הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
גם ב - Kindle
שמורת נפש
37 

שמורת נפש


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
37 
37 
גודל (עמ'): 204
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

"הילד שלי אמר שהוא לא יכול לנשום ואמר שהוא על הקצה. שאלתי אם הוא רוצה שאבוא לאסוף אותו משם ושמעתי אותו מחייך מעבר לשפופרת. 'אמא', הוא אמר, 'אי-אפשר לאסוף אותי משם, זה לא שיעור פסנתר'".

שמורת נפש הוא סיפורה של משפחה שאחד מבניה בחר לשים קץ לחייו. הספר בנוי מדיאלוגים מתחלפים של בני המשפחה:
האם, נטע, עורכת-דין במקצועה, שחייה שלובים ללא הפרד בחייו של בנה הבכור, מרגע לידתו, דרך התבגרותו ועד למותו, שבחר בו;
האב, יורם, שחקן במקצועו, שמות הבן מטלטל את נפשו ואת יחסיו עם רעייתו האהובה; האח, דני, מוזיקאי, שמותו של אחיו, יקיר-נפשו, מעלה אל פני השטח את יחסיו עם הוריו שגידלו אותו כבן שני בכל המובנים; מאיה, חברתו לשעבר של רועי, פסיכולוגית ואם לילד קטן, שרועי קרא לה שמורת נפש; ועוד דמויות משנה, בני משפחה וחברים.

אבל על הספר כולו מרחפת ולא נותנת מנוח, דמותו של רועי, הנער הרגיש, החשוף, החכם, איש בלי עור.

הספר מעלה שאלות בנושא שהוא כמעט בגדר טאבו, על חיים ומוות וזכותו של אדם להחליט אם הוא רוצה להיות פה או לא, ועד מתי.

"ספר שמטריד את המחשבה ומעורר אי-שקט רגשי: בדיוק מה שספר אמור לעשות. הדיאלוגים סוחפים את הקוראים לתוך סערת השיחה. בקטעים שונים מצאתי את עצמי מתדיינת עם הדמויות – תומכת בחיבה או שוללת – ומתוך שנסחפתי, קרה גם שבליבי הרמתי עליהן קול"
(גיל הראבן, סופרת)

ואכן, נראה שכך יקרה לקוראי הספר הזה, ובעיקר לנוכח דמותה המרגשת של האם, נטע, המנהלת עם בנה מערכת יחסים אמיצה שיהיו מי שימצאו עצמם מתדיינים איתה, ואולי אפילו מרימים עליה קול. אחרים יחושו עימה הזדהות עמוקה, ובזה כוחו של הספר.

ספרה הראשון של רבקל'ה מונדלק, ילדתי, ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים, 2003.

המשך קריאה
  • ISBN: 3624434
  • גודל (עמ'): 204
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 13/09/2011
  • שם המחבר: רבקל'ה מונדלק
  • זמין להשאלה: כן
id="Untitled-5-6" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">

דני

רועי שם קץ לתשוקה בירייה בחדרו, חדר הילדות שלנו, שם התגורר בחודשים האחרונים מאז שמצבו הורע. הוא לא השאיר מכתב. לא קל להתנסח במצבי קצה.

הייתי באולפן באמצע הקלטה כשאבא התקשר. דרור המפיק נכנס בדיוק לקונטרול וענה לסלולרי שלי. אבא ביקש למסור שאתקשר הביתה בהקדם. כשכולם יצאו מהסטודיו ראיתי בעיניים של דרור משב עדין. רך. שאלתי אותו איך נשמע הטייק, בניסיון לדחות את הקץ.

דרור אמר לי: "תתקשר לאבא שלך."

חזרתי לסטודיו, הוצאתי את הפלאג מהמגבר, קיפלתי את שתי הגיטרות, הכנסתי את המפרטים לכיס, ואמרתי בקונטרול, "מצטער, אני מוכרח ללכת."

אמיר המתופף השיג אותי מחוץ לאולפן ושאל אם אני יכול לנהוג. "יכול," אמרתי, "אני לא בטוח שאני יכול בלי רועי."

התחבקנו. ניתקתי מאמיר בקושי, ועד החניון הרגשתי את המבט שלו בגב.

בדרך להורים רצו לי סרטים. רועי מכין לנו שניצלים, המצלמה עושה זום אין, המחבת מלאה בדם, הדם רותח. בכיתי. לרגע, רק לרגע בא לי להיכנס באיזה קיר.

אבא חיכה לי בחוץ. התחבקנו. ואבא אמר, "אמא מחכה לך."

כשנכנסנו הביתה אמא באה לקראתי בעיניים אדומות מאוד ויבשות. חיבקתי את אמא שלנו.

אני חושב שהיא לא בכתה מאז. לא בהלוויה. לא בשבעה. לא בשלושים. וגם לא אחר-כך. זכרתי אותה בוכה בלילות. הייתי ילד ועשיתי את עצמי ישן כששמעתי אותה מתגנבת לחדר, מודדת את הנשימות של רועי ויוצאת. לפעמים היא היתה נשארת לשבת על השטיח בין המיטות שלנו, שמה את הראש לידו ובוכה בשקט.

לא דיברתי על זה אף פעם.