הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
שמש בגבעון דום
39 

שמש בגבעון דום


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
39 
39 
גודל (עמ'): 200
מו"ל: שולחן כתיבה (מטר)

תקציר

שמש בגבעון דום מתרחש בישראל של תחילת שנות התשעים, קצת לפני פרוץ מלחמת המפרץ הראשונה. בשני קולות ייחודיים מספרים איה בת השתיים - עשרה ואחיה דן בן העשר, כל אחד בתורו, את קורותיהם ואת קורות המשפחה, החברים, השכונה, הרחוב הראשי, השכנים המוזרים, הווי בית הספר, המכולת השכונתית, המלחמה שפורצת, האזעקות והמסכות.


שמש בגבעון דום עצמו כמוהו כקרנבל מילולי- ייחודי , בו מככבות שלל דמויות מקוריות וצבעוניות, אשר סובבות את הגיבורים, שני אחים מתבגרים שמתמודדים כל אחד בדרכו עם תהליך ההתבגרות. איה, נערה רגישה העומדת נבוכה על התפר בין ילדות לבגרות ומנסה לאחוז בשתי הקצוות: מצד אחד לצמוח, אך בו זמנית לא לאבד את פלא הילדות ואת הדמיון. "אני מרגישה כל כך קטנה" היא מספרת בגילוי לב לקוראים "למרות שאף אחד כבר לא מבחין מתי זה קרה שהפכתי להיות גדולה בעיניהם. מבעד לזמן אני מנסה למצוא את הרגע הזה ולא מוצאת. אולי לעולם לא אמצא אותו. "


דן לעומת זאת, נטוע עדיין כולו בילדות, מושפע מסיפורי הקוסמות של סבו ומנסה להשיב את הסדר לעירו, לנקום במבוגרים ובכל מה שהם מייצגים ולחולל מהפכה. הוא מספר לקוראים בגילוי לב ש"לפעמים בשביל שכולם ידעו את האמת צריך לשקר. אני השתמשתי בכל מה שקוסמים עושים רק כדי שכולם יתעוררו מהאשליה."


שמש בגבעון דום מזמין את הקוראים לצלילה אל עולם מתבגרים סוער שיש בו אמת ובדייה, המצויים תדיר בתנועה.

  • ISBN: 192907
  • גודל (עמ'): 200
  • מו"ל: שולחן כתיבה (מטר)
  • יצא לאור ב-: 29/11/2018
  • שם המחבר: דידי רפאלי
  • זמין להשאלה: כן

איה

רק אחרי זה

אני יכולה לעוף. לא יותר מדי גבוה, רק קצת מעל לחוטי החשמל, זה הכי גבוה שהצלחתי להגיע. אני מצמידה את העקבים אחד לשני ונוקשת אותם זה בזה, ולאט לאט אני מצליחה להתרומם מעל הרצפה. אני עולה למעלה והלב צונח, מטה מטה, עד לאצבעות של כפות הרגליים. בלילות אני מרחפת מעל השכונה שלנו. מבעד לריסים אני מציצה על בית הספר השומם. כל הבתים חשוכים והרחובות ריקים. בלילה העיר שלנו נראית כמו עיירה שברחו ממנה. תמיד מסקרן אותי לדעת איך הכול נראה כשכולם ערים. כשהמכוניות נוסעות, כשבחצר בית הספר יש מלא ילדים, כשאנשים ממהרים. עכשיו זה קצת מצחיק אותי לחשוב עליהם כממהרים, כי הלילה, הלילה מסגיר אותנו. פתאום כולם נראים לי כמו חיות. אני צוחקת. ואסור לי לצחוק כי אז אני מאבדת את השליטה, והגוף שלי נוסק עוד קצת למעלה וכמעט עובר את חוטי החשמל, וזה מבלבל אותי עד שאני מאבדת את קצב הנקישות, ואני יכולה להגיע עד לגובה הגדרות ולעלות בבת אחת עד לעמודי החשמל, ואז שוב, לצנוח יותר מדי נמוך. אנחנו לובשים ומלבישים, אבל דווקא החשכה חושפת את זה שאנחנו בסך הכול חיות. הדבר היחיד שהצלחתי למצוא שמשותף לכולם הוא שכולנו מקדישים את כל חיינו להסתיר את זה. אבל בלילה אני מדמיינת את כולם כמו דובים שישנים בתוך מיטות. עוד לא ממש הצלחתי לגמרי ליהנות מכל העניין, כי רוב הזמן אני מפחדת והרבה פעמים אני עוצמת עיניים. האמת שאני נהנית מזה רק אחרי זה, כשאני חושבת על זה. רק אז אני נהנית באמת.

דן

1/10/1990

קוראים לו ברדלס, למרות שיש לו אסתמה והוא כל כך כבד. כשהוא מנסה לרוץ, הוא פשוט הולך באותו קצב ומתנשף. לילדים בשכונה הוא סיפר שכשהוא היה בגילם היה רץ יותר מהר מהמכוניות. אבל סבתא שלי אומרת שזה שטות וברדלס הוא גם אסתמטי וגם שקרן. כשברדלס משתעל, כל השכונה נרעדת. יש גם כמה שכנים, אלו שגרים ממש לידו, שמקללים אותו כל פעם שהוא משתעל. אניטה השכנה מאשימה אותו שבגללו היא מפסידה את האופרת סבון שלה, ובבקרים היא צועקת לו שלא ישתעל בין שמונה לתשע בערב, שרק את זה היא מבקשת, קצת התחשבות. אפילו כשברדלס מקנח את האף, נדמה שהוא ישאב את כל השכונה פנימה, ככה חזק הוא נושף.

אני אהבתי את ברדלס, גם אחרי שיעקב צעק עליו ליד כולם במכולת. במקום לקרוא לו ברדלס הוא קרא לו מנחם ופתאום ברדלס, עם כל הגודל שלו, היה נראה לי כמו איש מגושם שבטח גר עם אמא שלו עד לא מזמן, ואולי הוא אפילו פוחד מהחושך. העיניים שלו היו תקועות על המדרכה, והוא גמגם כמה דברים שלא נראה לי שמישהו הבין והלך את הריצה שלו. שמחתי שהוא בכלל לא ראה מי עומד שם, ככה שיכולתי להמשיך לקרוא לו ברדלס, והוא היה נותן לי את אותה הצ'פחה על הכתף ואומר לי, למרות שאני רק בן עשר, "אה, גבר, מה קורה תותח."

יעקב מהמכולת תמיד צועק על כולם, לא סתם קוראים לו פֶּה ג'ורה. יש לו שלוש שיניים תחתונות, כל אחת בגובה אחר, וארבע שיניים קדמיות מתנדנדות כאלה. כל פעם שהוא פותח את הפה, אני סופר אותן, כי תמיד נדמה לי שהן עומדות ליפול ממש בקרוב. וגם יש לו מין קול כזה, כאילו שהוא כרגע בלע נחש חנק. לפני כמה זמן קנינו אצלו, תומר ואני, נקניקייה אחרי הבית ספר, לקטשופ שלו היה טעם ממש מוזר. אמרתי, "בוא נחזור פנימה ונחזיר ליעקב את הנקניקייה," אבל תומר טען שדווקא טעים לו ונתן עוד ביס, כאילו מתענג, רק כי הוא שפן.

חזרתי פנימה, נעמדתי ליד הדלפק ואמרתי לו שאני רוצה נקניקייה חדשה בלי קטשופ. הוא קירב את הפרצוף שלו כמעט עד אלי וצעק לי לתוך הפנים, "מה אמרת." יכולתי לראות בזווית העין את תומר לוקח צעד אחורה ובורח מהמכולת. "אמרתי שתביא לי נקניקייה חדשה בלי קטשופ, כי לקטשופ שלך יש טעם של ריבה מקולקלת." יעקב התחיל לצחוק, ואין דבר יותר מבהיל מיעקב צוחק. הפֶּה ג'ורה הזה, עם השיניים הלא־הגיוניות שלו שרוקדות לו בתוך הפה כאילו שהוא הדביק לעצמו שיניים שהוא עקר לאנשים. מהר מאוד הצחוק שלו התחלף בצעקות החנוקות שלו, "צא מפה מהר לפני שאני דוחף לך את הנקניקייה לנחיריים."