הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
3.5 ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
0
5
1
18
שלושים 1: שלושים ימים

שלושים 1: שלושים ימים


דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
3.5 ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
0
5
1
18
36 
36 
סדרה:‎ שלושים - 1
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

אליסה ורוֹבּ נפגשו בגיל תשע-עשרה ותכננו לחיות יחד לנצח נצחים, אלא שאז רוב חלה. בימיו האחרונים הוא הפציר באשתו הצעירה והיפה לא לוותר על האושר וגם לא על העונג, ואפילו השאיר לה מתנה מיוחדת - משחק סקסי שיעזור לה להמשיך הלאה: 30 כרטיסיות עם הנחיות ל-30 ימים של תשוקה. שנתיים לאחר מכן אליסה פוגשת את הריסון, השכן החדש וההורס שלה, ומספרת לו על הכרטיסיות.

תחת ידיו המיומנות ושפתיו הלוהטות היא מרגישה שהיא מתעוררת מחדש לחיים. האם מדובר בסטוץ חולף או שיש סיכוי לאינטימיות אמיתית ואולי אפילו לאהבה?

  • ISBN: 3626103
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 27/02/2019
  • שם המחבר: כריסטין ד'אבו
  • תורגם ע"י: מעיין דורי
  • זמין להשאלה: כן

1

אז הסיפור שלי הוא שאני אלמנה בְּשֵלה בגיל שלושים וחמש המופלג, ואף אחד לא יודע מה לומר או איך להתנהג לידי. זוגות החברים שלי המשיכו להזמין אותי למסיבות, לברביקיו ולאירועים דומים, אבל השיחות תמיד נדדו לאזורים מביכים. אוי, את נראית נהדר. לא ראיתי אותך מאז שרובּ... מאז הלוויה. עשית משהו בשיער?

מעט החברות הפנויות שלי ניסו לגרור אותי אל עולמן. אבל לא ממש התאמתי להן. בעוד הן בילו במועדונים או עברו מבר לבר בניסיון למצוא את הבחור המושלם, בכל פעם שאני פגשתי מישהו, המוח שלי מיד השווה אותו לרובּ. זה לא שאני עדיין מחפשת מישהו מיוחד - מצאתי אותו ואיבדתי אותו.

להיות אלמנה זה שונה למדי מלהיות גרושה. הייתי מאושרת למדי בנישואַי, מרוצה מהסקס הקבוע והמשעמם עם בעלי המדהים, שאחריו אכלנו פיצה קרה במיטה תוך צפייה במשחק הוקי. זה היה מה שתמיד רציתי. הוא היה מה שתמיד רציתי.

ברצינות, זין על הסרטן.

כתוצאה מכך מצאתי את עצמי יותר ויותר לבד. האמת היא שזה לא היה נורא. הייתי עם רובּ מגיל תשע-עשרה והיינו חברים עוד הרבה לפני שהתחלנו לצאת באופן רשמי. גדלנו יחד, היו לנו אותם תחומי עניין, אותם פחדים. לעזאזל, היינו מדברים רק בשורות מחץ ואז פורצים בצחקוקים, ואף אחד בחדר לא ידע על מה לכל הרוחות אנחנו מדברים. מיום שהוא לא לצדי נאלצתי אט-אט להפוך שוב לאני במקום אנחנו.

להיות לבד זה... מוזר. רובּ מת כבר קרוב לשנתיים, ובעיתויים מוזרים במיוחד אני עדיין פונה אליו להגיד לו משהו. אם כי בחודש האחרון זה החל לקרות בתכיפות פחותה. אני לא יודעת מה בדיוק אני מרגישה לגבי זה. אשמה? בהחלט כן. אבל אני יודעת שזה אומר שסוף-סוף התחלתי להתקדם הלאה. לא סיפרתי לאיש על השינוי שהתחולל בנפשי. במקום זאת, התחלתי לחפש את השקט בתוך עצמי, לדבר פחות, לצפות יותר. זה שונה. אני משערת שהשתניתי יותר מתוך צורך ופחות מתוך רצון אמיתי בשינוי.

ידענו שזמנו קצוב וניצלנו את החודש האחרון לחייו פשוט כדי ליהנות זה מזה. באחד הטיולים שלנו לחוף הוא הושיט לי את המעטפה.

"מה זה?" אצבעותי היו לחות מרסס הים ודביקות מהגלידה שזה עתה סיימתי. "אם זה מכתב פרידה לפני המוות, אני לא מסוגלת לקרוא אותו."

הוא חייך. "לא, זה לא בכייני או משהו כזה. אבל כן, אני רוצה שתקראי את זה אחרי שאמות."

"רובּ..."

"ליסה, תקשיבי לי. אני מבטיח לך שזה לא מה שאת חושבת," הוא נהם וניפח את לחייו השקועות. "עם כמה בחורים שכבת?" הרוח הניעה את חולצתו והשמש גרמה לעיניו החומות לנצוץ. אם היה נשאר לו שיער הוא היה מתנופף ממצחו. הלב שלי התגעגע ללטף את שערו בידַי שוב. "ואם תגידי שעם יותר מאחד, אני מבטיח לך שלא אתעצבן."

"אל תהיה אידיוט. אתה יודע שאתה הגבר היחיד שאי-פעם הייתי איתו." דיברנו על כך רבות אחרי שהתחתנו. רובּ הרגיש קצת אשמה על שלא יצא לי לבדוק את השטח. משום-מה הוא חשב שבגלל הניסיון המוגבל שלי בדייטים אשתעמם או אתחיל לנטור לו טינה.

אידיוט.

"זה בדיוק העניין." הוא נטל את ידי ותחב אליה שוב את המעטפה. "אל תפתחי אותה עד שתהיי מוכנה. לעזאזל, אולי לא תרצי לפתוח אותה בכלל. פשוט..." הוא הושיט לי את ידו ולחץ אותה, אבל לראשונה זה זמן רב לא הצליח לפגוש במבטי. "אני יודע שאמרת שאת לא חושבת שתרצי להיות עם מישהו אחר."

"אני לא." המחשבה גרמה לי בחילה.

"מותק, אסור לך להיות לבד. יש בך יותר מדי אור ואהבה. המחשבה שתהיי לבד, שלא יהיה לך מישהו לחלוק איתו את האושר שאת יכולה לתת? לא. אני מכיר אותך. יבוא יום שבו תביני שאת מוכנה להמשיך הלאה..."

"לא יקרה."

"...ואני יודע שתרגישי אשמה בגלל זה. את תתעלמי מהרגשות כל עוד תוכלי ותחשבי שאת לא צריכה אף אחד. ואז יקרה משהו. את תראי מישהו, ובמוח היפה שלך תגידי לעצמך, תחת יפה, בחור, ובזה זה ייגמר. את תבכי אבל תביני שאת מוכנה."

"באמת. אני לא אבכה." כי זה לא יקרה. בחיים. "לא בגלל תחת יפה."

הוא צחקק וסוף-סוף הישיר אלי מבט. "את תבכי. אבל אז תיזכרי בשיחה הזאת ותדעי שצדקתי. אז אני אגיד לך אמרתי לך כבר עכשיו. ואחר כך אני רוצה שתיקחי את המעטפה הזאת ותפתחי אותה."

"רובּ..."

"זה על סקס."

עמדתי שם בפה פעור. "מה?"

"כמה רעיונות לסקס שהכנתי בשבילך, אחרי שאמות. לחזור לעניינים. להשתולל. דברים כאלה."

עדיין לא הייתי מוכנה לחשוב על היעדרו, ובטח שלא לרצות לשכב עם מישהו אחר. "אני לא רוצה לדבר על זה יותר. ברצינות, תסתום או שארביץ לך."

"אוקיי."

הוא לא נתן לי לשכוח מהמעטפה. הוא ניסה לגרום לי לדבר עליה, אבל תמיד הייתי קוטעת אותו. כשדחפתי אותה לערימת ניירות בארון, היא חזרה לשידה. קופסת הניירות במרתף שהיתה מבוגרת יותר ממני? הופיעה על השולחן שלי. סל המחזור? היא חזרה לדלפק. יכולתי להמשיך לשחק את המשחק הזה אבל אז מצבו של רובּ הידרדר, וכל המחשבות על מעטפות ועל תכולתן היו הדברים האחרונים שהטרידו אותי.

הסרטן ניצח.

ופתאום נשארתי לבד.

זה לא היה גרוע כל כך כמו שחשבתי. חשבתי הרבה על רובּ והתגעגעתי אליו מאוד לאורך חלק ניכר מהשנה הראשונה. תפקדתי, עבדתי, יצאתי, אבל יותר כתגובה אוטומטית ופחות כחיים של ממש. הזלתי יותר דמעות מכפי שחשבתי שאפשר. כאב לי בחזה והבטן שלי התהפכה. כשלא הרגשתי חולה, מחשבותי נדדו. לא יכולתי להעמיד פנים שאני מצליחה להתרכז. חברַי והאנשים בעבודה לא העירו לי על פיזור הדעת.

ואז התחלתי להגיח מהאפלה וחזרתי שוב לחיות. עדיין התגעגעתי לרובּ, חשבתי עליו כל יום, אבל המחנק בחזי השתחרר. ואז נכנסה האשמה. לפחות הוא אמר לי מראש שכך יקרה.

הפסקתי לצאת לבתים של חברים למשך תקופה. הם התחילו להתרגל אלי בתור יחידה - אליסה - ולא ברבים - רובּ ואליסה. עם הקלילות שלהם הגיע גם הכעס שלי על שכולם נשארו זוגות. החיים שלהם לא התרסקו ונסחפו ללא רשותם. הם חייכו וצחקו, וכל הזמן רציתי לצרוח עליהם.

אז התרחקתי.

זה עזר. הצלחתי להסדיר את הנשימה, לבכות, להכות חפצים, ואט-אט המוח שלי הסתגל. יכולתי לחזור להופיע בפומבי, כבר לא היוויתי סכנה לשלומם של זוגות מאושרים.

מה שעזר הוא שינוי השגרה שלי. סידרתי מחדש את כל הריהוט בדירה שלנו, סיידתי את הקירות ואפילו תליתי תמונות חדשות. רובּ היה שונא אותן. גם אני לא התלהבתי מהן אבל הן שירתו את המטרה. התחלתי לצאת לבית קפה חדש ממש קרוב לבניין שלנו. פגשתי אנשים חדשים בדרך, הייתי צריכה להכשיר בריסטה חדש בשם לֶן לדרישות הקפה שלי, חייכתי אל אמן רחוב שניגן את אותם שלושה שירים בגיטרה. הכול היה טוב.

עד תחילת יוני, המתח כבר התפוגג מכתפַי. נדרשו כמעט שנתיים, אבל ידעתי שאהיה בסדר.

ואז זה קרה.

בחור חדש עבר למתחם.

הבניין שלנו היה בית ספר משופץ, וכל יחידה הורכבה משלוש כיתות שעברו הסבה. רובּ אהב את המזרקה הפעילה ממש מחוץ לדלת. בשביל הכיף, תייגנו את הדירות לפי מקצועות לימוד. אנחנו היינו ספרות בגלל כמות הספרים שהחזקנו בבית. מר וגברת לה פאז' היו צרפתית, משפחת צ'ין כלכלת בית וכן הלאה וכן הלאה. הבחור החדש עבר למגמת תיירות, הדירה שהיתה בבעלות חברה שאפשרה לעובדיה שמחוץ לעיר לגור בה במשך תקופות ארוכות. היא היתה בהמשך המסדרון מול הדירה שלנו.

לא, מול הדירה שלי.

ויש לו תחת יפה.

ידעתי את זה בגלל שבפעם הראשונה שראיתי אותו הוא היה כפוף והכניס ארגז גדול מבעד לדלת שלו. הג'ינס שלו היה מתוח ורגליו הארוכות דחפו את המטען. אני לא יודעת כמה זמן עמדתי שם, אבל עבר מספיק זמן שבו לא פתחתי את דלת הדירה שלי והוא כנראה הרגיש במבטי עליו. הוא הביט מעבר לכתפו וחייך.

גופי הצטמרר. למרות המרחק בינינו, הרגשתי את עוצמת מבטו.

ואז שמעתי בראשי את רובּ מצחקק, הצחקוק הקטן שהשמיע כשידע שהוא מנצח בוויכוח בינינו. היה עלי להיכנס לפני שאיראה עוד יותר מטומטמת. נופפתי לבחור ומיד התעסקתי במפתח שלי. ידעתי שהוא צופה בי, ולכן כל התהליך של פתיחת הדלת הפך למשימה מורכבת. קליק, סיבוב, בום ונכנסתי פנימה. הצמדתי את מצחי לדלת וחשבתי מה הסיכוי שאמות ממבוכה. בהתחשב במצבי הנוכחי, יותר מארבעים אחוז לסכנת מוות.

לבן זונה באמת יש תחת יפה.

באותו רגע נזכרתי בשיחה עם רובּ בחוף הים ובמעטפה שלו. הרגשתי אשמה אבל האשמה לא היתה חזקה כבעבר. בעזרת ידי הצמודה לדלת העץ הדפתי את עצמי ואט-אט ניגשתי לחדר השינה. המעטפה היתה ממוקמת במגירת התחתונים - ידעתי שרובּ היה אוהב את הרעיון - עמוק מתחת לתחתונים ולגרביים. לא חשבתי עליה הרבה זמן, אבל במקום להיות עצובה על כך שאני עומדת לפתוח אותה, הרגשתי עקצוץ משונה של ציפייה.

אחזתי אותה בידי והתיישבתי על קצה המיטה. הכתמים מאצבעותי המכוסות בגלידה עדיין נשארו על המעטפה. שוקולד עם פאדג'. ליטפתי אותם באגודלי.

שום דבר אחר לא קישט את חזית המעטפה, לא היה כל אות למה שעשוי להיות בפנים. רטנתי ואז ליקקתי את שפתי, ולבסוף הכנסתי את האצבע מתחת לשוליים וקרעתי את הנייר.

בתוך המעטפה הופיעה חתיכת נייר בודדה עוטפת צרור קלפים. התעלמתי מהקלפים לעת עתה ופתחתי את הנייר המקופל. נדרש לי רגע לפני שהצלחתי לקרוא את הכתוב. זה היה משהו חדש שקיבלתי מרובּ, ולבי נשבר עוד קצת. האצבעות הבלתי-נראות לחצו על חזי.

אליסה,

אני אוהב אותך. אני יודעת שאת אוהבת אותי. אני שמח שאת מוכנה להתקדם הלאה ולהתחיל ליהנות קצת שוב. אני גם מכיר אותך מספיק טוב ויודע שתלכי כברת דרך מסוימת ואז תעצרי. אל תעשי את זה. ולמען השם, גם אל תיכנסי מיד לקשר רציני. תמיד חשבתי שלא הקדשת מספיק זמן לברר מי את כאדם לפני שהתחברנו. מיד הפכנו לזוג ולמזלנו זה הצליח והיה מדהים.

תמיד אמרת שמעולם לא התחרטת על שהיית איתי בגיל צעיר כל כך, אבל לא יצאת עם אף אחד אחר. לא שכבת עם אף אחד אחר. גזלתי ממך את החוויה הזאת ותמיד היה קשה לי עם העובדה שלא יצא לך להתנסות. רציתי להעניק לך את רשותי לצאת ולחוות. ליהנות. להתפרפר בלי להרגיש טיפת אשמה.

חשבתי שאולי גם אציע לך כמה דרכים להתחיל.

תזרמי איתי, טוב?

בתקופה האחרונה היה לי המון זמן פנוי. כשלא היית כאן, התחלתי פרויקט. אני קורא לו "30 ימי הסקס של אליסה". בבקשה אל תעשי סקס שלושים יום ברציפות, אחרת אקנא. לא ממש. אם את רוצה, לכי על זה. אבל ברצינות, אני אקנא.

בכל מקרה, גם אם לא תשתמשי באף אחד מהקלפים האלה, נהניתי מאוד לדמיין אותך מבצעת את ההוראות שלי. את תקראי ותחשבי: אלוהים אדירים! הוא חולם! זה מגניב. הקלפים מגניבים. שַני אותם אם את רוצה.

גם כשלא היית איתי, הבאת לי אושר. אני אפסיק עכשיו לפני שאתחיל להיות רגשני. לכי להזדיין ותיהני מהסקס הפרוע.

אוהב אותך, מותק.

רובּ

צחקתי. כמה מתאים לרובּ לעשות דבר כזה. לא התקשיתי לדמיין אותו מעלה רעיונות לקלפים תוך כדי הכימותרפיה. כשאני חושבת על זה, עכשיו אני מבינה הרבה מהמודעות הקופצות באינטרנט שנאלצתי לנקות מהמחשב הנייד שלו אחרי מותו.

קלפי סקס. הוא בעצם הכין לי קלפי סקס. התאהבתי בו מחדש. החבר והמאהב הכי טוב שלי חלק לי עצות איך להתחבר עם אנשים אחרים שלא נמצאים בקבר. הרעיון היה מוזר וחמוד גם יחד, תיאור מושלם של אישיותו.

אצבעותי רעדו כשרפרפתי בין הקלפים. דמעות הציפו את עיני אבל לא הצלחתי להפסיק לצחקק. אם הוא עדיין היה כאן, הייתי מחטיפה לו מכה על שבלבל אותי בטירוף. המשכתי לצחוק תוך כדי שעלעלתי בערימה. הוא לא ממש ציפה שאעשה את הדברים האלה, נכון? שלישייה. סקס בפומבי. קשירות. סקס עם ויברטור בתחת.

האמת היא שהאחרון נשמע מעניין.

בסוף חזרתי לקלף הראשון והבטתי בו מקרוב. בראש כל אחד הוא כתב שלושים יום של סקס, ומתחת את היום המיוצג. על הקלף הזה כתובה למעלה הספרה 1 ועוד מילה אחת בכתב ידו המבולגן באמצע הקלף. אף שהיה אמור להיות לי קל להשלים את המשימה, התעוררו אצלי כמה ספקות לגבי התחלת המשחק המטורף הזה.

תאונני.

זה משהו שכל כך הרבה זמן לא עשיתי, עד ששאלתי את עצמי אם הגוף שלי בכלל זוכר.

האור דעך בחוץ ועוד מעט יגיע הזמן ללכת לישון. זיכרונות של רובּ ושל הבחור החדש עם התחת היפה התגוששו בראשי. הפטמות שלי נעשו רגישות והתחככו בריפוד החזייה כשפניתי אל הצד שלי במיטה.

לא סיפור גדול. אפילו לא ממש סקס. לא באמת.

תאונני. אני יכולה לעשות את זה. לגמרי.

אבל בחלק מהקלפים האחרים, רובּ העריך במידה מופרזת את יצר ההרפתקנות שלי. אבל לכל הפחות יכולתי לעשות את הדבר הראשון. לקחתי את הקלף של יום מספר אחת, הנחתי את השאר על השידה והלכתי אל המטבח לקחת משהו לאכול.

זה רק דבר אחד. אני לא חייבת לעשות כל מה שמופיע בערימה. לעזאזל, גם אם אעשה רק את זה, כבר יתחולל אצלי שינוי לטובה.

אהבתי סקס. נהנינו זה מזה, מתחנו גבולות ובילינו ככל שרק יכולנו. לא היינו מוכנים עדיין לילדים וזה לא מנע מאיתנו לתרגל בכל רגע פנוי. ככל שחשבתי על זה, כבר הבנתי כמה אני מתגעגעת לזה. נמאס לי להרגיש ריקה ובודדה.

אני יכולה לעשות את זה.

השארתי את הכלים על השולחן, לקחתי את הקלף ונכנסתי לאמבטיה. אם אני באמת עומדת לנסות את זה, אני צריכה לעשות את זה כמו שצריך. פירוש הדבר שצריך להתכונן.

המים זרמו על גופי וגרמו לאצבעותי לגלוש על עורי בקלות. השתהיתי והשתמשתי במגבת פנים במקום בַּליפה הקבועה שלי. מעולם לא עינגתי את עצמי במקלחת, אבל ידעתי שאם אני רוצה שזה יצליח, אם אני מתכוונת להתייחס לקלפים של רובּ ברצינות, אז בדומה לשאר הדברים בחיי אני צריכה לשנות את השגרה שלי.

ולכן לא רציתי להשתחרר במיטה שבה נהגנו ליהנות כל כך בעבר.

אחרי שסיימתי את הרחצה המהירה, שמטתי את מגבת הפנים על המתלה והתחלתי לחפוף את השיער. תמיד אהבתי מגע בראש, אצבעות נגררות על פני הקרקפת. פעם ביקור במספרה היה מחרמן אותי כל כך, שהייתי קופצת על רובּ ברגע שנכנסתי מבעד לדלת. בניגוד לכל הזדמנות אחרת בשנתיים האחרונות, השתהיתי והנחתי לציפורני לנדוד על עורי עד שהצטמררתי.

בועות הסבון גלשו במורד צווארי וירדו בערימות על חזי. הזזתי יד כדי להסיט את הקצף על פני שדי, ופטמותי כבר היו נוקשות כשנגעתי בהן. לרגע לא הרגשתי את עקצוץ העונג שהייתי רגילה אליו בכל פעם שנגעתי בעצמי. שוב, ליטפתי את הפסגה, צבטתי וגלגלתי את העור הרגיש בין האצבע והאגודל.

היה לי קשה לכבות את המוח ופשוט להרגיש. הדחקתי הצדה את רגשותי, את הבדידות, את הכול, והרשיתי לגופי להיות הבוס. שרטתי את פטמתי בציפורני והצלפתי בה פעמיים.

השתנקות נמלטה מפי לפני שהבנתי מה קורה. הכוס שלי פעם, ולראשונה זה תקופה ארוכה חשתי עוררות. אלוהים, עברו יובלות מאז. במשך תקופה ארוכה מדי לא הרשיתי לעצמי להרגיש שום דבר חוץ מכעס ומיגון. הרגשתי כאילו פתחתי חלון ורוח קלה נשבה מבעד לקהות החושים של מוחי.

שנאתי שרובּ צדק.

הסתובבתי, שטפתי את הסבון משערי ועיסיתי אותו במרכך. הנוזל החלקלק היה מושלם למה שרציתי לעשות. בגבי לזרם המקלחת, הצמדתי את אצבעותי לדגדגן שלי, חגתי סביב העור הנפוח וניסיתי להתרפות אל תוך התחושות.

היה לי נעים.

הצמדתי את ידי השנייה לקיר כדי להתייצב ועצמתי עיניים. רסיסים של מים ניתזו עלי אבל התעלמתי מהם. עולמי התמקד בחלל שבין ירכי, המקום שבו רק רובּ ביקר, ובצורך הגובר שלי להרגיש משהו מענג. קבעתי קצב פשוט, משהו שתמיד הביא אותי למקום הרצוי בעבר. למשך זמן קצר זה הצליח. התקשיתי לנשום וגופי רעד. לחצתי יותר בכוח ואפילו ניצלתי את ההזדמנות להכניס את אצבעותי למעבר החלקלק, ונזכרתי מה הרגשתי כשרובּ היה נדחק לתוכי.

ברגע שפניו הופיעו בעיני רוחי הרגשתי שהעוררות נשמטת ממני. רגע אחד טיפסתי על ההר אל ארץ האורגזמות, וברגע הבא קרסתי בחזרה אל קרקע המציאות.

"שיט." הצמדתי את המצח אל הקיר. זו היתה נפילת מתח.

והמחשבה עוררה בי צחקוק. ואז התחלתי לבכות.

אוקיי, אולי עדיין לא הייתי מוכנה לזה. שטפתי את המרכך משערי וסגרתי את הברז. המגבת היתה חמימה ויבשה סביבי והציעה לי מעט נחמה על כישלוני.