הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
17 דירוגים
3.4
ממוצע
1
1
2
5
3
2
4
4
5
5
5
גם ב - Kindle
תאיר - המסע של אילנה ראדה
42 

תאיר - המסע של אילנה ראדה


דרג ספר זה מתוך 5
17 דירוגים
3.4
ממוצע
1
1
2
5
3
2
4
4
5
5
5
42 
42 

תקציר

יותר מעשור לאחר רצח בתה תאיר ז"ל, אילנה ראדה שבה אחורה בזמן אל המשפחה המאושרת שהקימה יחד עם בעלה שמואל ז"ל ואל יום הרצח, בדרך לגילוי האמת בנוגע לרצח בתה. אמת, שלתפיסתה ייתכן שלעולם לא תתגלה. זהו סיפורן של שתי גיבורות – אם ובתה – האחת נרצחה והשנייה ממשיכה לחיות עבורה ולחשוף גילויים דרמטיים מהפרשה שמסעירה את המדינה כבר יותר מעשור. העיתונאית שרון רופא אופיר מלווה ומסקרת את פרשת הרצח של תאיר ראדה מראשיתה. מאז הרצח היא פרסמה עשרות כתבות אודות הרצח ואף הפכה לחברת המשפחה.

  • ISBN: 3625844
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 02/05/2018
  • שם המחבר: שרון רופא אופיר

פרק ראשון

ממעמקים

"

22.11.06. סיפור אהבה 4: "הוא אמר שהוא רוצה, אבל לא משהו רציני, סתמי. לא קשר מחייב, לא חברות, סתם בשביל הכיף. זה ממש לא שימח אותי. הוא רצה אותי רק בגלל הגוף ואיך שאני נראית. פעם חשבתי איזה כיף שמישהו אומר לך שאת יפה, שאת מושכת. נכון, זה באמת עושה הרגשה טובה. אבל כשמישהו אומר לך שהוא רוצה אותך בגלל היופי ולא בגלל הפנימיות שלך זה מעליב, שהוא אפילו לא רוצה להכיר אותך. זה לא מעניין אותו. את רוצה כל כך לצעוק לו 'אני אוהבת אותך', אני לא רוצה סתם משהו סתמי. זה פוגע. למה אתה לא רוצה משהו רציני? אתה מאכזב, חשבתי שאתה רציני, שאתה לא כמו כולם. ממש אכזבת אותי! אל תדאג, יום עוד יבוא ותחשוב אחרת. אתה תראה. יום יבוא ואתה תרצה אותי, אבל לא משהו סתמי, משהו רציני. באמת תתאהב בי, ואז אני אפגע בך, כמו שאף אחת לא תפגע. העולם הוא עגול, הגלגל מסתובב ותשלם בגדול!" (תאיר ראדה, סיפור קצר שכתבה כשבועיים לפני שנרצחה).

"

כמה שבועות לפני שהרע מכול קרה, הורידה תאיר למכשיר הטלפון הנייד שלי את "ממעמקים", שירו של עידן רייכל. "מי ייתן חייו ישימם מתחתייך, מי כעפר לרגלייך יחיה, מי יאהבך עוד מכל אוהבייך, מי מכל רוח רעה יצילך, ממעמקים". לא יכולתי להעלות על דעתי שהשיר יקבל עבורי משמעות מצמררת, ובוודאי לא חשבתי שיהפוך לַפסקול של חיי.

יום רביעי החל כיום שגרתי לגמרי. תאיר התעוררה לבית הספר, ושמוליק, שהבחין בעייפות שלי, אמר, "עזבי, אילנה, אני אקח אותה לבית הספר". הסתובבתי אל הצד השני והמשכתי לישון. בערב, בעודנו מחפשים אחריה, נזכרתי שלא נפרדנו וכלל לא זכיתי לראות אותה באותו יום ארור.

עניין הפרידה מתאיר עלה שוב שלושה חודשים לאחר הרצח, כשהדלקתי כהרגלי את נרות השבת. ישבתי במטבח והבטתי באחד הפורטרטים שלה שניצב בסלון - אחד מני רבים, שקיבלנו מאנשים שונים אחרי הרצח. אותו פורטרט ספציפי - בשחור-לבן, שצויר על ידי אחת התלמידות - ניתן לנו במתנה על ידי נציגים מבית הספר, שסירבו לומר מי הנערה שציירה אותו. אין על הציור חתימה, ולמעשה עד היום אינני יודעת מי הצייר או הציירת.

התבוננתי בציור וחלפה בי מחשבה מצמררת: חשתי שמהתמונה הזאת נשקף אלי לא פחות מאשר מבטה של תאיר רגע קצר לפני הרצח, מבט מפוחד של אדם המסתכל בבעתה במשהו נורא שניצב מולו. הבנתי מדוע אנשים שבאים אלינו אינם אוהבים את התמונה הזאת. בכל שאר התמונות ניבטות עיניה המחייכות של תאיר, ואילו זו תמונה קשה, כואבת.

באותו ערב, שמוליק הלך לבית הכנסת ונשארנו, נרות השבת, אני - ועיניה של תאיר שכמו ננעצו בי מהתמונה. בלי משים התחלתי לדבר אליה. "תאיר, אפילו לא נפרדת ממני", אמרתי לה והכאב שבקע מעומק נשמתי לפת בחוזקה את גרוני. "לא חיבקת אותי ולא נכנסת אלי למיטה כהרגלך".

ניגבתי את הדמעות וכדרכי מדי ערב שישי נכנסתי למיטה לנוח. נרדמתי לשברירי שניות וקמתי בבהלה נוראית, בתחושה שמילים לא יוכלו לתאר. חשתי את תאיר ניצבת קרוב אלי, שֹערה הרטוב נוגע בפני, וממש יכולתי להריח את ריח השמפו שלה. היא היתה לבושה בפיג'מה פרחונית בצבע תכלת, נעמדה קרוב אלי, נתנה לי חצי חיבוק ומיד נעלמה.

התעוררתי אחוזת תזזית. המחשבה הראשונה שחלפה בראשי היתה שתאיר שבה אלי, אבל בתוך רגע אחד כבר חזרתי למציאות. תאיר איננה, אני יודעת, איננה ולא תשוב עוד. אבל מה זה היה? איני טיפשה או הוזה, אני בוודאי מבחינה עדיין בין מציאות לדמיון או לחלום, ובכל זאת חוויתי משהו שהיה מוחשי לגמרי.

מעולם לא היו לי ייסורי מצפון על מה שלא עשיתי או לא חוויתי עם תאיר. הייתי שם בשבילה בכל רגע בחייה, ואני מוסיפה ללוות אותה גם אחרי מותה.

מחשבותי בבוקרו של היום שבו התהפכו חיינו היו רחוקות לגמרי, מן הסתם, מן המקום שבו מצאתי עצמי כעבור כמה שעות ספורות. למעשה, הדבר היחיד שביקשתי היה להפתיע את תאיר, ובשונה משגרת חיינו בימי רביעי, להספיק לאכול איתה ארוחת צהריים. ידעתי שהיא אמורה לשוב הביתה בתום יום הלימודים, ואליה היתה מתלווה בקביעות חברה שלמדה איתה בכיתה והתגוררה ביישוב סמוך לקצרין. אחר כך הן היו הולכות יחד לחוג המחול במתנ"ס, ובשעות הערב אנחנו או הורי החברה היינו מסיעים אותה חזרה לביתה.

סדר היום של תאיר היה מוכר וידוע, כך שלא היתה כל סיבה לצַפות להפתעות. היחידה שיכולה להפתיע היום, אמרתי לעצמי, זו אני. חשבתי שתאיר בוודאי תשמח לראות אותי מגיעה הביתה מוקדם מהרגיל, לאחר שיום קודם ויתרנו על בילוי יום שלישי הקבוע שלנו.

ניקיתי במהירות וביסודיות את הבית שבו עבדתי באותו היום, וכשהגיעה השעה אחת וחצי החלטתי שלא להתקשר אל תאיר כמנהגי, משום שממילא ניפגש עוד שעה קלה בבית. זו לא היתה החלטה שהתקבלה כלאחר-יד, משום שהשיחה היומית הזאת בינינו היתה עניין קבוע כל כך עד שבעלי הבתים עצמם, שאצלם עבדתי, היו מזכירים לי לפעמים: "אילנה, השעה אחת וחצי, ועוד לא התקשרת לתאיר".

תאיר היתה עונה תמיד, גם כשהיתה באמצע שיעור. היא ידעה שאם לא תענה, תתעורר בלבי דאגה. ואני, מצדי, הייתי חייבת לשמוע את קולה.

ובכל זאת לא התקשרתי אליה באותו יום. כשעה לאחר מכן כבר חזרתי הביתה, החניתי את הרכב וצעדתי בשביל אל הבית בלב עולץ. הדבר הראשון שתפס את עיני היה לשונית הדלת. היא היתה נעולה.

הרמתי גבה. הכנסתי את המפתח לחור המנעול, פתחתי את הדלת ונכנסתי הביתה. הסתכלתי סביב, אך לא היה כל סימן לתאיר. קראתי בשמה, נכנסתי למטבח, העפתי מבט אל עבר הכיור ובלבי חשבתי, איך ייתכן שתאיר היתה כאן ולא אכלה? בעודי תוהה, נטלתי בידי את הטלפון הקווי של הבית כדי לבדוק אם היא התקשרה בשעה האחרונה לחברה, וראיתי שאין שיחות יוצאות.

"תאיר", קראתי שוב בקול רם, "תאיר!"

לשווא.

הלכתי לחדרה ובמקביל חייגתי אליה. הטלפון הנייד שלה צלצל וצלצל, ואין מענה. "תאיר, הגעתי הביתה. תחזרי אלי בבקשה", השארתי הודעה במשיבון. בשעה שלאחר מכן הוא כבר יתמלא בהודעות ממני.

סרקתי שוב את החדרים ואת פינת המחשב, ורק כשנכנסתי שנית לחדרה הבנתי שתאיר כלל לא היתה שם. ראיתי שגם התיק שלה חסר.

"תאיר, אני דואגת", הודעתי לה בקול חרד במשיבון, ועשיתי עוד סיבוב בחדרים. אולי אמצא איזה סימן. נעמדתי ליד הדלפק במטבח, ושוב התקשרתי: "תאיר, זה כבר ממש מלחיץ אותי. אני דואגת. תחזרי אלי".

עדיין לא חשבתי על דברים נוראיים שחלילה אולי קרו, אבל הייתי לחוצה, והתגובה הראשונית שלי לְלחץ היא בכי. כך מצאתי עצמי מתקשרת לשמוליק שטופת דמעות. "אני לא יודעת מה להגיד לך", בכיתי בקול חנוק, "אבל תאיר לא עונה לי. היא לא חזרה הביתה".

שמוליק לא הבין על מה כל המהומה. "למה את בוכה?" הוא שאל.

"לא יכול להיות שהיא לא עונה", הסברתי. הכרתי את הבת שלי. שמוליק הבטיח לחזור מיד הביתה וניתק.

בינתיים חייגתי לחברותיה של תאיר, בזו אחר זו. אף שמדי יום הן נהגו לשוב איתה הביתה מבית הספר, אף אחת מהן לא ידעה לומר היכן היא. "לא ראינו אותה", הן אמרו.

התקשרתי לאביב תותיה, ידידהּ הקרוב של תאיר. "נסעתי לאניעם", הוא אמר. עברתי לתחנונים. "אביב, נשמה. אם תאיר נסעה איתך לאניעם בלי רשות זה בסדר, העיקר שתגיד שהיא איתך".

אביב לא הבין מה אני רוצה ממנו. תאיר לא היתה גם שם.

אולי בגלל שיחות הטלפון הרבות שלי לתאיר, לחברותיה ולתלמידים אחרים מהשכבה, השמועה פשטה במהירות ובתוך פחות משעה החל הבית להתמלא באנשים.

ישבתי בסלון והסתכלתי בשעון בקוצר רוח. כל מה שרציתי זה שתגיע כבר השעה ארבע, המתנ"ס ייפתח ומשם בטוח תצמח לנו הישועה. הרי גם אם תאיר הלכה לאנשהו בלי לבקש רשות, את חוג המחול אין מצב שהיא תפסיד.

בדיוק בשעה ארבע זינקתי כאחוזת תזזית וביד רועדת התקשרתי למתנ"ס. לסוניה, המזכירה שענתה לי, סיפרתי שתאיר לא חזרה הביתה מהלימודים וביקשתי שתיגש לַחוג לריקודים סלוניים ותאתר לי אותה.

הדקות שחלפו עד שנעניתי היו מורטות עצבים. ציפיתי לשמוע את קולה של תאיר, אבל במקומה היתה זו שוב סוניה. "תאיר לא בחוג". שלוש המילים האלו הספיקו כדי שאתפרק ואבין שמשהו נורא בוודאי קרה.

מנהלת חוגי המחול, גלילה ציוני ז"ל, התגוררה בסמיכות אלינו. בזכותה התקבלה תאיר ללימודי ג'ז כבר בגיל צעיר, והיא עקבה אחר התפתחותה לאורך כל הדרך. כששמעה שתאיר נעדרת התקשרה וביקשה לדעת מי מהנערות לומדת איתה בחוג, אולי הן יוכלו לעזור. מסרתי את שמה של אותה נערה שמדי יום רביעי היתה מגיעה אלינו הביתה ויחד הן היו הולכות לחוג למחול. גלילה פנתה אליה, וכששמעה ממנה שגם היא לא ראתה את תאיר, היא מיד חיברה בינינו.

"ראית את תאיר? את יודעת איפה היא?" הצפתי אותה בשאלות. כשהילדה השיבה בשלילה הקשיתי, "אבל בכל יום רביעי אתן נמצאות יחד. אז מה קרה היום?"

גלילה ואני היינו במהלך השנים ביחסי שכנוּת קרובה. כששמעה את המצוקה הנוראית שבקולי מיהרה אלינו הביתה, וניסתה לשדר לי רוגע. "אל תדאגי, אילנה", היא אמרה. "אולי גם הפעם נמצא את תאיר ישנה מתחת לאחת השמיכות".

היא הזכירה לי שבעבר, באחת השבתות, כשתאיר עוד היתה קטנה, היא נעלמה פתאום. במשך דקות ארוכות חיפשנו אחריה, הפכנו את הבית, בדקנו אם יצאה אל השכנים, ולבסוף מצאנו אותה באחד החדרים, ישנה מקופלת מתחת לאחת השמיכות. הסיפור היה מוכר גם לשכנים, וביניהם גלילה שנרתמה מיד לעזרתי, אז כמו עכשיו.

כשהבינה שהעניין חמור בהרבה הפעם ושצריך להתחיל לחפש את תאיר לפני שתרד החשיכה, היא התקשרה לצוותים של המתנ"ס, ולמשטרת ישראל. הבית הפך עד מהרה לחמ"ל. שמוליק ושני הבנים מחפשים את תאיר בחוץ ואילו אני בבית, מנהלת רשימות מסודרות, למי התקשרתי ואיפה עוד אוכל לחפש אותה.

בערך כל דקה וחצי שמוליק קיבל ממני שיחת טלפון. "נו, מצאתם אותה?" קיבלתי ממנו דיווח מפורט איפה הוא נמצא והיכן כבר חיפשו, ולחרדתי הבנתי שתאיר עדיין נעדרת.

הם חיפשו בכל מקום. ביערות, בשבילים, ברחובות, גם לבית הספר הגיע שמוליק, שם פגש את אחת המנקות שהכיר מהשכונה הסמוכה לבית הכנסת התימני שבו נהג להתפלל. כששאלה מה הוא עושה בבית הספר בשעה כזאת, הסביר שתאיר אינה עונה לטלפון ושאנחנו מודאגים.

"לך תגיד לאשתך המַדרובּה הזאת שלא תעשה לך התקף לב", ענתה לו. "כאן אין אף אחד. כבר ניקיתי את כל הכיתות".

שמוליק הודה לה והלך לחפש אחר תאיר במתנ"ס, ואחר כך בסמוך לבית ובכביש הראשי.

בשלב הזה גם המשטרה הצטרפה לחיפושים. שוטרים מתחנת קצרין הגיעו אלינו הביתה וביקשו שאמלא טופס היעדרות. לקחתי את הטופס וזרקתי אותו על הרצפה. "במקום להתעסק עם ניירת תתחילו לחפש את תאיר", הטחתי בהם.

מרגע לרגע הפך הבית צפוף יותר ויותר ואני דיברתי אל תאיר בלבי: "אני מתחננת. תתקשרי אלי, תני לנו סימן איפה את".

ישבתי דרוכה בסלון, עיני ממוקדות בדלת הכניסה. חשבתי לעצמי, בעוד כמה דקות בוודאי תאיר תיכנס, תסתכל עלי ותגיד, "אמא, תגידי, נדפק לך המוח? אם הגעת לרמות כאלה שהצלחת להעמיד את כל קצרין על הרגליים, משהו בטוח התחרפן אצלך". ואני, מה אגיד לה אז? מה אוכל לענות? אולי אני באמת סתם היסטרית.

אבל בינתיים הדמיון שלי עבד שעות נוספות. במוחי הקודח ראיתי אותה נדחפת בין האנשים הרבים שגדשו את הבית, משרבבת את ראשה כדי שאצליח לראות אותה ומביטה בי בעיניים מאשימות.

גם שנים ארוכות אחרי אותו לילה זוועתי עדיין חשבתי שאני נמצאת בתוך עלילה של סרט רע, ושבעוד רגע כל הסיוט הזה ייגמר. סרט שלא קשור אלי, לבית שלנו, למשפחה. לא לנו זה קרה. עוד רגע סרט האימה הזה יסתיים, תאיר תשוב ואנחנו נמשיך בחיינו הטובים כבעבר.

כששמוליק התקשר ואמר שעשו איכון למכשיר הטלפון הנייד שלה, ושהוא נמצא סמוך לפינת החי, שוב התעורר בי שביב של תקווה. אולי הלכה לטייל עם חברים, אולי רק נפלה ונחבלה ותכף שמוליק, אוהד ורועי יגיעו לסייע לה.

בדיעבד התברר שאחת מחברותיה הטובות של תאיר מצאה את התיק של תאיר זרוק בכיתה והביאה אותו לאחת המורות, באותו זמן שחבריו של שמוליק החלו לסרוק את הקומה השנייה, בה תאיר למדה באותו יום.

שניים מבין החברים של שמוליק, שבמשך שנים נהגו להתפלל איתו בבית הכנסת, נכנסו לשירותים, ושם הם מצאו, לחרדתם, את תאיר כשהיא ללא רוח חיים.

נראה שהם ביקשו באותה עת להרחיק את שמוליק והבנים מן המקום, ולכן מכרו להם סיפור שמכשיר הטלפון הנייד שלה אוּכן ליד פינת החי.

שמוליק הבין מהר מאוד שעבדו עליו, הסתובב ונסע מיד לבית הספר. מעולם לא עיבדנו בינינו את הדברים שקרו באותו לילה ארור. את מה שאני יודעת כיום למדתי מכלי התקשורת או מחברים שסיפרו לי כי דיברו איתו. להם אמר כי כשהגיע לפינת החי הבין שמתרחש משהו מוזר. "איך יכול להיות שאין כאן איש? איפה כוחות המשטרה?" שאל את עצמו. ההכרה שמשהו רע מאוד קרה הכתה בו פתאום.

בעודו עושה דרכו אל עבר בית הספר ומבין ששם מצפה לו הבשורה שתשנה את חיינו לעד, התקשרתי אליו. שמוליק מיעט במילים, רק הבטיח שברגע שיגיע לשם יתקשר אלי.

חלפו עוד כמה דקות והטלפון צלצל. "אילנה, את לבד? מי נמצא איתך?" שאל אותי. איזו שאלה מוזרה, חשבתי. איך ייתכן שאני לבד, הרי כל קצרין כאן. לרגע השתרר שקט מן הצד השני של הקו. "אילנה, תאיר מתה", שמוליק אמר.

העולם שמסביבי נמחק ברגע.

החל מאותה שנייה ועד היום מופיעים אצלי בראש קטעי זיכרונות בלבד, ורק לאחרונה, אחרי יותר מעשר שנים, מצאתי בעצמי את הכוחות לנסות ולהשלים בעצמי את חלקי הפאזל. אני שואלת מכרים היכן היו כשקיבלו את ההודעה על הירצחה של תאיר; מי נכח בלוויה; חברו של שמוליק, שהגיע ראשון אל גופתה של תאיר, שיתף אותי רק לאחרונה מה עבר עליו באותם רגעים קשים; ובתה של חברתי הטובה ציונה, שממנה ביקשתי שתהיה נציגת המשפחה מול כלי התקשורת, אמרה לי, "אילנה, את לא יודעת איזה תפקיד קשה הטלת עלי".

לימים התברר לי שגלילה, מנהלת החוג למחול שקיבלה את הבשורה הקשה לפנַי, ביקשה מתלמידי השכבה של תאיר שהתאספו אצלה בבית שלא יצעקו ויבכו כי אני עוד לא יודעת. כשהתקבלה שיחת הטלפון משמוליק ובפיו בשורת האיוב, חקוקה לי בראש תמונתה של גלילה כשהיא עומדת בדלת.

לא אפשרו לאיש מבני המשפחה להיכנס לזירת הרצח. רועי ניסה, עצרו אותו, ואז התברר שאוהד הגיע הכי קרוב מכולם. באחד מימי השבעה הוא שיתף אותי. "אמא, אני רוצה לספר לך משהו", אמר בשקט, בכאב, "את יודעת שבאותו יום שתאיר נרצחה הלכתי לבית הספר, פרצתי את כל המחסומים והגעתי למרחק של מטר אחד ממתחם השירותים, איפה שנמצאה הגופה. אני לא יודע להסביר, אבל כאילו יד נעלמה עצרה אותי".

במהלך ימי השבעה, מדי לילה, היה אוהד יוצא מהבית ומסתובב שעות בסמוך לבית הספר, הופך כל אבן, מרים כל נייר, אולי ימצא איזה רמז, משהו שישפוך אור על תעלומת הרצח של אחותו הקטנה.

באותו ערב נלקחו שמוליק והבנים לתחנת המשטרה, וסמוך לשעה תשע שָבו שלושתם הביתה. שמוליק ביקש שנתכנס יחד כולנו בחדר השינה.

סגרנו את הדלת, ובקור רוח שמוליק אמר: "תהיה נתיחת גופה, אני אסע עם אחי לאבו כביר. רק שתדעי, אילנה, אני לא אסכים לתרומת איברים".

הסתכלתי עליו כלא מבינה אף לא מילה היוצאת מפיו. "מה שתגיד", אמרתי. לא ידעתי בכלל מה הוא רוצה ממני, על מה הוא מדבר לכל הרוחות, מה זה אומר נתיחת גופה. עוד לפני שעיכלתי את דבריו שמוליק המשיך: "אילנה, אני גם לא עושה קבר מצועצע. אני עושה קבר שטוח, כמו בהלכה". גם על כך השבתי בחיוב, עדיין לא מסוגלת לעכל דבר מכל הסיוט הזה.

בלילה ההוא, כשאחיו לצדו, נסע שמוליק לזהות את הגופה, ורק לאחר הנתיחה, בשעת לילה מאוחרת, עזב את המקום. עד היום אני מתקשה להבין מנין מצא בתוכו את הכוחות לתפקד, מאיפה הביא את היכולת הזו לפעול ולתקתק הכול. כזה היה שמוליק. אבל בתום שנה גם הוא התפרק.

לימים, עוד לפני שחלה וביתר שאת בשנים לאחר מכן, אף שלא פעם היה מתפרץ או מתנהג בדרך שלא הכרתי קודם, זכה שמוליק להרבה הנחות ממני. זכרתי לו את הרגעים הקשים של הלילה ההוא. טרגדיה כה נוראה שמטלטלת את חייך, הכאב העצום שמכה בך והורס כל חלקה טובה. הרי הכאב הזה לא מאַחֵד, הוא מפַלֵג.

בסדנאות של ארגון משפחות נרצחות ונרצחים שמעתי לא פעם אנשים משתפים בחייהם שלאחר האירוע הקשה ומספרים כיצד כל אחד מבני הזוג מסתגר בכאבו. מטבע הדברים, הרצח של תאיר הביא גם אותנו ללחצים אדירים. אינך עוד האדם שהיית קודם, מערכת היחסים הזוגית שלך נפרצת לגמרי. לפעמים, כאשר שמוליק היה מבקש לחבק אותי, הייתי נרתעת. "אל תיגע בי", הייתי מטיחה בו, ובלבי חושבת מה פתאום שאתחבק, שאיהנה מאהבה, הרי הבת שלי מתה.

היום אני יודעת שלאובדן יש שלושה שלבים לפחות. האחד הוא כעס. זהו השלב שבו אתה כועס על כל העולם, ואני בַשלב הזה כעסתי על שמוליק מאוד. צפו ועלו בי זיכרונות מדברים שביקשתי ממנו לעשות עוד קודם לרצח. למשל, למלא את מקומי כשלא נכחתי בבית, להיות עם תאיר, לשבת איתה, ושמוליק, שהיה עסוק מאוד, לא היה פנוי לכך.

ואז הייתי נזכרת ששמוליק ראה מול עיניו את התמונה הקשה מכול, זו של גופת בתו, אהובת לבו. הוא ראה את מה שאני לא יכולתי אפילו להעלות בדמיוני. לא פעם חשבתי איך הוא עשה את זה, איך בכלל אפשר לחיות עם זה. אבוי לי אם הייתי אני נאלצת לעמוד במקומו.

כששב הביתה באותו לילה לא שאלתי אותו מה ראה. שתקנו, התכנסנו בכאבנו. הבית התכסה אפֵלה. האורות כבו תרתי משמע. בשעות הלילה החלו להכין את הבית לימי השבעה. מזרנים הונחו על הרצפה, בחוץ הקימו אוהל, ואת המרפסת שבקדמת הבית סגרו עם יריעות ברזנט. החברים הקרובים הפצירו בנו שננסה להניח את הראש, שנישן קצת. "מחכה לך יום קשה מחר", אמרה לי ציונה מועלם חברתי, שלא עזבה אותי אפילו לרגע ושהפכה מאותו יום לאדם הקרוב אליי ביותר, לאחותי הגדולה.

נשכבנו על המזרנים, וכעבור כמה דקות הרגשתי יד נוגעת בכתפי. הסתובבתי אבל איש לא עמד שם. אני בטח רק מדמיינת, חשבתי לעצמי. הסתובבתי חזרה, ניסיתי להניח למחשבות שהציפו אותי ועצמתי עיניים. מועקה כבדה עטפה את כולי, כמו שמיכה שמעתה תהפוך לחלק בלתי-נפרד מחיי.

חלפו דקות ספורות ושוב חשתי נגיעה בכתף. הפעם היה ברור לי שמשהו או מישהו באמת נוגע בי. הסתובבתי, וכשלא ראיתי איש התיישבתי על המזרן. מסביבי כולם ישנו, יכולתי לשמוע את הנשימות שלהם. פחד עז תקף אותי. מה זה יכול להיות, לעזאזל? האם דעתי נטרפת עלי? האם אני הוזה?

חלף רגע ותחושת המגע בכתף ירדה פתאום אל כפות הרגליים. הרגשתי שמשהו ממש נכנס אל תוכי, מטפס ועולה, מפלס לו מקום ולבסוף מתיישב בחלל הבטן. הייתי משוכנעת שיצאתי מדעתי, אלא שאז הבנתי שזו נשמתה של תאיר. מעתה היא תלווה אותי, תהיה חלק בלתי-נפרד ממני, ושתינו נהיה לגוף אחד.

למחרת, בשעה שתיים וחצי בצהריים, התקיימה הלוויה של תאיר. לבית העלמין הקטן של קצרין הגיעו אלפי אנשים. בתום טקס הטהרה פנה הרב אל שמוליק. "יש לכם אפשרות להיכנס ולהיפרד מתאיר", אמר וסִייג, "אבל אני מציע שלא".

שמוליק שיתף אותי ואת הילדים, וכולנו השבנו יחד וללא היסוס שאנחנו מבקשים להיכנס ולראות אותה בפעם האחרונה.

נכנסנו פנימה לחדר, יחד עם חברתי ציונה. תאיר שכבה, מכוסה תכריכים. ניגשתי אליה, רועי עמד מאחורי ובידיו אלבום התמונות שלה. את הדממה הקשה שבחדר החרידו זעקותיו קורעות הלב: "תאיר, קומי. אנחנו פה". הרמתי את התכריכים מעל פניה היפות, הכנסתי את הידיים, מיששתי אותה, ביקשתי לראות את כל הפנים והבחנתי בחתך בסנטר, אך מלבד החתך הזה פניה היו שלמות. נשקתי לה ממושכות.

כשביקשתי להזיז את התכריכים כדי לראות מה עשו לה, הרב סירב. שבתי ונישקתי אותה בזמן שרועי לא הפסיק לזעוק. מישהו שעמד לידי החזיק את ציונה שהתעלפה. התנהלתי כמו רובוט, נטולת רגש. הכוח היחיד שהניע אותי באותה שעה היה כוח הרצון. ביקשתי לדעת מה עשו לה, לא צעקתי, לא בכיתי.

נפרדנו מתאיר ויצאנו החוצה. בכניסה לבית העלמין כבר עמדו אלפי אנשים. בראשי חלפה המחשבה, מי הם כל האנשים הללו? איך הפכה הבת הפרטית שלי בן-לילה לַילדה של כל עם ישראל? חשבתי, וברגליים כושלות ליוויתי את בתי בדרכה האחרונה.

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת:

מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִּיךָ יְהֹוָה. אֲדֹנָי, שִׁמְעָה בְקוֹלִי: תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ קַשֻּׁבוֹת לְקוֹל תַּחֲנוּנַי. אִם עֲוֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ אֲדֹנָי, מִי יַעֲמֹד. כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה - לְמַעַן תִּוָּרֵא. קִוִּיתִי יְהֹוָה, קִוְּתָה נַפְשִׁי וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי. נַפְשִׁי לַאדֹנָי - מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר, שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר. יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל יְהֹוָה: כִּי עִם יְהֹוָה הַחֶסֶד וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְּדוּת. וְהוּא יִפְדֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל - מִכֹּל עֲוֹנֹתָיו (תהלים, ק"ל).