הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
3.5
ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
0
5
1
5
גם ב - Kindle
שש שנים
39 

שש שנים


דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
3.5
ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
0
5
1
5
39 
39 
גודל (עמ'): 342
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

ג'ייק פישר, פרופסור צעיר למדעי המדינה ורומנטיקן מושבע, פוגש את נטלי אייברי, ציירת מבריקה ויפהפייה, במושבת אמנים פסטורלית בוורמונט.

הוא משוכנע שמצא את אהבת חייו, אבל דווקא כשנדמה שאושרם בשיאו נטלי עוזבת אותו לטובת האקס המיתולוגי שלה. ג'ייק מתקשה להאמין, אך נאלץ לצפות במו עיניו באהובתו נישאת לגבר אחר.

היא דורשת ממנו לנתק איתה כל קשר, וג'ייק שבור הלב נאלץ להבטיח שימלא את מבוקשה. שש שנים שלמות הוא עומד בהבטחתו. ואז, ביום בהיר אחד, הוא נתקל לתדהמתו בהספד על בעלה של נטלי.

הוא נוסע להלוויה, וכפי שקיווה, הוא פוגש שם את האלמנה – אבל זו אינה נטלי, אלא אשתו זה עשרים שנה של הנפטר. הגילוי הזה, ואלה הבאים אחריו, מערערים את עולמו של ג'ייק ומטילים אותו למערבולת חסרת מעצורים של סודות, שקרים, תעלומות ומזימות, שבה מעורבים בין היתר אביו הרוחני וכמה מן האנשים המסוכנים ביותר בארצות הברית. אולם ג'ייק נחוש בדעתו:  הוא לא ישקוט עד שיגלה לאן נעלמה נטלי ומה באמת קרה בשש השנים הקשות בחייו.

"ספרו הטוב והמסעיר ביותר של הרלן קובן עד כה, ללא עוררין. העצב האמיתי על הפרידה מן הגיבורים בסוף הקריאה כמעט שמשתווה לשיאי ההתרגשות שהעלילה מייצרת בלי הפסקה. פנטסטי." Washington Post


"סיפור האהבה הגדול שמגולל קובן אינו נופל מסיפור המתח המדהים שהוא טווה במקביל.  קובן במיטבו המוחלט." Sunday Express

המשך קריאה
  • ISBN: 3624945
  • גודל (עמ'): 342
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 17/07/2014
  • שם המחבר: הרלן קובן
  • תורגם ע"י: ירון פריד

1

ישבתי על הספסל האחורי וצפיתי באישה היחידה שאוכל אי-פעם לאהוב נישאת לגבר אחר.

נטלי לבשה לבן, כמובן. היא נראתה יפהפייה מתמיד, כאילו להכעיס, כאילו כדי ללעוג לי. ביופייה היה תמיד משהו שביר לצד איזו עוצמה שקטה, וביום חתונתה היא נראתה שמימית - כמעט לא שייכת לעולם הזה.

היא נשכה את שפתה התחתונה. בזיכרוני עלו תמונות עבר של הבקרים העצלים ההם, כשעשינו אהבה, ואז היא זרקה על עצמה את חולצתי הכחולה וירדנו למטה. היינו יושבים בכוך הקטן של ארוחות הבוקר וקוראים את העיתון, ולאחר מכן היא היתה מוציאה את מחברת הרישום הקטנה שלה ומתחילה לצייר. כשהיא ציירה אותי, נטלי היתה נושכת את שפתה התחתונה בדיוק כך.

הרגשתי כאילו שתי ידיים זרות מטלטלות את לבי השביר ומפצחות אותו לשניים.

למה באתי בכלל?

אתם מאמינים באהבה ממבט ראשון? גם אני לא. לעומת זאת, אני מאמין במשיכה גדולה - לא רק גופנית - ממבט ראשון.

אני מאמין שפעם או פעמיים בחיים אתה נמשך למישהי באופן עמוק כל כך, ראשוני כל כך, מיידי כל כך, משיכה שעוצמתה יותר ממגנטית. לפעמים זה כל מה שיש. רק משיכה. לפעמים היא גדלה ומתחממת, והופכת לכבשן מרהיב שאתה יודע שהוא אמיתי ונועד להימשך לנצח.

ולפעמים אתה טועה ומפרש את האפשרות הראשונה כאילו היתה האפשרות השנייה.

אני בתמימותי חשבתי שנטלי ואני נהיה ביחד לעולמים. אני, שמעולם לא האמנתי באמת במחויבות ועשיתי כל שביכולתי להימלט מכבליה, ידעתי מיד - טוב, בתוך פחות משבוע - שנטלי היא האישה שאתעורר לצדה כל בוקר עד יומי האחרון. ידעתי שזו האישה שאקריב את חיי כדי להגן עליה. זו האישה - אני יודע שזה נשמע רע - שבלעדיה אין לי סיבה ומשמעות. אישה שמרוממת כל דבר גשמי ופשוט לדרגות עילאיות.

אז תסתמו לי את הפה, מה אני יכול לעשות?

כומר גלוח ראש דיבר, אבל להט הדם באוזני הִקשה עלי לפענח את מילותיו. בהיתי בנטלי. רציתי שהיא תהיה מאושרת. זה לא היה סתם מס שפתיים, השקר הזה שאנחנו משקרים לעצמנו - כי בינינו, אם אהובתנו לא רוצה אותנו, אז מגיע לה שתהיה אומללה, לא? אבל אני התכוונתי לזה באמת ובתמים. לו הייתי מאמין בכל לבי שנטלי תהיה מאושרת יותר בלעדי, הייתי נותן לה ללכת גם אם זה היה מרסק אותי. אבל לא האמנתי שהיא תהיה מאושרת יותר, למרות מה שאמרה או עשתה. או שאולי זה רק עוד צידוק עצמי, עוד שקר מהסוג שאנחנו מספרים לעצמנו.

נטלי אפילו לא העיפה מבט לעברי, אבל ראיתי שפיה מתהדק. היא ידעה שאני נמצא שם. היא התמקדה בבעלה לעתיד. לא מזמן נודע לי ששמו טוד. טוד. בילדותו בטח קראו לו טודי או טודטוד או טודינקה.

שערו של טוד היה ארוך מדי ופניו היו עטורות זיפים של ארבעה ימים, שבעיני אנשים מסוימים היו אופנתיים ומדליקים. בעיני אחרים - אני, למשל - הם דרשו סטירה. עיניו סקרו בחלקלקות שאננה את האורחים ואז נעצרו עלי. הן נשארו שם לרגע, אמדו ומדדו אותי ואז החליטו שאני לא שווה את הזמן והמאמץ.

למה נטלי חזרה אליו?

שושבינת הכבוד היתה ג'ולי, אחותה של נטלי. היא עמדה על הבימה הקטנה, כשבידיה זר פרחים ועל שפתיה חיוך רובוטי חסר חיים. לא נפגשנו מעולם, אבל ראיתי תמונות ושמעתי את האחיות מדברות בטלפון. גם ג'ולי נראתה המומה מהתפתחות העניינים. ניסיתי ללכוד את מבטה, אבל היא בהתה למרחקים.

הבטתי שוב בפניה של נטלי, והרגשתי כאילו מטענים קטנים מתחילים להתפוצץ לי בחזה. בום ועוד בום ועוד בום. וואו, זה היה רעיון ממש גרוע לבוא לכאן. כשהשושבין הביא את הטבעות, הריאות שלי התחילו לקרוס. התקשיתי לנשום.

די. מספיק.

אני מניח שבאתי לכאן כדי לראות את זה במו עיני. למדתי בדרך הקשה שאני זקוק לכך. אבי עבר אירוע לב קשה והלך לעולמו לפני חמישה חודשים. הוא מעולם לא סבל מבעיות לב ולפי כל הדעות היה בכושר טוב. אני זוכר את עצמי יושב בחדר ההמתנה ההוא, מוזמן לחדר הרופא ומקבל את הבשורה הנוראה; ואז שאלו אותי, שם וגם בחברת הלוויות, אם ארצה לראות את גופתו. ויתרתי. חשבתי לעצמי שלא ארצה לזכור אותו מוטל על אלונקה או בתוך ארון מתים. העדפתי לזכור אותו כמו שהיה בחייו.

אבל ככל שהזמן עבר, כך התקשיתי להשלים עם מותו. הוא היה כל כך פעלתן, כל כך מלא חיים. יומיים לפני מותו הלכנו למשחק הוקי של קבוצת הניו יורק ריינג'רס - לאבא היה מינוי עונתי - והיתה הארכה במשחק ואנחנו קראנו קריאות עידוד והשתוללנו והכול. אז מה פתאום הוא מת? לא יכול להיות. התחלתי לשאול את עצמי בשיא הרצינות אם לא נפלה טעות, או שבכלל נעשתה פה איזו הונאה גדולה ואבא שלי איכשהו עדיין בין החיים. אני יודע שזה נשמע חסר היגיון, אבל הייאוש יכול לתעתע בך. ואם אתה משתף איתו פעולה ונותן לו מרחב תמרון, הוא כבר ימצא תשובות חלופיות לכל דבר.

הרגשתי די רדוף בגלל העובדה שלא ראיתי את גופתו. לא רציתי לעשות כאן אותה טעות. אבל אם להיצמד לאותה מטאפורה עקומה, ראיתי עכשיו את הגופה במו עיני. לא היתה שום סיבה למשש את הדופק או לנסות לדגדג את הגופה (המטאפורית) או להישאר בסביבה יותר מן הנחוץ.

ניסיתי לצאת מבלי שירגישו בכך. לא משימה פשוטה כשהגובה שלך הוא 1.96 מטר ואתה בנוי, אם לצטט את נטלי, "כמו חוטב עצים." יש לי ידיים גדולות. נטלי אהבה אותן. היא היתה מחזיקה אותן בידיה ומסמנת באצבעותיה את הקווים שעל כף ידי. היא אמרה שהן ידיים אמיתיות, ידיים של גבר. היא ציירה גם אותן מפני שלדבריה הן סיפרו את הסיפור שלי - רקע הצווארון הכחול שממנו באתי, העבודה שלי בזמן לימודי באוניברסיטת לנפורד כשומר סף במועדון לילה מקומי, וגם - איכשהו - העובדה שעכשיו אני הפרופסור הצעיר ביותר במחלקת מדעי המדינה של אותה האוניברסיטה.

דידיתי החוצה אל אוויר הקיץ החמים. קיץ. הייתכן שזה כל מה שזה היה בסופו של דבר? רומן קיץ חולף? במקום שני ילדים חרמנים, שמחפשים פעילות במחנה קיץ, היינו שני מבוגרים שחיפשו מקום להתבודד - היא כדי לצייר, אני כדי לכתוב את עבודת הדוקטורט שלי במדעי המדינה - שנפגשו והתאהבו קשות. אבל עכשיו, כשספטמבר באופק, הבינו השניים שכל הדברים הטובים מגיעים אל קצם. למערכת היחסים שלנו היתה איזו איכות לא אמיתית. שנינו היינו מנותקים מחיינו הרגילים על השגרה המשמימה והמאוסה הכרוכה בהם. אולי זה מה שעשה את הרומן שלנו כל כך מסעיר. אולי העובדה שהיינו בתוך בועה שאינה קשורה למציאות האמיתית שיפרה והעצימה את הקשר. ואולי אני סתם מדבר שטויות.

מאחורי דלת הכנסייה שמעתי קול תרועות ומחיאות כפיים. הקולות הוציאו אותי מערפול החושים שהייתי שרוי בו. הטקס הסתיים. טוד ונטלי הם כעת מר וגברת פני-זיפים. בעוד רגע הם יצעדו בסך כזוג נשוי, והאורחים הנרגשים אולי ישליכו עליהם אורז. זה לא ימצא חן בעיני טוד, קרוב לוודאי. האורז יחרב לו את התספורת וייתקע לו בזיפים.

שוב, לא היה לי צורך לראות יותר.

הלכתי אל מאחורי הכנסייה הלבנה, יצאתי מהתמונה בדיוק ברגע שדלתותיה נפתחו לרווחה. בהיתי בקרחת היער. במרחק היו עצים. הבקתות היו בצדה השני של הגבעה. הכנסייה היתה חלק ממושבת האמנים שבה התארחה נטלי. אני הייתי במושבת הסופרים, בהמשך הרחוב. שני המקומות היו במקור חוות ישנות בוורמונט, שעדיין גידלו פה ושם ירקות אורגניים.

"הלו, ג'ייק."

נפניתי לעבר הקול המוכר. היא עמדה במרחק של פחות מעשרה מטרים ממני. נטלי. הצצתי במהירות באצבע שהיתה ענודה בטבעת הנישואים. נטלי כאילו קראה את מחשבותי והרימה את היד כדי להראות לי את הטבעת.

"ברכותי," אמרתי. "אני מאוד מאושר בשבילך."

היא התעלמה מהברכות. "אני לא מאמינה שבאת הנה."

פרשתי את זרועותי. "שמעתי שיהיה כיבוד מעולה. אני לא עומד בפיתויים כאלה."

"מצחיק."

משכתי בכתפי בעוד שלבי התפורר לאבק והתפזר ברוח.

"כולם אמרו שלא תבוא," אמרה נטלי. "אבל אני ידעתי שתבוא."

"אני עדיין אוהב אותך," אמרתי.

"אני יודעת."

"ואת עדיין אוהבת אותי."

"אני לא, ג'ייק. רואה?"

היא נופפה בטבעת מול פני.

"מותק?" טוד ושְׂער הפנים שלו הופיעו מעבר לפינה. הוא הבחין בי והזעיף את הבעתו. "מי זה?"

היה ברור שהוא יודע מי אני.

"ג'ייק פישר," אמרתי. "מזל טוב."

"איפה ראיתי אותך לפני כן?"

נתתי לנטלי לטפל בזה. היא הניחה יד מרגיעה על כתפו ואמרה, "ג'ייק היה מודל להרבה ציירים פה. בטח זיהית אותו מאחד הציורים."

טוד המשיך להחמיץ פנים. נטלי נעמדה לפניו ואמרה, "תן לנו שנייה אחת, בסדר? אני כבר באה."

טוד הציץ לעברי. לא זזתי. לא נסוגותי לאחור. לא מצמצתי.

לבסוף הוא רטן בחוסר חשק, "בסדר. אבל אל תתעכבי."

הוא תקע בי עוד מבט חמור ופנה לדרכו. נטלי הביטה בי.

"הוא נראה בחור כיפי," הערתי.

"למה באת?"

"הרגשתי צורך להגיד לך שאני אוהב אותך," אמרתי. "הרגשתי צורך להגיד לך שאני אוהַב אותך תמיד."

"זה נגמר, ג'ייק. אתה תמשיך הלאה. אתה תהיה בסדר."

לא עניתי.

"ג'ייק?"

"מה?"

היא הטתה את ראשה קלות. היא ידעה מה התנועה הזו עושה לי. "תבטיח לי שתעזוב אותנו בשקט."

הבטתי בה ושתקתי.

"תבטיח לי שלא תעקוב אחרינו ולא תתקשר ואפילו לא תשלח אימיילים."

הכאב בחזי התגבר. הוא נעשה חד וכבד יותר.

"תבטיח לי, ג'ייק. תבטיח לי שתניח לנו."

עיניה ננעלו על עיני.

"בסדר," אמרתי. "אני מבטיח."

בלי לומר מילה אחת נוספת, נטלי הלכה אל הגבר שזה עתה נישאה לו. אני נשארתי במקומי עוד רגע וניסיתי להסדיר את נשימתי. ניסיתי לכעוס, ניסיתי להקל ראש, להדוף את זה מעלי ולומר לעצמי שההפסד כולו שלה. ניסיתי הכול. ניסיתי אפילו לגלות בגרות ולהתנהג באופן מפוכח, אבל ידעתי שמדובר רק בתכסיסי השהיה, כדי שלא אצטרך להתמודד עם העובדה שאשאר שבור לב לנצח.

עמדתי מאחורי הכנסייה עד שהבנתי שכולם כבר הלכו. הכומר גלוח הראש עמד בחוץ על המדרגות. גם ג'ולי, אחותה של נטלי, היתה שם. היא הניחה יד על זרועי. "אתה בסדר?"

"מעולה," אמרתי לה.

הכומר חייך אלי. "יום מקסים לחתונה, אתה לא חושב?"

מצמצתי באור השמש. "נראה לי," אמרתי והסתלקתי מהמקום.

אני אעשה מה שנטלי ביקשה ממני. אני אניח לה לנפשה. אני אחשוב עליה כל יום, אבל לעולם לא אצלצל ולא אנסה ליצור קשר ואפילו לא אחפש עליה מידע באינטרנט.

נשארתי נאמן להבטחה שלי.

במשך שש שנים.