הז'אנרים
כל הז'אנרים
כל התגיות

דרג ספר זה מתוך 5
19 דירוגים
4.2 ממוצע
1
1
2
2
3
1
4
4
5
11
3
שם צופן: וריטי

שם צופן: וריטי


דרג ספר זה מתוך 5
19 דירוגים
4.2 ממוצע
1
1
2
2
3
1
4
4
5
11
3
40 
40 
גודל (עמ'): 304
מו"ל: עוץ

תקציר

ב-11 באוקטובר 1943, מטוס ריגול בריטי מתרסק בשטח צרפת הכבושה. הטייסת והסוכנת החשאית שהיא מובילה הן חברות נפש. האם מישהי מהן תצליח לשרוד? לאסירה שנפלה בידי הגסטאפו נותנים הנאצים בחירה: לחשוף את פרטי משימתה, או להישלח למוות אכזרי. הם יוציאו ממנה את האמת. אבל לא כפי שציפו.
"ספר שכולו תעתוע שכלי מחושב ואכזרי". - ניו יורק טיימס
"הרפתקה מאיצת דופק שיש בה הכל: עלילה מורכבת, תחושה נוקבת של מקום ותקופה, מוטיבים מרגשים של חברות ואומץ לב". - וושינגטון פוסט
"הישג מרשים: ספר בלתי נשכח וקורע לב". - קירקוס
"סיפור מרתק ולא פעם אכזרי של פעולה וריגול במלחמת העולם השנייה, ובלבו חברות אמיצה... הרפתקה שנבנתה ביד אומן". - פבלישרז וויקלי
"מותחן מהודק ומרתק... שיוביל את הקוראים אל קו הסיום בנשימה עצורה, ברצון נואש לגלות מה קורה בסוף". - סקול לייבררי ג'ורנל
"אם תיקחו את הספר הזה לידיים, יעבור זמן מה לפני שתוכלו להניח אותו שוב, מקומט ומוכתם בדמעות". - בוקליסט
המשך קריאה
  • ISBN: 13329000080
  • גודל (עמ'): 304
  • מו"ל: עוץ
  • יצא לאור ב-: 16/11/2015
  • שם המחבר: אליזבת וויין
  • תורגם ע"י: ענבל שגיב-נקדימון
Verity_Getbooks-6

אוֹרְמֶה 8.XI.43 ג' ב-ס

אני פחדנית.

רציתי להיות גיבורה והעמדתי פנים שאני גיבורה. תמיד הצטיינתי בהעמדות פנים. במשך שתים־עשרה השנים הראשונות של חיי שיחקתי עם חמשת אחי הגדולים בקרב על גשר סטירלינג, ואף על פי שאני בת הם הרשו לי להעמיד פנים שאני ויליאם וואלאס, שאמור להיות אחד מאבות־אבותינו, כי נאומי הקרב שלי היו המלהיבים ביותר. אלוהים, כמה ניסיתי בשבוע שעבר. אלוהים, ניסיתי. אבל עכשיו אני יודעת שאני פחדנית. אחרי העסקה המופרכת שעשיתי עם הַאוּפְטשְטוּרְמְפִיהרֶר פוֹן לִינְדֶן, אני יודעת שאני פחדנית. אז אני אתן לכם כל מה שתבקשו, כל מה שאני זוכרת. כל פרט ופרט, עד האחרון.

הנה העסקה שעליה הסכמנו. אני כותבת אותה כדי שלא אתבלבל בהמשך. “בואי ננסה דבר כזה,״ אמר לי האופטשטורמפיהרר פון לינדן. “מה את רוצה יותר מכל דבר בעולם?״ ואני אמרתי שאני רוצה לקבל בחזרה את הבגדים שלי.

בדיעבד זה נראה קטנוני. אני בטוחה שהוא ציפה שהתשובה שלי תהיה משהו מתריס — “תנו לי חירות״ או “ניצחון״ — או משהו נדיב, כמו “תפסיקו להתעלל בבחור המסכן מהרזיסטאנס והעניקו לו מות־חסד מכובד״. או לפחות משהו שיהיה קשור באופן ישיר יותר לנסיבות חיי הנוכחיות, כמו “תנו לי בבקשה לישון״ או “תנו לי אוכל״ או “תסלקו את מוט הברזל המחורבן הזה שקשור לי לעמוד השדרה כבר שלושה ימים.״ אבל הייתי מוכנה להמשיך לסבול חוסר שינה ורעב וקשירה בעמידה עוד זמן רב לולא הייתי בבגדי התחתונים — שהיו די מטונפים ולחים מדי פעם, וכל כך מביכים. החמימות והכבוד העצמי שיעניקו חצאית הפלנל וסוודר הצמר שלי שווים לי עכשיו הרבה יותר מפטריוטיות או עקרונות.

אז פון לינדן מכר לי את בגדי בחזרה, פריט פריט. חוץ מהצעיף והגרביונים, כמובן, שנלקחו ממני בשלב מוקדם כדי שלא אתלה את עצמי בעזרתם (באמת ניסיתי). הסוודר עלה לי ארבעה צופני אלחוט — מערך הקידוד המלא: שירי הצופן, הסיסמאות והתדרים. פון לינדן החזיר לי את הסוודר מראש, מיד. הוא חיכה לי בתא כשסוף סוף שיחררו אותי מהקשרים אחרי שלושת הימים המחרידים ההם, אם כי בהתחלה לא הצלחתי ללבוש את הבגד הארור; אבל אפילו כשרק התעטפתי בו כמו שָאל מצאתי בו נחמה. עכשיו, אחרי שהצלחתי סוף סוף להיכנס לתוכו, אני לא חושבת שאוריד אותו לעולם. החצאית והחולצה עלו הרבה פחות מהסוודר, ואת הנעליים קיבלתי תמורת צופן אחד בלבד לכל אחת.

יש בסך הכול אחד־עשר צפנים מלאים. האחרון היה אמור לקנות לי את הקומבינזון שלי. (שימו לב איך הוא סידר את העניינים בצורה כזאת שאני מקבלת את הבגדים מבחוץ פנימה, וכך אני חייבת לעבור את ייסורי ההתפשטות בפני כולם בכל פעם שמחזירים לי עוד בגד. הוא היחיד שלא מסתכל — כשרמזתי שהוא מפסיד מופע נהדר הוא איים עלי שייקח ממני שוב הכול. זאת היתה הפעם הראשונה שהנזק המצטבר הוצג ממש לראווה וחבל לי שהוא לא הסתכל על יצירת המופת שלו — בעיקר הזרועות שלי — וגם הפעם הראשונה בזמן האחרון שהצלחתי לעמוד, ורציתי להשוויץ בפניו.) בכל אופן החלטתי להסתדר בלי הקומבינזון, וכך גם נחסך ממני הצורך להתפשט שוב כדי ללבוש אותו. בתמורה לצופן האחרון השגתי לי אספקה של דיו ונייר — ומעט זמן.

פון לינדן אמר שיש לי שבועיים ואני יכולה לקבל נייר ככל שיידרש לי. אני בסך הכול צריכה לשפוך כל מה שאני זוכרת על המאמץ המלחמתי של בריטניה. ואני אעשה זאת. פון לינדן דומה לקפטן הוּק: הוא מין ג'נטלמן מהוגן שכזה, למרות אכזריותו, ואני דומה לפיטר פן בביטחון התמים שאני תולה בכך שהוא יציית לחוקי המשחק ויקיים את הבטחותיו. בינתיים הוא לא מאכזב. לצורך התחלת הווידוי הוא נתן לי נייר מכתבים מקסים בגוון שמנת עם תבליטים של שָאטוֹ דֶה בּוֹרְדוֹ, המלון בטירת בורדו, שהוא מה שהמבנה הזה היה פעם. (לא הייתי מאמינה שמלון צרפתי מסוגל להפוך כל כך עגום ומאיים אם לא הייתי רואה את התריסים המוגפים והדלתות הנעולות מבחוץ במו עיני. אבל הצלחתם גם לגרום לכל העיר היפהפייה אוֹרְמֶה להיראות עגומה.)

אמנם זה לא מעט תמורת צופן אחד, אבל נוסף על הווידוי הבוגדני הבטחתי לפון לינדן גם את נשמתי, אם כי אני לא חושבת שהוא מתייחס ברצינות להבטחה. בכל אופן, תהיה זו הקלה לכתוב כל דבר שלא קשור לצפנים. כל כך נמאס לי כבר לפלוט צופני אלחוט. רק כשכתבנו הכול על נייר הבנתי איזו כמות אדירה של צפנים בעצם יש בתוכי.

זה די מדהים, אם חושבים על זה.

בני זונות נאצים טיפשים.

דיני נחרץ. דיני נחרץ באופן מוחלט ושלם. לא משנה מה אעשה, אתם תירו בי בסוף, כי זה מה שאתם עושים לסוכני אויב. זה מה שאנחנו עושים לסוכני אויב. אחרי הווידוי הזה, אם לא תירו בי ואצליח איכשהו לחזור הביתה, אני אעמוד למשפט וממילא דיני ייחרץ למוות כמשתפת פעולה. אבל אני מביטה בכל הדרכים האפלות והמתפתלות שמונחות לפני וזאת הדרך הקלה, הברורה מאליה. מה צופן לי העתיד — פחית נפט שתישפך לגרוני וגפרור שיוצמד לשפתי? אזמל מנתחים וחומצה, כמו הבחור מהרזיסטאנס שלא דיבר? האם אהיה שלד חי שיידחס לקרון מטען עם מאתיים נואשים אחרים, ויישלח אלוהים יודע לאן כדי למות מצמא עוד לפני שנגיע? לא. אני לא יוצאת לדרכים הללו. זאת הדרך הקלה ביותר. האחרות מפחידות מדי, אני לא יכולה אפילו להביט בהן.

אכתוב באנגלית. בצרפתית אין לי אוצר מילים לתיאורי מלחמה, ובגרמנית הכתיבה שלי לא שוטפת דיה. מישהו יצטרך לתרגם בשביל האופטשטורמפיהרר פון לינדן; פרָאוּלֶיין אֶנְגֶל יכולה לעשות את זה. האנגלית שלה מצוינת. היא זאת שהסבירה לי שפָּרָפין וקֶרוֹסין הם אותו הדבר, נפט. אנחנו קוראים לו פרפין בבית, אבל האמריקאים קוראים לו קרוסין, וכך פחות או יותר נשמעת המילה גם בצרפתית ובגרמנית.

(לגבי הפרפין, קרוסין, איך שאתם לא קוראים לנפט. אני לא באמת מאמינה שיש לכם ליטר נפט לבזבז עלי. או שאתם משיגים אותו בשוק השחור? איך מצהירים על ההוצאה? “1 ל' דלק נפיץ להוצאה להורג של מרגלת בריטית״? בכל אופן, אשתדל כמיטב יכולתי לחסוך לכם את ההוצאה.)

אחד הפריטים הראשונים ברשימת הדברים הארוכה מאוד שאני אמורה לשקול לפרט בווידוי שלי הוא “מיקום שדות תעופה בריטיים לפלישה לאירופה״. פראוליין אנגל תעיד שפרצתי בצחוק כשקראתי את זה. אתם באמת חושבים שאני יודעת ולו דבר אחד על המקום שממנו מתכננות בעלות הברית לפלוש לשטח הכיבוש הנאצי? אני במנהלת המבצעים המיוחדים כי אני יודעת צרפתית וגרמנית ואני טובה בהמצאת סיפורים, ואני אסירה במטה הגֶסטָפּוֹ באורמה כי אין לי אפילו שמץ של חוש כיוון. אם מביאים בחשבון שהאנשים שאימנו אותי עודדו אצלי בורוּת מבורכת בכל הנוגע לשדות תעופה בדיוק כדי שלא אוכל לספר לכם דבר כזה אם אכן תתפסו אותי, ובלי לשכוח שלא אמרו לי אפילו את שמו של שדה התעופה שממנו המראנו כשבאתי לכאן, הרשו לי להזכיר לכם שהייתי בצרפת פחות מ־48 שעות לפני שהסוכן הנחמד שלכם נאלץ למנוע ממני להידרס תחת גלגלי טנדר צרפתי מלא תרנגולות צרפתיות, מאחר שהסתכלתי לכיוון הלא נכון לפני שחציתי את הכביש. מה שמוכיח כמה אנשי הגסטפו פיקחים. “האישה הזאת ששלפתי מתחת לגלגלי המוות ודאי ציפתה שתנועת כלי הרכב תהיה בצד שמאל של הכביש. אם כן, היא ודאי בריטית, וסביר להניח שצנחה לשטח צרפת הכבושה מתוך מטוס של בעלות הברית. כעת אעצור אותה כמרגלת.״

אם כן, אין לי שום חוש כיוון. חלק מאיתנו לוקים בפגם הטראגי הזה, ומכאן שאין שום טעם שאנסה לכוון אתכם למיקום של שדות תעופה כלשהם במקום כלשהו. לא בלי שמישהו ייתן לי את נקודות הציון. אני יכולה להמציא אותן, אולי, ולהיות משכנעת, להשיג לעצמי עוד זמן, אבל אתם תקלטו בסופו של דבר.

“סוגי מטוסים בשימוש מבצעי״ הוא פריט נוסף ברשימת הדברים שעלי לספר לכם. בחיי שזאת רשימה מצחיקה. אילו ידעתי משהו או שהיה אכפת לי בכלל מסוגי מטוסים הייתי מטיסה אותם בשביל התובלה האווירית המסייעת, כמו מָאדִי, הטייסת שהצניחה אותי לכאן, או עובדת כמסגרית או מכונאית. לא פולטת בפחדנות עובדות ומספרים באוזני הגסטפו. (לא אציין שוב את פחדנותי כי זה מתחיל לעשות לי הרגשה מגונה. אני גם לא רוצה שתשתעממו ותיקחו ממני את הנייר היפה הזה ותחזרו להטביע לי את הפנים בקערת מי קרח עד שאתעלף.)

לא, רגע, אני דווקא מכירה כמה סוגי מטוסים. אספר לכם על כל סוגי המטוסים שאני מכירה, החל בפּוּס מוֹת'. זה היה המטוס הראשון שהחברה שלי, מאדי, הטיסה. למעשה, זה היה המטוס הראשון שהיא טסה בו אי פעם, ואפילו הראשון שהתקרבה אליו אי פעם. והסיפור שלי, איך הגעתי להיות כאן, מתחיל עם מאדי. אני לא חושבת שאדע אי פעם איך קרה בסופו שהיו אצלי תעודת הזהות שלה ורישיון הטיס שלה במקום התעודות המזהות שלי כשתפסתם אותי, אבל אם אספר לכם על מאדי אתם תבינו למה טסנו לכאן יחד.

סוגי מטוסים

השם המלא של מאדי הוא מַרְגָרֶט בּרוֹדַט. אתם מחזיקים בתעודת הזהות שלה, אתם יודעים מה שמה. ברודט הוא לא שם אופייני לצפון אנגליה. זה שם רוסי, אני חושבת, כי סבא שלה הגיע מרוסיה. אבל מאדי היא בת סְטוֹקפּוֹרט מושלמת. בניגוד אלי יש לה חוש כיוון מצוין. היא יודעת לנווט לפי הכוכבים או לחשב מיקום לפי מסלול, אבל אני חושבת שהיא למדה להפעיל את חוש הכיוון הטבעי שלה כמו שצריך כי סבא שלה נתן לה אופנוע ליום הולדת שש־עשרה. מאדי יצאה אז מסטוקפורט ונסעה בשבילים הלא־סלולים בשדות הבר על מדרונות הרי הפֶּנַיין. אפשר לראות את הרי הפניין סביב־סביב לעיר סטוקפורט, ירוקים וחשופים עם פסי עננים שחולפים במהירות ואור שמש שמחליק עליהם כמו סרט בצבעי טכניקולור. אני יודעת, כי יצאתי לחופשת סוף־שבוע והתארחתי אצל מאדי והסבים שלה, והיא לקחה אותי באופנוע שלה עד לאחת הפסגות. זה היה אחר־צהריים מהנהדרים בחיי. היה אז חורף והשמש יצאה רק לחמש דקות בערך, ואפילו אז המשיך לרדת עלינו גשם מעורב בשלג — מאדי זכתה בשלושה ימי חופשה כיוון שתחזית מזג האוויר צפתה תנאים לא מתאימים לטיס. אבל למשך חמש דקות צֶ'שייר נראתה ירוקה ונוצצת. לסבא של מאדי יש חנות אופנועים והוא השיג לה דלק בשוק השחור במיוחד לכבוד ביקורי. אני כותבת את הדברים (אף על פי שהם לא קשורים לסוגי מטוסים) כי זאת הוכחה שאני יודעת על מה אני מדברת כשאני מתארת איך מאדי הרגישה כשהיתה לבד על פסגת העולם, ברעש מחריש אוזניים של ארבע רוחות השמיים ושני צילינדרים, כשכל מישור צ'שייר והשדות הירוקים והארובות האדומות פרושים לרגליה כמו שמיכת פיקניק עם משבצות סקוטיות.

למאדי היתה חברה בשם בֶּרִיל, שנשרה מהלימודים, ובקיץ 1938 בריל עבדה במפעל הטקסטיל בלָדֶרַל, והן אהבו לצאת לפיקניקים בימי ראשון על האופנוע של מאדי כי כבר לא היו להן הזדמנויות אחרות להיפגש. בריל נסעה כשזרועותיה כרוכות חזק סביב המותניים של מאדי, כמו שאני ישבתי אז. לא היו משקפי נסיעה בשביל בריל, או בשבילי, אם כי למאדי היו משקפיים משלה. ביום ראשון המסוים הזה ביוני הן עלו דרך המשעולים בין גדרות האבן שבנו בעמלם אבות־אבותיה של בריל, והגיעו לראש הָיידאוּן רָייז כששוקיהן החשופים מרובבים בבוץ. החצאית הכי טובה של בריל נהרסה ביום ההוא ואבא שלה הכריח אותה לשלם על חצאית חדשה משכרה בשבוע הבא.

“אני אוהבת את סבא שלך,״ צעקה בריל באוזן של מאדי. “הלוואי שהוא היה שלי.״ (את זה גם אני רציתי.) “איך הוא נתן לך אופנוע סָיילנט סוּפֶּרבּ ליום הולדת!״

“הוא לא כזה סוּפֶּר־דוּפֶּר,״ צעקה מאדי מעבר לכתפה. “הוא לא היה חדש כשקיבלתי אותו, ועכשיו הוא בן חמש. נאלצתי לשפץ את המנוע פעמיים השנה.״

“סבא שלך לא עושה את זה בשבילך?״

“הוא לא הסכים אפילו לתת לי אותו עד שפירקתי את המנוע. אני חייבת לעשות את זה בעצמי, אחרת האופנוע לא יהיה שלי.״

“אני בכל זאת אוהבת אותו,״ צעקה בריל.

הן שעטו לאורך המשעולים הירוקים הגבוהים של היידאון רייז. התלמים העמוקים שחרצו טרקטורים כמעט הקפיצו אותן מעל חומות הלבנים האפורות אל מצע של בוץ, סרפדים וכבשים. אני זוכרת בעצמי ואני יודעת איך הרגישו. מדי פעם בפעם, בפנייה או בראש תלולית בגבעה, אפשר לראות בהבלחות את רכס הפֶּנַיין הירוק החשוף נפרש בשלווה מערבה, או את ארובות המפעלים של דרום מנצ'סטר משרבטות בעשן שחור על שמי הצפון הכחולים.

“ויהיה לך מקצוע,״ צעקה בריל.

“מה?״

מקצוע

“תיקון מנועים!״ מאדי צרחה.

“זה מקצוע. טוב יותר מהשחלת חוטים.״

“משלמים לך להשחיל חוטים במכונות,״ השיבה מאדי בצעקה. “לי לא משלמים.״ המשעול שלפניהן היה מחוטט בורות מלאים במי גשמים. הוא נראה כמו נוף מוקטן של אגמי הרים סקוטיים. מאדי האטה את האופנוע והאטה אותו ובסופו של דבר נאלצה לעצור. היא הניחה את כפות רגליה על האדמה, כשחצאיתה מופשלת עד לירכיה, ועדיין הרגישה את הטרטור האמין והמוכר של הסופרב, שרטט בכל גופה. “מי ייתן לבחורה עבודה בתיקון מנועים?״ מאדי אמרה. “סבתא רוצה שאני אלמד הקלדה. לפחות את מרוויחה משכורת.״

הן נאלצו לרדת מהאופנוע ולהוליך אותו במשעול חרוץ הסדקים. ואז היתה עוד עלייה, והן הגיעו לשער חקלאי שנקבע בין גבולות של שדות, ומאדי השעינה את האופנוע על חומת האבן כדי שיוכלו לאכול את הכריכים שהביאו. הן הביטו זו בזו וצחקו על הבוץ.

“מה אבא שלך יאמר!״ קראה מאדי.

“וסבתא שלך!״

“היא רגילה.״

לבריל היתה מילה משלה לפיקניקים: “בָּאגִין״, כך מאדי סיפרה. פרוסות לחם בגודל מעצורי דלת מהלחם הכפרי שדודה של בריל אפתה לשלוש משפחות בכל יום רביעי, ובצלים מוחמצים בגודל תפוחים. הכריכים של מאדי היו מלחם שיפון מהמאפייה ברֶדיק, שאליה שלחה אותה סבתה בכל יום שישי. הבצלים המוחמצים שיתקו כל שיחה בין מאדי לבריל — כשלועסים אותם יש יותר מדי רעש בתוך הראש ואי אפשר לשמוע דיבורים, וגם צריך להיזהר כשבולעים כדי שלא להיחנק מנתז חומץ מקרי. (אולי האופטשטורמפיהרר פון לינדן יכול להיעזר בבצלים מוחמצים ככלי שכנוע. וככה האסירים שלכם גם יאכלו משהו.)

(פראוליין אנגל מורה לי לכתוב כאן, כדי שקפטן פון לינדן יידע כשיקרא, שבזבזתי 20 דקות מהזמן שהוקצב לי כי בשלב הזה בסיפור צחקתי מהבדיחה הטיפשית שלי על הבצלים המוחמצים ושברתי את חוד העיפרון. נאלצנו לחכות עד שמישהו יביא סכין לחדד אותו כי אסור לעלמה אנגל להשאיר אותי לבד. ואז בזבזתי עוד 5 דקות בבכי אחרי שמיד שברתי את החוד החדש, כי העלמה א' חידדה אותו קרוב מאוד לפרצוף שלי, והעיפה לי את החידודים לעיניים בזמן שאס־אס שַרְפִיהרֶר תִיבּוֹ החזיק לי את הראש, אז הייתי לחוצה נורא. אני לא צוחקת או בוכה עכשיו וגם אשתדל לא ללחוץ חזק בהמשך.)

בכל אופן, דמיינו את מאדי לפני המלחמה, חופשייה ובבית עם פֶּה מלא בצל מוחמץ — היא היתה מסוגלת רק להצביע ולהשתנק כשמטוס מקרטע ומעלה עשן נגלה פתאום מעל ראשיהן והקיף את השדה שעליו השקיפו ממקום הישיבה שלהן על השער. המטוס הזה היה פּוּס מוֹת'.

אני יכולה לספר לכם קצת על מטוסי פוּס מוֹת'. אלה מטוסים חד־כנפיים מהירים וקלים — כנף אחת לכל הרוחב. טייגר מות', למשל, הוא מטוס דו־כנפי (עוד סוג שנזכרתי בו עכשיו), כלומר יש לו כנף אחת למעלה ועוד אחת מתחתיה. אפשר לקפל את הכנפיים של הפוּס מוֹת' לאחור כדי להסיע או לאחסן אותו, רואים בו נהדר מתא הטייס, ויש מקום לשני נוסעים נוסף על הטייס. טסתי בפוּס מוֹת' כמה פעמים. אני חושבת שלגרסה המשופרת שלו קוראים לֶאוֹפַּרד מוֹת'. (כבר ציינתי שמות של שלושה מטוסים בפסקה אחת!)

הפוּס מוֹת' הזה שהקיף את השדה בהיידאון רייז, הפוּס מוֹת' הראשון שמאדי ראתה בחייה, עמד להיחנק למוות. מאדי אמרה שזה היה כמו לשבת בשורה הראשונה בקרקס. כשהמטוס היה בגובה שלוש־מאות רגל היא ובריל ראו כל פרט ופרט ממנו בזעיר אנפין: כל חוט מתכת, כל תמוכה של כנפי הבד, הבהוב להבי המדחף העשויים עץ שהסתחררו ללא הועיל ברוח. ענני עשן כחולים גדולים היתמרו מצינור המפלט.

“הוא עולה באש!״ צרחה בריל בהתקף פאניקה מאושר.

“הוא לא עולה באש. הוא שורף שמן,״ אמרה מאדי, כי היא מבינה בדברים כאלה. “אם יש לו שכל הוא יכבה הכול וזה ייפסק. ואז הוא יוכל לדאות למטה.״

הן הביטו. התחזית של מאדי התגשמה: המנוע דמם והעשן התפוגג, ועכשיו היה ברור שהטייס מתכנן להנחית את כלי הטייס התקול בשדה היישר לפניהן. זה היה שדה מרעה לא חרוש, לא מכוסח, ולא היו בו בעלי חיים באותו הרגע. הכנפיים מעל ראשיהן הסתירו את השמש לרגע קט בתנופה מתנחשלת של סירת מפרש. הגלישה האחרונה של המטוס משכה איתה אל השדה את כל הפסולת מארוחתן, קרומי לחם חומים ונייר חום ריפרפו בעשן הכחול כמו קונפטי מהגיהנום.

מאדי אומרת שהנחיתה היתה יכולה להיות טובה אילו היתה על מסלול. בשדה המרעה, המכונה המעופפת הפצועה קיפצה בחוסר אונים על העשב המגודל לאורך כשלושים מטרים. ואז המטוס התהפך בחן על חרטומו.

מאדי פרצה במחיאות כפיים. בריל תפסה את ידיה וסטרה לאחת מהן.

“פרה חדלת אישים! אולי הוא פצוע! מה נעשה!״

מאדי לא התכוונה למחוא כפיים. היא עשתה את זה בלי לחשוב. אני יכולה לדמיין אותה מעיפה את השיער השחור המתולתל מעיניה ומשרבבת שפה תחתונה, ואז קופצת מהשער ומדלגת מעל ציצות העשב הירוקות אל המטוס שנפל.

לא היו להבות. מאדי טיפסה בידיים וברגליים על חרטום הפוּס מוֹת' כדי להגיע לתא הטייס, ותקעה את אחת מנעליה הממוסמרות דרך הבד שכיסה את המרכב (אני חושבת שככה קוראים לגוף המטוס). אני בטוחה שהיא נבהלה; היא לא התכוונה לעשות גם את זה. עד שפתחה את הדלת כבר היתה נבוכה ונכלמת, וציפתה לנזיפה מבעלי המטוס, כך שהרגישה הקלה מבוישת כשמצאה את הטייס תלוי הפוך על חגורות רתמה רכוסות למחצה, והיה ברור שהוא לגמרי מחוסר הכרה. מאדי הביטה במחווני המנוע הזרים לה. אין לחץ שמן (היא סיפרה לי את כל זה). משנק בחוץ. סגור. מספיק. מאדי התירה את הרצועות ואיפשרה לטייס לגלוש החוצה.

בריל היתה שם ותפסה את הגוף הכבד, מחוסר ההכרה. היה למאדי קל יותר לרדת מהמטוס משהיה לעלות עליו, פשוט קפיצה קטנה לקרקע. מאדי פתחה את הסוגרים של קסדת הטייס ומשקפי המגן שלו; גם היא וגם בריל למדו עזרה ראשונה בתנועת הנוער, ואפילו שזה לא היה רציני, לפחות הן ידעו שצריך לוודא שהפצוע נושם.

בריל התחילה לצחקק.

“מי פרה חדלת אישים!״ קראה מאדי.

“זאת בת!״ צחקה בריל. “זאת בת!״

בריל נשארה עם הטייסת מחוסרת ההכרה, ומאדי נסעה על הסיילנט סופרב לחווה הקרובה כדי להזעיק עזרה. היא מצאה שני בחורים בני גילה, גדולים וחזקים, שעמלו בפינוי גללי פרות באתים, ואת אשתו של החוואי שהיתה שקועה במיון תפוחי אדמה קטנים וגעירה בלהקת ילדות שהרכיבו פאזל ענק על רצפת האבן הישנה של המטבח (היה יום ראשון, אחרת הן היו מרתיחות את הכביסה). חוליית חילוץ שוגרה. מאדי נשלחה הלאה בהמשך המשעול על האופנוע שלה, אל פאב במרגלות הגבעה שבו היה תא טלפון.

“היא תצטרך אמבולנס, ת'יודעת, חומד,״ אמרה אשתו של האיכר למאדי בחמלה. “היא תצטרך ללכת לבית חולים אם היא טסה במטוס.״

המילים התנגשו בתוך הראש של מאדי עד שהגיעה לטלפון. לא “היא תצטרך ללכת לבית חולים אם היא נפצעה,״ אלא, “היא תצטרך ללכת לבית חולים אם היא טסה במטוס.״

בחורה טסה! חשבה מאדי. בחורה מטיסה מטוס!

לא, היא תיקנה את עצמה; בחורה שלא הטיסה מטוס. בחורה שריסקה מטוס בשדה מרעה.

אבל היא הטיסה אותו קודם. ודאי היתה מסוגלת להטיס אותו, אחרת לא היתה מגיעה להנחית (או לרסק) אותו.

המסקנה הבאה נראתה למאדי הגיונית.

אף פעם לא ריסקתי את האופנוע, חשבה. משמע אני יכולה להטיס מטוס.

יש עוד כמה סוגי מטוסים שאני מכירה, אבל אני נזכרת דווקא בלִיסָנְדֶר. זה המטוס שמאדי הטיסה כשהיא הצניחה אותי כאן. למעשה היא היתה אמורה להנחית את המטוס, לא לזרוק אותי ממנו באוויר. ירו עלינו בדרך ולמשך זמן מה הזנב עלה בלהבות והיא לא הצליחה לשלוט בו כמו שצריך, והיא הכריחה אותי לנטוש לפני הניסיון לנחות. לא ראיתי אותה נוחתת. אבל הראיתם לי את הצילומים שלכם מן האתר, אז אני יודעת שבינתיים היא כבר כן ריסקה מטוס. אבל אי אפשר להאשים את הטייסת כשהמטוס שלה נפגע מאש נגד מטוסים.

גילויים של תמיכה באנטישמיות בבריטניה

ההתרסקות של הפוּס מוֹת' היתה ביום ראשון. בריל חזרה לעבודה במפעל בלָדֶרל למחרת. לבי נלפת ונצמת בקנאה שחורה ומכאיבה עד כדי כך שקילקלתי חצי מהדף הזה בדמעות לפני ששמתי לב שהן זולגות, מתוך מחשבה על חייה הארוכים של בריל — השחלת חוטים וגידול תינוקות זבי חוטם עם בחור חובב בירה בפרבר תעשייתי של מנצ'סטר. כמובן, זה היה ב־1938, ומאז הפציצו את כולם בלי הכרה, כך שאולי בריל והזאטוטים שלה כבר מתים, ואז דמעות הקנאה שלי אנוכיות מאוד. סליחה על הנייר. העלמה א' מסתכלת לי מעבר לכתף כשאני כותבת ואומרת לי לא לקטוע את הסיפור בעוד התנצלויות.

במהלך השבוע שלאחר מכן מאדי ליקטה והרכיבה את חלקי סיפורה של הטייסת מתוך ערב רב של קטעי עיתונות, בדבקות רצחנית במטרה כשל ליידי מקבת'. שמה של הטייסת היה דִימְפְּנָה ווִיתֶנשַאוֹ (אני זוכרת את השם שלה כי הוא טיפשי כל כך). היא היתה בת הזקונים המפונקת של איזה סר מה־שמו־וויתנשאו. ביום שישי התמלא עיתון הערב מכתבים מזועזעים, כי ברגע ששיחררו אותה מבית החולים היא התחילה לעשות לאנשים סיבובים במטוס השני שלה (דרָגוֹן רָפִּיד — כל הכבוד לי), בזמן שהפוּס מוֹת' היה בתיקון. מאדי ישבה על הרצפה במוסך של סבא שלה ליד הסיילנט סופרב האהוב שלה, שהיה צריך להתעסק איתו הרבה בזמן האחרון כדי שישאר במצב תקין לנסיעות בסופי השבוע, ונאבקה בעיתון. היו דפים על דפים מדכדכים על הסבירות המיידית למלחמה בין יפן לסין, והסבירות הגוברת למלחמה באירופה. אבל הפוּס מוֹת' ששתל את חרטומו בשדה המרעה בהיידאון רייז היה לחדשות מהשבוע שעבר; לא היו צילומים של המטוס ביום שישי, רק צילום פנים מחויך של הטייסת עצמה, שנראתה שמחה וסחופת־רוח והרבה, הרבה יותר יפה מהפאשיסט האידיוט ההוא, אוֹסווֹלד מוֹסְלי, שפרצופו מלא הבוז זעף אל מאדי מהמקום הבולט ביותר בראש העמוד. מאדי כיסתה אותו בספל הקקאו שלה וחשבה על הדרך המהירה ביותר להגיע לשדה התעופה קָאטוֹן פַּארק. המרחק היה גדול מאוד באופנוע, אבל מחר יהיה שוב יום שבת.

מאדי הצטערה בבוקר המחרת שלא הקדישה תשומת לב רבה יותר לדיווח על אוסוולד מוסלי. הוא היה שם, בסטוקפורט, ונאם למרגלות כנסיית סנט מרי, מול השוק שפתוח בשבת, וחסידיו הפאשיסטים המטומטמים ערכו צעדה לקראתו, מבית העם לכיוון הכנסייה, ויצרו תוהו ובוהו של כלי רכב ובני אדם. עד אז הם כבר מיתנו מעט את האנטישמיות שבה דגלו והעצרת הזאת היתה אמורה להיות למען השלום, תאמינו או לא, ניסיון לשכנע את כולם שעדיף לשמור על יחסי ידידות עם הפאשיסטים המטומטמים בגרמניה. כבר לא הרשו לחסידיו של מוסלי ללבוש את החולצות השחורות הסמליות וסרות־הטעם שלהם, כי חוק חדש אסר על צעדה בפומבי במדים פוליטיים, בעיקר כדי למנוע מאנשי מוסלי לעורר מהומות כמו אלה שפרצו במצעדים שלהם בשכונות יהודיות בלונדון. אבל הם באו בכל זאת להריע למוסלי. היה קהל שמח של אוהביו וקהל זועם של שונאיו. היו נשים עם סלים שניסו לערוך קניות בשוק. היו שוטרים. היו בעלי חיים — חלק מהשוטרים היו רכובים על סוסים, והיה עדר כבשים שהובילו בדרך לשוק, ועגלת חלבן רתומה לסוס שנתקעה בין הכבשים. היו כלבים. סביר להניח שהיו גם חתולים וארנבים ותרנגולות וברווזים.

מאדי לא הצליחה לחצות את דרך סטוקפורט (אני לא יודעת איך קוראים לרחוב הזה באמת. אולי זה השם הנכון שלו, כי זאת הדרך הראשית שמגיעה מדרום. לא כדאי לכם לסמוך על ההנחיות שלי.) מאדי חיכתה וחיכתה בשולי ההמון התוסס, וחיפשה מעבר. אחרי עשרים דקות היא התחילה להתעצבן. עכשיו אנשים גם נלחצו אליה מאחור. היא ניסתה לסובב את האופנוע, להוליך אותו בכידון, ונתקלה במישהו.

“היי! שימי לב לאן את דוחפת את האופנוע!״

“סליחה!״ מאדי הרימה מבט.

זאת היתה קבוצת בריונים, לבושי חולצות שחורות לקראת העצרת, אף על פי שהיו יכולים לעצור אותם על זה, בתסרוקות מוחלקות לאחור בברילנטין כמו חיילים. הם בחנו את מאדי מכף רגל ועד ראש בצהלה, היו בטוחים שהיא טרף קל.

“יופי של אופנוע.״

“יופי של רגליים!״

אחד מהם ציחקק דרך האף. “יופי של — “

הוא אמר מילה גסה שלא אומרים, ולא אטרח לכתוב אותה כי אני לא חושבת שמישהו מכם יבין אותה באנגלית, ואני ממש לא יודעת איך אומרים אותה בצרפתית או בגרמנית. הבריון השתמש במילה הזאת כדי להתגרות בה, והצליח, כי מאדי דחפה את הגלגל הקדמי של האופנוע מעבר לבחור שבו פגעה מלכתחילה, ונתקלה בו שוב, והוא תפס את הכידון בין הידיים שלה באגרופיו הגדולים.

מאדי לא הרפתה. הם נאבקו לרגע על האופנוע. הבחור סירב להרפות והחברים שלו צחקו.

“בשביל מה ילדונת כמוך צריכה צעצוע גדול כזה? מאיפה לך?״

“מחנות האופנועים, מה אתה חושב!״

“ברודט,״ אמר אחד מהם. היתה רק חנות אחת בצד זה של העיר.

“הוא מוכר אופנועים ליהודים.״

“אולי זה אופנוע של יהודי.״

אתם אולי לא יודעים, אבל במנצ'סטר ובערי הלוויין מלאות העשן שלה, יש אוכלוסייה יהודית די גדולה, ולאף אחד זה לא מפריע. טוב, מן הסתם לכמה פאשיסטים מטומטמים זה מפריע, אבל אני חושבת שירדתם לסוף דעתי. הם הגיעו מרוסיה ומפולין ואחר כך מרומניה ומאוסטריה, מכל מזרח אירופה, במשך כל המאה התשע־עשרה. חנות האופנועים שבלקוחותיה היה מדובר היתה במקרה החנות של סבא של מאדי, שהוא החזיק כבר שלושים שנה. הוא הצליח איתה יפה, יפה מספיק כדי לפרנס את סבתה האלגנטית של מאדי בסגנון שהיתה רגילה אליו, והם גרים בבית ישן וגדול בגְרוֹב גרין בקצה העיר ויש להם גנן ועוזרת שבאה כל יום לעשות את עבודות הבית. אז כשהחבורה הזאת התחילה להטיח ארס בחנות של סבא של מאדי בלי שום סיבה טובה, היא ברוב טיפשותה נגררה לריב ואמרה, “תמיד צריך את שלושתכם כדי להשלים מחשבה אחת? או שכל אחד מכם מסוגל לחשוב גם בלי החבר'ה, אם יש לו מספיק זמן להתכונן מראש?״

הם הפילו את האופנוע. הוא הפיל איתו את מאדי. כי בריונות היא הדבר שמטומטמים פאשיסטים הכי אוהבים.

אבל אז עלה גל של כעס רעשני מאנשים אחרים ברחוב הצפוף, וכנופיית הבריונים הקטנה צחקה שוב והלכה משם. מאדי שמעה את הצהלה המאנפפת הייחודית של אחד הבחורים גם אחרי שגבו כבר נבלע בהמון.

אנשים רבים יותר מאלה שהפילו אותה באו לעזרתה, פועל ובחורה עם עגלת תינוק וילד קטן ושתי נשים עם סלי קניות. הם לא היו צד בריב ולא התערבו, אבל הם עזרו למאדי לקום וניקו אותה והפועל העביר ידיים אוהבות על הכנף של הסיילנט סופרב. “את בסדר, גברת?״

“יופי של אופנוע!״

זה היה הילד. אמא שלו אמרה במהירות, “תהיה בשקט,״ כי הוא נשמע כמו הד של הצעיר בחולצה השחורה שהפיל את מאדי.

“הוא באמת יופי של אופנוע,״ אמר האיש.

“הוא כבר ישן,״ אמרה מאדי בצניעות, אבל בשביעות רצון.

“פושעים מחורבנים.״

“כדאי לך לטפל בברכיים, מתוקה,״ יעצה אחת הגברות עם הסלים.

מאדי חשבה לעצמה, במחשבה על מטוסים: חכו־חכו, מטומטמים פאשיסטים. אני אשיג לי צעצוע גדול יותר מהאופנוע הזה.

אמונהּ של מאדי בבני אדם חוּדש, והיא נדחקה מתוך ההמון ונסעה ברחובות הצדדיים מרוצפי האבנים של סטוקפורט. היו שם רק ילדים ששיחקו כדורגל ברחוב בחבורות צורחות, ואחיות גדולות מוטרדות עם מטפחות קשורות על שערן, שניערו בחוסר חן שטיחים וקירצפו את מדרגות הכניסה לבתים בזמן שהאמהות הלכו לקניות. אני נשבעת שאבכה מרוב קנאה אם אמשיך לחשוב עליהן, מופצצות בלי הכרה או לא.

פראוליין אנגל הסתכלה לי שוב מעבר לכתף וביקשה שאפסיק לכתוב “מטומטמים פאשיסטים״ כי היא חושבת שזה לא ימצא חן בעיני האופטשטורמפיהרר פון לינדן. אני חושבת שהיא קצת מפחדת מקפטן פון לינדן (מי יכול להאשים אותה), ואני חושבת שגם שרפיהרר תיבו מפחד ממנו.

מיקומי שדות תעופה בריטיים

אני ממש לא מאמינה שאתם צריכים לשמוע ממני ששדה התעופה קאטון פארק נמצא בנמל אילסְמיר, כי בעשר השנים האחרונות הוא היה פחות או יותר שדה התעופה העמוס ביותר בצפון אנגליה. בונים שם מטוסים. לפני המלחמה היה שם מועדון טיסה אזרחי יוקרתי, והוא שימש גם כבסיס של חיל האוויר המלכותי במשך שנים. הטייסת המקומית של חיל האוויר מטיסה מפציצים מהשדה הזה מאז 1936. אתם יכולים לנחש בדיוק כמוני, בטח אפילו טוב יותר, למה הוא משמש עכשיו (אין לי ספק שהוא מוקף בלוני הרתעה ונשק נ״מ). כשמאדי הגיעה לשם באותו בוקר שבת, היא עמדה לרגע ובהתה כחדלת אישים (מילים שלה), תחילה בחניון המכוניות שהיה בו האוסף הגדול ביותר של רכבי יוקרה שראתה מעולם במקום אחד, ואז בשמיים, שהיה בהם האוסף הגדול ביותר של מטוסים שראתה. היא נשענה על הגדר כדי להסתכל. אחרי כמה דקות היא הבינה שרוב המטוסים נעים באוויר בתבנית מסוימת, נוחתים וממריאים בתורות ובשאגה גדולה. חצי שעה אחר כך היא עדיין צפתה, והיא כבר הבינה שאחד הטייסים הוא מתחיל והמטוס שלו תמיד קופץ כמעט שני מטר באוויר אחרי שהוא נוגע בקרקע, לפני שהוא נוחת כמו שצריך, ועוד אחד מתאמן על תמרונים אוויריים מטורפים ממש, ואחר מטיס אנשים — סיבוב אחד סביב שדה התעופה, חמש דקות באוויר, נחיתה, שלמו שני שילינג והעבירו את משקפי המגן ללקוח הבא, בבקשה.

המקום היה עמוס ומבלבל בתקופת השלום המתוחה ההיא, כשטייסים צבאיים ואזרחיים השתמשו במסלול לסירוגין, אבל מאדי היתה נחושה, והיא עקבה אחר השילוט עד מועדון הטיס. היא מצאה את מבוקשה במקרה — בקלות, בעצם, כי מכל הטייסים בשדה רק דימפנה וויתנשאו היתה מושבתת באותה שעה, והיא ישבה לה לבדה בשורה ארוכה של כיסאות נוח דהויים שניצבו לפני מועדון הטייסים. מאדי לא זיהתה את הטייסת. היא לא היתה דומה כלל וכלל לצילום הדיוקן הזוהר מן העיתון, וגם לא לפצועה מחוסרת ההכרה בקסדה שמאדי השאירה מאוחריה ביום ראשון. גם דימפנה לא זיהתה את מאדי, אבל היא קראה לעברה בעליזות, “באת לבקש סיבוב?״

היא דיברה במבטא מתורבת שהעיד על כסף וייחוס. די דומה לשלי, אבל בלי התוספת הסקוטית. ככל הנראה עם פחות ייחוס משלי, אבל יותר כסף. בכל אופן, מאדי שמעה אותו ומיד הרגישה כמו משרתת.

“אני מחפשת את דימפנה וויתנשאו,״ אמרה מאדי. “רק רציתי לראות מה שלומה אחרי — אחרי השבוע שעבר.״

“שלומה טוב.״ הברייה האלגנטית חייכה בנועם.

“אני מצאתי אותה,״ פלטה מאדי.

“שלומה יופי טופי,״ אמרה דימפנה, והושיטה יד רפה ולבנה כחבצלת, שבהחלט מעולם לא החליפה מסנן שמן (ידי החבצלת שלי דווקא החליפו, שתדעו לכם, אבל רק תחת פיקוח צמוד). “שלומה יופי טופי. זאת אני.״

מאדי לחצה את ידה.

“שבי נא,״ אמרה דימפנה (פשוט דמיינו שהיא כמוני, גדלה בטירה והתחנכה בפנימייה בשווייץ, רק שהיא גבוהה בהרבה ולא מושכת כל הזמן באף). היא נופפה לעבר כיסאות הנוח הריקים. “לא חסר מקום.״

היא היתה לבושה כאילו היא יוצאת לספארי, ואפילו בבגדים כאלה הצליחה להיראות זוהרת. היא לימדה שיעורי טיס פרטיים וגם הטיסה אנשים להנאתם. היא היתה האישה הטייסת היחידה בשדה התעופה, ובהחלט מדריכת הטיס היחידה.

“כשהפוּס מוֹת' החמוד שלי יתוקן אקח אותך לסיבוב,״ הציעה למאדי, ומאדי, שהיא בחורה ערמומית מאוד, שאלה אם היא יכולה לראות את המטוס.

היו צריכים לפרק אותו לצורך ההעברה מהיידאון רייז ולהסיע אותו בחתיכות, ועכשיו צוות של נערים וגברים בסרבלים שמנוניים עמלו על הרכבתו מחדש באחד משורה ארוכה של צריפי סדנאות מוגבהים. למנוע המקסים של הפוּס מוֹת' (כאן מאדי מדברת, היא קצת משוגעת) היה רק חצי הכוח של האופנוע של מאדי. העובדים פירקו אותו ועכשיו ניקו ממנו את שיירי האדמה והעשב במברשות מתכת. הוא היה מונח על ריבוע שעוונית באלף חלקים מבריקים. מאדי ידעה מיד שהגיעה למקום הנכון.

“אני יכולה להסתכל?״ שאלה. ודימפנה, שאף פעם לא ליכלכה את הידיים, בכל זאת ידעה לנקוב בשמו של כל צילינדר ושסתום שהיו מונחים על הרצפה, ונתנה למאדי לנסות לצבוע את האריג החדש (מעל גוף המטוס שהיא ניקבה בנעלה) בחומר פלסטי דביק ומגעיל עם ריח של בצלים מוחמצים. אחרי שחלפה שעה ומאדי עדיין המשיכה לשאול למה מיועדים כל חלקי המטוס ואיך קוראים להם, המכונאים נתנו לה מברשת מתכת והרשו לה לעזור.

מאדי אמרה שתמיד הרגישה בטוחה מאוד אחר כך, בטיסות בפוּס מוֹת' של דימפנה, כי היא עזרה להרכיב את המנוע שלו בעצמה.

“מתי תבואי שוב?״ שאלה אותה דימפנה מעל ספלי תה שמנוניים, ארבע שעות לאחר מכן.

“רחוק כאן מדי, אני לא יכולה לבקר לעתים קרובות,״ התוודתה מאדי בעצב. “אני גרה בסטוקפורט. אני עוזרת לסבא שלי במשרד במשך השבוע והוא משלם לי את הדלק, אבל אני לא יכולה לבוא לכאן כל סוף שבוע.״

“את הבחורה עם הכי הרבה מזל בעולם. ברגע שהפוּס מוֹת' יחזור לטוס אני מעבירה את שני המטוסים שלי לשדה התעופה החדש באוֹקווֶיי. הוא ממש ליד מפעל הטקסטיל של לָדֶרל, שבו עובדת החברה שלך בריל. בשבת הבאה תיערך באוקוויי מסיבה גדולה לכבוד הפתיחה הרשמית של שדה התעופה. אני אבוא לקחת אותך ותוכלי להשקיף על החגיגות מדוכן הטייסים. גם בריל מוזמנת לבוא.״

הנה, כבר נתתי לכם מיקומים של שני שדות תעופה.

אני מתחילה להיות קצת מטושטשת כי לא נתנו לי לאכול או לשתות מאז אתמול ואני כותבת כבר תשע שעות. אז עכשיו אני אסתכן, אזרוק את העיפרון מעבר לשולחן ואבכה כהוגן.