הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
2
ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
0
5
0
1
גם ב - Kindle
שער המדרגות
לורי מור
37 

שער המדרגות

לורי מור

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
2
ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
0
5
0
1
37 
37 
גודל (עמ'): 320
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

טאסי קֶלטג'ין, בתו של מגדֵל תפוחי אדמה במערב התיכון, מגיעה לעיירה אוניברסיטאית כסטודנטית ופוגשת שם את צ'וסר, סילביה פלאת וסימון דה בובואר, וגם גברים שלובשים ג'ינס ועניבה.
כדי לפרנס את עצמה היא מתחילה לעבוד כמטפלת אצל משפחה שזה עתה אימצה ילדה. המשפחה נראית לה מסתורית וזוהרת, והיא לומדת לאהוב את הילדה הקטנה.


אבל ככל שהיא שוקעת בחייה החדשים, מתגברת אצל טאסי תחושת הניכור. הוריה נחלשים, ואחיה אובד-הדרך בתיכון שוקל להתגייס לצבא. טאסי הולכת ונעשית הזרה שתמיד הרגישה שהיא. וכשהחיים והאהבה נפרמים בדרמטיות, באופן מזעזע אפילו, היא משתנה לנצח.

שער במדרגות הוא רומן מסחרר מאת אחת הסופרות המהוללות של שני העשורים האחרונים. לירי, מרגש וקורע לב, זהו ספרה השאפתני ביותר של לורי מור עד כה – רב-רבדים, מרתק וחכם.
לורי מור היא מחברת קובצי הסיפורים "ציפורים באמריקה", "כמו בחיים" ו"עזרה עצמית", והרומנים "מי ינהל את בית החולים לצפרדעים?" ו"אנגרמות". היא פרופסורית לאנגלית באוניברסיטת ויסקונסין במדיסון.

  • ISBN: 14000009
  • גודל (עמ'): 320
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 24/03/2020
  • שם המחבר: לורי מור
  • זמין להשאלה: כן

1

הקור בא באיחור בסתיו ההוא, וציפורי השיר נתפסו לא מוכנות. עד שהחלו השלג והרוח הרציניים, התפתו רבות מדי מהן להישאר, ובמקום לעוף דרומה, במקום לחרוף כבר בדרום, הן התגודדו בחצרות של אנשים, נוצותיהן תפוחות לקורטוב של חמימות. אני חיפשתי עבודה. הייתי סטודנטית ונזקקתי למשרת שמרטפות, כך שהלכתי מריאיון אחד למשנהו בשכונות המצודדות אך החורפיות האלה, שהמוני אדומי החזה המפחידים ניקרו באדמתן הקפואה, אפורים־חומים והמומים אם כי איזו ציפור לא נראית המומה קצת גם בנסיבות הכי טובות עד שלבסוף, בשלב מאוחר בחיפושי, בתום שבוע, נעלמו לפתע הציפורים כלא היו. לא רציתי לחשוב מה קרה להן. או ליתר דיוק, זה רק ביטוי של נימוס, הבטחת שווא של עדינות נפש שכן תהיתי על גורלן כל הזמן: דמיינתי אותן מתות, בערמות מדהימות בין שלפי התירס בשדה קטל כלשהו מחוץ לעיר, או צונחות מהשמים בזוגות ובשלשות לאורך קילומטרים על גבול מדינת אילינוי.

חיפשתי בדצמבר עבודה שתתחיל עם פתיחת הסמסטר בינואר. כבר סיימתי את הבחינות שלי ועניתי למודעות מלוח העבודות לסטודנטים, אלה בנושא "טיפול בילדים". אהבתי ילדים באמת! או נכון יותר, לא היה לי שום דבר נגדם. הם היו מעניינים לפעמים. התפעלתי מהעמידוּת ומהישירוּת שלהם. והייתי טובה איתם בזה שידעתי לעשות פרצופים מצחיקים לתינוקות, ואת המבוגרים יותר יכולתי ללמד להטוטי קלפים ולדבר בסגנון התיאטרלי הסרקסטי שרכש את אמונם והקסים אותם. אבל לא הייתי מיומנת במיוחד בהשגחה על ילדים לתקופות ארוכות; התחלתי להשתעמם, אולי בדומה לאמי. אחרי ששיחקתי יותר מדי זמן במשחקים שלהם, המוח שלי נעשה רגזני והשתוקק לשקוע באיזה ספר שהיה לי בתיק. רק קיוויתי שהם ילכו לישון מוקדם או יאריכו בתנומת הצהריים.

הגעתי מתיכון דֶלַקרוֹס סנטרל, מחווה קטנה על דרך פֶּריוויל הישנה, אל עיר האוניברסיטה טרוֹי, "אתונה של המערב התיכון", כמו מתוך מערה, כמו הילד־הכוהן של שבט קולומביאני שקראתי עליו ב"אנתרופולוגיה 203", נער שאפפו אותו בהילה מיסטיתרוב שנות ילדותו שמרו אותו באפלה, וכל מה שידע על העולם שבחוץ בא מסיפורים, לא מניסיון אישי. מרגע שהוּצָא אל האור, הוא היה במצב קדוש תמידי של תימהון ופליאה; שום סיפור לא יוכל לעולם להשתוות לדבר עצמו. וככה היה איתי. שום דבר לא הכין אותי באמת. לא קופת החיסכון לקולג' בחדר האוכל, לא איגרות החוב של סבי וסבתי, ולא סדרת האנציקלופדיות המשומשת של "ווֹרלד בּוּק", עם טבלאות הצבע היפות של תנובות חיטה בינלאומיות ותצלומי מקומות הולדתם של נשיאים. העולם הירוק והשטוח של החווה נטולת החזירים והסוסים של הורי השיממון שלה, הזבובים שלה, השקט שעשן וטרטור מכונותיה משסעים דבר יום ביומו סב ונסוג לאחור, והשאיר אותי עם חיי כרך מזהירים של ספרים וסרטים וחברים שנונים. מישהו הדליק את האורות. מישהו הוליך אותי אל מחוץ למערה מחוץ לדרך פּריוויל. מוחי השתלהב מצ'וסר, מסילביה פּלאת, מסימון דה בּוֹבוּאר. פעמיים בשבוע עמד פרופסור צעיר ושמו תאד, לבוש בג'ינס ועניבה, מול אולם הרצאות מלא בילדי חוות כמוני, והרטיט בדיבוריו על אוננות הפּסיק של הנרי ג'יימס. הייתי מהופנטת. לפניו, מימי לא ראיתי גבר לובש ג'ינס עם עניבה.

המערה העתיקה הניבה, כמובן, מיסטיקן; ילדותי, לעומת זאת, הניבה רק אותי.

במסדרונות התווכחו סטודנטים על בּאך, בֶּק, בַּלקניזציה, לוחמה בּקטריאלית. סטודנטים ממדינות אחרות אמרו לי דברים כמו, "את באה מהכפר. זה נכון שאם אוכלים כבד של דוב, מתים מזה?" הם שאלו, "הכרת פעם מישהו שעשה את־יודעת־מה עם פרה?" או "האם זאת עובדה מוכחת שחזירים מסרבים לאכול בננות?" מה שידעתי בוודאות זה שעז לא באמת תלעס פחית שימורים; עז אוהבת רק ללקק את הדבק של התווית. אבל את זה אף אחד לא שאל אותי.

מנקודת מבטנו, באותו סמסטר נראו אירועי ספטמבר עדיין לא קראנו להם 9/11 קרובים ורחוקים כאחד. תלמידים מהחוג למדעי המדינה צעדו בחצרות הסגורות ובמדרחובים וקראו, "כל כלב בא יומו! זה סופו של כל גנב!" כשיכולתי להרהר בהם בכלל בכלב, בסופו זה היה כאילו מתוך המון משרבב צוואר מבעד לזכוכית, כפי שידעתי (מקורס בתולדות האמנות) שאנשים מביטים במונה ליזה בלובר: לה ג'וקונדה! שמה הנחשי, בצירוף החיוך הערמומי הכלוא במרחק אך נבחן היטב לאיתור הבלחות מבשרות רע. זה היה, כמו ספטמבר עצמו, פה של חתול מלא בכנריות. השותפה שלי לדירה, מֶרף, בלונדינית מדֶבּיוּק עם שיניים עקומות ונזם באף, שהשתמשה בסבון שחור ובחוט דנטלי שחור, ושדעותיה המהירות היו מרשימות בנחרצותן (היא הגתה את שם עיר הולדתה "דוּ־בּא־קיוּ"), ושהחרידה פעם את המורה שלה לאנגלית כשאמרה שהדמות הנערצת עליה ביותר בכל הספרות היא דיק היקוק מ"בדם קר" פגשה את החבר שלה בעשרה בספטמבר, וכשהתעוררה אצלו בבית היא התקשרה אלי, באימה ובאושר, כשהטלוויזיה רועמת ברקע. "אני יודעת, אני יודעת," היא אמרה, קולה מתכווץ לתוך הטלפון. "זה היה מחיר כבד בשביל אהבה, אבל לא היה מנוס מלשלם אותו."

הרמתי את קולי לצעקה מעושה, "זנזונת מופרעת שכמוך! אנשים נהרגו. ואת חושבת רק על התענוג שלך." ואז נתקפנו מעין היסטריה צחוק מבוהל, אשם, נואש, שמעולם לא הייתי עדה לו אצל נשים שעברו את גיל שלושים.

"טוב," נאנחתי, מבינה שכנראה לא אראה אותה הרבה מאותו היום ואילך, "אני מקווה שיהיו לך רק חִרמוּנים בלי תִחמוּנים."

"לא," היא אמרה. "תִחמונים תמיד נגמרים בבכי והורסים את החִרמונים." היא תחסר לי.

אף שבתי הקולנוע נסגרו לשני לילות, ובמשך שבוע אפילו המורה שלנו ליוגה הניפה דגל אמריקאי, ישבה לפניו בתנוחת לוטוס, עצמה עיניים ואמרה, "הבה ננשום עמוק כעת לכבוד ארצנו הנהדרת" (הסתכלתי סביבי בתזזית ולא הצלחתי לנשום כראוי), חזרו רוב שיחותינו לגלושבהתאוששות מהירה להחרידלנושאים אחרים: זמרות ליווי של אריתה פרנקלין, או איזו מסעדה בבעלוּת קוריאנית מגישה את האוכל הסיני הטוב ביותר. לפני שהגעתי לטרוי, מעולם לא אכלתי אוכל סיני. אבל כעת, במרחק שני רחובות מהדירה שלי, ליד סנדלרייה, היה מקום שנקרא "קפה פקינג", שהלכתי אליו לעתים קרובות ככל שיכולתי בשביל ה"מעדן בודהה" שלהם. בקופה נמכרו בהנחה קופסאות קטנות של עוגיות מזל שבורות. "רק עוגיות שבור," הבטיח השלט, "לא מזל." נשבעתי שיום אחד אקנה קופסה כדי לראות איזו הנחיה סתומה או מיסטית או רודפת בצע, אבל קונפוציאנית! עשויה להיות במכלול. בינתיים אספתי את הפתקים ביחידוֹת, אחד לכל עוגייה שהגיעה בסוף מעל החשבון שלי, בזריזות, ביעילות, עוד לפני שגמרתי לאכול. אולי אכלתי לאט מדי. גדלתי על דגים מטוגנים עם שעועית ירוקה בחמאה (במשך שנים, סיפרה לי אמי, נחשבה מרגרינה לאוכל זר, והיה אפשר לרכוש אותה רק מעבר לגבול המדינה, בדוכנים מיוחדים שהוקמו בחופזה לאורך הכביש המהיר בסמוך לשלט "ברוכים הבאים" של מושל אילינוי, וחוואים רטנו שרק יהודים קונים שם). כך שעכשיו היה לירקות הסיניים המשונים האלה פטרייתיים וגמדיים ברוטב החום שלהם כוח של הרפתקה או פולחן, אמירה להתענג עליה. בדֶלַקרוֹס הארוחות בחוץ התחלקו ל"על הדרך" — ארוחה שאוכלים בעמידה או לוקחים ארוזהולמכובדת שנקראה "סעודה בישיבה". במסעדה המשפחתית "וי הָאוּס", שאליה הלכנו לאכול בישיבה, המושבים היו מסקאי אדום והקירות מכוסים בגֵמוּטליכקַייט: ציפוי עץ כהה וקיטש ממוסגר, רועות תמות וליצני חצר. על תפריטי ארוחת הבוקר נכתב "גוּטֶן מוֹרגֶן". רטבים נקראו "ציר". ובתפריט לארוחת הערב כיכבו קציץ בשר עם גושישי גבינה וסטייק "עשוי לפי טעמך". בימי שישי היו שם דגים מטוגנים או סירים גדולים בחצר שמהם נִשלוּ "עורכי דין" (בקלה של מים מתוקים או פוטית), שנקראו כך כי לבם שוכן בעכוזיהם (דגו אותם באגם מקומי, שעל פחי האשפה בכל אתרי הפיקניק שבו נכתב: נא לא להשליך מעי דגים). בימי ראשון היו שם לא רק מרשמלו וסלט דובדבנים מסוכרים ומשהו שנקרא "ג'לי סבתא", אלא גם "צלע בקר עם au jus", שכן יֶדע מדויק בצרפתית או באנגלית או אפילו בצבעי מאכל לא בדיוק היה הצד החזק של המסעדה. פירושו של א־לה קארט היה מרק או סלט; ארוחת ערב היתה מרק וסלט. רוטב רוקפור הפך בפי המלצרים ל"רוטב רוקפורד" ונהגה במלעיל. יין הבית אדום, לבן וּורוד הדיף תמיד את הניחוח המתבקש של ורדים, סבון וגרפיט, משב קל של ריח חציר, רמז של עיירת שדה, אם כי התפריט נותר אילם בנוגע לכל זה ונצמד להכרזות ישירות על גוון. בירה בהירה או כהה הוגשה שם. הקינוח היה בדרך כלל פאי גלוּקשמֶרץ, עם המראה האוורירי והכובד של ערמות שלג. אחרי כל ארוחה רצית רק לשכב לישון.

אולם כעת, רחוק מהבית וברשות עצמי, הולכת שולל אחר רוטב חום, הרגשתי שאני מרזה ושופעת חיים. הבעלים האסיאתים הרשו לי להשתהות על ספרַי ולהישאר שם כאוות נפשי: "קחי לך את הזְמה! לא בועל!" הם אמרו בנועם כשריססו את השולחנות הסמוכים בחומר חיטוי. אכלתי מנגו ופפאיה ודחקתי את החלקים הסיביים משיני בקיסם קינמון. אכלתי עוגייה מקופלת באלגנטיות פיסת נייר קצרה אפויה במעטפת. שתיתי מספל חסר ידית תה חם, תפל, שנמזג וחומם שוב מדלי שאוחסן בחדר הקירור של המסעדה.

הייתי מושכת את הפתק מלפיתתה הנוקשה של העוגייה ושומרת אותו כסימנייה. כל הספרים שלי הכילו פתקי מזלות שהזדקרו כמו זנבות קטנטנים מבין העמודים. אַת האטרייה הפריכה בסלט חייך. את האדונית לגורלך. מרף תמיד הוסיפה את המילה "במיטה" לכל פתק של עוגיית מזל, כך שבראש קראתי את הפתקים גם ככה: את האדונית לגורלך. במיטה. טוב, זה היה נכון. חוב הוא שקרן מפתה. במיטה. או גורלך יפרח כמו ניצן, שמיתרגם קצת פחות טוב.

או הערמומי, החכמולוגי: שינוי מרענן בעתידך.

לפעמים, כבדיחה מוצלחת יותר, הוספתי אם כי לא במיטה.

בקרוב תרוויחי כסף. או: עושר הוא הגבר של אישה חכמה.

אם כי לא במיטה.

אז הייתי זקוקה לעבודה. כמה פעמים תרמתי את הפלזמה שלי תמורת מזומנים, אבל בפעם האחרונה שניסיתי, דחו אותי במרפאה בטענה שהפלזמה שלי עכורה בגלל הגבינה שאכלתי בלילה הקודם. פלזמה עכורה! אני אהיה נגנית הבס! היה כל כך קשה שלא לאכול גבינה. אפילו בסוג המוקצף למריחה שקראנו לו בזלזול "גבינה למריקה" (כי היא יכלה לשמש כמֶרֶק להדבקת זגוגיות ולסתימת חורים ברעפים) היה פיתוי מנחם מסוים. הסתכלתי יום־יום במודעות הדרושים. היה ביקוש לטיפול בילדים: הגשתי את עבודות הגמר שלי ועניתי למודעות.

בזו אחר זו תלו נשים הרות בנות ארבעים את מעילי, הושיבו אותי בסלון שלהן, ואז דישדשו אל המטבח, הביאו את התה שלי ודישדשו בחזרה לחדר, לופתות את גבן, שפכו תה על התחתית ושאלו אותי שאלות. "מה תעשי אם התינוק הקטן שלנו יתחיל לבכות ולא יפסיק?" "את זמינה בערבים?" "מהי לדעתך פעילות חינוכית מועילה לילד קטן?" לא היה לי שום מושג. מימי לא ראיתי כל כך הרבה נשים הרות בפרק זמן קצר כל כך חמש בסך הכול. זה הבהיל אותי. הן לא נראו קורנות. הן נראו סמוקות מלחץ דם גבוה ונפחדות. "הייתי שמה אותו בעגלה ולוקחת אותו לטיול," אמרתי. ידעתי שאמי מעולם לא שאלה אף אחד שאלות כאלה. "בּוּבּי," היא אמרה לי פעם, "כל עוד הבית חסין אש פחות או יותר, הייתי מניחה אותך בכל מקום."

"פחות או יותר?" חקרתי. לעתים נדירות היא קראה לי בשמי, טאסי. היא קראה לי בובה, בּוּבּי, בּובּה'לה, או טאס'לה.

"לא היתה לי שום כוונה לדאוג או להתערב לך בחיים." היא היתה היהודייה היחידה שהכרתי אי־פעם שהרגישה ככה. אבל היא היתה יהודייה שנשואה לחוואי לותרני בשם בּוֹ, ואולי בגלל זה היה לה אותו איפוק אדיש שהיה לאימהות של החברות שלי. באמצע שנות ילדותי הגעתי להכרה שלמעשה היא גם עיוורת. זה היה ההסבר היחיד למשקפיים העבים שלעתים קרובות היא אפילו לא הצליחה למצוא. או לקליידוסקופ דמוי הפטוניה של כלי דם פרוצים בעיניה, לאודם שהתפוצץ לתוך הלבן רק מאימוץ העיניים או מחבטה לא זהירה של ידה. זה הסביר את האופן המוזר שבו היא אף פעם לא ממש הביטה בי כשדיברנו, אלא בהתה בשולחן או במרצפת ברצפה, כאילו היא זוממת בעצלתיים לחטא אותם, בעוד זעמי המרוסן אך בקושי פורץ מפי במשפטים שקיוויתי שיינעצו, אם לא באותו רגע אז אחר כך, כמו סכינים במוחה.

"את תהיי בעיר בחופשת חג המולד?" שאלו האימהות.

לגמתי מהתה. "לא, אני נוסעת הביתה. אבל אחזור בינואר."

"מתי בינואר?"

נתתי להן את ההמלצות שלי וסיכום בכתב של ניסיוני. ניסיוני לא היה רב כל כך רק הפּיצקים והשוּלצים, השכנים שלנו. אבל הניסיון שלי בא לידי ביטוי גם בכך שנשאתי עלי פעם במשך שבוע, כחלק מעבודה על רביית האדם, שק קמח שהיו לו אותם המשקל והתחושה של עולל. חיתלתי אותו וגיפפתי אותו והנחתי אותו לנמנם במקומות מרופדים ובטוחים, אבל פעם אחת, כשאף אחד לא ראה, דחסתי אותו בתיק הגב שלי עם המון עטים חדים, והוא נדקר. הספרים שלי, לבנים מאבקה בשארית השליש, היו לבדיחה בכיתה. אבל את זה השמטתי מקורות החיים שלי.

את השאר, לעומת זאת, הדפסתי. לתפלצת המליצה, כפי שאבי אמר לפעמים, לבשתי מה שכּוּנה בחנויות הכולבו "ז'קט קריירה", ואולי הנשים אהבו את המקצוענות שבזה. הן עצמן היו נשות קריירה. שתיים היו עורכות דין, אחת עיתונאית, אחת רופאה, אחת מורה בתיכון. איפה היו הבעלים שלהן? "אה, בעבודה," אמרו כל הנשים ולא פירטו. כולן פרט לעיתונאית שאמרה, "שאלה טובה!"

הבית האחרון היה בית ערבה אפור טיח עם ארובה מכוסה בקיסוס נבול. עברתי על פני הבית בתחילת השבוע הוא עמד במגרש פינתי, וראיתי שם כל כך הרבה ציפורים. כעת היה שם רק מרחב שטוח של לבן. סביב הלובן היתה גדר כלונסאות נמוכה, וכשדחפתי את השער הוא נשמט קצת למטה; אחד מציריו היה משוחרר, וחסר בו מסמר. הייתי צריכה להרים את השער כדי להבריח אותו שוב. התרגיל הזה, שאותו ביצעתי אינספור פעמים בחיי, העניק לי סיפוק מסוים של סדר, של שיקום, של היותי קסומה! כשלמעשה, הוא היה צריך לסמל משהו אחר: הזנחה שמישהו מתקשה להסתירה, חפצים שאינם זוכים לטיפול ראוי, אלא מתוקנים שוב ושוב באלתורים ארעיים, דברים טעוני טיפוח שחמקו מהאחראי עליהם. בקרוב יצטרכו לחבר את כל השער בחבל בנג'י, כפי שאבי תיקן פעם דלת באסם שלנו.

שתי מדרגות צפחה הובילו למטה אל שביל מרוצף בתערובת משונה של אבנים לא תואמות, שעל כולו, כמו גם על הדשא, נח נתז דק של שלג הטבעתי בו את העקבות הראשונות של היום; אולי השתמשו בדלת הקדמית רק לעתים רחוקות. בעציצים שבמרפסת הכניסה עדיין היו כמה חרציות מיובשות. כפור כיסה את ראשיהם הצחיחים של הפרחים. על קיר הבית נשענו את ומגרפה, ושני מדריכי טלפון נדחקו לפינה, עדיין עטופים בצלופן.

בעלת הבית פתחה את הדלת. היא היתה חיוורת ומוצקה, בלי דלדולי בשר או שקיות מתחת לעיניים, עור לבנבן מתוח על העצם. השקעים בלחייה היו מוצללים בפודרה כהה, כאילו באבקנים של שושן מנומר. שערה היה קצר וצבוע באדום כהה האופנתי של פרת משה רבנו. עגיליה היו כפתורים בכתום עז, מכנסי הטייטס שלה בחום מהגוני, חולצתה בצבע חלודה, ושפתיה חומות ערמוניות. היא נראתה כמו ניסוי בחמצון מבוקר בדקדקנות. "בואי תיכנסי," היא אמרה, ונכנסתי. תחילה בשתיקה, ואז, כמו תמיד, מתנצלת כאילו איחרתי, אף שהגעתי בזמן. באותה תקופה בחיי לא איחרתי אף פעם. רק שנה אחר כך אתקשה לפתע להיצמד לתחושה כלשהי של זמן, ואשאיר בקביעות חברים לחכות חצי שעה פה ושם. הזמן ירחף על פני בלי משים, באופן אבסורדי מצחיק כשיכולתי לצחוק בכמויות שלא יכולתי למדוד או לציית להן.

אבל בשנה ההיא, כשהייתי בת עשרים, הייתי דייקנית כמו כומר. האם כמרים דייקנים? עם צאתי מהמערה, מסונוורת מהאור האלוהי, האמנתי שכן.

האישה סגרה את דלת האלון הכבדה מאחורי, ואני רקעתי ברגלי על השטיחון הקלוע שעמדתי עליו, לנער מעליהן את השלג. ואז התחלתי לחלוץ נעליים. "הו, את לא צריכה לחלוץ נעליים," היא אמרה. "יותר מדי מהמנהג היפני החסוד הזה מסתובב פה בעיר. תכניסי את הבוץ." היא חייכה חיוך גדול, תיאטרלי, מטורף מעט. שכחתי את שמה וקיוויתי שהיא תגיד אותו; אם לא, היא עלולה לא להגיד אותו בכלל.

"אני טאסי קֶלטג'ין," אמרתי, מושיטה את ידי.

היא לקחה אותה ועיינה בפנַי. "כן," היא אמרה לאט, בפיזור דעת, בוחנת כל אחת מעיני בקפידה מביכה. מבטה חג במעגל אטי, מעמיק חקר, סביב אפי ושפתי. "אני שרה ברינק," היא אמרה לבסוף. לא הייתי רגילה שמביטים בי מקרוב, לא רגילה שהדבר שאני מביטה בו יחזיר לי מבט. אמי ודאי לא נעצה בי אף פעם מבט כזה, וככלל עטו פני את סוג הטיפשות העגולה והחלקה שלא עוררה את העולם להתעמק בהן. תמיד הרגשתי חבויה כמו עלי הגביע של גרגירי יער, חשאית ועוּבּרית כמו פתק המזל המקופל בעוגייה, ולנסתרוּת כזאת היו גם כמה יתרונות משלה, תחושות עליונוּת משלה, ראוותנות ניזונת־צער משלה.

"בואי, תני לי את המעיל שלך," אמרה שרה ברינק לבסוף, ורק אז, כשהסירה אותו ממני ופנתה מעבר למבואה לתלות אותו על מתלה כובעים, ראיתי שהיא רזה כמו מקל, כלל לא בהיריון.

היא הובילה אותי אל הסלון, עוצרת תחילה ליד חלון אחורי. הלכתי אחריה, ניסיתי לעשות כמוה. בחצר, רובו של עץ אלון גדול נחטב ונערם ליד המוסך לעצי הסקה לחורף. ליד הגדם הישן שלו נשתל, נקשר וחוזק עץ אחר גבעולי, צעיר, בעל מראה של מבחש קוקטיילים. אבל שרה לא התבוננה בעצים. "אוי, אלוהים אדירים, תראי את הכלבים המסכנים האלה," היא אמרה. עמדנו שם והסתכלנו. הכלבים בבית השכן הוגבלו לשטח החצר באמצעות גדר חשמלית בלתי נראית. אחד מהם, רועה גרמני, הבין את הגדר, אבל האחר, טרייר קטן, לא הבין אותה. הרועה הגרמני היה פותח במשחק של מרדף סביב החצר ומוביל את הטרייר היישר אל הגבול המחושמל, ואז נעצר לפתע ומשאיר את הטרייר להתגלגל הלאה אל תוך החשמל. הטרייר ההמום היה חוזר בדהרה, צווח מכאב. זה שיעשע את הרועה הגרמני, שהמשיך לעשות את זה, והטרייר המזועזע, בצימאונו הנואש למשחקים, היה שוכח ומתחיל לרוץ שוב, ומתגלגל שוב לתוך החשמל, מיילל. "זה נמשך ככה כבר שבועות," אמרה שרה.

"זה מזכיר לי דֵייטים," אמרתי, ושרה סובבה את ראשה לאמוד אותי שוב. היא היתה גבוהה ממני בחמישה סנטימטרים לפחות; יכולתי להציץ אל תוך נחיריה, אל מארג השערות הקטנות כמו שתי וערב של ענפים הנצפים מבסיסו של עץ. היא חייכה, וזה דחף את לחייה החוצה ושיווה לסומק שתחתיהן מראה אפלולי ושגוי. חום הציף את פני. בחורים? מה כבר ידעתי על זה? השותפה שלי מרף, היא זאת שתמיד יצאה איתם, וכעת זנחה אותי כדי שתוכל לישון כל לילה עם הבחור החדש שפגשה. היא הורישה לי את הוויברטור שלהחפץ מוזר, מתערבל ומזמזם, שכשמכוונים אותו למהירות גבוהה, הוא מסתחרר באוויר כמו אצבע עבה ומשועממת של מישהו שרוטן ממש שישו ושמחו. לפין של מי זה יכול לדמות בכלל? מישהו שעבד בקרקס, אולי. אולי של ברט לנקסטר ב"טרפז". שמרתי את הדבר על דלפק המטבח, שם מרף השאירה אותו בשבילי, ומדי פעם השתמשתי בו לבחישת השוקו שלי. פעם אחת דווקא יצאתי לדייט, בשנה שעברה, והתכוננתי לקראתונכנסתי לטראנס בחנות ללבני נשים והשקעתי ארבעים וחמישה דולר בחזיית פּוּש־אָפּ טייוואנית שחורה, שזורה בחוטי מתכת, כמו־טבעית למגע, שדיים שלמים העומדים ברשות עצמם, עצמאיים מכל לובשת, שכשנרכסו לחזה המסוים שלי, נראו כמו חיה כהה שנקשרה לשם כדי לינוק. נמלאתי תחושת ריחוף מענגת כשלבשתי אותה; הרגשתי מיוחמת וכמו שׂה לעולה, ואי לכך שיערתי שזה משפר את סיכויי בעולם, מאחר שהחזה האמיתי שלי הושאר (כך התבדחתי פעם) על אדן עמוד במרתף של ספריית דלקרוס, כדי לשחרר את עמוד השדרה שלי להליכה זקופה.

כל ההכנה הזאת היתה התגנדרות סרק של זבוב: הבחור המסכן כיחכח בגרונו ואמר לי שהוא הומו. שכבנו שם יחד על המיטה שלי, מעורטלים חלקית בלבד, תחתונינו השחורים מתריעים על כישלון החוויה. גבו היה מלא בפצעונים ורודים: "גב־קְנֶה" הוא קרא לו. העברתי עליו את קצות אצבעותי, מעין ברייל עם מסר של אנרגיה ודאגה חייתיות. "מתרומם אל על," הוא הכריז אל החדר, שהרי גילוי לב או העמדת פנים של גילוי לב הוא המתקפה הזולה והיעילה ביותר על תקווה (התקווה, עלי להודות, אם להשתמש בביטוי של אבא, הפליגה על כנף תפלצת המליצה והפכה לציפייה). "מתרומם אל על?" חזרתי על המילים, בוהה בתקרה, חושבת על עפיפונים. נשארנו ערים שעה אחרי הווידוי שלו, שנינו רועדים ודומעים, ואז קמנו, ומסיבה כלשהי החלטנו להכין עוגה. רצינו להיכנס למיטה ובסוף אפינו עוגה? "אני ממש־ממש נורא מחבבת אותך," אמרתי כשהעוגה היתה מוכנה לו הייתי יודעת שתבוא היום, הייתי אופה לך עוגה כזאתוכשהוא לא אמר כלום בתגובה, נכנסה לחדר שתיקה קשה, עיקשת, והידהדה כאילו היתה צליל. "יש פה הד?" אמרתי כמו גולם.

והוא נתן בי מבט מרחם ואמר, "ובכן, הלוואי שהיה, אבל אין." ואז הוא הלך לחדר האמבטיה ויצא מכוסה בכל האיפור שלי, מה שמסיבה כלשהי גרם לי לחשוב שהוא שיקר בנוגע למיניות שלו. "אתה יודע," אמרתי, מנסה אותו, אבל בעיקר מפצירה, "אם תתרכז תוכל להיות סטרייט, אני בטוחה בזה. רק תשתחרר, תעצום עיניים מדי פעם ופשוט תעשה את זה. הטרוסקסואליות ובכן, היא מצריכה המון ריכוז!" אמרתי, וצליל תחינה בקולי. "היא דורשת המון מכולם!"

"כנראה יותר ממה שיש לי," הוא אמר. הכנתי לו קפה הוא ביקש חלב, ואז חלב פנים ואחר כך מגבות נייר ואז הוא הלך, לוקח איתו פרוסה חמימה של עוגה. מעולם לא ראיתי אותו שוב חוץ מפעם אחת, בחטף, מעבר לכביש, כשהלכתי לשיעור. הוא גילח את ראשו ונעל מגפיים סגולים עבים ולא לבש מעיל גשם בגשם. הוא הלך בתנועת זיגזג קופצנית, כאילו התחמק מאש צלף. הוא היה עם אישה שהיתה מעל מטר שמונים והיתה לה פיקת גרגרת בגודל אגרוף קטן שנבלע. צעיף ארוך של מי הוא היה? לא הצלחתי לזהות; לרגעים הוא נראה שייך לשניהם התנופף מאחוריהם בחדווה כמו זנב של עפיפון.

כעת פנתה שרה בחזרה אל החלון. "השכנים בדיוק הקימו את הגדר הבלתי נראית הזאת," היא אמרה. "בנובמבר. אני בטוחה שזה גורם טרשת נפוצה או משהו כזה."

"מי הם?" שאלתי. "כלומר, השכנים." אגלה קצת עניין אנתרופולוגי בשכונה. אף אחת שהתראיינתי אצלה עוד לא חזרה אלי. אולי הן חיפשו טיפוס ערני שתופס פיקוד, ואני נראיתי להם אפרורית, מסויגת ממעורבות רגשית. התחלתי לדאוג שאם לא אזהר, ההתבטלות שלי תיהפך להרגל, לטיק, למשהו מקובע במסמרות שגינוני המוזרים ימשיכו לבטא לאורך חיי חרף כל מאמצי כשם ששתיין, אף על פי שנגמל, עדיין מתנודד ומתלעלע בדיבורו כמו שיכור.

"השכנים?" פניה של שרה ברינק אורו באופן מלאכותי, עיניה רחבות. קולה נעשה שטוח ותיאטרלי. "ובכן, במלונת הכלבים הזאת שם גרים קתרין וֶלבּוֹרן ובעלה סטיוארט, וגם המאהב של סטיוארט, מייקל בּאט. הוולבּוֹרנים והבּאטים. מי היה יכול להמציא שמות כאלה?"

"אז... מייקל הוא גיי?" אמרתי, מגלה אולי יותר מדי עניין כעת.

"נו, כן," אמרה שרה. "עושים עניין גדול מזה שמייקל הוא גיי. 'מייקל הוא גיי,' לוחשים השכנים, 'מייקל הוא גיי. מייקל הוא גיי.' נו, כן, מייקל הוא גיי. אבל העניין הוא כמובן שסטיוארט הוא גיי." עיניה של שרה נראו עליזות וזוהרות הניצוץ התזזיתי־אך־הזול והמרוצה של קישוטי זבל לחג המולד.

כיחכחתי בגרוני. "ומה קתרין חושבת על כל זה?" העזתי לשאול. ניסיתי לחייך.

"קתרין." שרה נאנחה והתרחקה מהחלון. "קתרין, קתרין. ובכן, קתרין מעבירה המון זמן בחדר שלה ומקשיבה לאֶריק סאטי. הרעיה להסוואה, מסכנה שכמותה, היא תמיד האחרונה שיודעת. אבל תראי." היא רצתה לשנות את הנושא עכשיו, לגשת לעניין. "בואי שבי. אז זה הסיפור." היא החוותה בזרוע מושלכת פתאום בעווית. "טיפול בילדים," היה נדמה שהתחילה, אבל אז עצרה, כאילו די בכך.

התיישבתי על ספה קטנה שהיתה מרופדת בבד לכיסוי כריות. טיפול בילדים, כמו טיפול רפואי, כבר נעשה צירוף כבול. אני אהיה ספקית שלו. פתחתי את תיק הגב שלי והתחלתי לפשפש בו בחיפוש אחר קורות החיים שלי. שרה ישבה מולי על ספה אפורה בהירה, ועצם הבוהק שלה נראה כאילו הוא עלול להכתים את הכרים. היא פיתלה את רגליה זו מעל וסביב זו באופן כזה שהחצי התחתון של האחת נתן אשליה שהוא בולט מהחצי העליון של השנייה, כאילו היו לה ברכיים אחוריות של עגור. היא התחילה לכחכח בגרונה, אז הפסקתי לפשפש והנחתי את התיק בצד.

"אוויר החורף כבר חדר לי לעצמות," היא אמרה. היא פנתה הצידה והשתעלה שוב בקול רם, באותו אופן צחיח שהרופאים מכנים "לא פרודוקטיבי". היא טפחה על בטנה השטוחה. "אז זה הסיפור," היא אמרה שוב. "אנחנו מאמצים."

"מאמצים?"

"תינוק. אנחנו מאמצים תינוק בעוד שבועיים. בגלל זה אנחנו מחפשים מטפלת. היינו רוצים לשריין מישהי מראש לכמה שעות קבועות."

לא ידעתי כלום על אימוץ. הכרתי רק בת מאומצת אחת בימי נעורי, בֶּקי סוסלוק, מפונקת ויפה, שבגיל שש־עשרה ניהלה רומן עם מורה מתלמד זרוק ונאה שאני עצמי הייתי דלוקה עליו. באופן כללי חשבתי על אימוץ פחות או יותר כפי שחשבתי על רוב הדברים בחיים: באי־נוחות. אימוץ נראה כמו בדיחה אכזרית וכמו הזיה מקסימה גם יחד דרך נחמדה להימנע מהדם והכאב של לידה, או, מנקודת מבטו של הילד, הגשמת הפנטזיה שהוריך אינם באמת הוריך. הגֶנים שלך יכולים לתקוע יד אחת באוויר ולהניע אותה מעלה־מטה. יש! אין לך בעצם קרבת דם אליהם! כמה מוזר, במכונת הבולים בסניף הדואר קניתי לא מזמן את הבולים החדשים שהונפקו על אימוץ אמץ ילד, הקם משפחה, ברא עולם והדבקתי אותם בששון על מכתבי לאמי. זאת היתה צורה של רשעות שהרגשתי שאני זכאית לה. היא היתה שקטה ופתוחה להכחשה.

"מזל טוב," מילמלתי עכשיו לשרה. זה מה שאומרים?

פניה של שרה אורו בהכרת תודה, כאילו אף אחד עוד לא אמר לה מילת עידוד בנידון. "תודה רבה לך! יש לי כל כך הרבה עבודה במסעדה, שכל מי שאני מספרת לו על זה מתנהג בצורה משונה ושקטה, דואג לי בצורה נבזית כל כך. הם אומרים 'באמת!' וכל המתח הזה קופץ להם לַפּה. הם חושבים שאני מבוגרת מדי."

הינהנתי שלא במתכוון. לא היה לי מושג איפה היינו, מבחינת השיחה. חיפשתי, כפי שלעתים קרובות מדי מצאתי את עצמי נאלצת לעשות, אחר שפה, או אפילו אוקטבה, לדבר בה. תהיתי בת כמה היא.

"אני הבעלים של 'לֶה פּטי מוּלֶן'," הוסיפה שרה ברינק.

"לה פטי מולן". שמעתי עליה קצת. זאת אחת המסעדות היקרות ההן במרכז העיר, שכל מנה עיקרית בה מסולסלת בשמיר טרי, כל מרק וקינוח מוזלפים בנדיבות כמו ציור של פּוֹלוֹק, נתחי פילה וקציצות בזוקים באבקת לוונדר שהיתה פעם נחלתם של פיות ושדונים, מסעדות שסטודנטים לא הולכים אליהן אף פעם, אלא אם התקבלו זה עתה לאחוות בנים או יצאו לפגישה עם עוזר דיקן או אירחו את הוריהם המודאגים מהפרוורים. ידעתי שב"לה פטי מולן" מגישים דברים שנשמעים כמו שמות של כלי נגינה טימבּאל, קֶנֶל השד יודע מהם. ניסיתי פעם לעיין בתפריט בחלון המואר שליד הכניסה, וכשבהיתי במילים, ליחלח עוקץ הגלות את עיני. זאת היתה מסעדה שכנראה הגישו בה את תפוחי האדמה של אבי, אם כי אבי לא היה יכול להיכנס אליה. המחיר הכי נמוך לארוחת ערב היה עשרים ושניים דולר, הכי גבוהארבעים וחמישה. ארבעים וחמישה! אפשר לקנות חזיית פוש־אפ במחיר הזה!

פישפשתי שוב בתיק אחר קורות החיים שלי ומצאתי את הדף מקופל ומקומט, אבל מסרתי אותו לשרה בכל זאת. דיברתי. "אבי היה סַפּק של כמה מהמסעדות פה בסביבה. זה היה לפני כמה שנים, אני חושבת."

שרה ברינק הביטה בקורות החיים שלי. "את קרובת משפחה של בּוֹ קלטג'ין מתפוחי האדמה של קלטג'ין?"

הבהיל אותי לשמוע את תפוחי האדמה של אבי קֶנֶבֶּקים, נוֹרלַנדים, פּוֹנטיאקים, יוּקוֹן זהובים, חלקם בגודל גולות, חלקם אשכוליות, בהתאם לבצורת ולזמני החפירה ולְמה שעוללו החיפושיות מסוכמים ונהגים כך כאן בסלון שלה. "זה אבא שלי," אמרתי.

"אה, אני זוכרת את אבא שלך טוב מאוד. פניני הקְלָמאת שלו היו מפורסמים. גם הגמדיים הצהובים. הפרואניים הסגולים והפיניים הוורודים שלו היו הראשונים שנמכרו באריזות הרשת האלה, כמו אבנים טובות. ותפוחי האדמה החדשים ההם שהוא קרא להם 'ביצי הברווז של קלטג'ין'. היתה לי תיאוריה עליהם."

הינהנתי. בשובו מירח הדבש עם אמא שלי באנגליה, אכן הבריח אבי ג'רזי מלכותיים רבי־עיניים דרך המכס של שיקגו, ועם שובו לדלקרוס גידל אותם בחורף בעציצים ובאדניות, ובאביב באדמה, ומכר אותם למסעדות כ"ביצי ברווז".

"הייתי רצה לשוק האיכרים בשש בבוקר לקנות אותם. באפריל הבא אחזיר אותם לתפריט." היא נעשתה חולמנית. בכל זאת, היה נחמד לשמוע שמדברים טובות על אבי. לא ממש כיבדו אותו אצלנו באזור: הוא היה חובבן, גנן ירקות שסוחר במרכולתו, בלי משק של ממש, רק כמה ברווזים (שבכל סתיו אנסו זה את זה בפראות שמעולם לא התרגלנו אליה), כלב, טרקטור, אתר אינטרנט (אתר אינטרנט, שומו שמים!) ושתי פרות דקורטיביות בעלות ראש מנומר, שתנובתן מפוקפקת. (הן קיבלו את השמות בֶּס וגֶס, או חלב וזבל, לדברי אבי, והוא לא הרשה להן לרמוס את גדות הנחל כפי שעשו רוב החוואים סביבנו עם הפרות שלהם. פעם אחת חלבתי את בס והקפדתי לגזוז את ציפורני לפני כן כדי שלא אפצע אותה; התחושה האינטימית של עטיניה השעירים סגולי הוורידים כמעט גרמה לי להקיא. "בסדר, את לא צריכה לעשות את זה שוב," אמר אבי. איזה מין בת חוואי הייתי? השענתי את מצחי על צדה של בס כדי לייצב את עצמי, והחמימות הפתאומית, יחד עם הבחילה שלי, גרמו לי להרגיש שאני אוהבת אותה.) פעם היתה לנו גם חזירה תוססת ושמה הלן, שהיתה באה כשקראו בשמה וחייכה כמו דולפין כשדיברו אליה. ואז לא ראינו אותה כמה ימים, ובוקר אחד, כשאכלנו בייקון עם ביצים, אמר אחי, "זאת הלן?" שמטתי את המזלג שלי וזעקתי, "זאת הלן? האם זאת הלן?" ואמי הפסיקה לאכול גם היא ושלחה באבי מבט קשה. "בו, זאת הלן?" את החזיר הבא שקנינו מעולם לא פגשנו, ושמו היה #WK3746. אחר כך קיבלנו עז מתוקה אך שובבה בשם לוסי, שלפעמים, יחד עם הכלב שלנו בּלוֹט, שוטטה סביב החצר כמו ציפור דרור.

בחנות לציוד חקלאי הוכיחו את אבא על שיש לו רק מעט מהאביזרים. החווה שלו היתה בסך הכול גינת מטבח שיצאה קלות מכלל שליטה וקלות בלבד. והוא צבע את האסם שלו לא באדום הזול מסווה־הדם של הכפר (שעל רקע השדות והשיחים הירוקים הזכיר לאמי יותר מדי את חג המולד), אלא בכחול ולבן של השמים, ועל הגיחוך שבזה דיברו תכופות בחנות המספוא האזורית. (אף שהצבעים האלה, אני מניחה, מצאו חן בעיני אמי בתזכורת שלהם לחנוכה ולישראל, למרות טענתה שהיא בזה לשתיהן. היכולת של אמי לאושר היתה עצם מרק קטנה שמתבלת סיר גדול.) בנוסף, בית החווה שלנו היה מהודר מדי לפי קני המידה המקומיים לבֵנים עירוניות בצבע שמנת, מעורבות בלבני שיקגו אדומות ליצירת דוגמה של זהב וּורוד כהה, עם גג דו־שיפועי של חוואי אמיד, אף שאבי לא היה כזה. את הזיזים שבתחתית הכרכובים צבע אבי לפעמים בחום או בכתום או בסגול בוהק הוא שינה את צבעיהם בכל קיץ שני. מה הוא, "איזה נושך כריות מבלט מינסוטה"? לפעמים הוא העמיד פני חירש והמשיך להתנהל בחוש ההומור ובדבקות שלו. הוא הוסיף בבנייה ירוקה הראשונה במדינה חדר משפחה, ועירבב גבס טיט משלו וטייח אותו במרית על צרורות חציר שדחס בין הקורות. על השכנים זה לא עשה רושם: "שככה יהיה לי טוב. בו הלך ובנה בקתת בוץ וקש וחיבר אותה לבית הארור שלו." האדנים היו מאבן גיר, אבל טחונה ומעורבבת במים, כך שהם פשוט נוצקו פנימה. לעתים רחוקות הוא נרתע מלבצע את תוכניותיו. הוא אהב את המחלבה הכחולה הישנה שלו, עם דלייה החלודים שלא נזרקו מעולם, והנחל הסמוך לה שעדיין היה מסוגל לצנן חלב וזרם הלאה אל מדגה קטן. היו לו חלקת יער קטנה וכמה שדות ניתנים לעיבוד. זאת היתה בסך הכול חקלאות הררית פשוטה, אבל למקומיים הוא נראה שחצני משהו, מאוד לא מקומי. אחרים חשבו שמוזרויותיו חורגות מסוגיות של אותנטיות חברתית ונוגעות בשאלות של אלוהים ואדם וקיום. אבי ניסה לא להשתמש בזרעי הכלאות נמנע מלשתול אפילו מלפפונים שלא עושים גזים ולכן החסה שלו פרחה מוקדם. אולי זה נראה מצחיק יחד עם השטח המצומצם שלו והנוכחות המצומצמת עוד יותר בסעודות כנסייה ובירידים חקלאיים, נוסף על רעיה תימהונית ממוצא אתני לא ברור, שישנה עד שעה מאוחרת מדי ביחס לאשת חוואי, ולא העסיקה את עצמה די במטלות. (אמי השכיבה על צדן מראות באורך מלא מאחורי ערוגות הפרחים כדי להכפיל את המראֶה אם לא את הנפח האמיתי של הגננות שלה.) גרוע מניהול משק לפי ספר, נראָה כאילו אבי מנהל משק לפי מאמר בכתב עת: מגדלי ג'ינסנג זכו להערכה הגבוהה ביותר. ובכל זאת, הוא ניסה לשאת חן לשתול שדה סויה כדי להשביח את הקרקע, וכפיתיון שימשוך אליו מזיקים מהאספסת של השכנים, לעזור להם קצת. הוא עשה סבב גידולים, לא רק למען האדמה אלא גם במשחק משעשע לבלבול האויב: אם בשנה אחת זורעים חיטה במקום שהיו בו תפוחי אדמה ושמים תפוחי אדמה במקום שהיתה בו סויה, לעתים רחוקות מקבלים זחלי עש. או שמקבלים זחלים זחלניים, שלא מסוגלים להתרגשות הדרושה כדי לאתר זלילה. האדמה שלנו נראתה שוקולדית והיה לה גוף, כמו ליין, ואילו העפר הספוג בחומרי ההדברה של שכנינו היה לעתים קרובות ערמה מצערת של גושים אפורים יבשים. אבא היה אקולוגי וירוק ואורגני ואטי כיאות, אבל עוד לפני שנים סירב להימכר לקואופרטיבים האורגניים שקנו את ספקי הירקות הקטנים הישנים. זה רק בודד אותו עוד יותר. הוא היה מוּכּר כ"טופו טום", או "בו נסיך הטופו", או לפעמים רק "בּוֹפוּ", אף שגידל תפוחי אדמה.

"כן, לתפוחי האדמה שלו יצא מוניטין לפחות במקומות מסוימים," מיהרתי להוסיף. "אפילו אמי מעריצה אותם, ואותה קשה לרַצות. פעם היא אמרה שהם 'מתת־שמים', והיא נהגה לקרוא להם פּוֹם דֶה טֶר דֶה ל'אָר." עכשיו כבר סתם דיברתי יותר מדי.

"זה מצחיק," אמרה שרה.

"כן. היא הרגישה שאין אף שם שיתאר אותם כראוי."

"וכנראה היא צדקה. זה מעניין."

חששתי ששרה היא אחת מאותן נשים שבמקום לצחוק אומרות "זה מצחיק", או במקום לחייך אומרות "זה מעניין", או במקום להגיד "אתה אידיוט מטומטם וקשקשן" אומרות, "טוב, אני חושבת שזה קצת יותר מורכב מזה." אף פעם לא ידעתי מה לעשות ליד אנשים כאלה, במיוחד אלה שאחרי שדיברת אוהבים להגיד, בנימה צופנת סוד, "הבנתי." בדרך כלל אני פשוט נאלמת דום.

"את יודעת, אביה של ז'אן ד'ארק גידל תפוחי אדמה," אמרה שרה כעת. "בשדות התפודים של אביה היא שמעה קולות בפעם הראשונה. הרי לך כמה תפוחי אדמה אגדיים."

"אני יכולה להבין את זה. אני עצמי שמעתי קולות בשדות של אבי," אמרתי. "אבל בדרך כלל זה רק הרדיו־טייפ של אחי שהוצמד לאחורי הטרקטור שלו."

שרה ניענעה בראשה. לא הצלחתי להצחיק אותה. כנראה פשוט לא הייתי מצחיקה. "האם אביך גידל פעם בטטות?" היא שאלה.

בטטות! עם זנב החולדות שלהן ומקומן השערורייתי באמנות העכשווית, שבדיוק בשנה האחרונה קראתי עליה. "לא," אמרתי. פחדתי, כדרכם של ראיונות, שאני בצניחה חופשית. לא היה ברור לי למה כל אחת מאיתנו אומרת את מה שהיא אומרת. "תפוחי אדמה מגדלים מעיניים של תפוחי אדמה אחרים," אמרתי, אפרופו השד יודע מה.

"כן." שרה נתנה בי במבט בוחן.

"בחורף היינו אחי ואני יורים אותם מתוך צינורות, עם חזיזים," הוספתי, עכשיו באסוציאציה חופשית לגמרי. "רובי תפודים. זה היה בילוי גדול בשבילנו כשהיינו קטנים. עם תפוחי אדמה מהקירור במחסן הירקות ואיזה צינור פולימר. היינו מארגנים צבאות קטנים ומנהלים קרבות."

כעת הגיע תורה של שרה לאקראיות. "כשהייתי בגילך למדתי סמסטר אחד בצרפת והתאכסנתי שם אצל משפחה. אמרתי לבת מארי־ז'אן, שהיתה סטודנטית כמוני, 'מעניין שבצרפתית קנדית־צרפתית אומרים פָּטאט, אבל בצרפת אומרים פּוֹם דֶה טֶר.' והיא אמרה, 'אה, אנחנו אומרים פָּטאט.' אבל כשסיפרתי את זה אחר כך לאביה? פניו נעשו חמורות סבר והוא אמר, 'מארי־ז'אן אמרה פַָּטאט? אסור לה להגיד פָּטאט אף פעם!'"

צחקתי, בלי לדעת למה בדיוק, אבל בתחושה שאני קרובה לדעת. זיכרון רחוק צץ בראשי: פתק שהעביר לי בן נבזי בכיתה ז'. תצחקי פחות, הוא ציווה בו.

שרה חייכה. "אביך נראָה בן אדם נחמד. אני לא זוכרת את אמא שלך."

"היא כמעט אף פעם לא באה לטרוי."

"באמת?"

"טוב, לפעמים היא באה לשוק עם לוע הארי שלה. וגלדיולות. אנשים פה קראו להן 'גלדיולי' וזה עיצבן אותה."

"כן," אמרה שרה בחיוך. "גם אני לא אוהבת את זה." היינו במהלך של הסכמה מנומסת, חסרת יסוד.

המשכתי. "היא גידלה פרחים, איגדה אותם בגומיות. הם עלו משהו כמו דולר לזר." למעשה, אמי די התגאתה בפרחים האלה ודישנה אותם בגבבה של עשבים מהאגם. אבי, לעומת זאת, התגאה עוד יותר בתפוחי האדמה שלו, ולעולם לא היה משתמש בעשבים מהאגם. יותר מדי מתכות כבדות, הוא אמר. "מטוס של להקת רוק התרסק פעם לתוך האגם," הוא התלוצץ, ואם כי מטוס אכן התרסק, זאת היתה דווקא להקת ריתם־אנד־בלוז. אבל הוא צדק בנוגע למים: הם היו עכורים ממכרות הגבס בצפון.

היה מוזר לחשוב שהאישה הזאת, שרה, מכירה את אבי.

"נסעת איתם פעם העירה?" היא שאלה.

התנועעתי קצת באי־נוחות. לא ציפיתי שאצטרך להסתייע ככה בעברי, והעלאת זכרו, החזרתו אל תודעתי, היתה כמו לשדל דבר־מה סרבני. "לא לעתים קרובות. אני חושבת שפעם או פעמיים אחי ואני נסענו איתם, ורק התרוצצנו שם והרגזנו אנשים. בפעם אחרת אני זוכרת שישבתי מתחת לשולחן המכירות הרעוע של הורי וקראתי ספר. יכול להיות שהיתה עוד פעם שבה רק נשארתי בטנדר." ואולי זה היה במילווקי. לא יכולתי להיזכר.

"הם עדיין מגדלים? אני פשוט כבר לא רואה אותו בשוק הבוקר."

"אה, לא יותר מדי," אמרתי. "הם מכרו הרבה מהחווה לכמה אָמישים, ועכשיו הם קְוָואזי־גמלאים." אהבתי להגיד קוואזי. אמרתי את זה המון כעת, במקום כאילו או כזה, וזה נהפך לטיק. "אני קוואזי מוכנה ללכת," הייתי מכריזה. או, "אני מרגישה קצת קוואזי היום." מרף קראה לי קוואזימודו. או קָמי־קוואזי. או בחורה פראית וקוואזית.

"או קוואזי משהו," הוספתי. מה שאבי היה באמת לא היה קוואזי־גמלאי, אלא קוואזי־שתיין. הוא לא היה זקן, אבל הוא התנהג כמו זקן זקן מטורלל. לעתים קרובות, כדי לשעשע את עצמו, הוא קנה לו הרגל לנהוג בקומביין שלו בדרכים הכפריות ולהאט את התנועה בכוונה. "העמדתי אותם שבעה־עשר בטור," הוא התרברב פעם בפני אמא.

"שבעה־עשר זה המון זועם," אמרה אמי. "כדאי שתיזהר."

"בן כמה אבא שלך עכשיו?" שאלה שרה ברינק.

"ארבעים וחמש."

"ארבעים וחמש! מה, אני בת ארבעים וחמש. זה אומר שאני מספיק מבוגרת להיות..." היא שאפה אוויר, עדיין מעבדת את תדהמתה.

"להיות אבא שלי?" אמרתי.

בדיחה. לא התכוונתי לרמז בזה על חוסר נשיות מצדה. אם זאת לא היתה בדיחה מוצלחת, הרי זאת היתה מחמאה, כי לא רציתי, אפילו לא בדמיוני, גם לא לשנייה אחת, ליצור חיבור בין האישה המתוחכמת הזאת לבין אמי, אישה חסכנית וסהרורית כל כך עד שנתנה לי פעם לקחת! להכיר! ללבוש! את תחתוני התחרה השחורים הצמודים שלה שהתכווצו במייבש, אף שהייתי רק בת עשר.

שרה ברינק צחקה, קוואזי־צחוק, צחוק מובנה חברתית אוסף של צלילים מוגדרים מראש, כמו צלצול של פעמון הדלת.

"אז זה תיאור התפקיד," היא אמרה כשהצחוק שכך.

***

בדרך הביתה חלפתי על פני סנאי שנדרס. מעיו האדומים הרכים נשפכו מתוך פיו כמו בועת קומיקס, והרוח נופפה בעדנה את פרוות זנבו, כאילו עדיין היה חי. ניסיתי לזכור את כל מה שאמרה לי שרה ברינק. המרחק אל הדירה שלי היה קילומטר וחצי, אז שיחזרתי קטעים ארוכים בקולה, אף שהאוויר הקר היה מהסוג שכופה על הולך רגל אילמוּת מוחלטת. למשרה הזאת יש חשיבות עליונה בעינינו, גם אם אנחנו שוכרים ברגע האחרון. אם נשכור אותך, נרצה שתעמדי לרשותנו בכל דבר, כבר מהיום הראשון. היינו רוצים שתרגישי כמו חלק ממשפחתנו, מאחר שתהיי כמובן חלק ממנה. ניסיתי לחשוב את מי שרה ברינק הזכירה לי, אף על פי שהייתי בטוחה שזאת לא מישהי שפגשתי בפועל. סביר להניח שהיא הזכירה לי דמות מסדרת טלוויזיה שראיתי שנים קודם לכן. אבל לא הכוכבת. בפירוש לא הכוכבת. יותר כמו השותפה הצנונית של הכוכבת, או בת דודתה הקוּקוּאית מקליבלנד. ידעתי שאפילו כשיהיה לה תינוק, היא לעולם לא תוכל לנער מהאימהוּת שלה את איכות הדודה מֵיים. יש דברים גרועים מזה, הנחתי.

האור בשמים היה דליל והלך ואזל. שעת הדמדומים כבר התחילה, אף שהיה רק שלוש בצהריים. השמש שוקעת הכי מוקדם בימים האלה שלפני חג המולד "הימים הקצרים ביותר בשנה," מה שאומר רק שהם האפלים ביותר וזה הביא להליכה בודדה הביתה. הדירה שלי היתה באחד מבתי העץ הישנים בקרבת הקמפוס, בגטו הסטודנטים שגבל באצטדיון האוניברסיטה. זה היה בית פינתי, והדירה שחלקתי עם מרף פנתה דרומה, משמאל כשעולים במדרגות אל מרפסת הכניסה. שמה האמיתי של מרףאליזבת מרפי קרוֹיגֶרעיטר את תיבת הדואר שלנו יחד עם שמי בדבק ירוק נוצץ על כרטיס קטלוגים. מעבר לכביש התנשא קיר הבטון של האצטדיון לגובה פי שלושה מכל בניין בסביבה, והאפיל על השכונה באורח קודר וברוטלי. באביב ובסתיו הרעידו תזמורות מצעדים כדבר שבשגרה את זגוגיות חלונותינו בטוּבּות ובתופי הסנֵֶר המהדהדים שלהן. השמש הגיעה לחדרינו רק כשעמדה ישירות מעלינו במאי בשעת צהריים או בבוקרי חורף כשהתמזל מזלנו וסחף של סופת שלג החזיר את אורה, או אחר הצהריים כשזווית שקיעתה גרמה לה לרשוף בחטף מבעד לחלונות האחוריים של המטבח. כשרצועה של שמש הופיעה על הרצפה, היה תענוג רק לעמוד בה. (האם הייתי זקנה או צעירה מכדי לשאוב מזה את ההנאה שלי? בטוח שלא הייתי בגיל הנכון.) אחרי סופת גשמים או במהלך הפשרת חורף יכולת ללכת ליד האצטדיון ולשמוע את פרץ המים שוצף בפנים מהמושבים העליונים, צונח מטה שורה אחר שורה אל התחתית, מפל מדורג מושלם, אם כי הצליל, לכוד ומוגבר בתוך מבנה הבטון של האצטדיון, עלה לעתים ל"וווווש" רועם. לעתים קרובות עצרו אנשים לאורך המדרכות כדי להצביע על הקיר החיצוני של האצטדיון ולומר, "האצטדיון לא ריק? מה זה הצליל הזה?"

"זאת המהפכה," אהבה מרף להגיד. בעיניה, אצטדיונים היו מקומות שבהם יורים במתקוממים, ובגלל זה היו לה רגשות מעורבים ביחס למגורים קרובים כל כך, שלא לדבר על רגשותיה כלפי משחקי הפוטבול הביתיים, כשכמעט לא נותרו מקומות חניה, ומכוניות הבאים מחוץ לעיר פקקו את הרחובות שלנו, תרועותיהם מהיציעים כמו רוח השואגת דרך העיר, האדום של אלפי הסווטשרטים שלהם כמו פלישה של חרקים בוהקים. בבוקרי יום ראשון, היום שאחרי המשחקים, היתה המדרכה זרויה בשלטי קרטון עם הכיתוב אני צריך כרטיסים.

מרף היתה כעת השותפה שלי רק להלכה, שכן היא גרה רוב הזמן במרחק קילומטר וחצי, בדירה שכורה בבית משותף עם החבר החדש שלה, סטודנט שנה ו'. היתה לי נטייה לשכוח את זה חיכיתי לרגע שאספר לה משהו, תהיתי מה נבשל לארוחת ערב, ציפיתי לראות אותה שם, שקועה בהרהורים, הסוודר שלה מושלך על כתפיה ושרווליו כרוכים סביב צווארה, מראה שהיה אלגנטי עליה אבל אני הייתי נראית בו כמו מטורפת. ואז הייתי באה הביתה ומגלה, שוב, שרק אני שם. היא היתה משאירה לי סימני בלגן שהעידו על היותה שם, בגדים שהוחלפו בחיפזון, פתקים שנכתבו ברשלנות. הֵי, טאס, שתיתי את שארית החלב סליחה. אז נשארתי עם האמביוולנטיות שבצורך לשלם בבדידות תמורת דירה שלא יכולתי להרשות לעצמי לבדי. לא הייתי אומללה על פי רוב היא לא חסרה לי בכלל. אבל לעתים חשתי בלבי צביטה חדה כשנכנסתי בדלת וראיתי שהיא לא שם. עם זאת, פעמיים חשתי את אותה צביטה בלב כשהיא היתה שם.

הריקבון הנקבובי היבש של מדרגות הכניסה שלנו עדיין החזיק משקל שישה דיירים רזים בשורה עורפית אבל בכל פעם שטיפסתי בהן חששתי שזאת עלולה להיות הפעם האחרונה; בפעם הבאה רגלי בטח תחדור דרכן, ויחידת הצלה שתזעיק קֵיי הדרוכה על משמרתה מלמעלה תצטרך לחלץ אותי מבין השברים החדים. בעל הבית שלנו, מר וֶטֶרסטֶן, היה נפקד קלאסי, אם כי האמין בדוּדים טובים, ובעונות הלימודים לא קימץ בחימום, אולי מתוך פחד מתביעות משפטיות של הורים. יכולנו להתקלח כמה פעמים ביום או ברגע האחרון: השיער התייבש צ'יק צ'ק מעל הרדיאטורים. לפעמים החום בדירה היה מופרז כל כך, שהציפורניים שלי היו מתייבשות ונסדקות ונשברות בתוך הכפפות, ופיסות מהן נתקעו בצמר של קצות האצבעות. כעת, כשפתחתי את המנעול ונדחקתי פנימה, הצינורות קירקשו וחירחרו בפיצוציהם הפנימיים הקטנים; שום צינור עוד לא התפוצץ, אף שאם הדוד התחיל לפעול בלילה, הרעידה יכלה להעיר אותך משנתך בבהלה. זה היה לעתים כמו לגור בבית חרושת. קיי, שגרה בדירה הכי גדולה, היתה בגיל המעבר והדיירת היחידה שאינה סטודנטית; תמיד היא נמצאה באיזה סכסוך עם בעל הבית בנוגע לבניין. "אין לו מושג מה מחכה לו כשהוא מזניח ככה את הבניין הזה," אמרה לי פעם קיי. "כשמשהו מתקלקל פה, אין לי שום דבר אחר לחשוב עליו. כלומר, אין לי שום חיים אחרים. אני יכולה להפוך את זה לחיים שלי. הוא לא מעלה בדעתו מה מחכה לו ממני. הוא יצטרך להתמודד עם מישהי שאין לה חיים." אז כולנו נתנו לקיי לנהל את הבעיות של הבית. היא גרה שם כבר יותר מעשור. מרף התייחסה לפעמים לדיירי הבית כאל "משפחת קלאטֶר", והנחתי קיוויתי, התפללתי שהיא לא איחלה להם בזה את גורל המשפחה מ"בדם קר", אלא רק קיטרה על הבלגן שהם עושים.

כשחציתי את הסלון כדי להשליך את הדברים שלי על הספה, לוחות הרצפה, שחוקים ורופפים באופן פרדוקסלי, חרקו בקול רם רם יותר עכשיו משהלחות הסתלקה מהמקום. למרות הפצפוץ המתלונן הקדחתני של צינור הרצפה, שרתה על החדר בדידות חורפית. באח שלנו, קרה ולא בשימוש, סיכון בטיחותי איזו תקווה לנוחות יש בלי להסתכן במוות יוקד? שנסתכן? כן, התחננתי פעם, כן! השתמשנו כגומחת אחסון לדיסקים. בפינה רבצו הבס החשמלי והמגבר שלי, משוועים לתרגול, אבל התעלמתי מהם. היתה לי גיטרת "דן ארמסטרונג" מפּלֶקסיגלַס שקוף, כמו של ג'ק בּרוּס מ"קְרים", וזממתי ללמוד משפטי סולו מבודדים שלא מנוגנים בבס בדרך כלל: ידעתי כמה של "מוֹדֶסט מָאוּס", כמה של "וָיוֹלֶנט פֶמז" וכמה של "סליטֶר־קיני" ("זה לא השם של בית חולים לסרטן בניו יורק?" שאל אותי פעם אחי), וגם, מימים עברו, ג'ימי הנדריקס, "מַיילסטונס", "ברברה אן", "ברברה אלן", "הדברים שאותי משמחים" ו"יום הולדת שמח" (כאילו מנוגן בידי הנדריקס אבל בבס!) פעם, בדלקרוס, הסכמתי להופיע בקונצרט של ממש ניגנתי את "פעמוני סקוטלנד הכחולים" ולבשתי חצאית קילט. קילט עם גיטרה חשמלית שקופה! שהצליחה להישמע דומה מאוד לחמת חלילים, וכיוון שהמופע היה חלק מיריד חקלאי, נתנו לי סרט ירוק שכתוב עליו נגנית קתרוס. כולם ביריד הטיפשי הזה, ואני בכללם, היו סתומים בלחץ מבחינתי, ולא חזרתי לנגן שם שוב.

במסדרון הדירה שלי היבהבה נורית המשיבון, ולחצתי על "פְּלֵיי", הגברתי את עוצמת הקול, ואז המשכתי אל חדר השינה שלי ושם צנחתי על מיטתי, בדמדומי אחר הצהריים האיסלנדיים, בדלת פתוחה, להקשיב לקולותיהן של נשים, בזו אחר זו, למאווייהן ולבקשותיהן השונים.

ראשונה היתה אחותה של מרף. "הַיי, זאת לין. את לא שם, אני יודעת, אבל תתקשרי אלי אחר כך כשתגיעי." אחריה היתה אמי. "הלו, טאסי? זאת אמא." אחריה בא ניתוק של חבטה, של התנגשות. האם היא הפילה את הטלפון, או שזאת היתה רק עוד דוגמה לסגנונה האישי המוזר? ואז היתה שם היועצת שלי, שהיא גם דיקנית הנשים. "כן, מדברת הדיקנית אנדרסן שמחפשת את טאסי ג'יין קלטג'ין." תמיד שכחתי שההודעה היוצאת שלנו לא ציינה כלל של מי הטלפון. היתה בה רק מרף הצורחת (חשבנו שזה הורס מצחוק), "תשאירו הודעה אחרי הצליל אם אתם מוכרחים! אנחנו מה־זה לא כאן!" קולה של הדיקנית אנדרסן היה עדין אך עוצמתי, שילוב ששעות רבות מחיי הצעירים העברתי בניסיון ללמוד אותו, אם כי כבר היה עדיף שאעביר אותן בלימוד פרסית. "טאסי, תוכלי להשאיר עותק מטופסי ההרשמה שלך לאביב בתיבת הדואר שלי באולם אֶליס? תודה רבה. אני צריכה לחתום עליהם רשמית ואני לא חושבת שעשיתי את זה, אם כי לא ברור לי למה. שתהיה לך חופשה נהדרת." שתיקה ארוכה, הססנית, הקדימה את ההודעה האחרונה. "כן, הלו, זאת שרה ברינק לטאסי קלטג'ין." ואז עוד שתיקה ארוכה, הססנית. הזדקפתי לישיבה כדי לשמוע אם יש שם עוד משהו. "היא תוכל לחזור אלי מתישהו הערב? תודה רבה. 357-7649."

תחילה טילפנתי לאמי. לא היה לה תא קולי משום סוג שהוא, אז חיכיתי עשרה צלצולים, ואז ניתקתי. אחר כך הרצתי אחורה את המשיבון שלנו והאזנתי שוב להודעה משרה ברינק. ממה פחדתי? לא ידעתי. אבל החלטתי לחכות עד הבוקר כדי להחזיר לה טלפון. לבשתי את כתונת הלילה שלי, הכנתי כריך גבינה מותכת ותה מנתה, ואז לקחתי אותם לחדר שלי ושם חיסלתי אותם במיטה. מוקפת בפירורים ושומן, עיתונים וספר, שקעתי לבסוף בשינה.

התעוררתי בבוהק של שמש לבנה. שכחתי להוריד את התריסים, ובלילה ירד שלג; קרני הבוקר החזירו את האור מהשלג אל האדנים ואל הגג הסמוך והציתו בחדר אש של אור יום. ניסיתי לא לחשוב על חיי. לא היו לי תוכניות מוצקות טובות לגביהם לטווח הרחוק גם לא תוכניות רעות, שום תוכניות שהן ואובדן הדרך הזה, לעומת השאיפות הברורות של חברותי (נישואים, ילדים, לימודי משפטים), בייש אותי לפעמים. בפעמים אחרות הגנתי בראשי על מצב כזה כבעל רמה מוסרית ואינטלקטואלית נעלה יותר חיי היו פתוחים ומוכנים וחופשיים אבל זה לא עשה אותם פחות בודדים ולו במעט. קמתי, נשרכתי יחפה על פני הרצפה הקרה והכנתי קפה עם פילטר "מֶליטה" ומגבת נייר, שטיפטפו אותו לתוך ספל קרמיקה יחיד עם הכיתוב בקתת אייל הצפון. מרף נסעה לשם פעם לסוף־שבוע עם החבר החדש שלה.

הטלפון צילצל שוב לפני שהספקתי לתת לקפה לפעול את פעולתו ולשים מילים בפי, ובכל זאת הרמתי את השפופרת.

"היי, זאת טאסי?" אמר הקול המוכר זה מקרוב.

"כן, מדברת." גמעתי בקדחתנות מהקפה שלי. מה השעה? מוקדם מדי לטלפונים.

"מדברת שרה ברינק. הערתי אותך? אני מצטערת. אני מתקשרת מוקדם מדי, מה?"

"לא, לא," אמרתי, שמא תחשוב שאני לא־יוצלחית זרוקה. עדיף שקרנית פתולוגית.

"לא ידעתי אם השארתי הודעה במשיבון הנכון או לא. ורציתי לחזור אלייך מהר ככל האפשר לפני שתיעני להצעה ממישהו אחר." לו רק ידעה. "דיברתי על זה עם בעלי, ונשמח להציע לך את התפקיד."

הייתכן שהיא התקשרה בכלל להמלצות שנתתי? היה לה מספיק זמן לזה?

"אה, תודה," אמרתי.

"נתחיל בעשרה דולר לשעה, עם אפשרות להעלאה בהמשך הדרך."

"בסדר." לגמתי מהקפה, מנסה לעורר את מוחי. יקום הקפה וידבר!

"הבעיה היא כזאת. העבודה מתחילה היום."

"היום?" לגמתי שוב.

"כן, אני מצטערת. אנחנו נוסעים לקרוֹנֶנקי לפגוש את האם הביולוגית, והיינו רוצים שתבואי איתנו."

"כן, טוב, אני חושבת שזה יהיה בסדר."

"אז את לוקחת את המשרה?"

"כן, אני מניחה שכן."

"כן? אין לך מושג כמה אני שמחה לשמוע את זה."

"באמת?" שאלתי, תוהה כל אותה שעה, איפה פגישת ההתמצאות ליום הראשון של עובדת חדשה? איפה מצגת הפאואר פוינט "בחרת מקום נהדר לעבוד בו"? הקפה התחיל לפעול, אבל ללא הועיל.

"הו, כן, באמת," היא אמרה. "תוכלי להיות כאן עד שתים־עשרה בצהריים?"

הפגישה עם האם הביולוגית נקבעה לשתיים בצהריים במסעדת "פֶּרקינס" בקרוננקי, עיירה במרחק שעה נסיעה עם שם שחלקו גרמני וחלקו אינדיאני, שתמיד חשבתי שפירושו "מצלצלים". העובדת הסוציאלית שניהלה את סוכנות האימוץ היתה אמורה לפגוש אותנו שם עם האם הביולוגית, וכולם יאמדו זה את זה בחדווה. הלכתי ברגל את מחצית השעה אל הבית של שרה ברינק, ואז חיכיתי עשרים דקות בזמן שהיא התרוצצה שם וניהלה שיחות טלפון מהירות למסעדה "מיסקָה, הקוֹנקוֹר קוּלי חייב להיות יותר מריבת ענבים!" או חיפשה בטירוף אחר משקפי השמש שלה ("אני שונאת את בוהק השלג בכבישים הדו־נתיביים האלה"), מתנצלת בפנַי כל אותה שעה מהחדר הסמוך. במכונית, בדרכנו לשם, ישבתי לידה במושב הקדמי, מאחר שבעלה אדוארד, שאותומה מוזרעדיין לא פגשתי, לא היה יכול לצאת מפגישה כזאת או אחרת, וככל הנראה אמר לשרה לנסוע בלעדיו.

"חיי נישואים," נאנחה שרה, כאילו היה לי צל של מושג מה זה אומר. בכל זאת נראה לי משונה שהוא לא איתה, ומשונה עוד יותר שנראָה שאני נוסעת במקומו.

אבל אני הינהנתי. "הוא בטח עסוק," אמרתי, מאפשרת לאדוארד ליהנות מהספק, אף שהתחלתי לחשוב שייתכן שאדוארד הוא בעצם חתיכת שמוק. הסתכלתי הצידה על שרה, שהיתה בלי כובע, וצעיף ארוך בצבע חמוציות נכרך פעמיים סביב צווארה. השמש לכדה את הברק המלאכותי של שערה כמו גם ציצות לבנות שהיו פזורות על מעיל המלחים שלה. ובכל זאת, במיוחד עם משקפי השמש בחורף דבר שראיתי לעתים נדירות קודם לכן היא נראתה זוהרת. לא הייתי מורגלת במיוחד בדיבור עם מבוגרים, אז חשתי בנוח רק לשתוק איתה, ועד מהרה היא הדליקה את תחנת המוזיקה הקלאסית והאזנו ל"תמונות בתערוכה" ו"לילה על הר קירח" של מוסורגסקי לאורך הנסיעה כולה. "אמרו לי שהאם הביולוגית יפה מאוד," אמרה שרה בשלב מסוים. ואני לא אמרתי כלום, לא ידעתי מה לומר.

חיכינו בתא השני ב"פרקינס". שרה ואני ישבנו באותו הצד, משאירות את המושב ממול פנוי כולו לשני האנשים שחיכינו להם. שרה הזמינה קפה לשתינו, ואני העברתי את עיני על התפריט המנוילן עם תמונות של צ'יפס זהוב ערוך על חסה מסולסלת מוריקה ליד פרוסות עגבנייה בגודל שעונים קטנים. מה להזמין? היו שם "סלט קערת הלחם", "אומלט לב המדינה" ומשקאות שונים "ללא תחתית", לחמדנים ולצמאים חששתי שאני שניהם. שרה הזמינה "קנקן קפה ללא תחתית של פרקינס" לשולחן כולו, והמלצרית הלכה להביא אותו.

"אוי, תראי, הנה הן," מילמלה שרה, ואני הרמתי את עיני וראיתי אישה מאופרת בכבדות בגיל המעבר במעיל פּארקה ורוד כהה, אוחזת בידה של בחורה ככל הנראה בגילי, אולי צעירה ממני, שהיתה הרה מאוד, יפה מאוד, וכשחייכה אלינו, יכולתי לראות אפילו מהמרחק הזה שבקושי נשארו לה שיניים בפה. קמנו והתקדמנו לקראתן. הבחורה ענדה צמיד אלקטרוני על מפרק ידה, אבל היה ברור בעליל שזה לא מביך אותה, כי היא שלחה נמרצות את ידה מתוך השרוול בברכה. לחצתי אותה. "הַיי," היא אמרה לי. תהיתי מה היא עשתה ולמה הצמיד לא על הקרסול שלה. אולי היא היתה רעה מאוד מאוד והיו לה שניים.

"היי," השבתי, מנסה לחייך בחביבות ולא לנעוץ מבטים בבטנה.

"זאת האֵם, כאן," אמרה האישה בפּארקה הוורוד לנערה ההרה, מצביעה על שרה. "שרה ברינק? אמבּר בּאוארס."

"היי נפלא כל כך לפגוש אותך." שרה תפסה את ידה של אמבר בחמימות ולחצה אותה זמן רב מדי. אמבר חזרה ופנתה כלפי בתקווה, כאילו השתוממה כמוני על השהייה בחברתן של שתי הנשים המסתוריות האלה בגיל המעבר.

"אני טאסי קלטג'ין," אמרתי ולחצתי עוד פעם את ידה הנענשת. הבליטות הענוגות של מפרקי ידיה ואצבעותיה האלגנטיות עמדו בניגוד מוזר לחוסר שיניה ולרצועת הפלסטיק הקשה של שחרורה על־תנאי. "אני מתחילה לעבוד אצל שרה כמטפלת."

"ואני לֶטישָה גֶרליק," אמרה האישה מסוכנות האימוץ ולחצה את ידי אף שלא הרפתה משרוול מעילה של אמבר, כאילו היא עלולה לברוח. ואכן היו לאמבר הפנים, גם אם לא הגוף כרגע, של מישהי שאולי יותר מפעם אחת פרצה לפתע במנוסה.

"הֵי, לטישה," אמרה שרה והטילה את זרועותיה סביבה כאילו היו ידידות ותיקות, אף שלטישה התקשחה קצת. "בואו, שבו פה," היא הוסיפה. "המלצרית מביאה קפה."

לאחר מכן הדברים נעו בזריזות ובסרבול גם יחד, כמו משהו חזק ולקוי בעת ובעונה אחת. תלינו את מעילינו; הזמנו; אכלנו; פיטפטנו על האוכל ועל השלג. "אה, הנה קצין המבחן שלי," אמרה אמבר, מצחקקת; פניה התבהרו, כאילו היתה דלוקה עליו קצת. "אני חושבת שהוא רואה אותנו. הוא יושב שם ליד החלון." הרמנו עיניים לראות את קצין המבחן, מעילו הכחול עדיין עליו, הדיאט קולה ללא תחתית שלו עמוסה בקרח. חתיך מתבלה במעיל רוח: נראה שהעולם מלא בהם. כולנו בהינו בו רק כדי להרוויח זמן, אני מניחה, ולהתחמק מהשאלה המתבקשת על פשעיה של אמבר.

לטישה החלה לדבר אל שרה בשם אמבר. "אמבר שמחה לפגוש את טאסי כמו גם אותך, שרה." כאן הביטה בי אמבר ממול וגילגלה את עיניה, כאילו היינו שתי נערות שיצאו לבלות עם אִמותיהן המביכות. כבר הבחנתי בפניה של אמבר, שהיו מקסימים כפי שנאמר עליהם אך חצופים, שחשמל מוזר החיה אותם, ועם השיניים החסרות היא נראתה כמו כפרייה פרימיטיבית שקיבלה קצת השכלה או תינוקת מעוותת. שערה היה בלונדיני־ג'ינג'י באורך הכתפיים, חלק וגס כמו זנב של סוס. "אמבר תוהה, כמובן, בנוגע לתוכניות הדתיות שלכם עבור התינוק. היא מעוניינת מאוד שהתינוק יוטבל כקתולי, נכון, אמבר?"

"הו, כן," אמרה אמבר. "זה כל העניין פה." היא משכה קדימה את חזית הסוודר המתוח והבולט שלה והניחה לו לשוב למקומו בצליפה.

"וכמובן, היא מקווה שתערכו לילד גם טקס קונפירמציה בבוא היום."

"נוכל לעשות זאת. נוכל בהחלט לעשות זאת," אמרה שרה בנועם.

"את קיבלת חינוך קתולי?" שאלה אמבר.

"אה, ובכן... לא, אבל בני הדודים שלי קיבלו," אמרה שרה, כאילו זה פתר הכול.

לטישה, לחוצה מהמהמורות של העסקה, אמרה בעליצות, "האב הביולוגי הוא לבן. כבר ציינתי את זה, לא?"

שרה לא אמרה כלום, פניה חתומים לרגע. היא הרימה צ'יפס קר אחד שהמלצרית עדיין לא פינתה והחלה ללעוס.

לטישה המשיכה. "גבוה ויפה תואר, כמו אמבר."

אמבר חייכה בשמחה. "נפרדנו," היא אמרה, מושכת בכתפיה.

"אבל יש לך תמונה שלו, להראות לשרה?" לטישה דחפה את הרעיון של נער־אבא לבן ונאה.

"אני לא חושבת שהיתה לי פעם תמונה דפוקה שלו," אמרה אמבר, מנענעת בראשה. כעת היא הסתכלה עלי בגיחוך. "רק בראש שלי. המוח שלי הוא ממש תערוכה." הביטוי היה תזכורת משונה למוסורגסקי ששמענו במכונית. והפה שלה, עם השיניים המעטות והעקומות, נראה כמו בית תמוה לקולה, שהפתיע אט־אט באינטליגנציה ובהומור שבו. כעת השתררה שתיקה. אמבר נשענה לאחור לפתע באי־נוחות פיזית. "אז איפה הבעל שלך?" היא שאלה את שרה.

תרתי בפניה של שרה אחר מבטו הנוקשה של הנאשם. "הוא... הוא בפגישה של המעבדה שלו עם אנשי האוניברסיטה. אני מנהלת מסעדה משלי בעיר, כך שאני יכולה לקבוע לעצמי לוח זמנים בכל הנוגע לפגישות. אבל הוא, אפשר לומר, עומד לרשותם של אחרים לפחות כך זה היום."

"את באמת חושבת שיש לך זמן לתינוק, בתור בעלת מסעדה וכל זה?" אמבר לא היתה ביישנית. לו היתה ביישנית, אף אחת מאיתנו לא היתה ב"פרקינס" עכשיו.

שרה סירבה לאבד את עשתונותיה. היא שמעה הערות מסוג זה עשרות פעמים. אבל לפני שיכלה לדבר, דיברה לטישה במקומה. "לכן טאסי כאן. טאסי היא התגבורת. אבל שרה תמיד תהיה בסביבה. היא תהיה האמא. והיא יכולה לעשות הרבה מהעבודה שלה מהבית נכון, שרה?"

איזו עבודה תוכל שרה לעשות מהבית? לצעוק על מיסקה בנוגע לקוּלי?

"בהחלט," אמרה שרה. "אה, שכחתי. הבאתי לך מתנה, אמבר." היא הוציאה דיסק מהארנק שלה. "זה מיקס של המוזיקה הקלאסית האהובה עלי."

אמבר לקחה אותו ותחבה אותו לתיק שלה במבט חטוף שבחטופים. אולי היו לה המון ארוחות כאלה כאמצעִי לאיסוף פינוקים, שאותם תמכור אחר כך באיבֵּיי. "וגם לי יש מתנה בשבילך," היא אמרה והגישה לשרה מלבן של חמאה עטוף בנייר כסף שמשכה מהקערה שעל השולחן. "היא ארוזה!" אמרה אמבר בחיוך ממזרי. הדיסק לא היה ארוז. התרסה חורכת השתלטה על פניה של אמבר, ואז מעין רגש אשם, ואחריו אטימות תלושה, כמו שירים מרשימת ג'וּקבּוקס שמרפרפים עליה בלי לבחור.

"תודה!" אמרה שרה באבירות, ייאמר לזכותה. היא פתחה את החמאה ומרחה אותה על פיה כמו שפתון. "מונע שפתיים סדוקות."

"על לא דבר," אמרה אמבר.

כשיצאנו כולנו אל מגרש החניה, הלך אחרינו קצין המבחן. הדגל האמריקני התנופף ברעש ליד השלט של "פרקינס"; האוויר אסף אליו רוח ושלג. קצין המבחן הלך אל המכונית שלו ונכנס אליה אבל לא התניע. פניה של אמבר אורו לגמרי. ראיתי שהיא מאוהבת בו להחריד. היא לא התרכזה באף אחת מאיתנו, ומשהו בזה הרגיז את שרה.

"טוב," היא אמרה ובחנה את אמבר בחיוך מעושה.

"כן, טוב," אמרה אמבר.

"אז בסדר," אמרה לטישה.

"אני יכולה לתת לך עצה קטנה, אמבר?" שאלה שרה, כשלטישה הידקה עוד יותר את אחיזתה באמבר. לטישה היתה ברקיע השביעי מכך שיש לה אם ביולוגית לבנה תחת חסותה, בחורה עם עובר לבן קטן בבטן, ולא רצתה שסוכנות יריבה תתפוס לה אותה. כך לפחות תגיד שרה מאוחר יותר. קצין המבחן במעיל הרוח נופף בידו ונסע משם.

"מה?" אמרה אמבר לשרה, אבל אלי היא חייכה ואמרה, "הוא בפירוש עקב אחרי."

"כשהייתי בגילך היו לי כמה רעיונות מרדניים," המשיכה שרה בעצה שכפתה על אמבר. "הסתבכתי בצרות מפעם לפעם, פה ושם, אבל התברר לי שזה קרה משום שעשיתי דברים שלא הייתי טובה בהם. תראי את זה." היא טפחה על הצמיד האלקטרוני של אמבר באצבע עטוית כפפה. "את בת שמונה־עשרה. אל תמכרי סמים. את לא טובה בזה. תעשי משהו שאת טובה בו."

היו לשרה כוונות טובות בנאום האהבה־הקשוחה הזה, יכולתי לראות את זה, אבל פניה של אמבר הסמיקו בעלבון, ואז התקשו. "זה מה שאני מנסה לעשות," היא אמרה במרמור והתנתקה מאחיזתה של לטישה, הלכה אל מה שהיתה מן הסתם המכונית של לטישה והתיישבה בצד הנוסע.

השקט שאחרי הגערה, היתה מרף אומרת לו היתה שם.

"נדבר בהמשך," קראה לטישה לשרה, נופפה לה לשלום ומיהרה אל אמבר. הדגל של "פרקינס" הצליף בקולניות ברוח המושלגת.

"נו טוב," אמרה שרה כשנכנסנו שתינו למכונית. "זה היה אסון מוחלט מכל בחינה אפשרית."

היא הפעילה את המנוע. "את יודעת?" היא המשיכה, "תמיד אני עושה את הדבר הלא נכון. אני עושה את הדבר הלא נכון כל כך הרבה, עד שהפעמים שאני כבר עושה את הדבר הנכון מתבלטות בזיכרוני בבהירות כזאת, שאני שוכחת שתמיד אני עושה את הדבר הלא נכון."

נסענו הביתה בשתיקה רוב הזמן. שרה הציעה לי מסטיק, ואחר כך סוכרייה נגד שיעול, שאת שניהם לקחתי והודיתי לה. כשהצצתי עליהנוהגת בלי משקפי השמש שלה, הצעיף שלה כרוך כעת סביב ראשה כמו מטפחת של בַּבּוּשקההיא נראתה פזורת דעת, מרוחקת, שקועה במחשבות, ותהיתי איך נערה נחמדה, נאה שכן חשבתי שבדרך הלוך נגלתה לעיני הנערה שדימיתי שהיא היתה פעם, פניה שלווים ומהורהרים, שערה יוקד בשמש איך נערה כזאת נעשתה אישה בודדה עם שמאטע מצמר על הראש, נעשתה כזאת, מה שזה לא היה. אחרי ילדוּת של השתוקקות להיות מבוגרת, רעבוני חלף. גורלות לא צפויים החלו לצוד את תשומת לבי. הנשים האלה בגיל המעבר נראו לי עייפות מאוד, כאילו התקווה נסחטה מהן והוחלפה במעין שינה מהלכת שכמוה כמוות.

הטלפון הנייד של שרה ניגן את הפתיחה ל"מוזיקת לילה זעירה", הרטט הנמרץ של צלילו החד לא מאוד שונה מצלילו של צ'מבלו, ולכן לא לגמרי זר לרוחו של מוצרט, שאולי לא נאלץ, כמו כה רבים מעמיתיו, להתהפך בקברו מאז הופעתם של דברים אלקטרוניים.

שרה שלפה את הטלפון מהתיק שלה, ותוך כדי כך האטה מעט את המכונית. "סליחה," היא אמרה לי. "כן?" היא אמרה לתוך הטלפון. כל זאת למרות הסטיקר שעל הפגוש שלה האומר, אולי תנהג טוב יותר כשהסלולרי הזה תחוב לך בתחת. היה לה גם אחד שבו נאמר, אם אלוהים מדבר מתוך סנה [bush] בוער, בואו נבעיר את בוש ונראה מה אלוהים אומר. נראה לי מעניין שאישה כזאת, אישה שרטוריקה אלימה כזאת מודבקת לה על המכונית, עברה את הליכי הסינון של סוכנות האימוץ, היו אשר היו. היה לה גם סטיקר שלישי, ובו נאמר, נולדתי בסדר גמור בפעם הראשונה אף על פי שטלפונים סלולריים ונצרוּת יהיו אותם הדברים עצמם שיביאו לה ילד. הרביעי לא היה מבטיח יותר: מאחורי כל אישה מצליחה עומדת היא עצמה.

אני לא יודעת למה שמעתי כל כך בבירור אולי שרה היתה חירשת קצת והגבירה למקסימום את עוצמת קולו של כל מכשיר.

"שרה, היי, מדברת לטישה," שמעתי.

"היי, לטישה." חשבתי שאני לא אמורה להקשיב, אז הסתכלתי מבעד לחלון בנוף המושלג השומם; השמש היתה נמוכה וקלושה, נמסה ללבן כמו סוכריית לימון. בכל עיירה שעברנו דרכה היתה גלידריית "דרי קווין", עם לקוחות שחיכו בתור, אפילו בחורף. כשהחזרתי את מבטי אל שרה ראיתי את עורה המפודר, המידלדל כמו קרפּ, עם אותם נמשים בהירים שיש לקרפ, את אצבעותיה מסוקסות המפרקיםשהיו מודלקים מקיצוץ עשבי תיבולעוברות בשערה האדמדם הדוקרני, מסיטות לאחור את צעיפה. איך זה שלא רק כוח הכבידה לא הצליח לשטח את שערה הזקור, אלא גם המשקל הנוסף של הצעיף? למה זה שלי רבץ תמיד שרוע, מובס בידי פיזיקה אטמוספרית לסוגיה, ואפילו הג'ל הדביק עתיר הפרסום ביותר לא שיפר אותו? ההשכלה לא לגמרי רוממה את תחומי ההתעניינות שלי בחיים. ככל הנראה היא אפילו לא עזרה לי בניתוח אותם תחומים, אף שזה היה המקסימום שיכולתי לקוות לו. חלב הילדות עוד לא לגמרי יבש על שפתי. באופן תת־מודע, כשמוחי העמוק ביותר עדיין היה ארון של אגדות, אני מניחה שהאמנתי שאם אישה יפה כבר אינה יפה, זה גמולה על משהו רע שעשתה. היתה לי אמונה של נערה צעירה, שסוג כזה של הזדקנות שלילית לעולם לא יבוא עלי. מוות יבוא עלי את זה ידעתי מקריאת שירה בריטית. אבל ההתייבשות, ההשתופפות, ההלבנה, הצליעה, הקמילה, ההשמנה, ההרזיה, ההאטה? אני פשוט לא אניח לזה לקרות לי.

שרה החליפה אוזן והקשתה עלי יותר את השמיעה, אבל אז חזרה שוב לאוזן הקרובה והאטה כדי לתת לשיירת משאיות לעבור אותה. יכולתי לשמוע את לטישה. "אם זה לא יצא לפועל עם אמבר, יש תינוקות בשוק הבינלאומי. היה לנו המון מזל עם דרום אמריקה. פרגוואי נפתחה שוב, וגם מדינות אחרות. וגם לא כולם חומים שם. היתה שם המון השפעה גרמנית, וחלק מהילדים האלה יפהפיים, בלונדינים מאוד או כחולי עיניים, או גם וגם."

"טוב, תודה על המידע," אמרה שרה בקוצר רוח. "תחזרי אלי בנוגע לאמבר." לטישה אמרה אז משהו שלא הצלחתי לשמוע, ושרה אמרה במהירות, "חייבת לרוץ יש רצועת קרח לפני," וטרקה את הטלפון.

"תינוקות של נאצים," אמרה שרה וטילטלה את ראשה. "הם סוחרים בתינוקות נאצים. מהגזע העליון. לא ייאמן." היא גרפה שוב באצבעותיה את עשב המדבר המבהיק של שערה. לא שאלתי אותה איך תינוק זעיר יכול להיות נאצי. מה אני יודעת? אולי הוא יכול להיות. "עיניים כחולות!" היא זעקה. "המין האנושי באמת התקדם בצעדי ענק!" היא ניענעה בראשה שוב, הפעם בנשיפת סלידה מאנפפת, סוסית. "בבית הספר לבישול הכרתי מישהו שהיה יהודי כחול עיניים. הוא אמר שיש ביקוש עצום לזרע שלו בבנק הזרע המקומי, ושהוא מרוויח הון מהצד. בהתחלה זה היה סיפור מצחיק, ואחר כך מין ביטוי שכולנו השתמשנו בו: 'להסתדר כמו יהודי כחול עיניים בבנק זרע'."

"כן," אמרתי מנומנמת.

"אולי את עוד צעירה מכדי לדעת את זה, אבל בסוף תביטי סביבך ותבחיני: הנאצים תמיד צוחקים אחרונים."

אחר כך עברנו מחרישות דרך העיירות טֶר נוּאָר ופוֹן די מָרֶה, מקומות שאת שמותיהם נתנו להם בגחמה ובאימה סוחרי פרוות צרפתים, לפני שההגייה השטוחה של חוואים סקנדינבים שבאו אחריהם שיוותה לשמות צליל אבסורדי עוד יותר: "טֶרן אוֹר" ו"פוֹנדוּ מוֹראס". "תלמדי לדעת שאני אומרת בערך שמונים ותשעה אחוז ממה שעובר לי בראש," אמרה שרה. "עם שאר אחד־עשר האחוזים? אני משתמשת בסאונה." היא שמה דיסק בנגן המכונית. "הסוויטה הצרפתית הראשונה של באך. מכירה אותה?"

אחרי כמה תקתוקים וחשמל סטטי היא התחילה, רבת־הוד ועצובה. "אני חושבת שכן," אמרתי, לא בטוחה כלל. החברות שלי כבר התחילו לשקר, לזייף תחכום שהן חשו שיהיה נחלתן האותנטית בתום עשר השניות של הזיוף. אבל אני לא רק נטיתי פחות לדרך הזאת, אלא הייתי גם פחות מיומנת בה. "אבל אולי לא," הוספתי. ואז, "רגע, זה נשמע לי מוכר."

"הו, זה הדבר הכי יפה שיש," היא אמרה. "במיוחד עם הפסנתרן הזה." זה היה מישהו שהימהם עם הקינה של באך. לימים תהיה לי כל הקלטה שאפשר להשיג של גלן גוּלד הפסיכי, אבל שם במכונית עם שרה היתה הפעם הראשונה בחיי ששמעתי אותו מנגן. היצירה היתה כמו חקירה אלגנטית עשויה חוט צמר סבוך. היא התקדמה לאט, כמו משוואה מוקפדת, ואז לא: אם x = y, אם מז'ור = מינור, אם המוות שווה לחלק מהחיים והחיים לחלק מהמוות, אז מהו סכום הצלילים האינסופיים של המשפט האחד הזה? היא שאלה, ענתה, שאלה שוב, שאלתה הנוגה עידון של הסתייגות ואיבה. מימי לא שמעתי מנגינה דומה לה.

"את גרה ליד האצטדיון, נכון?" שאלה שרה. כבר היינו בחזרה בטרוי. היא הפנתה את המכונית בשדרות הקמפוס לעבר הרחוב הזעיר, בּריקהֶרסט, שבו גרתי. השכונות שליד האוניברסיטה היו ריקות ברובן לקראת חופשת חג המולד, אבל בבתים שלא היו מגורי סטודנטים נשזרו לעתים קרובות נורות בתחתית הכרכובים, ונראה כאילו המרזבים המוארים צועקים בעליצות, "אנחנו כאן! אנחנו עוד כאן!"

"אני בבריקהרסט 201," אמרתי.

"בריקהרסט?" חשדתי שהיא אחת מאלה שבאו ממדינות אחרות ועברו הנה די מזמן, אבל היתה להם רק הכרה מטולאת של העיר, מפה מוחית שהורכבה על בסיס פרטים חיוניים בלבד. אבל שרה היתה שם בתוך פחות מדקה.

היא החנתה את המכונית. היא טפחה לי על הכתף, ואז הניחה לידה לרדת על פני שרוול מעילי. "תודה," היא אמרה. "תתקשרי אלי כשתחזרי העירה אחרי החגים." פניה נראו עצובים להחריד.

"בסדר," אמרתי, לא יודעת מה עוד לומר. "נשמע טוב." זאת היתה תשובתה של נערה מהמערב התיכון לכל דבר.