הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
11 דירוגים
2.9
ממוצע
1
4
2
1
3
1
4
2
5
3
2
גם ב - Kindle
44 

דרג ספר זה מתוך 5
11 דירוגים
2.9
ממוצע
1
4
2
1
3
1
4
2
5
3
2
44 
44 
גודל (עמ'): 318
מו"ל: תכלת

תקציר

החברים של אמא הציעו לה להיעזר בפסיכולוג, כדי לברר מה היא באמת מרגישה לגבי פונדקאות.
אבא שמע את זה וכמעט התעלף. פסיכולוג? לא בבית ספרו. ללכת למישהו שמשלמים לו כסף כדי לדבר איתו? הרי אפשר לדבר אל הקירות כאן בבית, ללא כל עלות!

אבא שלו עומד בראש משרד פרסום ומכור לאימוני כושר, אמא שלו היא עורכת דין ותולעת ספרים. יש להם בית יפה ברמת אביב והם בונים בית עוד יותר יפה באפקה. מכל מיני סיבות, קוֹל הוא בן יחיד. גם כי אמא שלו בכלל לא בטוחה שהיא רוצה ילד נוסף, וגם כי במשך שנים היא לא הצליחה להיכנס להריון.

ואז מישהו מעלה את רעיון הפונדקאות והבית יוצא מדעתו.

את התהליך הזה מתעד קוֹל ביומן אישי שמותר לכתוב בו הכול. גם מה שאסור. גם מה שחייב להישאר בחדרי חדרים, גם דברים שמוטב שלא ייוודעו מחוץ לגבולות הבית.
התוצאה היא טקסט פרוע וחסר עכבות, חף מכל מוסכמה חברתית, טאבו או נימוסים סבירים.

"שלי מהבטן" הוא הרומן השני של אודליה אלטמן-שטרן, עורכת דין במקצועה ואמא לבן ולבת, שנולדה כתוצאה מהליך פונדקאות.

  • ISBN: 1245-67
  • גודל (עמ'): 318
  • מו"ל: תכלת
  • יצא לאור ב-: 01/01/2019
  • שם המחבר: אודליה אלטמן-שטרן
  • זמין להשאלה: כן

1. ילדים זה שמחה?

אמא שלי לא סובלת ילדים. זה בגלל הרקע התעסוקתי שלה. כשלמדה בבית הספר התיכון, אמא עבדה מדי חופש כמדריכה מן המניין בקייטנות הקאנטרי קלאב של תל אביב, ששכן פעם בצומת גלילות. הקאנטרי הזה כבר נסגר ומגדלים גבוהים פרחו על חורבותיו.

אבל פעם זה היה קאנטרי מאוד נחשב, ולעבוד שם כמדריכים בקייטנה היה פחות או יותר הדרך היחידה של אמא ושל החבר'ה שלה להציב את כף רגלם הבלתי אצילית בעליל על הדשא המטופח. בימי ראשון בערב נערכה ישיבה של צוות המדריכים עם מנהלי הקייטנה, ולאחריה המדריכים היו מתפלחים לרחצה לילית בבריכה. אמא מספרת שהלכו שם סרטים, ואני חושב שזה מין ביטוי כזה, ושהיא לא מתכוונת להקרנה של סרטי קולנוע.

את מדריכי הקייטנה אפשר היה לזהות על פי הקריסה המוחלטת של מיתרי הקול שלהם, תוצאה בלתי נמנעת של הצעקות האינסופיות על החניכים. לא מדובר בצרידות סקסית אלא באובדן טוטאלי של היכולת להפיק ולו צליל אחד מהגרון. עושים אה־אה־אה ואין קול.

ילדי הקייטנה חולקו לקבוצות, שנקראו בשמות של מדינות. קבוצת הילדים שאמא שלי הדריכה, קבוצת פינלנד, זכתה כל שבוע, בלי יוצא מן הכלל, בתואר הקבוצה המצטיינת. זה לא טריוויאלי בכלל, כי החניכים של אמא היו בגיל של טרום־טרום־גן. הם היו כל כך קטנים ופצפונים, שעדיין לא לקחו חלק בשום מסגרת חינוכית, ואמא שלי והבריכה של הקייטנה היו טבילת האש הראשונה שלהם הרחק מהסינר של אמא שלהם.

בעוד שכל קבוצות החניכים, שכבר ראו קצת עולם, כלומר הלכו לפחות לטרום־חובה, היו מקבלות שעה ביום בבריכה האולימפית הענקית, המפוקחת על ידי צוות של מצילים מורשים, הרי שקבוצת החניכים הדרדסים של אמא היתה מוגבלת לבריכת הפעוטות הרדודה, ובה מים בגובה הברכיים והרכב של עשרה אחוז מים ותשעים אחוז דמעות ופיפי.

קשה עד בלתי אפשרי לטבוע בבריכה קטנטנה כזו. אף על פי כן אולצה אמא, על פי חוקי הקייטנה הקפדניים, לשהות בעצמה בתוך הבריכה במשך מלוא השעה שהוקצבה לרחצת הדרדסים. החניכים הזאטוטים היו נתלים על אמא כמו קישוטים על עץ חג המולד ומושכים לה בביקיני.

הדרך לקאנטרי קלאב עברה בחולות תל ברוך. אמא היתה המדריכה האחראית לאוטובוס ההסעות של הקייטנה ביחד עם המחסנאי, מין בחור מפוקפק עם פה מלוכלך, מעשן כבד מגיל שבע. בהנהלת הקייטנה הבוגרת היו כמה מנהלים, שאחרי שההורים מסרו להם את הצ'קים שוב לא נראו בשטח אף פעם. ההנהלה הבוגרת הבינה כבר ביום הראשון שיש לבחור הזה פה מלוכלך מכדי שישמש מדריך לילדים רכים, ושעדיף שישמיע את פניני חוכמתו רק לכדורים מתנפחים וללחמניות עם שוקולד. לפיכך הוא מונה למחסנאי של הקייטנה. אבל במהלך הנסיעות לקייטנה וממנה באוטובוס ההסעות היה למחסנאי קהל גדול, שבוי אך אוהד, של ילדים אמיתיים, והוא לא העלה כלל על דעתו לסכור את פיו. הבחור נהג להוציא את ראשו מחלון האוטובוס העמוס בילדים, לנופף לנשים שעמדו בבגדים מינימליים בשולי הדרך ולצעוק להן: "הלו! הלו! כמה זה בתחת?"

ארבעים ילדים חמודים בגילאי גן וטרום־גן היו מוציאים את ידיהם וראשיהם מחלונות האוטובוס הנוסע, ללא ספק תוך סכנת נפשות, וצועקים אחריו במקהלה:

"הלו! הלו! כמה זה בפה?"

אמא היתה מתרוצצת באוטובוס הלוך ושוב ומנסה, ללא הצלחה ניכרת, להושיב את החניכים הנלהבים בחזרה במקומותיהם כדי למנוע אסון. בימי שישי בצהריים, כשהיו מחלקים לקייטנים ארטיקים נמסים ומטפטפים לפני העלייה לאוטובוס, התפקיד הזה שלה היה הכי פחות נעים.

אמנם אף אחד לא רוצה לראות ילד קטן עף החוצה דרך חלון של אוטובוס נוסע, אבל באופן טבעי, האינסטינקט שמורה לנו להציל את חייו של ילד נחלש בהדרגה ככל שהילד השרוי במצוקה דביק ומטונף יותר.

אם אתם שואלים אותי, הסיבה לחוסר הרצון של אמא להביא לעולם ילדים משלה היא שהיו לה חמישה־עשר זאטוטים בהשגחתה למשך כל החופש הגדול, וזה חיסל אצלה את החשק לילדים.