש Root: אני שולף את מחולל הסיסמאות הגנוב שהמכבסה הזמינה מאחד הספקים של מֶמֶטיקס ומקליד את סיסמת התגובה לתשאול של המערכת. (קשה נורא לפרוץ סיסמאות חד־פעמיות; הבה נכיר תודה שוב לעוזרים הקטנים מהמכבסה). ואז אני מחובר ומורשה וזה הזמן להבין לאן לעזאזל בכלל התחברתי.

מלקולם - שאל שולחנו אני יושב, ואת מקלדתו אני מזהם - מריץ חוות נמלים: מתחת לשולחן ישנם מחשבים מתים שחלקיהם נבזזו ולצדו מזמזם כמו גנרטור שרת פרנקנשטיין חשוד מעט, שקרביו חשופים לאוויר העולם. לרגע אני פוצח במצוד מבוהל, מחפש מתחת לשולחן כוכבים מחומשים מכסף ורוּנות זוהרות, אבל הכול נקי. כשאני מחובר אני מוצא את עצמי במבוך קטן ומפותל של מערכות קבצים מעוגנות אוטומטית, כולן דומות זו לזו. זין חרא תחת, אני מדקלם לעצמי בדממה; בכישוף קטלני זה אף פעם לא היה ככה. אני שולף את הטלפון ומחייג.

“קפיטל שירותי כביסה, כיצד ניתן לעזור לך?"

“תנו לי כתובת ותיקיית יעד. אני בפנים אבל הלכתי לאיבוד."

“שנייה אחת... נסה ‘אוטומטי קו־נטוי שיתוף קו־נטוי מערכת קו־נטוי סקובי קו־נטוי רשת קו־נטוי משתמש קו־נטוי ראשי קו־נטוי מלקולם קו־נטוי R־רישית קו־נטוי קאטברט קו־נטוי שליטה־קו־תחתון־עולמית קו־נטוי מניפסט.'"

אני מקליד מהר כל־כך שהאצבעות שלי מסתבכות זו בזו. נקישה עמומה נשמעת כשהשרת ליד השולחן מעגן את מערך הכוננים העצום של סקובי ומגרד בראשי הקריאה/כתיבה שלו, בחיפוש אחר קובץ שהוא ללא ספק אחד הקבצים בעלי השמות המטומטמים ביותר ברשת הפנימית של החברה.

“חכה רגע... כן, מצאתי." אני מביט בממזר והוא שם מולי עכשיו, בלי שום הצפנה: הערות אחדות המובילות להוכחת שלמות פולינומיאלית ברשתות המילטוניאניות. אני מרפרף על הטקסט וסוקר אותו בזריזות; אין זמן להקדיש לזה את מלוא תשומת לבי, אבל זה נראה אמיתי. “בינגו." אני מרגיש שכבת זיעה חלקלקה ומגעילה בתחתית הגב. “זה אצלי. ביי בינתיים."

“ביי בעצמך." אני סוגר את הטלפון ובוהה במסמך. רק לרגע, אני מהסס... מה שבאתי לעשות כאן אינו הוגן, נכון? השדון המרדן משתלט עליי: אני מקליד פקודה מהירה, ששולחת את הקובץ המפליל לחשבון אישי ולא בדיוק מת. (תכננתי לקרוא את זה אחר כך). ואז מגיע הזמן להשמיד את השרת. אני מנתק את כונן הרשת ומצית אותו בסערת ביטים של אתחול ברמה נמוכה. אם מלקולם רוצה את המאמר שלו חזרה, הוא יצטרך לגייס את ה־GCHQ ומיקרוסקופ מנהור סורק כדי למצוא את זה מתחת לכל ה־0xDEADBEEF החוזר על עצמו בדסקות הכונן הקשיח.

האיתורית שלי מזמזמת שוב. דוח מצב. אני לוחץ על שלוש ספרות נוספות בטלפון. אז אני מתגנב החוצה מהתא המשרדי ומטפס בתנועות מגושמות על השולחן המבולגן בדרכי חזרה החוצה אל ליל האביב הקריר, ושם אני מקלף מעצמי את כפפות הגומי המחורבנות ומפתל את אצבעותיי לאור הירח.

תחושת ההתעלות שלי חזקה כל־כך עד שאני נזכר בערמת הדיסקים שהעפתי מהשולחן רק אחרי שאני יורד מהאוטובוס הלילי ליד הבית. וכשאני נזכר בה, השדון המרדן מתחיל לצחקק לו, ומסתיר את חיוכו מאחורי כף היד.

אני שקוע בשינה עמוקה כשהנייד מצלצל.

הוא בכיס הז'קט שלי, היכן שהשארתי אותו אתמול בלילה, ואני מתפתל זמן־מה על הרצפה בשעה שהוא מצייץ בעליצות. “הלו?"

“בוב?"

זה אנדי. אני מנסה לא לגנוח. “מה השעה?"

“תשע וחצי. איפה אתה?"

“במיטה. מה –"

“חשבתי שאתה אמור להיות בתחקור? מתי תוכל להגיע?"

“אני לא מרגיש משהו. הגעתי הביתה בערך בשתיים וחצי. תן לי לחשוב... אחת־עשרה זה בסדר?"

“אין ברירה, נסתדר." הוא נשמע גמור. ובכן, אנדי לא היה זה שהתחת שלו קפא ביער אתמול בלילה, נכון? “נתראה שם." אין צורך לבטא את האחרת המרומז. השירות החשאי במיוחד של הוד מלכותה מעולם לא אימץ אל לבו את הרעיון של לו"ז גמיש ושעות עבודה הגיוניות.

אני מדשדש לחדר האמבטיה ובוהה בזמן שאני משתין בקליפת העובש השחור שגדל מסביב לחלון. אני לבד בבית; כל השאר יצאו - עובדים - או יצאו - לבלי שוב. (יצאו, במובן של עובדים, הם פינקי ומוח; יצאה, במובן של הלכה לעזאזל, זו מְהַרי). אני מרים את מברשת השיניים המזדקנת שלי ומבצע את טקס הבוקר הרגיל. לפחות החימום פועל. למטה במטבח אני ממלא את הפרקולטור בקפאין גרעיני טחון ודוחף אותו אל הגז. נראה לי שיש לי זמן להגיע למכבסה עד אחת־עשרה, וגם להספיק להתעורר לפני שאגיע. אצטרך להיות ערני בפגישה הזאת. האם אתמול בלילה עבר בשלום, או לא? עכשיו, כשאני כבר לא יכול לעשות כלום לגביהם, אני נזכר בדיסקים.

אימה חסרת שם היא עניין טוב ויפה כשאתם שרועים מול הטלוויזיה וצופים בסרט אימה על רוצח סדרתי, אבל היא עושה דברים איומים לקיבה שלכם אם הפלתם עליה רבע ליטר של קפה שחור חזק במיוחד בפרק זמן של חמש־עשרה דקות. סיוטים קצרים חולפים בתוך הראש שלי, מהקל אל החמוּר: נזיפה בכתב, פיטורין, אישום פלילי על השתתפות במבצע חסוי חוקי למחצה שהאישור שלו בוטל רטרואקטיבית וללא עקבות; הנורא מכול, לחזור הביתה ולמצוא את מְהַרי מכורבלת על הספה שוב. קבלו ביטול בנוגע לתמונה האחרונה; העצבות החולפת מפנה את מקומה לתחושת הקלה עמוקה יותר, נגועה במעט בדידות. בדידותו של המרגל הרחוק מביתו? לעזאזל, אני צריך לקחת את עצמי בידיים. אני לא ג'יימס בונד, עם סוכנת קג"ב סקסית שמנסה לפתות אותי בכל חדר מלון. זה בערך הדבר הראשון שדוחפים לך לראש בקפיטל שירותי כביסה (“יותר נקי מנקי!"): החיים הם לא סרט ריגול, העבודה היא לא רומנטית ואין בה שום דבר מלהיב במיוחד. במיוחד כשמעורב בה הצורך להקפיא לעצמך את הביצים עמוק בתוך גדר שיחים תאגידית באחת־עשרה בלילה, כשיורד גשם.

לפעמים אני מתחרט שוויתרתי על ההזדמנות ללמוד ראיית חשבון. החיים יכלו להיות הרבה יותר מהנים אילו הקשבתי לנאומי הגיוס הנכונים בסבב חיפושי האוניברסיטה... אבל אני צריך את הכסף, ואולי ביום מן הימים ייתנו לי לעשות משהו מעניין. בינתיים אני בעבודה הזאת כי כל החלופות גרועות יותר.

אז אני יוצא לעבודה.

הרכבת התחתית של לונדון ידועה בהנחת היסוד שלה לכאורה שיצורי אנוש מסתובבים בעולמנו ללא כליות או מעיים. לא רבים האנשים היודעים שישנו בדיוק חדר שירותים ציבוריים אחד בתחנת מורנינגטון קרסנט. שום שילוט אינו מנחה אליו, ואם תשאל את צוות התחנה הם רק ינידו בראשם; אבל הוא שם למרות הכול, כי אנחנו ביקשנו שהוא יהיה.

אני תופס את קו מטרופוליטן ליוסטון סקוור - חולק קרון בקר מעופש ומִטלטל עם עדר נוסעים משועממים - ואז מחליף לקו נורת'רן. בתחנה הבאה אני יוצא, מדשדש במעלה המדרגות, הולך לשירותי הגברים ונכנס אל התא האחורי מצד ימין. אני מושך את ידית הניאגרה למעלה במקום למטה, והקיר האחורי נפתח כמו דלת גדולה ועבה (עם כל הצנרת והכול), המובילה אל המבואה. זה קצת כמו חידוש סוג ב' ודל תקציב למותחן ריגול משנות ה־60. לפני כמה חודשים שאלתי את בוריס למה טרחנו עם זה, אבל הוא רק גיחך ואמר לי לשאול את אנגלטון - כלומר, “עוף מפה".

הקיר נסגר מאחוריי ובריח סלילונית נסתר פותח את דלת תא השירותים: עוד קורבן תמים נבלע במלתעותיה של מפלצת האסלה. אני מניח את היד בסורק הזיהוי, אוסף את התג מהחריץ שלידו וחוצה את הקו האדום הצבוע על הסף. עוד יום עבודה בקפיטל שירותי כביסה, סוכני הניקיון הדיסקרטיים של הממשלה.

ונחשו מי בצרות?

תחנה ראשונה: המשרד שלי. אם אפשר לקרוא לזה משרד - זאת מין גומחה בין שורה של ארוניות ועדר של ארונות תיוק סניליים, שהגמדים הקטנים של מחלקת ציוד תקעו לתוכה שולחן דיקט וכיסא משרדי עם ידית כוונון שבורה. אני זורק את המעיל והז'קט שלי על הכיסא ומסוף המחשב שלי שורק לכיווני: יש לך הודעות. מה אתה אומר, חוכמולוג, תמיד יש לי הודעות. זה עניין קיומי: אם אין לי הודעות, זה אומר שמשהו מאוד לא בסדר עם העולם, או שמתּי והגעתי לגיהינום של בירוקרטים. (אני יליד הדור המקוון, שלא כמו כמה מהחליפות פה שדורשים מהמזכיר להדפיס הכול ומכתיבים את התשובות שלהם כדי שיוקלדו משמיעה ורק אז יישלחו). על השולחן שלי יש גם כוס קפה קרה ומגעילה, עם יותר מדי חלב; מרסיה שוב מפגינה יעילות מוגזמת. פתקית צהובה מתקמרת בתוכחה על אחת המקלדות שלי: פגישה 9:30 חדר ישיבות B4. לעזאזל ושוב לעזאזל, איך לא זכרתי את זה?

אני הולך לחדר ישיבות B4.

האור האדום דולק אז אני נוקש ומנפנף בתג שלי לפני שאני נכנס, רק למקרה שמחלקת ביטחון מתעניינת. בפנים, האוויר כחול; נראה כאילו אנדי עישן בשרשרת את הסיגריות הצרפתיות האיומות שלו במשך השעות האחרונות. “יו," אני אומר. “כולם כאן?"

בוריס החפרפרת מסתכל עליי במבט מאובן. “איחרת."

הארייט מנידה בראשה. “לא משנה." היא מארגנת את הניירת שלה בערמה מסודרת. “ישנּו טוב, מה?"

אני לוקח כיסא וצונח לתוכו. “התאחדתי עם הצמחייה במשך שש שעות אתמול בלילה. היו שלושה שברי ענן וגשם של צפרדעים קטנות ומאוד מבולבלות."

אנדי מכבה את הסיגריה ומתיישר בכיסא. “טוב, עכשיו אנחנו כאן..." הוא מסתכל בבוריס במבט שואל. בוריס מהנהן. אני מנסה לרוקן את פניי מכל הבעה: אני שונא כשזקני השבט מתחילים לשחק את תפקיד ההנהלה הקשוחה.

“בינגו." אנדי מחייך אליי. אני כמעט חוטף התקף לב על המקום. “אתה בא איתנו לפאב הלילה, בוב. השתייה עליי. קיבלנו מאה נקי על התוצאות, ‘כמעט טוב מאוד' על עבודת השטח, ובאופן כללי ‘טוב מאוד' על הביצוע."

“אה, הייתי בטוח שעשיתי באלגן כשנכנסתי - “

“לא. אם לא היית חשאי למחצה היית צריך לשרוף את הנעליים שלך, אבל חוץ מזה - בסדר. אפס עדים, מצאת את המטרה שלך, לא השארת כלום, וד"ר דנבר עומד לגלות שהוא מפוטר בשל קיצוצים ויצטרך למצוא עבודה קצת פחות רגישה." הוא מניד בראשו. “אין עוד הרבה מה להגיד, באמת."

“אבל השומר יכול היה - “

“השומר היה מודע היטב לפריצה המתוכננת, בוב. הוא לא עמד לזוז סנטימטר, וּודאי שלא לראות שום דבר חשוד או להפעיל את האזעקה, מחשש שיהיה פתאום מוקף בסוכנים שיגלו שהוא פריך והולך מצוין עם קטשופ."

“זה היה מאורגן מראש?" אני אומר בחוסר אמון.

בוריס מהנהן. “זה להיות מאורגן טוב."

“זה היה שווה את זה?" אני שואל. “כלומר, פשוט מחקתי את ששת חודשי העבודה האחרונים של איזה ממזר מסכן - “

בוריס נאנח בעצב ודוחף אליי מזכר רשמי. הוא ממוסגר בפסים אלכסוניים אדומים־צהובים, והמשפט סודי ביותר השמד לפני קריאה מוטבע על הכריכה. אני פותח אותו ומסתכל על הכותרת: הערות אחדות המובילות להוכחת שלמות פולינומיאלית ברשתות המילטוניאניות. ותת־הכותרת: דוח נכונות פורמאלית. אחד מהאורקלים מוכיחי המשפטים של המחלקה היה עסוק הלילה. “הוא שיחזר את התוצאה של טיורינג?"

“למרבה הצער," אומר בוריס.

הארייט מהנהנת. “אתה רוצה לדעת אם אתמול בלילה היה שווה את זה. הוא היה. אם לא היית מצליח, כנראה היינו צריכים לעבור לאמצעים רציניים יותר. זו תמיד אפשרות, לידיעתך, אבל באופן כללי אנחנו מנסים לטפל בעניינים כאלה ברמה הכי נמוכה שניתן."

אני מהנהן, סוגר את התיקייה ודוחף אותה לאורך השולחן בחזרה אל בוריס. “מה הלאה?"

“עמידה בזמנים," אומרת הארייט. “אני קצת מודאגת מהעובדה שלא יכולת להגיע בזמן לתחקור הבוקר. אתה באמת צריך להשתפר," היא מוסיפה. (אנדי, שלדעתי מבין בדיוק מה מניע אותי, שותק).

אני נועץ בה מבט. “עברו עליי שש שעות בעמידה בתוך שיח רטוב, ובפריצה לבניין. אחרי יום עבודה מלא שעבר בהכנות." אני רוכן קדימה ומתחיל להתחמם: “למקרה ששכחת, הייתי בעבודה בשמונה בבוקר אתמול, ואנדי ביקש ממני לעזור עם הדבר הזה בארבע אחר הצהריים. ניסית פעם לתפוס אוטובוס מקרוקסלי לאיסט אנד בשתיים בבוקר, כשאת ספוגה עד העצם, יורד גשם זלעפות והאנשים היחידים בתחנת האוטובוס חוץ ממך הם שודד ושיכור שמבקש לבלות אצלך את הלילה? אני סופר את זה בתור יום עבודה של עשרים שעות עם סיבוכים. רוצה שאני אגיש על זה הצהרת שעות נוספות?"

“טוב, היית צריך להתקשר קודם," היא אומרת בעוקצנות.

אני לא הולך לנצח פה, אבל אני גם לא חושב שהפסדתי נקודות. בכל אופן, לא שווה לי לריב עם מנהלת הקו שלי על זוטות. אני נשען אחורה בכיסא ומפהק, ומנסה לא להיחנק מעשן הסיגריות.

“הסעיף הבא על סדר היום," אומר אנדי. “מה לעשות עם ד"ר מלקולם דנבר. המאמר לפנינו מעיד על צורך בפעולות נוספות; אנחנו לא יכולים להשאיר אותו סתם פתוח לציבור. זה קרוב מדי ומסוכן מדי. אם הוא יפרסם אותו והתוצאות ישתחזרו, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מול חריגת מציאות מדרגה ראשונה תוך שבועות. אבל אנחנו גם לא יכולים לעשות את הטאטוא וניקוי הרגילים, כי מחלקת פיקוח תחתוך לנו את הביצים. אהם." הוא מסתכל על הארייט, ששפתיה הן קו דק ולא משועשע. “תכריח אותנו לעצור פעילות במשך חודשים ותשלח אותנו לסמינרים לטיפוח מוּדעוּת, למאותגרים רגישותית שבינינו." הוא רועד קלות, ואני שם לב לסרט האדום על הדש שלו; אנדי מתבזבז בעבודה שלו, אם כי - אם חושבים על זה - זו לא המשרה הכי שגרתית במגזר הציבורי. “למישהו יש הצעות? הצעות מועילות, בוב."

הארייט מנידה בראשה בתוכחה. בוריס פשוט יושב בלי לעשות כלום ומתנהג כמו בוריס. (בוריס הוא אחד מהשליחים המרושעים של אנגלטון; אני חושב שבגלגול הקודם הוא נפטר מאויבי המדינה עבור האוֹכרָנַה, או הגיש קפה לבֶּריָה. בימינו הוא סתם עושה חיקויים של חומת ברלין בתחקורים פנימיים). אנדי מתופף באצבעותיו על השולחן. “למה שלא נציע לו משרה?" אני שואל. הארייט מסבה את מבטה: היא מנהלת הקו שלי - באופן רשמי - והיא רוצה להבהיר שההצעה הזאת מגיעה ללא תמיכתה. “זה כאילו –" אני מושך בכתפיי, מנסה למצוא ניסוח משכנע. “הוא פיתח את משפט טיורינג־לאבקראפט מהעקרונות הראשוניים. לא הרבה אנשים יכולים לעשות את זה. אז יש לו שכל, זה די ברור. אני חושב שהוא עדיין חנון של תיאוריה טהורה, ולא עשה שום קישור למה שמשתמע מהיכולת להגדיר יחסים גיאומטריים נכונים בין צמתי כוח - אולי הוא עדיין חושב שזה הכול רק בדיחה. אין אזכור של די או האחרים, חוץ מאחד או שניים מהארקנה הקטנה על מדף הספרים שלו. זה אומר שלא נשקפת ממנו סכנה ישירה, ואנחנו יכולים להציע לו הזדמנות ללמוד ולפתח את הכישורים ותחומי העניין שלו בתחום חדש ומאתגר - כל עוד הוא מוכן להיכנס למעגל. ובשלב הזה הוא יהיה מכוסה בסעיף שלוש."

סעיף שלוש של חוק הסודות הרשמיים (1916) הוא הנשק העיקרי שלנו במלחמה האינסופית נגד דליפות מידע. הוא עבר בתקופת הפחד מפני מרגלים בעתות מלחמה - תקופה של פראנויה עמוקה וקיצונית - והוא אפילו יותר ביזארי ממה שרוב האנשים חושבים. ככל הידוע לציבור, לחוק הסודות הרשמיים יש רק שני סעיפים; זה בגלל שסעיף שלוש בעצמו מסווג סודי תחת התנאים של הסעיפים הקודמים, ועצם הידיעה על קיומו של סעיף שלוש - בלי שחתמתם עליו באופן רשמי - היא עבירה פלילית. לסעיף שלוש יש כל מיני הרשאות עסיסיות מוסתרות בתוכו כדי להקל על סוכנים חשאיים כמונו; זה שדה הסוואה בירוקרטי. כל דבר שהוא עשוי להתרחש מאחורי הווילון של סעיף שלוש, כאילו לא התרחש כלל. במינוח אמריקאי, אלה מבצעים חסויים.

“אם תחתים אותו על הסעיף, נצטרך למצוא לו משרה ותקציב," הארייט מאשימה.

“כן, אבל אני בטוח שהוא יהיה מועיל," אנדי פוטר את ההערה בעצלתיים. “בוריס, אכפת לך לשאול במחלקה שלך, לראות אם מישהו צריך מתמטיקאי או מומחה להצפנה או משהו? אני אערוך את המסמך ואעביר אותו לחבר המנהלים. הארייט, אם תוכלי להוסיף את זה לפרוטוקול. בוב, אני רוצה להחליף איתך מילה אחרי הישיבה, על עמידה בלוחות זמנים."

אוי חרא, אני חושב.

“עוד משהו? לא? הישיבה הסתיימה, חבר'ה."

ברגע שאנחנו לבד בחדר הישיבות, אנדי מניד בראשו. “זה לא היה חכם במיוחד מצדך, בוב, להכעיס ככה את הארייט."

“אני יודע." אני מושך בכתפיי. “פשוט כל פעם שאני רואה אותה אני מרגיש דחף לפזר לה מלח על הגב."

“כן, אבל טכנית היא מנהלת הקו שלך. ואני לא. מה שאומר שאתה אמור להתקשר אם אתה עומד לאחר לפגישה או להבריז ממנה, אחרת היא תפיל עליך מאה סוגים של חרא זוטר. ומכיוון שזאת תהיה זכותה, פניות להנהלה המטריציונית ויישוב סכסוכים לא יצילו אותך. היא תגרום להערכת הביצועים השנתית שלך להיראות כאילו זו המהפכה התרבותית, וכרגע הכרזת על עצמך בפניה כגלגול של היינריך הימלר. זה ברור לך?"

אני מתיישב חזרה. “ברור ללא צל של ספק בירוקרטי."

הוא מהנהן. “אני מזדהה איתך, בוב, באמת. אבל הארייט נמצאת תחת הרבה לחץ; יש לה הרבה פרויקטים באחריותה, והדבר האחרון שהיא צריכה זה לחכות שעתיים כי לא טרחת להשאיר לה הודעה קולית אתמול בלילה."

כשהוא מנסח את זה ככה, אני מתחיל להרגיש כמו חתיכת חרא - אפילו שאני יודע שמתמרנים אותי. “בסדר, אני אשתדל יותר להבא."

הוא נראה מעוּדד. “זה מה שרציתי לשמוע."

“אה־הא. עכשיו יש לי אשכול בייוולף חולה להחזיר מהמתים לפני שכל החרא עם מקבץ ה־PGP של יום שישי יתחיל. ואז אני צריך לכייל את הקוד שמייצר פרמוטציות טארוט, ולבצע בדיקת בטיחות לעוד אחד ממשחקי איסוף הקלפים המחורבנים האלה למקרה שחבורת אמנים מסוממים מאוסטין, טקסס, הצליחה איכשהו לייצר צומת ראשי. עוד משהו?"

“כנראה שלא," הוא ממלמל וקם. “אבל האם נהנית מההזדמנות לצאת ולמתוח קצת את הרגליים?"

“היה רטוב." אני קם ומתמתח. “חוץ מזה, טוב, זה היה שינוי מרענן. אבל אני שוקל ברצינות להגיש תצהיר שעות נוספות אם זה יקרה לעתים קרובות מדי. לא צחקתי כשדיברתי על הצפרדעים."

“טוב, אולי זה יקרה ואולי לא." הוא טופח לי על הכתף. “היית בסדר גמור אתמול בלילה, בוב. ואני מבין את הבעיה שלך עם הארייט. לגמרי במקרה יש מקום פנוי בקורס הכשרה בשבוע הבא; תוכל להתרחק ממנה קצת, ואני חושב שתהנה מזה."

“קורס הכשרה." אני מסתכל עליו. “במה? ניהול מערכות חלונות NT?"

הוא מניד בראשו. “דמונולוגיה חישובית למתחילים."

“אבל כבר עשיתי –"

“אני לא מצפה ממך ללמוד שום דבר בקורס, בוב. מה שאני רוצה זה שתפקח עין על המשתתפים האחרים."

“האחרים?"

הוא מחייך ללא חדווה. “אמרת שרצית לעבוד בשירות פעיל..."

אנחנו לא לבד, האמת נמצאת אי־שם, בלה בלה בלה. הסוג הזה של פראנויה פופולארית הוא ברובו שטות מוחלטת... רק שיש תולעת של אמת בלבו של כל תפוח בדיוני, וגם אם אין חייזרים במקפיא של בסיס חיל האוויר פאטרסון־רייט, העולם עדיין מלא בסוכנים חשאיים שייכנסו אליכם מהחלון וישמידו לכם את הדיסק הקשיח אם תגלו את המשפט המתמטי הלא נכון. (או גרוע מכך, אבל זאת כבר בעיה מסוג אחר, והטיפול בה נופל בחלקם של עמיתינו במחלקת מבצעי שטח).

לרוב העולם באמת עובד כמו שאנשים ששמם מתחיל בד"ר חושבים שהוא עובד. מולקולות עשויות מאטומים שעשויים מאלקטרונים, נויטרונים ופרוטונים - כששני האחרונים מורכבים בעצמם מקווארקים - וקווארקים עשויים מלפטו־קווארקים וכן הלאה. צבים כל הדרך למטה, כמו שאומרים. ואתה לא יכול למצוא את הגורם הראשוני הגדול ביותר של מספר מרובה ספרות בלי להקדיש לזה זמן השווה לכמה פעמים גיל היקום, או על־ידי שימוש במחשב קוואנטי (וזאת רמאות). ובאמת שאין אותות מיצורים תבוניים נעולים במדפי הקלטות בארֶסיבּוֹ, ובאמת שאין צלחות מעופפות במחסנים של אזור 51 (חוץ מפרויקט המחקר הסודי ביותר של חיל האוויר האמריקאי, וזה לא נחשב כי הן עדיין משתמשות בדלק מטוסים).

אבל זה לא כל הסיפור.

אני סבלתי כדי להשיג את הידע הזה, אז אני לא מתכוון לתמצת לכם אותו במשפט קליט אחד. אני חושב שמגיע לכם הסבר מפורט. לעזאזל, אני חושב שלכולם מגיע לדעת כמה שברירי הוא מבנה היקום באמת - אבל אף אחד לא הפקיד בידי את כתיבת החוקים, וזה רעיון רע מאוד להפר את מדיניות הביטחון של המכבסה. מפני שמחלקת הביטחון מורכבת מיצורים שממש לא כדאי שיתעצבנו עליכם - למעשה, ממש לא כדאי שהם בכלל ישימו לב לקיומכם.

בכל אופן, אני סבלתי כדי להשיג את הידע הזה, והנה מה שלמדתי. אני יכול לקשקש על קראולי ודי ומיסטיקנים לאורך העידנים, אבל בעיקרון, הרוב המוחלט של אלה הקוראים לעצמם מכשפים שווים לתחת. העניין הוא שרוב הכישוף המסורתי לא עובד. למעשה, כל זה יכול היה להיות לא רלוונטי אילולא משפט טיורינג - על שם אלן טיורינג, שעליו שמעתם אם אתם יודעים משהו על מחשבים.

הסוג הזה של כישוף עובד. למרבה הצער.

לא שמעתם על משפט טיורינג - לפחות לא בשמו - אלא אם כן אתם משלנו. טיורינג מעולם לא פרסם אותו; למעשה הוא מת באופן פתאומי מאוד, קצת אחרי שסיפר על דבר קיומו לחבר ותיק מתקופת המלחמה שכנראה לא היה צריך לבטוח בו. זו הייתה בו־זמנית ההצלחה הראשונה של המכבסה והאסון הגדול ביותר שקרה לה: בכנות, הם הפריזו בתגובתם באופן מחפיר, ועל הדרך גם הצליחו לשלול מעצמם את אחד המוחות המבריקים ביותר של זמנם.

בכל אופן, המשפט מתגלה מחדש אחת לכמה זמן מאז; הוא גם נמחק מחדש ביעילות, אם כי באופן קצת פחות אלים, כי אף אחד לא רוצה אותו שם בחוץ, איפה שאיזה פרחח קוד אלמוני עוד עלול לרסס אותו על כל קירות האינטרנט.

המשפט הוא פרצה בתיאוריית המספרים הדיסקרטיים, שבו־זמנית מפריכה את היפותזת צ'רץ'־טיורינג (הרימו את היד אם הבנתם את זה) וגרוע מכך, מאפשרת המרת בעיות בעלות שלמות לא־פולינומיאלית לכאלה בעלות שלמות פולינומיאלית. לזה יש כמה השלכות, החל בדפיקה מוחלטת של רוב אלגוריתמי ההצפנה - בתרגום: כל החשבון בנק שלכם הם להיות שייכים לנו - וכלה ביכולת ליצור חישובית עקומת גיאומטריית דהו־נה בזמן אמת.

הפרט האחרון הוא רק טיפה פחות מסוכן מלאפשר לכל חנון עם מחשב נייד לנופף במטה קסמים ולהפוך אותו לפצצת מימן לפי הזמנה. מפני שהיקום, אתם מבינים, עובד כמו שאתם חושבים שהוא עובד - חוץ מהבעיה הקטנה שהוא לא היקום היחיד שמדאיג אותנו. מידע יכול לדלוף מיקום אחד למשנהו. ובמספר ממש זעיר של יקומים אחרים ישנם דברים שמאזינים, ומדברים חזרה - ראו אל־האזרד, ניטשה, לאבקראפט, פו וכן הלאה. הרב־זוויתיים, כפי שאומרים, חיים בתחתית סט מנדלברוט, חוץ מאשר במקרים שבהם ההשבעה המתאימה מממלכת המתמטיקה האפלטונית - ממוחשבת או לא - מושכת אותם אלינו. (ואתם חשבתם שלהריץ את שומר המסך הפרקטלי ההוא יועיל למחשב שלכם?)

או, וציינתי כבר שדיירי היקומים האחרים הללו לא משחקים על־פי החוקים שלנו?

עצם הפתירה של משפטים מסוימים מעוררת גלים בעל־יקום האפלטוני. הזרימו הרבה חשמל דרך מעגל מכוונן בדייקנות בהתאם לפרמטרים הנכונים - שמוצאים בטבעיות בעקומה הגיאומטרית שציינתי, שאותה מוצאים בטבעיות מתוך משפט טיורינג - ותוכלו בעצם להעצים את הגלים הללו, עד שהם יקרעו חורים עצומים מחורבנים בזמן־חלל, ויאפשרו לפלחים חופפים של מציאויות שהן בדרך כלל נפרדות להתמזג. באמת לא כדאי לכם לעמוד בטווח פגיעה כשזה קורה.

ובגלל זה יש לנו את המכבסה...

אני חומק בחזרה למשרד שלי עם עצירה קצרה ליד מכונת הקפה, שממנה אני לוקח כוס של תבשיל שמנוני נתעב שמצפה את השיניים האחוריות שלי במעטה של זוהמה חלקלקה. שלושה מזכרים סודיים מחכים לי בשפופרת האוויר הנעולה, אחד מהם על שימוש בלתי נאות במשחת שיניים ממשלתית. מאה שלושים ושתיים הודעות דואר אלקטרוני מחכות שאקרא אותן. ובצד השני של הבניין יש אשכול בייוולף מקולקל שמחכה שאני אתקין לו מרכזת חדשה ואאתחל אותו כדי שיוכל להצטרף שוב לכנופיית פורצי הצפנים שלנו. זאת אשמתי המלאה, כאיש המחשבים המחלקתי: כשהמכונות מתקלקלות, אני מנפנף בתרנגולת המתה שלי וכותב מילות וודו על המקלדות שלהן עד שהן חוזרות לפעול. זה אומר שהאנשים שקלקלו אותן מלכתחילה ממשיכים לקרוא לי חזרה ולהאשים אותי בכל פעם שמשהו שוב משתבש באשמתם. אז נחשו למה אני מקדיש את תשומת לבי קודם כול? ניחשתם נכון: לקיר בגוני ירוק חיוור וקרם מוסדי שמאחורי המסך שלי. אני לא יכול להכריח את עצמי אפילו לקרוא את ההודעות שלי לפני שאני מאפשר לעצמי חמש דקות טובות של בהייה בכלום. יש לי הרגשה רעה בקשר להיום, אם כי אני לא מוצא שום אסון ספציפי על הכוונת שלי; זה עומד להיות עוד איזה יום שישי השלושה־עשר טיפוסי, אפילו שזה בעצם יום רביעי השבעה־עשר, וגשום.

כדי להתחיל את היום, הנה הודעה מקסימה ממהרי, שכובסה דרך אחד מחשבונות השלח־ושכח שלי. (חסר לכם שמחלקת פיקוח תתפוס אתכם שולחים או מקבלים הודעות פרטיות בעבודה, ולכן אני לא נתפס. מכיוון שאני זה שבנה את הפייר־וול המחלקתי, זה לא מאוד קשה). בן זונה מגעיל שכמוך, שלא תעז להראות את הפרצוף שלך אצלי שוב. הו כן, כאילו שאני אחזור לשם! הפעם האחרונה שהייתי בדירה שבה היא מתגוררת כרגע הייתה בסוף השבוע, כשהיא לא הייתה שם, כדי לקחת חזרה את שפופרת משחת השיניים הממשלתית שלי. איכשהו הצלחתי להתנגד לדחף למרוח הצעות מגונות על המראה בשירותים שלה, כמו שהיא עשתה כשהיא באה להחרים את הסטריאו שלי. אולי זו הייתה טעות מצדי.

ההודעה הבאה: חוזר על חופשת מחלה חתום (דיגיטלית) על־ידי הארייט, שמציין שאם נלקחת יותר ממחצית השעה של חופשת מחלה, יש להביא אישור מרופא, רצוי מראש. (למה אני מרגיש כאב ראש מתפתח?)

ההודעה השלישית היא תחינה מפרד ממחלקת חשבונאות - בעקרון הוא לוזר שלחוסר מזלי חייכתי אליו בפעם האחרונה שהייתי בתורנות גיהינום תמיכה טכנית: “הצילו, אני כבר לא יכול להריץ את הקבצים שלי." פרד מתמחה בקושי באומנות הגבוהה של כפתור ההדלקה/כיבוי, אבל מוכשר מספיק עם גיליונות אלקטרוניים כדי לסכן את המשכורת שלכם. בפעם האחרונה שקיבלתי ממנו הודעה התברר שהוא התקין מחדש גרסה מוקדמת יותר של כמה דברים קטנים אבל חיוניים על הדיסק הקשיח שלו ודפק בזה את הכול, ועדיין הייתה לו החוצפה לשלוח בדיחות נושאות וירוסים לכל המשרד. (אני מקפיץ את בקשת העזרה לגיהינום התמיכה הטכנית, שם התורן הנוכחי יתמודד עם הבעיה ויקלל אותי בלהט על כך שניסיתי לעזור לפרד).

אני מבלה עוד מקטע של חמש דקות בבהייה בצבע הקרם המתקלף של הקיר מאחורי המסך שלי. הראש שלי פועם עכשיו בכאב, ובגלל הוראות בטיחות וגהות כאלה ואחרות אין אפילו כדור אספירין בכל המתחם. אחרי הכישלון המטופש אתמול בלילה אני לא מצליח לגייס אפילו טיפת מוטיבציה: יש לי תחושת בטן איומה שאם אשאר הכול רק ימשיך וידרדר. חוץ מזה, עבדתי אתמול מספיק שעות נוספות לכסות שני ימי עבודה רגילים, התקנון אומר שמותר לי לקחת חופשה בגין זאת, ספר העזרה העצמית שלי טוען שאני עדיין אמור להיות באבל על אוגר המחמד שלי ואשכול הבייוולף יכול ללכת להזדיין.

אני מתנתק מהמסוף המאובטח ובורח הביתה מוקדם: כספי המיסים שלכם בפעולה.

עכשיו שמונה בערב ועדיין יש לי כאב ראש. בינתיים פינקי נמצא למטה במרתף, מכין מתקפה נוספת על חוקי הטבע.

מערכת הקולנוע הביתי בשאטו קת'ולהו - בית החנונים שאני חולק עם פינקי ומוח, שגם הם עובדים במכבסה - היא ממתק אמיתי, שהותקן על־ידי פינקי בניסיון נואש לצמצם את תדירות הפסיכוזה היצירתית בבית. אני חושב שזה קרה במהלך אחד מהתקפי השפיות הנדירים שלו. הערמה מכילה ממיר דיגיטלי, צלחת לוויין, סוני פלייסטיישן ורסיבר אינטרנט־טלוויזיה תוצרת בית שמוח אלתר במהלך חצי שעה של שעמום. כל זה רובץ בפינה הנגדית לספת קורדרוי בצבע בז', כמו פסל פוסטמודרני בשחור מטאלי המוחזק בחתיכה אחת בספגטי של חיווט; מטרתו לספק אזור של רוגע שאפשר להתמוטט בו אחרי יום עבודה ארוך שבו אנחנו עוברים אחד־אחד על אתרי ניו אייג' למקרה שהם המציאו משהו מסוכן. כשעובדים בחשיבה אפשר לחטוף נקע רציני במוח: אם אתם לא מפציצים את עצמכם בבירה וסמים או רואים זבל בטלוויזיה ושרים בקולי קולות מדי פעם, בסוף תתחילו לחשוב שאתם סוניק הקיפוד ושגברת סימפסון הזקנה מעבר לרחוב היא זנבות. יכול להיות לא נעים, במיוחד אם אתם בדיוק עוברים הערכה במחלקת ביטחון באותו רגע.

אני בוהה בקופסה עם פחית בירה ביד וקרטון פיצה על הברכיים, צופה בדברים זזים מהר ומתפוצצים בערוץ דיסקברי, ופתאום נשמע מתחת לשטיח צליל גניחה איום. בהתחלה אני מתעלם ממנו כי התוכנית שמשודרת כרגע היא דרמה דוקומנטרית על התרסקות מטוס מחרידה במיוחד, אבל כשהצליל נמשך כמה שניות אני מבין שאפילו הסטריאו האפוקליפטי של פינקי לא יכול לעבוד בעוצמה כזו, ואם אני לא אעשה משהו בקשר לזה אולי אני איעלם דרך לוחות הרצפה. אז אני קם בחוסר יציבות ומזגזג אל המטבח. דלת המרתף פתוחה לרווחה והאור דולק והרעש מגיע מלמטה; אני תופס את המטף ומתקדם. יש ריח אוזון מבשר רעות...

שאטו קת'ולהו הוא בית קרקע מאמצע התקופה הוויקטוריאנית, מעון לונדוני אנונימי שייחודו העיקרי הוא שיש לו שלושה חדרי מרתף ואישור שיכון מהמכבסה, מה שאומר שכנראה אין בו מכשירי האזנה נסתרים של הק־ג־ב הסי־איי־אי או אויבינו באמ־איי6. בסך הכול יש בו ארבעה חדרי שינה זוגיים, כל אחד עם מנעול על הדלת, פלוס מטבח, סלון, פינת אוכל וחדר אמבטיה משותף. הצנרת מגרגרת בלילות באופן מבשר רעות; השטיח הוא הדפס פייזלי מזן הזוי ומחריד במיוחד שהיה שיא האופנה בסביבות 1880, וחוה תחייה מחודשת ולא מוצדקת בסביבות 1980 בקרב בעלי בית קמצנים.

כשעברנו לפה אחד מהמרתפים היה מלא בעצי הסקה, השני הכיל שתי מסגרות אופניים מחלידות וגללי חתולים חנוטים ובשלישי היו בדלי נרות שרופים וכוכב מחומש מצויר בגיר כחול על הרצפה. האותות היו לטובתנו: הבית היה בדיוק בקודקוד של משולש שווה צלעות של רחובות, מיושר לכיוון מזרח־מערב, ואנטנות טלוויזיה לא חסמו את הגג הדרומי. מוח, שהעמיד פנים שהוא מטריד־אל, הצליח להשיג לנו עשרה אחוז הנחה בתמורה לביצוע גירוש שדים בבניין אחרי ששכנע את מר חוסיין שלהיסטוריה של פעילות פאגאנית יכולה להיות השפעה שלילית חזקה על הרווחים שלו בשוק השכרת הנדל"ן. (קשקוש מוחלט, אבל רווחי). המקדש לשעבר הוא עכשיו המרחב של פינקי, ואם מר חוסיין היה רואה אותו הוא כנראה היה חוטף התקף לב. זה לא החיווט החשוד למראה, או שלושת ארונות המדפים שכל אחד מהם בגובה שני מטר ומכילים את מרכזיית הטלפוניה מדגם סטוג'ר של פינקי, ענתיקה משנות ה־50, שגורמים לו להיראות מבהיל כל־כך: הבעיה הגדולה יותר היא שפינקי החליף את ציור הגיר החובבני בסדנת אופטיקה תוצרת בית, מערך מפצלי קרניים מכויל היטב וחמש מנסרות, שמשדרגים את הסיאנס החובבני לתפקודיות מלאה.

(כן, זה כוכב מחומש. כן, הוא משתמש בספק כוח תעשייתי של חמישים קילו וולט וקבלים עצומים ממש כדי להפעיל את הלייזר. כן, זה עור שנפשט מעז על המתלה ופיצה חצי אכולה שמסתובבת ב־33 סיבובים לדקה על נגן תקליטים מדגם לין סונדק. זה מה שקורה כשחולקים בית עם פינקי ומוח: אמרתי שזה בית של חנונים, ושכולנו עובדים במכבסה, אז אנחנו מדברים על בית של חנונים מאוד ייחודיים ומוזרים - על־טבעיים, למעשה).

ריח האוזון והרשרוש מבשר הרעות נבעו מספק הכוח התעשייתי. צליל הגניחה/צווחה בקע מהרמקולים (מונוליתים שחורים מאסכולת 2001: אודיסאה בחלל של הנדסת מערכות השמע). אני מתגנב על קצות האצבעות לאורך הקיר הנגדי לספק ומרים את המיקרופון השוכב מול הרמקול השמאלי, ואז מנתק את הכבל במשיכה חדה; יש פרץ של רעש מחריש אוזניים, ואז הפידבק מפסיק. איפה מוח, לעזאזל? אני מביט על הספק. יש בתוכו הבזקים בכחול לבן שגורמים ללב שלי לצנוח. אילו זה היה כל בית אחר הייתי הולך ללוח החשמל המרכזי ומכבה את הפחת, אבל ליד הדבר הזה יש כמה קבלים בגודל של מכונות כביסה קטנות ולא בא לי לנסות לנצור אותם במרתף חשוך. אני מניף את המטף - מכל גז הלון לא מאוד חוקי אבל נחוץ במשק בית זה - ומתקדם. המפסק הראשי הוא ידית עצומה על הארון שמעל הספק. יש לידה כיסא עץ; אני מרים אותו, ותוך שאני מחזיק את המשענת, אני משתמש באחת הרגליים כדי לדחוף את הידית.

יש צליל קלאנק רם ובו־זמנית באנג מכיוון הספק. אופס, אני מניח שצריך לתת לקסם להתנדף. אני זורק את הכיסא, מוציא את הנצרה מהמטף ופותח באש, ונזכר להתרחק ככל האפשר מהקבלים. (אפשר להשאיר אותם עם מגעים חשופים והם יצברו חשמל סטטי מהאוויר; אחרי חצי שעה, אם תתקעו בהם קצה של מברג תקוו שידית המברג מבודדת היטב, כי אף־על־פי שתצטרכו מברג חדש בכל מקרה, אם הבידוד פגום תצטרכו גם כמה אצבעות חדשות).

העשן יוצר באוויר סליל דק ומתאסף לצורה לא טבעית של דונאט מושלם מתחת לנורה היחידה המתנדנדת. צחוק עמום מהדהד מהרמקולים.

“מה עשית איתו?" אני צועק, שוכח שהמיקרופון לא מחובר. הכוכב המחומש על שולחן העבודה כבוי וריק, אבל התווית על הצנצנת שלידו אומרת והרי אבק ואפר מקבר פרעה מימים ימימה (רכוש המשרפה ברחוב ווינצ'סטר) ולא צריך להיות מעלה באוב כדי להבין מה זה אומר.

“עשיתי עם מי?"

אני קופץ כל־כך גבוה שאני כמעט חובט את הראש בתקרה. פינקי עומד בדלת, מחזיק ביד אחת את הג'ינס שלו שלא ייפול ונראה מעוצבן.

“חרבנתי," הוא אומר. “מה הקטע?"

אני מצביע על ספק הכוח, ללא אומר.

“לא –" הוא עוצר. מרים את שתי הידיים ומושך בשערו הדליל. “הקבלים שלי! חתיכת בן־זונה!"

“בפעם הבאה שאתה מנסה לשרוף את הבית, ו/או לזמן תפלצת חסרת־שם מתהומות הנשייה בלי מיגון תואם, למה שלא תזהיר אותי כדי שאני אוכל למצוא יבשת אחרת לעבור אליה?"

“הם עלו חמישים פאונד כל אחד בקֶמְדֶן מרקט!" הוא רוכן אל הספק בדאגה, אבל לא במספיק דאגה כדי לגעת בו בלי כפפות מבודדות.

“לא משנה. הדבר הראשון ששמעתי היה יללת הפידבק. אם אתה לא מכבה את הדבר הזה לפני שאתה הולך לטפל בצרכים הטבעיים שלך, שלא יפתיע אותך אם הטבע יעשה את שלו."

“חרא." הוא מניד בראשו. “אני יכול לשאול את סמן הלייזר שלך?"

אני עולה במדרגות במטרה להמשיך לצפות בתוכנית התרסקות המטוס שלי. במקרים כאלה אני באמת חושב שאני צריך למצוא לעצמי שותפים לדירה מאיכות גבוהה יותר - אילו רק מאגר השותפים בעלי סיווג ביטחוני היה גדול יותר.