הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
4.5 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
1
5
1
2
שפע של קתרינות

שפע של קתרינות


דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
4.5 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
1
5
1
2

במקום 44.00 

26.40 

במקום 44.00 

26.40 

תקציר

קתרין מספר 5 חשבה שבנים הם מגעילים

קתרין מספר 10 רצתה להישאר ידידה שלו

קתרין מספר 18 נפרדה ממנו באימייל

קתרין מספר 19 שברה את ליבו

בכל הנוגע לבנות, טעמו של קולין סינגלטון מסתכם בנערות ששמן קתרין. ובכל הנוגע לנערות ששמן קתרין, הן תמיד עוזבות את קולין. 19 פעמים למען הדיוק.

 

כשהוא נחוש למצוא נוסחה שתחזה את התנהגות הקתרינות, יוצא קולין חובב האנאגרמות למסע מרתק יחד עם חברו הטוב חסן, עשרת אלפים דולר בכיס ואף לא קתרין אחת לרפואה. בסופו של המסע, כך הוא מקווה, יוכל לצפות טוב יותר את עתידם של קשרים רומנטיים, לנקום את נקמתם של מי שנזרקו בידי חברתם, וחשוב מכול - לזכות בחברה חדשה (ואם אפשר, שלא יקראו לה קתרין).

רומן מרגש ומצחיק על אהבה, חברות וארכידוכס הונגרי אחד בלתי נשכח.

ג´ון גרין הוא סופר עטור פרסים שספריו תורגמו ל-55 שפות וכבשו את טבלאות רבי-המכר ברחבי העולם. "שפע של קתרינות" הוא ספרו הרביעי וקדמו לו "אשמת הכוכבים", "מחפשים את אלסקה" ו"ערים של נייר".

 "עוד סיפור חד ואינטילגנטי מתוצרת גרין, שכולל הומור משובח, צעיר, מענג ואינטילגנטי" בוקליסט

"כיף אדיר, מאתגר, מורכב ולגמרי מבדר" קירקוס

המשך קריאה
  • ISBN: 1265-15
  • גודל (עמ'): 264
  • מו"ל: הוצאת הכורסא
  • יצא לאור ב-: 20/04/2017
  • שם המחבר: ג'ון גרין
  • תורגם ע"י: ענבל שגיב-נקדימון

1

בבוקר שאחרי טקס סיום התיכון של ילד הפלא הנודע קולין סינגלטון, אחרי הפעם התשע־עשרה שנערה בשם קתרין זרקה אותו, הוא עשה אמבטיה. קולין תמיד העדיף אמבטיות; אחד מקווי המדיניות הכלליים שלו בחיים היה לא לעשות בעמידה שום דבר שאפשר לעשות בשכיבה. הוא נכנס לאמבט ברגע שהמים נעשו חמים, וישב והסתכל בארשת אטומה משונה איך המים מציפים אותו. המים זחלו אט־אט במעלה רגליו, שהיו משוכלות ומקופלות בתוך האמבט. הוא הבין, גם אם במעורפל, שהוא ארוך מדי, וגדול מדי, בשביל האמבט הזה — הוא נראה כמו מישהו כמעט מבוגר שמשחק בלהיות ילד.

כשהמים התחילו להתיז על בטנו הרזה אך חסרת השרירים, הוא חשב על ארכימדס. כשקולין היה בן ארבע בערך הוא קרא ספר על ארכימדס, הפילוסוף היווני שכאשר התיישב באמבטיה גילה שאפשר למדוד נפח לפי כמות המים שגוף דוחה. לפי הסיפור, בגלל הגילוי הזה צעק ארכימדס "אֵאוּרֵקָה!"1 ורץ עירום ברחובות. בספר היה כתוב שבגילויים חשובים רבים יש "רגע של אֵאוּרֵקָה". כבר אז קולין רצה מאוד שיהיו לו תגליות חשובות, והוא הציג לאימא שלו שאלה כשחזרה הביתה בערב.

"אימא, יהיה לי פעם רגע של אאורקה?"

"מתוק שלי," היא אמרה ואחזה בידו. "מה קרה?"

"אני רוצה רגע של אאורקה," הוא אמר, כמו שילד אחר אולי היה מבטא רצון עז בצב נינג'ה.

היא הצמידה את גב כף ידה ללֶחיוֹ וחייכה. פניה היו קרובות מאוד אליו, הוא הריח ריח של קפה ושל איפור. "בטח, קולין קטן שלי. בטח שכן."

אבל אימהות משקרות. זה כלול בדרישות התפקיד.

קולין נשם נשימה עמוקה, החליק כלפי מטה והכניס את הראש מתחת למים. אני בוכה, חשב ופקח את העיניים כדי לבהות דרך מי הסבון הצורבים. אני מרגיש שאני בוכה, אז אני בטח בוכה, אבל אי אפשר לדעת כי אני מתחת למים. אבל הוא לא בכה. משום־מה הוא הרגיש מדוכדך מכדי לבכות. פגוע מדי. הוא הרגיש כאילו היא לקחה את החלק שלו שבוכה.

הוא שלף את הפקק באמבטיה, נעמד, התנגב והתלבש. כשיצא מחדר האמבטיה, מצא את הוריו יושבים יחד על המיטה שלו. זה אף פעם לא היה סימן טוב, שני הוריו בחדר שלו יחד. במהלך השנים הסיבה לכך שהם היו שם יחד הייתה אחת מאלה:

1. מישהו מת — סבתא/סבא/דודה סוזי־שבחיים־לא־פגשת־אבל־תאמין־לי־היא־הייתה־נחמדה־וחבל־נורא.

2. אתה נותן לקתרין כלשהי להפריע לך בלימודים.

3. תינוקות באים לעולם בדרך שתחילתה במעשה שבשלב כלשהו יעניין אותך מאוד, אבל לעת עתה רק יישמע לך מגעיל, וחוץ מזה לפעמים אנשים עושים דברים שמעורבים בהם איברים שעושים תינוקות אבל לא יוצאים מהם תינוקות, דברים כמו לתת זה לזה נשיקות במקומות שהם לא הפנים.

הם אף פעם לא היו שם יחד כי:

4. קתרין כלשהי צלצלה כשהיית באמבטיה. היא מצטערת. היא עדיין אוהבת אותך והיא עשתה טעות איומה והיא מחכה לך למטה.

***

ובכל זאת, קולין עדיין קיווה שהוריו יושבים בחדר שלו כדי למסור לו חדשות מהסוג של מספר 4. באופן כללי הוא היה אדם די פסימי, אבל בענייני קתרינות הוא חרג ממנהגו משום־מה: הוא תמיד חשב שהן יחזרו אליו. ההרגשה שהוא אוהב אותה והיא אוהבת אותו גאתה בו, והוא הרגיש את טעם האדרנלין בחלק האחורי של הגרון: אולי זה לא נגמר, ואולי הוא יוכל להרגיש שוב את ידה בידו ולשמוע את קולה הרם והגס מתעוות ללחישה כדי לומר אני־אוהבת־אותך בדרך השקטה והמהירה מאוד שבה היא תמיד אמרה את זה. היא אמרה אני אוהבת אותך כאילו זה סוד, סוד ענקי.

אבא שלו קם וניגש אליו. "קתרין צלצלה לנייד שלי," אמר. "היא דואגת לך." קולין הרגיש את ידו של אבא שלו על כתפו, ואז שניהם התקרבו זה אל זה, ואז התחבקו.

"אנחנו מודאגים," אמרה אימא שלו. היא הייתה אישה קטנת גוף, ובשיער החום המתולתל שלה הייתה קווצה אחת לבנה מלפנים. "והמומים," הוסיפה. "מה קרה?"

"אני לא יודע," אמר קולין חרישית לתוך הכתף של אבא שלו. "היא פשוט — פשוט נמאס לה ממני. הספיק לה. זה מה שהיא אמרה." ואז אימא שלו קמה והיו הרבה חיבוקים, ידיים מכל הכיוונים, ואימא שלו בכתה. קולין חילץ את עצמו מהחיבוקים והתיישב על המיטה. הוא הרגיש צורך עז לסלק אותם מהחדר שלו מיד, כאילו אם לא יֵצאו הוא יתפוצץ. פשוטו כמשמעו. מעיים על הקירות; מוחו המבריק שפוך על כיסוי המיטה.

"טוב, בשלב כלשהו אנחנו צריכים לשבת ולבחון את האפשרויות הפתוחות בפניך," אמר אבא שלו. אבא שלו אהב לבחון אפשרויות. "לא חייבים דווקא לחפש את הטוב בכל מצב, אבל נראה שיהיה לך זמן פנוי בקיץ הזה. מה דעתך על לימודי קיץ בנורתווסטרן?"

"אני ממש צריך להיות לבד, רק היום," ענה קולין וניסה להביע רוגע, כדי שהם ילכו והוא לא יתפוצץ. "אפשר לבחון אפשרויות מחר?"

"כן, בטח, מותק," אמרה אימא שלו. "אנחנו נהיה פה כל היום. רד מתי שתרצה, אנחנו אוהבים אותך ואתה כל כך מיוחד, קולין, אתה לא יכול בשום פנים ואופן לתת לקתרין הזאת לשכנע אותך שזה לא נכון כי אתה הבחור הכי נפלא ומבריק —" וברגע הזה הבחור הכי מיוחד, נפלא ומבריק רץ לחדר האמבטיה שלו והקיא את נשמתו. מין פיצוץ.

"אוי, קולין!" צעקה אימא שלו.

"אני פשוט צריך להיות לבד," התעקש קולין מהאמבטיה. "בבקשה."

כשהוא יצא הם כבר לא היו שם.

בארבע־עשרה השעות הבאות, בלי להפסיק כדי לאכול או לשתות או להקיא שוב, קרא קולין שוב ושוב ושוב את ספר המחזור שלו, שקיבל ארבעה ימים קודם לכן. מלבד השטויות הרגילות של ספרי מחזור, היו בו שבעים ושתיים חתימות של חבריו ללימודים. שתים־עשרה היו רק שמות, חמישים ושישה מהכותבים ציינו את האינטליגנציה שלו, עשרים וחמישה כתבו שחבל שלא הכירו אותו יותר, אחד־עשר ציינו שהיה כיף להיות אתו בשיעורי ספרות, שבעה כללו בדבריהם את המילים "השריר הטבעתי של האישון"2 ושבעה־עשר שרבוטים, לא פחות, הסתיימו במילים "תמשיך להיות קוּל!" קולין סינגלטון לא יכול להמשיך להיות קוּל יותר מכפי שהלווייתן הכחול יכול להמשיך להיות רזה או שבנגלדש יכלה להמשיך להיות עשירה. הוא היה חייב להניח ששבעה־עשר האנשים האלה מתלוצצים. הוא הפך והפך בדברים — ותהה איך ייתכן שעשרים וחמישה מבני המחזור שלו, שעם כמה מהם הוא למד שתים־עשרה שנה, רוצים "להכיר אותו טוב יותר". כאילו לא הייתה להם הזדמנות.

אבל מה שהוא עשה בעיקר בארבע־עשרה השעות האלה היה לקרוא שוב ושוב את מה שקתרין–19 כתבה:

קולין,

זוכרת את כל המקומות שהיינו בהם. חולמת על כל המקומות שעוד נהיה בהם. לוחשת לך שוב ושוב ושוב ושוב: אניאוהבתאותך.

תמיד שלך, ק־ת־ר־י־ן

בסופו של דבר, המיטה הייתה נוחה מדי בשביל הלך הרוח שהוא היה בו, והוא נשכב פרקדן על השטיח ברגליים פשוטות. הוא ערבב במוחו את האותיות של "תמיד שלך", עד שהגיע לאנגרמה שמצאה חן בעיניו: מידת כשל. ואז שכב שם בכשל העצב שלו וחזר בראש על הפִּסקה שכבר זכר בעל פה ורצה לבכות, אבל לא בכה אלא רק הרגיש מין כאב מאחורי מקלעת השמש שלו. בכי מוסיף משהו: בכי הוא אתה ועוד דמעות. אבל ההרגשה של קולין הייתה מין ניגוד נורא לבכי. אתה, פחות משהו. הוא כל הזמן חשב על מילה אחת — תמיד — והרגיש את הכאב הצורב בתוך בית החזה.

כָּאַב לו כמו כְּאֵב המכות הכי נוראות שהוא קיבל. והוא קיבל הרבה בחייו.


1 יוונית: "מצאתי".

2 עוד על כך בהמשך.