הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
6 דירוגים
2 ממוצע
1
3
2
2
3
0
4
0
5
1
6
שרלוק הולמס והפרחחים מרחוב בייקר: חקירה מס' 4 - המפגש האחרון
טרייסי מק, מייקל סיטרין

שרלוק הולמס והפרחחים מרחוב בייקר: חקירה מס' 4 - המפגש האחרון

טרייסי מק, מייקל סיטרין

דרג ספר זה מתוך 5
6 דירוגים
2 ממוצע
1
3
2
2
3
0
4
0
5
1
6

במקום 37 

22.2 

במקום 37 

22.2 

סדרה:‎ שרלוק הולמס והפרחחים מרחוב בייקר - 4
גודל (עמ'): 189
מו"ל: מטר הוצאה לאור

תקציר

אחרי שנים של מרדף בלתי נלאה אחר פרופסור מוריארטי השטני, מתחיל שרלוק הולמס סוף סוף לפרק את ארגון הפשע הענקי שלו. הולמס מתכוון לשים את ידו על הפושע בעל המוח הגאוני והמרושע, ויהי מה.
כאשר הפרחחים מרחוב בייקר נקלעים לתוך רשת מפחידה של סכנות מסמרות שיער, מחליט הולמס שעליו להעביר את החבורה למקום מבטחים. אבל או­זי, ויגינס, פילאר והאחרים נחושים בדעתם לעזור לו בחקירה המסוכנת ביותר שהוא לקח בה חלק אי-פעם. הם עוקבים בחשאי אחרי הבלש הדגול בכל רחבי אירופה, בשעה שהוא טומן מלכודת מתוחכמת למוריארטי ומפתה אותו לבוא אל המפגש האחרון ביניהם.
ספר רביעי בסדרת רבי-המכר של הוצאת "מטר".
המשך קריאה
  • ISBN: 99-1975
  • גודל (עמ'): 189
  • מו"ל: מטר הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 23/06/2015
  • שם המחבר: טרייסי מק, מייקל סיטרין
  • תורגם ע"י: אורי בלסם
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

הפגישה הראשונה

בלב רובע וֶסְט אֶנְד בלונדון, על המדרכה מול בית מספר 221ב' ברחוב בֵּייקֶר, ישב נער צנום בשם אוֹזִי לצִדו של כובע הפוך והביט בצער לתוך עיניהם של העוברים והשבים. לצדו זימר חברו הטוב, וִיגִינְס, בהתלהבות מעושה.

"אל חוֹפי ספרד מוּעדוֹת פּנַי עכשיו,

תותחים שם יִרעמוּ בשְׁאוֹן הקרב,

תשוקתי הַגשימו, מַלאו מִשאלתי,

נערה יפה וכד משקה הניחו לצִדי."

חודש אפריל כבר התקרב לסופו אבל באוויר הצונן והלח כמעט לא היה שום סימן לבואו של האביב. רק הרוח, שנשאה ניחוח קליל של פריחות מַגְנוֹלְיָה, רמזה שהעונות עומדות להתחלף. אוֹזִי רעד במעילו הדק ופלט שיעול בזמן שוִויגִינְס רכן לבדוק את תכולתה של המגבעת. רק שני פֶּנִי. עוֹברֵי האוֹרַח לא היו במצב רוח נדבני באותו יום.

"וּלעֵת מוֹתי, בקִברי כבר אנוּחַ,

יחלפו יִיסורַי, יפוּצוּ לכל רוח,

תשוקתי הַגשימו, מַלאו מִשְׁאַלְתִּי,

וכד של משקה שימו על מַצַבְתִּי."

הוא שר בחוסר חשק את הבית האחרון ולאחר מכן התיישב על המדרכה לצִדוֹ של אוֹזִי. "כבר עברו כמה שבועות מאז הפעם האחרונה שהאדון זימן אותנו לחקירה. הקול שלי נגמר ולא יצא לנו מזה שום כלום." וִיגִינְס טִלטל את ראשו. בטנו נהמה. "איך האדון מצפה שנצליח להתקיים אם הוא לא משלם לנו? בקרוב נחזור לצלות עכברושים."

אוֹזִי נתקף בחילה מעצם הרעיון. "אני מעדיף לאכול תפוחי אדמה כל היום לפני שאגע בעכברוש. המון עצמות."

"לא אם תפסת אחד שמן. את תתפסי לנו כמה שמנים, נכון, שירלי?" וִיגִינְס גירד את גבה של חָמוֹסַת המחמד שלו, ששכבה מכוּרבֶּלֶת בחֵיקוֹ.

"שבועות רבים מדי עברו," הסכים אוֹזִי. הוא הביט למעלה אל חלונות דירתו של שֶׁרְלוֹק הוֹלְמְס. "אין הרפתקאות, אין עבודה לשכל. אני לא יודע אם אין לאדון חקירות או שהוא פשוט מסתדר איתן בלעדינו." המחשבה עוררה באוֹזִי מערבולת של רגשות ובין הבולטים שבהם השאלה, האם האדון מתחמק בעיקר ממנו?

באותו רגע חלפה הצדודית המוכרת היטב של שֶׁרְלוֹק הוֹלְמְס — גבוה ורזה, עם אף בולט כמו מקור — מאחורי חלון חדר העבודה שלו בקומה השנייה. הוא עישן את מקטרת החרס שלו ונראה שקוע במחשבות.

אוֹזִי נאנח והוציא ספרון מתוך כיס מעילו. "מה דעתך לתרגל קצת, וִיגִינְס?" הוא הפך דף וקרא את הכותרת, "האיש במסכת הברזל."

"אוֹז, בבקשה, בלי שיעורי קריאה עכשיו. מספיק קשה גם ככה." וִיגִינְס אִגרף את שתי ידיו לאות מחאה.

"אבל אתה כבר מתקדם לא רע, ידידי. אתה מזהה את רוב המילים. עוד רגע תוכל לקרוא את כל העיתון בעצמך."

"אני אוהב ללמוד את הסיפורים, אוֹזִי, ולא אכפת לי להתאמץ לקרוא, אבל להגיד את המילים בקול, אה, זה גורם לי להרגיש כמו טמבל."

"וִיגִינְס, אם תלמד לקרוא לא תחשוב שאתה טיפש."

מֶרְכָּבָה גדולה ומהודרת, רתומה לשני סוסים, נעצרה לפני בית מספר 221ב'. הנערים קמו וראו איש רזה ומבוגר יורד ממנה. האיש חבש כובע צילינדר ולבש מעיל עליון שחור.

אוֹזִי פער את פיו כשהאיש פנה לעברם. המצח העגול ככיפה, הפנים השקועות ועיני הלטאה העמוקות לא הותירו מקום לטעות. עיני שניהם נפגשו וחיוך נחשי עלה על שפתיו הדקות של האיש לפני שנכנס בנחת ל־221ב'.

אוֹזִי נרעד. לא בגלל המבט שנעץ בו האיש המסוכן ביותר באנגליה, אלא ההרגשה שהמבט מוּכָּר כל כך היא שזִעזְעָה אותו.

"זה היה פרופסור מוֹרִיאַרְטִי!" קרא וִיגִינְס. "והוא נכנס לבית של האדון ככה, כאילו כלום, בלי להודיע. זה לא נראה הגיוני."

אוֹזִי הנהן בהסכמה. "בוא נעקוב."

הנערים חצו את רחוב בֵּייקֶר בזהירות ונכנסו מבעד לאותה דלת. הם עלו במדרגות, עצרו במְבוֹאָה והקשיבו לשיחה שהחלה להתנהל.

"כל מה שיש לי לומר כבר עלה על דעתך," אמר מוֹרִיאַרְטִי.

"אם כן, יכול להיות שתשובתי עלתה על דעתך," ענה הוֹלְמְס.

"אתה לא משנה את דעתך?"

"בהחלט לא!" ענה הוֹלְמְס ללא היסוס.

וִיגִינְס הקשיב ברוֹב קֶשֶׁב כשהשניים שוחחו במעין צוֹפן של משפטים לא גמורים. משמעותן של המילים לא היתה ברורה, אבל הוא חש את המסר שמתחת לפני השטח: למוֹרִיאַרְטִי נמאס מההפרעות של הוֹלְמְס והוא מאיים עליו.

"אתה חייב להניח לזה, מר הוֹלְמְס," אמר מוֹרִיאַרְטִי. "אתה מוכרח." לבו של אוֹזִי הלם. זה הסוף, חשב. הם סגרו עניין זה עם זה. מוֹרִיאַרְטִי הופיע ללא התראה לפגישה לפני הקרב הסופי. הוא חש שריאותיו מתרוקנות מחמצן, לכן הכניס את ידו לכיס הפנימי של מעילו, הוציא את התרופה שלו, הבקבוקון עם שמן הדגים, ולגם.

כשהיה ברור שהוויכוח הגיע אל סופו משך וִיגִינְס את אוֹזִי במורד המדרגות והחוצה, אל הרחוב, הרכָּב החסון של מוֹרִיאַרְטִי פנה לעברם, ירד מהמֶרְכָּבָה, הרים אגרוף מאיים ועמד לרדוף אחריהם, אבל הנערים נמלטו בהמשכו של רחוב בֵּייקֶר בזריזות של ארנבים.