הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
3
8
גם ב - Kindle
תולעת משי

במקום 44 

28.6 

תולעת משי


דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
3
8

במקום 44 

28.6 

במקום 44 

28.6 

תג: בלשים
גודל (עמ'): 473
מו"ל: ידיעות ספרים, ספרי עליית הגג

תקציר

כאשר הסופר אואֶן קְוַויין נעדר מביתו כבר כמה ימים, פונה אשתו אל הבלש הפרטי קוֹרְמוֹרַן סְטְרַייק ומבקשת ממנו למצוא אותו. אבל ככל שמתקדמת החקירה מתברר לסטרייק שלא מדובר בעוד סיפור על בעל שרצה קצת חופש מהחיים. זמן לא רב לפני כן השלים קוויין כתיבת רומן המציג כמעט את כל מכריו באור אכזרי וגרוטסקי. אם הספר יֵצא לאור, ייהרסו חייהם של לא מעט אנשים. כמה מהם בהחלט היו שמחים להשתיק אותו.

וכשנמצאת גופתו של קוויין אחרי שנרצח באכזריות מצמררת, ולא פחות מכך, מוזרה להחריד, פותח סטרייק במרוץ נגד השעון כדי להבין את המניעים של הרוצח. ורוצח כזה סטרייק עוד לא פגש...

תולעת משי, שהיה לרב־מכר עולמי מייד עם הופעתו, הוא הספר השני בסידרה עטורת השבחים על עלילות הבלש קורמורן סטרייק והעוזרת הצעירה והנחושה שלו, רוֹבּין אֵלָקוֹט. קדם לו רב־המכר קריאת הקוקייה, שניהם מאת ג'יי.קיי. רולינג, הכותבת בשם העט רוברט גלבריית.

"מותחן נפלא, מלוטש...תעלומה גאונית." Sunday Mirror

"פשוט קריאה מעולה!" Daily Telegraph

המשך קריאה
  • ISBN: 3625131
  • גודל (עמ'): 473
  • מו"ל: ידיעות ספרים, ספרי עליית הגג
  • יצא לאור ב-: 15/11/2017
  • שם המחבר: רוברט גלבריית
  • תורגם ע"י: אמיר צוקרמן

1

שאלה

על מה אתה מתקיים?

תשובה

על שינה מקוטעת.

תומס דקר, החייל הספרדי האציל

"אני מאוד מקווה, סְטְרַייק," אמר הקול הצרוד בעברו האחר של הקו, "שמישהו ממש מפורסם התפגר."

הגבר גדל המידות והלא מגולח שפסע בכבדות בחושך שלפני עלות השחר, והידק את הטלפון בחוזקה לאוזנו, חייך חיוך רחב.

"זה פחות או יותר הכיוון."

"עכשיו שש בבוקר, לכל הרוחות."

"שש וָחצי, אבל אם אתה רוצה את מה שיש לי תצטרך לבוא ולקחת את זה," אמר קוֹרְמוֹרַן סְטְרַייק. אני לא רחוק ממך. יש בֵּית -"

"איך אתה יודע איפה אני גר?" דרש הקול לדעת.

"סיפרת לי," אמר סטרייק והשניק פיהוק. "אתה מוכר את הדירה שלך."

"אה," אמר האחר, והתרצה. "זיכרון טוב."

"יש בית קפה שפתוח עשרים ואר -"

"תעזוב אותי משטויות. תעבור במשרד אחר כך -"

"קוּלְפֵּפֶּר, יש לי עוד לקוח בבוקר, הוא משלם יותר טוב ממך והייתי ער כל הלילה. אם אתה הולך להשתמש בזה, אתה צריך את זה עכשיו."

גניחה. סטרייק שמע רחש סדינים.

"כדאי מאוד שזה באמת יהיה חתיכת פיצוץ."

"קפה סְמיתפילְד בלוֹנְג לֵיין," אמר סטרייק וניתק.

הילוכו המקרטע קלות ניכר ככל שהתקדם בירידה לכיוון שוק סְמיתפילְד, שבחשכה החורפית נראה כגוש אחד, מלבן עצום בגודלו של מקדש בשרים ויקטוריאני, שבכל ימות השבוע, למן השעה ארבע בבוקר, היו פורקים בו בשר בעלי חיים, כפי שעשו מאות בשנים, מבתרים, אורזים ומוכרים לקצבים ולמסעדות ברחבי לונדון. סטרייק שמע קולות באפלולית, הוראות שניתנו בצעקות, ונהמות מנועים וצפצופי התראה של משאיות שנסעו לאחור ופרקו את הבהמות השחוטות. כשפנה בלוֹנְג לֵיין, היה פשוט עוד אחד מבין גברים רבים, עטופים היטב מפני הקור, ששׂמו פניהם בצעדים נמרצים לענייני תחילת השבוע.

שליחים במעילים זוהרים חפנו כוסות תה גדולות בידיים עטויות כפפות, מתגודדים תחת גְריפין1 אבן שניצב על משמרתו בפינה של מבנה השוק. בעברו האחר של הרחוב, זוהר כמו אח מבוערת על רקע החשכה מסביב, היה קפה סמיתפילד, פתוח עשרים וארבע שעות ביממה, מסתור קוּפסתי של חמימות ואוכל שמנוני.

בבית הקפה לא היו שירותים, רק סידור משותף עם סוכנות הימורים של לַדְבְּרוֹקס ששכנה במרחק כמה חנויות. הם יפתחו רק בעוד שלוש שעות, וסטרייק פנה אפוא לסמטה צדדית חשוכה, עצר בפתח דלת ורוקן את שלפוחיתו התפוחה מקפה חלש שנלגם לאורכו של ליל עבודה. בעונג השמור רק למי שחווה התאמצות עד מעבר לקצה גבול היכולת הגופנית, הוא נכנס סוף-סוף, תשוש ורעב, אל החלל הדחוס אדים עתירי שומן של ביצים וקותלי חזיר מיטגנים.

שני גברים בז'קט פְליס ובמעיל גשם פינו זה עתה שולחן. סטרייק תימרן את כל גודלו אל תוך המרווח הקטן, וצנח בחרחור שבע רצון על הכיסא הקשה העשוי עץ ופלדה. כמעט לפני שביקש הציב לפניו בעל הבית האיטלקי תה בספל לבן וגבוה ולצידו משולשי לחם לבן מרוחים בחמאה. בתוך חמש דקות כבר נחה לפניו צלחת מוארכת גדולה ובה ארוחת בוקר אנגלית מלאה.

סטרייק התמזג היטב בין הגברים החסונים שהרעימו את דרכם אל תוך בית הקפה וממנו. הוא היה גדל מידות וכהה, בעל שיער מתולתל קצר וסמיך שכבר נסוג מעט במרומי הראש, ומצח מקומר שסוכך על אף רחב של מתאגרף ועל גבות זעופות, עבותות. לסתו הוכתמה בזיפי זקן, וצלליות בצבע של חבּורות הרחיבו את עיניו הכהות. הוא אכל, בוהה בחולמנות במבנה השוק שממול. קמרון הכניסה הקרוב ביותר, מספר שתיים, לבש צורה ממשית ככל שהתפזרה החשכה: פני אבן חמורות, עתיקות ומזוקנות, השיבו על מבטו, לטשו בו עיניים מעבר לפתח. האם היה פעם אֵל של בהמות שחוטות?

הוא בדיוק התחיל לאכול את הנקניקיות, ואז דוֹמיניק קוּלְפֵּפֶּר הגיע. העיתונאי היה גבוה כמעט כמו סטרייק, אבל רזה, ובעל עור פנים של נער מקהלה. חוסר איזון משונה, כאילו סובבו את פניו בחוזקה כנגד כיוון השעון, מנע ממנו להיות יפה כנערה.

"אני מאוד מקווה שזה משהו טוב," אמר קולפפר כשהתיישב, הסיר את הכפפות וסקר במבט חטוף, כמעט בחשד, את בית הקפה.

"רוצה לאכול משהו?" שאל סטרייק בפה מלא נקניקייה.

"לא," אמר קולפפר.

"מעדיף לחכות שיהיו קרואסונים?" שאל סטרייק בחיוך רחב.

"לך תזדיין, סטרייק."

היה קל, במידה מעוררת חמלה כמעט, לעלות על העצבים של תלמיד בית הספר הפרטי לשעבר, שהזמין תה בארשת של התרסה גלויה, וקרא "אחי" (כפי שציין לעצמו סטרייק המשועשע) למלצר האדיש.

"נו?" דחק קולפפר, ידיו הארוכות והחיוורות אוחזות בספל החם.

סטרייק טמן את היד בכיס המעיל, הוציא מעטפה והחליק אותה אל הצד השני של השולחן. קולפפר שלף את תכולתה והתחיל לקרוא.

"לעזאזל," אמר בשקט אחרי כמה זמן. הוא ריפרף בקדחתנות על פני הניירות, שכמה מהם כוסו בכתב היד של סטרייק. "מאיפה השגת את זה, לכל הרוחות?"

סטרייק, בפה מלא נקניקייה, תקע אצבע באחד הניירות, שכתובת של משרד כלשהו היתה משורבטת עליו.

"העוזרת האישית המאוד מחוממת שלו," אמר אחרי שבלע סוף-סוף. "הוא תוקע אותה, וגם את השתיים האחרות שאתה כבר יודע עליהן. עכשיו היא קלטה שהיא לא הולכת להיות ליידי פַּרְקֶר הבאה."

"איך לכל הרוחות גילית את זה?" שאל קולפפר ונעץ בסטרייק מבט מעל לניירות הרועדים שבידיו הנרגשות.

"עבודת בלשות," ליעלע סטרייק מבעד לעוד חתיכת נקניקייה. "חבר'ה מהסוג שלך היו עושים את זה פעם, לפני שהתחלתם להוציא עבודות למיקוּר חוץ אצל טיפוסים כמוני, לא ככה? אבל היא צריכה לקחת בחשבון את סיכויי התעסוקה שלה בעתיד, קולפפר, אז היא לא רוצה להופיע בכתבה, בסדר?"

קולפפר נחר בבוז.

"היא היתה צריכה לחשוב על זה לפני שהיא גנבה -"

בתנועה זריזה שָלָה סטרייק את הניירות מבין אצבעות העיתונאי.

"היא לא גנבה את זה. הוא נתן לה להדפיס לו את כל זה להיום אחרי הצהריים. הדבר היחיד שהיא עשתה הוא להראות את זה לי. אבל אם אתה הולך עכשיו למרוח את החיים הפרטיים שלה בכל העיתונים, קולפפר, אני אקח את זה בחזרה."

"קפוץ לי," אמר קולפפר, וניסה לחטוף את הראיה להעלמת מס סיטונית, שנלפתה בידו השעירה של סטרייק. "בסדר, נשאיר אותה מחוץ לעניין. אבל הוא יֵדע מאיפה השגנו את זה. הוא לא טמבל גמור."

"מה הוא יעשה? יסחב אותה לבית משפט, כדי שתוכל לשפוך שם את כל שאר העניינים המפוקפקים שהיא היתה עדה להם בחמש השנים האחרונות?"

"כן, בסדר," נאנח קולפפר אחרי הרהור קצר. "תן אותם. אני אשאיר אותה מחוץ לסיפור, אבל אני אצטרך לדבר איתה, לא? לבדוק שהכול כשר."

"הכול פה כשר. אתה לא צריך לדבר איתה," אמר סטרייק בנימה שלא השאירה מקום לערעור.

האישה הנבגדת והמרירה, השיכורה מתשוקה והרועדת מפחד שממנה נפרד זה עתה, לא תגמור טוב אם תיפגש לבדה עם קולפפר. מתוך תאווה פראית לנקום בגבר שהבטיח לה חתונה וילדים, היא עלולה להזיק ללא תקנה לעצמה ולסיכויים שלה בעתיד. סטרייק לא נדרש לזמן רב כדי לרכוש את אמונה. היא היתה בת ארבעים ושתיים כמעט; כבר חשבה שתהיה אֵם ילדיו של לורד פַּרְקֶר, ועכשיו נאחזה להיטות לראות דם. סטרייק ישב איתה כמה שעות, הקשיב לסיפור ההתאהבות העיוורת שלה, צפה בה מתהלכת כה וכה בדמעות בסלון ביתה, מתנדנדת לפנים ולאחור על הספה, מכה במצחה. בסוף היא הסכימה: בגידה שסימלה את קבורת כל תקוותיה.

"אתה משאיר אותה מחוץ לזה, כן?" אמר סטרייק, שאחז את הניירות בחוזקה באגרוף שהיה כמעט כפול בגודלו מהאגרוף של קולפפר. "בכל מקרה, זה חתיכת סיפור ענקי גם בלעדיה."

קולפפר היסס רגע והעווה את פניו, ואז נכנע ללחץ.

"כן, בסדר. תן לי אותם."

העיתונאי תחב את ההצהרות לכיס פנימי ולגם בחיפזון מן התה. נראָה שהתרעומת הרגעית שחש כלפי סטרייק נמוגה לנוכח התקווה המזהירה לקעקע את שמו הטוב של בן אצולה בריטי.

"לורד פרקר מפֵּניוֶול," הוא סינן באושר, "הפעם באמת נדפקת, אחי."

"אני מאמין שבעל הבית שלך יכסה את זה?" שאל סטרייק כשהחשבון נחת ביניהם.

"כן, כן..."

קולפפר זרק שטר של עשר לירות על השולחן ושני הגברים יצאו יחד מבית הקפה. סטרייק הדליק סיגריה ברגע שהדלת נסגרה בתנופה מאחוריהם.

"איך שיכנעת אותה לדבר?" שאל קולפפר כשהשניים התחילו ללכת יחד בקור, עוברים על פני משאיות ואופנועים שעדיין עשו את דרכם אל השוק וממנו.

"הקשבתי," אמר סטרייק.

קולפפר ליכסן אליו מבט.

"כל שאר הבלשים הפרטיים שאני עובד איתם עסוקים בפריצה להודעות טקסט."

"לא חוקי," אמר סטרייק ונשף עשן אל החשכה המתפזרת.

"אז איך -?"

"אתה מגן על המקורות שלך ואני אגן על שלי."

הם הלכו בשתיקה חמישים מטר, והצליעה של סטרייק בלטה יותר ויותר בכל צעד.

"זה הולך להיות ענק. ענק," התמוגג קולפפר. "החרא הזקן והצבוע הזה מטרטר כל הזמן על רדיפת הבצע של התאגידים, והוא מחביא עשרים מיליון באיי קיימן..."

"אני שמח שאתה מרוצה," אמר סטרייק. "תקבל את החשבונית באי-מייל."

קולפפר ליכסן לעברו עוד מבט.

"ראית את הבן של טום ג'ונס בעיתון בשבוע שעבר?" שאל.

"טום ג'ונס?"

"זמר וולשי," אמר קולפפר.

"אה, הוא," אמר סטרייק בלי התלהבות. "הכרתי טום ג'ונס אחד בצבא."

"ראית את הכתבה?"

"לא."

"הוא נתן ריאיון ארוך ונחמד. אומר שהוא אף פעם לא פגש את אבא שלו, בחיים לא שמע ממנו מילה. אני מתערב שהוא קיבל יותר מהחשבון שאתה הולך להגיש."

"עוד לא ראית את החשבונית שלי," אמר סטרייק.

"רק רציתי להגיד. ריאיון קטן ונחמד, והיית יכול לקחת כמה לילות חופש מכל מיני פגישות עם מזכירות."

"תפסיק להציע את זה, קולפפר," אמר סטרייק, "או שאני אצטרך להפסיק לעבוד בשבילך."

"ברור שאני יכול לפרסם את הכתבה גם ככה," אמר קולפפר. "הבן שכוכב הרוק מתכחש לו הוא גיבור מלחמה, מעולם לא הכיר את אביו, עובד כבלש פר -"

"שמעתי שגם לשלוח אנשים לפרוץ לטלפונים זה לא חוקי."

בקצה רחוב לוֹנְג לֵיין הם האטו ונעמדו זה מול זה. קולפפר פלט צחוק עצבני.

"אז אני אחכה לחשבונית שלך."

"מתאים לי."

הם פנו בכיוונים שונים, וסטרייק צעד אל תחנת הרכבת התחתית.

"סטרייק!" הקול של קולפפר הידהד בחשכה מאחוריו. "זיינת אותה?"

"קולפפר - אני מחכה בקוצר רוח לקרוא את הכתבה," צעק סטרייק בלאות, בלי להפנות את הראש.

הוא צלע אל הכניסה האפלולית לתחנה ונעלם מעיניו של קולפפר.