הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
1
11
שתי אהבות אמת
44 

שתי אהבות אמת


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
1
11
44 
44 
גודל (עמ'): 288
מו"ל: ספר לכל

תקציר

בשנות העשרים שלה, אמה בלייר נישאת לג'סי, אהוב נעוריה. הם בונים לעצמם חיים הרחק מהציפיות של הוריהם והאנשים בעיר הולדתם במסצ'וסטס. הם מטיילים יחד בעולם – אמה ככותבת עצמאית וג'סי כעוזר הפקה לסרטי טבע – חיים את החיים במלואם ומנצלים כל הזדמנות להרפתקה חדשה.
ביום הנישואין הראשון שלהם ג'סי נשלח למשימה באיים האלאוטיים והמסוק שבו הוא טס נעלם מעל האוקיינוס השקט. סתם כך,
ג'סי נעלם לנצח.
אמה חוזרת הביתה בניסיון לאחות את השברים.
כעבור מספר שנים, כשהיא כבר בשנות השלושים שלה, פוגשת אמה חבר מהעבר,
סאם, ומתאהבת שוב.
כשהיא וסאם מתארסים, נראה כי היא זוכה להזדמנות שנייה להיות מאושרת.
עד שג'סי חוזר.
עכשיו יש לאמה בעל וארוס.
אך מי מהם הוא אהבתה האמיתית?

  • ISBN: 277-1741
  • גודל (עמ'): 288
  • מו"ל: ספר לכל
  • יצא לאור ב-: 04/04/2019
  • שם המחבר: טיילור ג'נקינס ריד
  • תורגם ע"י: קרן דרויק
  • זמין להשאלה: כן

לאחר שמאבדים אדם אהוב, קשה לדמיין שאי־פעם תרגישי טוב יותר, שיום אחד מצב הרוח שלך יהיה טוב רק משום שמזג האוויר נחמד או בגלל שהמוכר בבית הקפה זכר את המשקה הקבוע שלך.

אבל זה אכן קורה אם את סבלנית מספיק ועובדת על זה.

זה מתחיל כשנושמים שוב את האוויר של מסצ'וסטס. הנפש נטענת מחדש קצת בכל פעם שאת רואה את מדרכות האבנים המשתלבות ואת בנייני הלבנים האדומות של בוסטון, כשאת נכנסת לחנייה של ההורים שלך וחוזרת לחדר השינה של ילדותך.

המצב הרגשי שלך משתפר כשאת ישנה במיטה שבה ישנת כילדה, כשאת אוכלת את הפנקייקים של אימך לארוחת בוקר וכשאת מסתתרת מהעולם החיצון.

את מבלה את כל זמנך בצפייה בערוץ הטיולים והופכת משועממת עד כדי כך שאת בוחרת רומן מתוך ערמת הספרים בחדר שלך, אותם הספרים שההורים שלך נתנו לך במהלך השנים ותמיד סירבת לפתוח.

את קוראת את הספר מתחילתו ועד סופו רק כדי לגלות שהבעל מת בסוף. את משליכה את הספר לצד השני של החדר ושוברת את מנורת הלילה. כשאימא שלך מגיעה הביתה באותו הלילה את מספרת לה מה קרה ומבקשת ממנה שתביא לך ספרים שבהם אף־אחד לא מת.

כעבור יומיים את מוצאת את שני ההורים שלך בסלון ולצידם, על שולחן הקפה, ערמת רומנים חדשים. הם מדפדפים בהם, בזה אחר זה, ומוודאים שכל אחת מהדמויות נשארת בחיים לאורך כל הספר. באותו הלילה, יש לך ערמת ספרים חדשים לקרוא, ואת פותחת את הראשון, בטוחה שהוא לא ישבור אותך.

זו הפעם הראשונה מזה זמן רב שאת מרגישה בטוחה.

מארי מגלה שהיא בהיריון עם תאומות זהות. את רוצה לקנות לה אוברולים תואמים, אבל חוששת לצאת מהבית, לכן את מזמינה את האוברולים באינטרנט ונותנת את כתובתה של מארי כדי שהחבילה תגיע ישר אליה. כשקופצת הודעה, המנחה אותך לכתוב ברכה שתצורף למתנה, את יודעת שעלייך לברך אותה ולהשתמש בהרבה סימני קריאה, אבל את לא מסוגלת לעשות את זה. את לא יכולה לזייף התלהבות, לא מסוגלת אפילו להקליד התלהבות. במקום זה, את פשוט כותבת "לשתי האחייניות החדשות שלי".

אימא שלך חוזרת הביתה עם מנורת לילה חדשה עבורך, המיועדת במיוחד לקריאה. המנורה בנויה באופן כזה שהיא מאירה מעל ראשך והאור מרחף מעל דפי הספר. באותו השבוע את קוראת שלושה ספרים מהערמה, לאור היום החודר מהחלון בשעות היום ולאור המנורה שמרחף מעל ראשך בלילות.

האחייניות מגיחות לאוויר העולם, קוראים להן סופי ואווה. את מחזיקה אותן. הן יפהפיות. את תוהה איך ייתכן שמארי קיבלה את כל מה שהיא אי־פעם ייחלה לו ואת... הגעת לאן שהגעת. את יודעת שקוראים לזה רחמים עצמיים, אבל לא אכפת לך.

אוליב מגיעה בטיסה משיקגו כדי לבקר אותך. כולם מניחים שהיא תתגורר אצל הוריה, אך את חשה הקלה עצומה כשהיא אומרת שהיא מעדיפה לישון על רצפת חדר השינה שלך. היא לא שואלת אותך מה שלומך, משום שהיא יודעת שאין לזה תשובה. במקום זה, היא מספרת לך שהיא חושבת להיגמל מקפאין וגורמת לך לעזור לה לעקוב בפייסבוק אחר הגבר החדש בחייה. כשהיא נמצאת לידך, את מרגישה קצת פחות לבד, הקלה מבורכת מתחושת הבדידות המרסקת שאופפת אותך כמעט כל הזמן. כשהיא אורזת את חפציה לקראת חזרתה לשיקגו, את צוחקת ואומרת שאולי תצטרפי אליה, ותסתתרי בתא האחסון במטוס. אוליב אומרת, "קרוב לוודאי שאת עדיין לא רואה את זה, אבל המקום הזה עושה לך טוב."

יום אחד את מרגישה שאולי את כבר מסוגלת להכיל ולהתמודד עם הזיכרונות הנוגעים לכל המקומות בעיר שלך ובבית שלך, הזיכרונות מהמקום שבו ג'סי ואת נפגשתם והתאהבתם כשהייתם מתבגרים, ואת מעיזה לצאת החוצה.

את הולכת לחנות הספרים המשפחתית.

את מבינה שאת עדיין לא מוכנה לבלות יום שלם מחוץ לבית, ברגע שאת מתמוטטת מול ערמת הספרים של שֶל סילברסטיין שמארי הניחה בפינה האחורית של החנות.

את אפילו לא יודעת מה גרם לך להתמוטט. של סילברסטיין ממש לא מזכיר לך את ג'סי. למעט העובדה ששל סילברסטיין כתב על משמעות החיים ואת מרגישה שאת כבר לא באמת חיה. בגלל שג'סי כבר לא חי. את מרגישה שהפסקת לחיות כשהוא נעלם. את מרגישה כאילו כל הימים שנותרו לך נועדו רק להעביר את הזמן עד המוות.

את יודעת שהדבר היחיד שאת יכולה לעשות הוא להיכנס למושב הנוסע במכונית של אבא שלך, להניח לו להסיע אותך בחזרה הביתה ולהכניס אותך למיטה.

אבל אז את מרגישה שבמיטה את מתחזקת, כאילו סחטת את כל הדמעות מתוכך וייבשת את הכאב. את מדמיינת את עצמך מדממת את הכאב, כאילו הנוזלים שניגרים מעינייך הם הכאב עצמו. את מדמיינת את הכאב עוזב את גופך ונספג במזרן.

את מתעוררת בוקר אחד ומרגישה יבשה ומרוקנת, עד כדי כך שאם מישהו יקיש על גופך יישמע צליל חלול.

פעם הרגשת מלאה בשמחה, כך שקשה לך מאוד להרגיש חלולה ומרוקנת, אבל זה לא כל־כך נורא להרגיש כך אחרי שהרגשת מלאה בכאב.

זה בסדר להרגיש חלולה.

הריקנות מרגישה כמו התחלה.

וזה נחמד, משום שבמשך זמן ארוך כל־כך הרגשת שאת בסוף.

את מבקשת מההורים שלך מיטה חדשה, ומרגישה כמו ילדה קטנה, כשאת מבקשת את זה. אבל אין לך כסף משלך, משום שכבר זמן רב לא כתבת דבר ואת כבר לא עובדת בבלוג.

ההורים שלך לא מבינים למה את מבקשת את זה ואת לא ממש מצליחה להסביר להם. את רק אומרת, "המיטה הזו מוכתמת." אבל מה שאת באמת מרגישה זה שהמיטה ספגה את הסבל שלך. את יודעת שזה נשמע מטורף, אבל את באמת מרגישה שהמזרן ספוג בכאב שלך, ואת לא רוצה שגופך יספוג אותו בחזרה.

את יודעת שזה לא כל־כך פשוט. אבל כך זה מרגיש.

כעבור שבועיים יש לך מזרן חדש ומיטת קפיצים חדשה. את מתבוננת באביך קושר את המיטה הישנה לטנדר של חבר. את מתבוננת בו נוהג בטנדר במורד הרחוב לכיוון ערמת האשפה.

את מרגישה טוב יותר, חופשייה יותר.

את מבינה שקוראים לזה אמונה טפלה.

אבל אין לך בעיה עם זה.

את יודעת שלעולם לא באמת תיפטרי מהאבל. את יודעת שזה משהו שתצטרכי ללמוד לחיות אתו, להתמודד אתו.

את מתחילה להבין שאבל הוא מצב כרוני. מצב שיש בו הפוגות ורגרסיות אך אין לו מרפא. והמשמעות היא שאת לא יכולה פשוט לחכות שהוא ייעלם. את חייבת לנוע דרכו, כמו שחיין שנע דרך זרם נגדי.

לקראת סוף חופשת הלידה של מארי ההורים שלך מקבלים הרעלת מזון, לכן אין מישהו שיפתח את החנות. את מציעה לעשות את זה. הם אומרים לך שאת לא חייבת. הם אומרים שהם יכולים לבקש מאחד המוכרים. את אומרת להם שזה בסדר.

כשהם מודים לך, את מבינה שהתגעגעת לתחושה שסומכים עלייך. את נזכרת כמה טוב להרגיש מועילה.

את מתעוררת מוקדם, מתקלחת ונכנסת למכונית. כשאת מכניסה את המפתח למנעול דלת החנות, את מבינה שג'סי הלך, אבל שייתכן שהחיים שלך עדיין לא נגמרו, שאולי תוכלי לעשות איתם משהו.

שלושה ימים לפני שמארי אמורה לחזור לחנות, היא אומרת להורים שלך, כשדמעות בעיניה, שהיא לא רוצה לחזור לעבודה. היא אומרת שהיא מצטערת שהיא מאכזבת אותם, אבל היא פשוט רוצה להישאר בבית עם התינוקות שלה. היא אומרת שהיא לא יכולה לדמיין את עצמה מבלה את ימיה הרחק מהן. ההורים שלך מופתעים, אבל מתעשתים מהר ומביעים תמיכה.

באותו הלילה את שומעת אותם מדברים על זה. אימא שלך מעודדת את אבא שלך, שומעת אותה אומרת לו שהחנות לא חייבת לעבור אלייך או למארי, היא אומרת שיהיה בסדר.

למוחרת הם מתחילים לחפש מנהל חדש לחנות.

את יודעת מה עלייך לעשות.

באותו הלילה את מבקשת מהם להתיישב במטבח ומבקשת את המשרה. כשהם שואלים האם את בטוחה שזה מה שאת רוצה לעשות, את אומרת שכן, אבל האמת היא איפשהו באזור האפור שבין כן ללא.

הורייך מופתעים אך מרוצים ומקבלים את הצעתך. הם אומרים שדבר לא יכול היה לעשות אותם גאים יותר.

עכשיו יש לך עבודה.

ואז, לאט לאט, יום אחר יום, דקה אחר דקה, בקצב איטי כל־כך שאת כמעט לא תופסת שמשהו קורה, את מוצאת מחדש משמעות לחיים.

והמשמעות היא שם. ב'ספרי בלייר', באותו המקום שהתאמצת כל־כך לברוח ממנו.

המשמעות נמצאת בפינת הקריאה לילדים ובמחסן המבולגן. היא נמצאת על בימת התצוגה בקדמת החנות ובפינת המבצעים מאחור. את מתבוננת בסימניות. אלו שעליהן כתוב, 'קראו ספרים שייקחו אתכם לטיול בעולם'.

את כבר ראית את העולם.

מארי ומייק מביאים את הבנות לארוחת ערב באחד מימי ראשון. וממש לפני שמגישים את הקינוח, מייק מודיע שיש להם תור לרופא אוזניים מומחה ביום שלישי. באותו הלילה את שומעת את הורייך אומרים שהגיע הזמן. את מבינה שאת מבלה מעט מאוד זמן עם האחייניות שלך וכל־כך מעט זמן עם אחותך, עד כדי כך שלא שמת לב שהתאומות הפסיקו להגיב כשקוראים להן בשמן או כשנשמעים רעשים חריגים.

את מחליטה להתקשר למארי לאחר התור. את תהיי אחות קשובה. את תהיי דודה טובה.

מארי עונה לטלפון בדמעות, אבל את מצליחה להבין מה קרה.

האחייניות שלך מתחרשות.

זה קשור לגן שנקרא קונקסין 26.

באותו הלילה את נוסעת לבית של מארי ומביאה לה את הפינוקים שאהבת שהביאו לך כשעבר עלייך יום רע. את מביאה לה דיאט קולה וגלידת בן & ג'ריס, שאת מוצאת בטעם קוקוס ושוקולד, כיוון שאת יודעת שהממתק האהוב עליה הוא שוקולד 'באונטי'. היא מכניסה את הגלידה למקפיא ומשאירה את הדיאט קולה על הדלפק, אבל מחבקת אותך חזק כל־כך שנראה לך שהיא עלולה להשאיר עלייך סימן. את מחבקת אותה ומניחה לה להתייפח.

את עוברת מבית הורייך לדירת סטודיו בקיימברידג'. את אומרת שאת עוברת דירה בגלל שאת רוצה לגור בבניין עם לבנים אדומות, אבל האמת היא שאת עוברת בגלל שאוליב חושבת שהגיע הזמן שתתחילי לפגוש אנשים, כל מיני אנשים, אנשים חדשים.

חמישה חודשים לאחר שאת מתחילה לעבוד כמנהלת החנות את מבקשת מהורייך להתיישב ונותנת להם הרצאה על מכירה של ספרים דיגיטליים וקוראי ספרים דיגיטליים. את מסבירה להם איך ניתן לעשות את זה. כשהם אומרים לך שאת עושה עבודה נהדרת, את מתחילה לבכות ומתגעגעת לג'סי. הרגעים השמחים הם הקשים מכל. אז מרגישים את הכאב הנורא ביותר. אבל את מנגבת את הדמעות, חוזרת לעבודה, וכשאת מניחה את ראשך על הכר באותו הלילה את מבינה שעבר עלייך יום טוב.

חבר מהעבר של אבא שלך מתקופת הקולג' מגיע לחנות לחפש אותו, אבל הוא לא בחנות. האיש מבין שאת המנהלת ושואל אותך לשמך. את אומרת שקוראים לך אמה לרנר, והאיש מכווץ את גבותיו. הוא אומר שקולין תמיד רצה שאחת הבנות שלו תנהל את החנות. את אומרת שאת אחת הבנות שלו. האיש מתנצל על הטעות.

מארי ומייק קונים בית ברחוב של ההורים שלך. זה יאריך את הנסיעה של מייק לחנות מוצרי הספורט, אבל מארי חושבת שחשוב לגור ליד ההורים.

אחרי שהם מתמקמים, את מתקשרת אליה ושואלת אותה אם היא מעוניינת להצטרף אלייך לקורס ללימוד שפת הסימנים בבוסטון. את אומרת לה שאת מצפה בקוצר רוח ללמוד איך מדברים עם הידיים. היא מסכימה, וזו הפעם הראשונה שהיא עומדת לעשות משהו מחוץ לבית בלי הילדות שלה. כעבור מספר שבועות את מבינה שהבילוי איתך מהווה את כלל חיי החברה של אחותך.

יום אחד אחרי השיעור מארי שואלת אם תרצי להישאר אתה וללכת לאכול ארוחת צוהריים. את לוקחת אותה למסעדה מונגולית ופוגשת את אחיו הגדול של ג'סי, כריס. אתם מברכים זה את זו לשלום ומתעדכנים בחדשות, ואת מופתעת לגלות שלא פרצת בבכי.

כשאת ומארי צועדות בחזרה לתחנת הרכבת התחתית, היא שואלת אם את בסדר. בעודך מסבירה לה איך את מרגישה, זה מכה בך כמו טון של לבנים. במשך שנים אנשים נהגו לומר לך, "זיכרונו לברכה". את סוף־סוף מבינה שהאמירה הזו התממשה.

את מרגישה יותר שמחה על כך שהכרת אותו מאשר עצובה על כך שאיבדת אותו.

את תוהה אם האבל פחות כרוני ממה שחשבת. אם הפוגות יכולות להימשך שנים. יום אחד את הולכת למספרה והספרית שואלת אותך אם אי־פעם שקלת לעשות גוונים. את נותנת לה אור ירוק לעשות את זה. כשאת יוצאת מסלון היופי, את מרגישה כמו מיליון דולר. את מתחילה לקבוע תורים עתידיים.

ההורים שלך יוצאים לפנסיה חלקית ונותנים לך לנהל את החנות. את כל־כך גאה, כל־כך מאושרת, כל־כך להוטה להפוך לבעלים עד כדי כך שאת מחליטה לחזור לשמך לפני הנישואים. את בת 'בלייר', מעולם לא הרגשת גאה יותר להיות 'בלייר'. ביום שבו מגיע רישיון הנהיגה החדש שלך את פורצת בבכי ומרימה את עינייך אל השמיים, כאילו שג'סי נמצא שם, ואומרת, "זה לא אומר שאני לא אוהבת אותך. זה רק אומר שאני אוהבת את המקום שהגעתי ממנו."

כשמארי מגלה שההורים מעבירים את החנות לידייך, היא מתעצבנת. היא מאשימה אותך שגנבת את החנות ממנה. את אומרת לה שאת רק תפסת את הכדור שהיא זרקה, שתיכן מתפוצצות, היא צועקת ואת צועקת, היא צורחת בכעס, "אוי, באמת. כולם יודעים שאת הבת המועדפת. גברת אמה המושלמת עושה כל מה שאבא ואימא רוצים."

את מתחילה לצחוק. משום שזה כל־כך אבסורדי.

אבל אז את מבינה שזה נכון.

הפכת להיות האדם שהורייך תמיד רצו שתהיי ועשית את זה לגמרי במקרה.

לא חשבת שאת רוצה לעבוד עם ספרים, או לחיות במסצ'וסטס או להיות קרובה לאחותך. אבל הסתבר שזה מה שאת רוצה. זה מה שעושה אותך מאושרת.

ואז את אומרת לעצמך, חכי, לא, זה לא בסדר. אסור לי להיות מאושרת.

משום שאין לך אותו. הוא הלך. את לא יכולה להיות מאושרת, נכון?

ואז את עוצרת ושואלת את עצמך, האם אני מאושרת?

ואת מבינה שאולי את אכן מאושרת.

את מתנצלת בפני מארי, היא מתנצלת בפנייך. את אומרת בשפת הסימנים 'התנהגתי כמו מטומטמת'. מארי צוחקת.

מאוחר יותר, את שואלת אותה האם העובדה שאת מרגישה טוב ואוהבת את החיים שלך היא כמו בגידה בג'סי. היא אומרת, "בכלל לא. זה בדיוק מה שהוא היה רוצה בשבילך. כל מה שהוא היה רוצה."

את חושבת שאולי היא צודקת.

את מורידה את טבעת הנישואים שלך ומכניסה אותה למעטפה, שבה שמורים מכתבי האהבה והתמונות. לעולם לא תוותרי עליה, אבל את כבר לא צריכה לענוד אותה.

את חוזרת למספרה ושואלת את הספרית אם נראה לה שתתאים לך תספורת קצרה. היא אומרת שזה יהיה יפה מאוד, ואת בוטחת בה. את הולכת הביתה עם תספורת חדשה ולא בטוחה איך לעכל את זה.

אבל אז מארי רואה אותך ואומרת שאת נראית כמו שחקנית קולנוע וכשאת מביטה בעצמך שוב במראה, את פחות או יותר מבינה מה גרם לה להגיד את זה.

כעבור חצי שנה, את מחליטה ללמוד לנגן בפסנתר.

את נכנסת לחנות כלי הנגינה וכך מתחילה את הפרק הבא בחייך.