הז'אנרים
כל הז'אנרים
סדרה:‎ שיר של אש ושל קרח - 3b

דרג ספר זה מתוך 5
19 דירוגים
4.2
ממוצע
1
2
2
2
3
0
4
1
5
14
13
גם ב - Kindle
שיר של אש ושל קרח 3: סופת החרבות ב' - דם וזהב
49 

שיר של אש ושל קרח 3: סופת החרבות ב' - דם וזהב


דרג ספר זה מתוך 5
19 דירוגים
4.2
ממוצע
1
2
2
2
3
0
4
1
5
14
13
49 
49 
סדרה:‎ שיר של אש ושל קרח - 3b
גודל (עמ'): 576
מו"ל: אופוס

תקציר

שבע המלכויות מפולגות על ידי סכסוך דמים, בעוד החורף מתקרב כחיה רעבה. אנשי משמר הלילה מתכוננים לקור הגדול ולגוויות המהלכות שבאות איתו. אבל המון פראים עומדים לפלוש לצפון, שבו חובש סטארק את כתרו החדש. אחיותיו של רוב אבדו, מתו או סביר שימותו בקרוב על פי גחמתו של ג'ופרי, המלך-ילד מבית לאניסטר. מעבר לים מגדלת אחרונת בית טארגאריין את הדרקונים, שהבקיעה ממדורת ההלוויה של בעלה, ומתכוננת לנקום את רצח אביה, המלך הדרקון האחרון שישב על כס הברזל. הסאגה העשירה, האקזוטית והמהפנטת ביותר מאז "שר הטבעות" ממשיכה בסופת החרבות.
  • ISBN: 348-7119
  • גודל (עמ'): 576
  • מו"ל: אופוס
  • יצא לאור ב-: 12/07/2012
  • שם המחבר: ג'ורג' ר.ר. מרטין
  • תורגם ע"י: חגי ברקת

דאינריז

הגששים הדותראקים שלה אמרו לה מה המצב, אבל דאני רצתה לראות בעצמה. סר ז'ורה מורמונט רכב איתה דרך יער עצי לבנה ובמעלה רכס אבן חול תלול. "זה קרוב מספיק", הזהיר אותה בראש הרכס.

דאני משכה במושכות ועצרה את סוסתה, והתבוננה מעבר לשדות, למקום שבו עמד צבא יונקאי בדרכה. לבן-זקן לימד אותה לספור צבאות אויב. "חמשת אלפים", אמרה כעבור רגע.

"כך נראה לי". סר ז'ורה הצביע. "אלה שכירי חרב באגפים. רמחים וקשתים רוכבים, עם חרבות וגרזנים לקרב פנים אל פנים. הבנים השניים באגף שמאל, עורבי הסער בימין. כחמש מאות לוחמים בכל אחת מהפלוגות. רואה את הדגלים?"

ההרפיה של יונקאי אחזה שוט וקולר ברזל בטפריה במקום שרשרת. אבל שכירי החרב הניפו את נסיהם שלהם מתחת לאלה של העיר ששירתו: מימין היו ארבעה עורבים בין ברקים מוצלבים, ומשמאל חרב שבורה. "צבא בני יונקאי נמצא במרכז", ציינה דאני. ממרחק, היה בלתי אפשרי להבדיל בין הקצינים שלהם לבין אלה של אסטאפור. קסדות גבוהות ומבהיקות וגלימות שעליהן נתפרו דיסקים מבהיקים מנחושת. "האם הם מובילים צבא של עבדים?"

"חלק גדול ממנו. אבל לא צבא שמשתווה ללא-טמאים. יונקאי מפורסמת באימון עבדי מיטה, לא לוחמים".

"מה אתה אומר? האם אנו יכולים להביס את הצבא הזה?"

"בקלות", אמר סר ז'ורה.

"אבל לא בלי שפיכות דמים". דם רב נספג בלבניה של אסטאפור ביום שבו נפלה העיר, אף שמעט ממנו היה שלה ושל אנשיה. "אנחנו עשויים לנצח בקרב כאן, אבל במחיר כזה שלא נוכל לכבוש את העיר".

"תמיד יש סיכון, חאליסי. אסטאפור הייתה שאננה ופגיעה. יונקאי הוזהרה מראש".

דאני שקלה. צבא סוחרי העבדים נראה קטן בהשוואה לצבאה שלה, אבל שכירי החרב היו על גב סוס. היא רכבה זמן רב עם הדותראקים, והיה לה כבוד רב למה שלוחמים על גב סוס יכולים לעשות לחיל רגלים. הלא-טמאים יוכלו לעמוד בהסתערותם, אבל האנשים ששחררתי ייטבחו. "סוחרי העבדים אוהבים לדבר", אמרה. "שלח הודעה שאשמע את דברם הערב באוהלי. והזמן גם את מפקדי פלוגות שכירי החרב לבקר אותי. אבל לא ביחד. עורבי הסער באמצע היום, הבנים השניים שעתיים לאחר מכן".

"כרצונך", אמר סר ז'ורה. "אבל אם הם לא יבואו –"

"הם יבואו. הם יהיו סקרנים לראות את הדרקונים ולשמוע מה יש לי לומר, והפיקחים מביניהם יראו בכך הזדמנות לאמוד את כוחי". היא סובבה את סוסתה הכסופה. "אמתין להם בביתן שלי".

שמים אפורים ורוחות עזות ליוו את דאני חזרה לצבאה. התעלה העמוקה שתקיף את המחנה שלה כבר נחפרה למחצה, והיערות היו מלאים בלא-טמאים שקצצו ענפים מעצי לבנה כדי לחדד אותם ליתדות. הסריסים לא יכלו לישון במחנה בלתי מבוצר, כך התעקש תולע אפור. הוא היה שם והתבונן בעבודה. דאני עצרה לרגע לשוחח עמו. "יונקאי שינסה את מותניה לקרב".

"זה טוב, הוד מעלתך. אלה צמאים לדם".

כשהיא פקדה על הלא-טמאים לבחור קצינים משורותיהם, תולע אפור נבחר ברוב עצום לדרגה הבכירה ביותר. דאני הציבה מעליו את סר ז'ורה במטרה שיאמנו לפיקוד, והאביר הגולה אמר שעד עתה הסריס הצעיר היה קשוח אבל הוגן, לומד מהר, לא מתעייף, וקנאי בתשומת לבו לפרטים.

"האדונים החכמים אספו צבא עבדים להילחם בנו".

"עבד ביונקאי לומד את דרך שבע האנחות ושישה-עשר מושבי העונג, הוד מעלתך. הלא-טמאים לומדים את דרך שלושת הכידונים. התולע האפור שלך מקווה להראות לך".

אחד הדברים הראשונים שדאני עשתה לאחר נפילת אסטאפור היה לבטל את המנהג של מתן שמות חדשים בכל יום ללא-טמאים. רוב אלה שנולדו חופשיים שבו לשמות שקיבלו עם לידתם. לפחות אלה שזכרו אותם. אחרים כינו את עצמם על שם גיבורים ואלים, ולעתים כלי נשק, אבנים יקרות, או אפילו פרחים, והתוצאה הייתה חיילים ששמותיהם מוזרים מאוד לאוזניה של דאני. תולע אפור נותר תולע אפור. כשהיא שאלה אותו מדוע, הוא אמר: "זה שם בר מזל. השם שבו נולד זה היה מקולל. זה השם שהיה לו כשנשבה לעבדות. אבל תולע אפור הוא השם שזה הגריל ביום בו דאינריז פרי-סער שחררה אותו".

"אם יהיה קרב, על תולע אפור להפגין חוכמה ולא רק אומץ", אמרה לו דאני. "חוס על חייו של כל עבד שישליך את חרבו או יברח. ככל שייקטלו פחות, ייוותרו יותר שיצטרפו אלינו לאחר הקרב".

"זה יזכור".

"אני יודעת שיזכור. היה באוהל שלי עד אמצע היום. אני רוצה שתהיה שם עם שאר הקצינים שלי כשאשא ואתן עם מפקדי שכירי החרב". דאני דרבנה את סוסתה הכסופה חזרה למחנה.

בתוך ההיקף שהלא-טמאים אבטחו, האוהלים הוקמו בשורות מסודרות, כשהביתן הזהוב הגבוה שלה במרכז. מחנה שני היה קרוב לזה שלה. מחנה זה היה גדול פי חמישה, משתרע וכאוטי, ולא היו בו תעלות, לא אוהלים, לא זקיפים, ולא שורות של סוסים. אלה שהיו להם סוסים או פרדות ישנו לצדם, מפחד שייגנבו. עזים, כבשים, וכלבים מורעבים למחצה נדדו בחופשיות בין המוני הנשים, הזקנים והטף. דאני הותירה את אסטאפור בידי מועצה של עבדים לשעבר בהנהגת מרפא, מלומד וכוהן. אנשים חכמים כולם, כך חשבה, וצודקים. ובכל זאת העדיפו עשרות אלפים לבוא בעקבותיה ליונקאי מאשר להיוותר מאחור באסטאפור. נתתי להם את העיר, ורובם היו מבוהלים מכדי לקחת אותה.

צבא האספסוף של האנשים המשוחררים גימד את צבאה, אבל הם היוו יותר נטל מתועלת. אולי לאחד מתוך מאה היה חמור, גמל או שור. רובם נשאו כלי נשק שנבזזו מנשקייתו של סוחר עבדים כלשהו, אבל רק אחד מעשרה היה חזק מספיק על מנת להילחם, ואיש מהם לא היה מאומן. הם הותירו מאחוריהם קרקע חרבה, כמו נחיל ארבה בסנדלים. אבל דאני לא יכלה לגרום לעצמה לנטוש אותם כפי שסר ז'ורה ופרשי הדם שלה דחקו בה לעשות. אמרתי להם שהם חופשיים. איני יכולה לומר להם כעת שאינם חופשיים להצטרף אלי. היא התבוננה בעשן שעלה ממדורות הבישול שלהם ובלעה אנחה. אולי יש לה את חיל הרגלים הטוב בעולם, אבל יש לה גם את הגרוע ביותר.

ארסטאן לבן-זקן עמד מחוץ לכניסה לאוהלה, ובלוואס החזק ישב בשיכול רגליים על הדשא לצדה, ואכל מקערת תאנים. בזמן הצעדה, חובת ההגנה עליה נפלה על כתפיהם. היא מינתה את ז'וגו, את אגו ואת ראחארו לקו שלה נוסף להיותם פרשי הדם שלה, וכעת הייתה זקוקה להם יותר בתור מפקדי הדותראקים שלה מאשר בתור מגניה האישיים. החאלאסאר שלה היה קטנטן, כשלושים לוחמים על גב סוס, ורובם נערים נטולי צמות וזקנים בעלי גווים כפופים. אבל הם כל הפרשים שהיו לה, והיא לא העזה לאבד אותם. הלא-טמאים עשויים להיות חיל הרגלים הטוב בעולם, כפי שסר ז'ורה טען, אבל היא הייתה זקוקה גם לגששים ולסיירים.

"יונקאי מעוניינת במלחמה", אמרה דאני ללבן-זקן בתוך הביתן. אירי וז'יקווי כיסו את הרצפה בשטיחים בעוד מיסאנדיי הדליקה מקל קטורת שימתיק את האוויר המאובק. דרוגון וראיגאל ישנו על כמה כריות, כרוכים זה סביב זה, אבל ויסריון נח על קצה האמבט הריק שלה. "מיסאנדיי, באיזו שפה מדברים בני יונקאי אלה, ואליריאנית?"

"כן, הוד מעלתך", אמרה הילדה. "ניב אחר מאשר באסטאפור, אבל קרוב דיו כדי להבינו. סוחרי העבדים מכנים את עצמם בשם האדונים החכמים".

"חכמים?" דאני ישבה בשיכול רגליים על כרית, וויסריון פרש את כנפיו הלבנות-זהובות, ועף לצדה. "נראה כמה חכמים הם", אמרה בעודה מגרדת את הקשקשים מאחורי הקרניים בראשו של הדרקון.

סר ז'ורה מורמונט שב שעה מאוחר יותר, מלווה בשלושה ממפקדי עורבי הסער. הם ענדו נוצות שחורות על קסדותיהם המבהיקות, וטענו שהם שווים בכבוד ובסמכות. דאני בחנה אותם בעוד שאירי וז'יקווי מוזגות יין. פרנדהאל נא גאהזן היה גיסקארי כבד גוף בעל פנים רחבות ושיער כהה ומאפיר. לסאלור האמיץ הייתה צלקת מעוקמת על לחיו הקארת'ית החיוורת. ודאאריו נהאריס היה ססגוני גם יחסית לטירושי. זקנו היה מפוצל לשלוש שיניים ונצבע בכחול. שפמיו המחודדים נצבעו בזהב, קצף של תחרה מירית בצבע חמאה שפע מהצווארון ומהחפתים שלו, בחולצתו נתפרו מדליוני נחושת בצורת שן-ארי, ופיתוחי זהב קישטו את מגפי העור הגבוהים שהגיעו עד שוקיו. כפפות זמש בצבע צהוב רך נתחבו לחגורת הטבעות המוזהבות שלו, וציפורניו נצבעו בכחול.

אבל פרנדהאל נא גאהזן היה זה שדיבר בשם שכירי החרב. "תעשי בחוכמה אם תיקחי את האספסוף שלך למקום אחר", אמר. "כבשת את אסטאפור בבוגדנות, אבל יונקאי לא תיפול בקלות שכזאת".

"חמש מאות מעורבי הסער שלכם נגד עשרת אלפים לא-טמאים שלי", אמרה דאני. "אני רק נערה צעירה ואיני מבינה את דרכי המלחמה, אבל אלה לא נראים לי סיכויים טובים".

"עורבי הסער לא עומדים לבדם", אמר פרנדהאל.

"עורבי סער לא עומדים בכלל. הם עפים, למשמע הרעם הראשון. אולי כדאי שתעופו עכשיו. שמעתי ששכירי חרב ידועים לשמצה בחוסר הנאמנות שלהם. מה תרוויחו מנאמנות, כשהבנים השניים יחליפו צד?"

"זה לא יקרה", התעקש פרנדהאל, שלא שוכנע. "וגם אם כן, זה לא ישנה. הבנים השניים הם כלום. אנו לוחמים לצד אנשי יונקאי החזקים".

"אתם לוחמים לצד נערי מיטה עם כידונים". כשהפנתה את ראשה, הפעמונים התאומים בצמתה צלצלו בקול שקט. "ברגע שיחל הקרב, אל תחשבו לבקש רחמים. אבל אם תצטרפו אליי כעת, תשמרו את הזהב שיונקאי שילמה לכם ותוכלו לקבל גם חלק מן השלל, וגמול גדול יותר כשאזכה בממלכתי. הילחמו למען האדונים החכמים, ושכרכם יהיה מוות. האם אתם חושבים שיונקאי תפתח את שעריה כשהלא-טמאים שלי יטבחו בכם מתחת לחומות?"

"אישה, את נוערת כמו חמור, ודברייך הגיוניים באותה המידה".

"אישה?" דאני צחקקה. "האם זה אמור להעליב אותי? הייתי סוטרת לך חזרה, לו חשבתי שאתה גבר". דאני פגשה את מבטו. "אני דאינריז פרי-סער מבית טארגאריין, הבלתי-נשרפת, אם הדרקונים, חאליסי לפרשיו של דרוגו ומלכת שבע הממלכות של ווסטרוז".

"מה שאת", אמר פרנדהאל נא גאהזן, "היא זונתו של אדון סוסים. לאחר שנשבור אותך, אזווג אותך עם סוסי".

בלוואס החזק שלף את היאראח שלו. "בלוואס החזק ייתן את לשונו המכוערת למלכה הקטנה אם תרצה".

"לא, בלוואס. הענקתי לאנשים האלה זכות מעבר בטוח". היא חייכה. "אמרו לי זאת - האם עורבי הסער הם עבדים או חופשיים?"

"אנחנו אחווה של אנשים חופשיים", הכריז סאלור.

"טוב". דאני קמה. "שובו ואמרו לאחיכם את דבריי, אם כך. יכול להיות שחלקכם יעדיפו לסעוד על זהב ותהילה מאשר על מוות. אמתין לתשובתכם מחר".

מפקדי עורבי הסער קמו יחדיו. "תשובתנו היא לא", אמר פרנדהאל נא גאהזן. חבריו יצאו מהאוהל בעקבותיו... אבל דאאריו נהאריס התבונן לאחור כשיצא, והרכין את ראשו בברכת פרדה מנומסת.

שעתיים לאחר מכן הגיע מפקד הבנים השניים לבדו. הוא התגלה כבראאבוסי גבוה בעל עיניים ירוקות חיוורות וזקן אדום-זהוב סבוך שהגיע כמעט עד חגורתו. שמו היה מרו, אבל הוא כינה את עצמו בשם ממזרו של הטיטאן.

מרו חיסל את היין בלגימה, ניגב את פיו בידו, והתבונן בדאני בתאוותנות. "אני סבור שזיינתי את אחותך התאומה בבית תענוגות בבראאבוס. או אולי זאת היית את?"

"חושבני שלא. אין לי ספק שהייתי זוכרת אדם כה מפואר".

"כן, זה נכון. אף אישה מעולם לא שכחה את ממזרו של הטיטאן". הבראאבוסי הושיט את כוסו לז'יקווי. "מה את אומרת, אולי תורידי את הבגדים שלך ובואי לשבת בחיקי? אם תְּרַצִּי אותי, אולי אעביר את הבנים השניים לצדך".

"אם תעביר את הבנים השניים לצדי, אולי לא אורה שתסורס".

האיש הגדול צחק. "ילדה קטנה, אישה אחרת ניסתה פעם לסרס אותי בשיניה. אין לה שיניים כעת, אבל החרב שלי ארוכה ועבה כתמיד. שאוציא אותה ואראה לך?"

"אין צורך. לאחר שהסריסים שלי יחתכו אותה, אוכל לבחון אותה כרצוני". דאני לגמה מהיין. "נכון שאני רק נערה צעירה, ואיני מבינה את דרכי המלחמה. הסבר לי איך אתה מתכוון להביס עשרת אלפים לא-טמאים עם החמש מאות שלך. בתמימותי, הסיכויים האלה לא נראים לי טובים".

"הבנים השניים עמדו מול סיכויים גרועים יותר וניצחו".

"הבנים השניים עמדו מול סיכויים גרועים יותר וברחו. בקוהור, כששלושת האלפים עמדו. או אולי אתה מכחיש זאת?"

"זה היה לפני שנים רבות ויותר, לפני שהבנים השניים הונהגו על-ידי ממזרו של הטיטאן".

"אז הם שואבים את האומץ שלהם ממך?" דאני פנתה לסר ז'ורה. "כשהקרב יחל, הרוג את זה ראשון".

האביר הגולה חייך. "בשמחה, הוד מעלתך".

"כמובן", אמרה למרו, "תוכלו לברוח שוב. אנו לא נעכב אתכם. קחו את זהב יונקאי ולכו".

"אם היית רואה את הטיטאן של בראאבוס בחייך, נערה טיפשה, היית יודעת שהוא לא מפנה את גבו".

"אם כך, הישארו, והילחמו עבורי".

"את שווה שיילחמו בעדך, זה נכון", אמר הבראאבוסי, "והייתי שמח לתת לך לנשק את חרבי, לו הייתי חופשי. אבל לקחתי את מטבעותיה של יונקאי, ונתתי את מילתי הקדושה".

"מטבעות ניתן להחזיר", אמרה. "אשלם לך כפי שהם שילמו ואף יותר. יש לי ערים אחרות לכבוש, וממלכה שלמה הממתינה לי במרחק חצי עולם. שרת אותי בנאמנות, והבנים השניים לא ייאלצו לחפש עבודה שוב לעולם".

הבראאבוסי משך בזקנו העבה והאדום. "כפי שהם שילמו ואף יותר, ואולי גם נשיקה, אה? או יותר מנשיקה? לאדם מפואר כמוני?"

"אולי".

"חושבני שטעם לשונך ימצא חן בעיניי".

היא חשה את כעסו של סר ז'ורה. הדיבורים האלה על נשיקות לא מוצאים חן בעיני הדוב השחור שלי. "תחשוב על מה שאמרתי הערב. האוכל לצפות לתשובתך מחר?"

"תוכלי". ממזרו של הטיטאן חייך. "האוכל לקבל קנקן מהיין המשובח הזה לשאת חזרה למפקדי הפלוגה שלי?"

"תוכל לקבל חבית. היין נלקח ממרתפיהם של האדונים הטובים מאסטאפור, ויש לי עגלות עמוסות בו".

"אז תני לי עגלה, כאות להוקרתך".

"יש לך צמא גדול".

"אני גדול בכל מקום. ויש לי אחים רבים. ממזרו של הטיטאן לא שותה לבד, חאליסי".

"עגלה, אם כך, בתנאי שתבטיח שתשתו לבריאותי".

"סגור!" רעם. "וסגור וסגור! שלוש פעמים נרים כוס לחייך, ונביא לך תשובה עם עלות השמש".

אבל כשמרו הלך, ארסטאן לבן-זקן אמר: "לזה יש שם רע, אפילו בווסטרוז. אל תיתני להתנהגותו להטעות אותך. הוא ישתה לבריאותך שלוש פעמים הלילה, ויאנוס אותך מחר".

"הזקן צודק לשם שינוי", אמר סר ז'ורה. "הבנים השניים הם פלוגה עתיקה, ולא נטולת כבוד, אבל תחת פיקודו של מרו הם הפכו לגרועים כמעט כמו הרעים האמיצים. האיש מסוכן למעסיקיו ולאויביו כאחד. זאת הסיבה שהוא נמצא כאן. אף אחת מן הערים החופשיות אינה מוכנה לשכור את שירותיו עוד".

"איני מעוניינת בשמו הטוב, כי אם בחמש מאות הפרשים שלו. מה בנוגע לעורבי הסער, האם יש שם תקווה?"

"לא", אמר סר ז'ורה בבוטות. "הפרנדהאל הזה הוא גיסקארי במוצאו. סביר להניח שהיו לו קרובים באסטאפור".

"חבל. נו, אולי לא ניאלץ להילחם. הבה נמתין ונראה מה יש לבני יונקאי לומר".

השליחים מיונקאי הגיעו עם רדת השמש. חמישים איש על סוסים שחורים ומרהיבים ואחד על גמל לבן גדול. קסדותיהם היו גבוהות פי שניים מראשיהם, על מנת שלא ימחצו את שערם, המעוצב במגדלים ובצורות מוזרות, ומשומן מתחת לקסדותיהם. הם צבעו את חצאיות הפשתן ואת חולצותיהם בצהוב עמוק, ותפרו דסקיות נחושת לגלימותיהם.

האיש על הגמל הלבן אמר כי שמו הוא גראזדן מו ארז. הוא היה רזה וקשוח, והיה לו חיוך לבן שדמה לזה שהיה על פניו של קראזניז עד שדרוגון שרף את פניו. שערו נקשר לקרן של חד-קרן שיצאה ממצחו, ושולי היטוקאר שלו היו מתחרה מירית מוזהבת. "עתיקה ומפוארת היא יונקאי, מלכת הערים", אמר כשדאני בירכה אותו בבואו לאוהלה. "חומותינו חזקות, אצילינו גאים ועזים, פשוטי העם שלנו עשויים ללא חת. דמנו הוא דמה של גיס העתיקה, אימפריה שהייתה עתיקה כשוואליריה הייתה ילדה מצווחת. נהגת בחוכמה כשבחרת לשבת ולדבר, חאליסי. לא תמצאי כאן כיבוש קל".

"טוב. הלא-טמאים שלי ששים אלֵי קרב". היא התבוננה בתולע אפור, הוא הנהן.

גראזדן משך בכתפיו הרחבות. "אם רצונך בדם, הדם יזרום. נאמר לי ששחררת את הלא-טמאים שלך. חופש לא מתאים ללא-טמאים יותר משכובע מתאים לחמור-ים". הוא חייך לתולע אפור, אבל הסריס לא הגיב יותר מכפי שהיה מגיב פסל אבן. "את אלה שישרדו נשעבד שוב, ונשתמש בהם לכבוש את אסטאפור שוב מידי האספסוף. אנחנו יכולים להפוך גם אותך לשפחה, אל תפקפקי בכך. יש בליס ובטירוש בתי תענוגות בהם ישלמו אנשים ממיטב כספם על מנת להשכיב את בת טארגאריין האחרונה".

"טוב לדעת שאתה יודע מי אני", אמרה דאני בשלווה.

"אני גאה בידיעותיי על המערב הפראי וחסר הבינה". גראזדן פרש את ידיו במחוות פיוס. "אבל למה אנו משוחחים במילים כה קשות? נכון שביצעת מעשי פרא באסטאפור, אבל אנו בני יונקאי הננו אנשים סלחניים מאוד. מריבתך אינה עמנו, הוד מעלתך. מדוע תכלי את כוחך נגד חומותינו הכבירות בשעה שתזדקקי לכל אדם כדי להשיב לעצמך את הכס של אביך בווסטרוז הרחוקה? יונקאי מאחלת לך הצלחה בניסיון זה, ועל מנת להוכיח את אמיתות דבריי, הבאתי לך מתנה". הוא מחא כפיים, ושניים ממלוויו התקדמו כשהם נושאים תיבת עץ ארז כבדה המכוסה בארד ובזהב. הם הניחו אותה לרגליה. "חמישים אלף מרקים זהובים", אמר גראזדן חלקלקות. "שלך, כמחווה של ידידות מהאדונים החכמים של יונקאי. זהב שניתן מרצון עדיף, בוודאי, על ביזה שנקנית בדם, הלא כן? אז אומר לך זאת, דאינריז טארגאריין, קחי את התיבה, ולכי".

דאני פתחה את מכסה התיבה בכף רגל קטנה העוטה נעל. היא הייתה מלאה מטבעות זהב, כפי שאמר השליח. היא אחזה מלוא החופן, ונתנה להם לזרום מבעד לאצבעותיה. הם הבהיקו בעודם נופלים. רובם היו חדשים מהמטבעה, ופירמידה מדורגת הוטבעה על צד אחד שלהם, וההרפיה של גיס על השני. "יפה מאוד. אני תוהה כמה תיבות כאלה אמצא כשאכבוש את העיר שלכם?"

הוא צחקק. "אף לא אחת, מכיוון שזאת לא תעשי לעולם".

"גם לי יש מתנה בשבילכם". היא טרקה את מכסה התיבה. "שלושה ימים. בבוקר היום השלישי, תשלחו את העבדים שלכם החוצה, את כולם. כל גבר, אישה וילד יקבלו נשק, אוכל, בגדים, כסף וסחורות ככל שיוכלו לשאת. את אלה יורשו לבחור כאוות נפשם מבין חפצי האדונים שלהם, כתשלום על שנים של שירות. לאחר שכל העבדים ייצאו, אתם תפתחו את שעריכם ותיתנו ללא-טמאים שלי לחפש בעירכם, הם יוודאו שלא נותר עבד אחד. אם תעשו זאת, יונקאי לא תיבזז ולא תישרף, ואיש מאנשיכם לא יותקף. האדונים החכמים יזכו לכל השלום שירצו, ויוכיחו את עצמם כחכמים באמת. מה תאמר?"

"אני אומר שאת מטורפת".

"באמת?" דאני משכה בכתפיה ואמרה: "דראקאריס".

הדרקונים ענו. ראיגאל לחשש והעלה עשן, ויסריון נקש בשיניים, ודרוגון ירק להבה אדומה-שחורה מסתחררת. היא נגעה בקפלי היטוקאר של גראזדן, והמשי נדלק כעבור חצי פעימת לב. מרקים זהובים נשפכו על השטיחים כשהשליח מעד על התיבה, צעק קללות והכה בזרועו עד שלבן-זקן השליך עליו קנקן מלא מים על מנת לכבות את הלהבות. "נשבעת שאזכה למעבר בטוח!" יילל השליח מיונקאי.

"האם כל בני יונקאי מייללים במידה כזאת על טוקאר חרוך? אקנה לך חדש... אם תמסור את העבדים שלך בתוך שלושה ימים. אחרת, דרוגון ייתן לך נשיקה חמה יותר". היא עיקמה את אפה. "טינפת את חצאיתך. קח את הזהב שלך ולך, ודאג שהאדונים החכמים ישמעו את המסר שלי".

גראזדן מו ארז הצביע לעברה. "את תצטערי על השחצנות הזאת, זונה. הלטאות הקטנות האלה לא ישמרו על ביטחונך, אני מבטיח לך זאת. אנחנו נמלא האוויר בחצים אם הם יתקרבו למרחק ליגה מיונקאי. האם את חושבת שכל-כך קשה להרוג דרקון?"

"קשה יותר מאשר להרוג סוחר עבדים. שלושה ימים, גראזדן. אמור להם. עד סוף היום השלישי אהיה ביונקאי, אם תפתחו את השערים שלכם בפניי ואם לאו".

האפלה כיסתה את המחנה עד שבני יונקאי עזבו אותו. הלילה הבטיח להיות קודר. חסר ירח, נטול כוכבים, ורוח קרה ורטובה נשבה מהמערב. לילה שחור ונהדר, חשבה דאני. המדורות בערו מסביבה, כוכבים כתומים קטנים הזרועים על גבעות ושדות. "סר ז'ורה", אמרה. "זמן את פרשי הדם שלי". דאני התיישבה על תל של כריות והמתינה להם, כשדרקוניה סביבה. כשנאספו, אמרה: "שעה לאחר חצות אמורה להיות זמן מספיק".

"כן, חאליסי", אמר ראחארו. "זמן לְמה?"

"לתקוף".

סר ז'ורה מורמונט זעף. "אמרת לשכירי החרב –"

"שאני רוצה את תשובתם מחר. לא הבטחתי דבר בקשר להלילה. עורבי הסער יתווכחו על הצעתי. הבנים השניים יהיו שיכורים מהיין שנתתי למרו. ובני יונקאי סבורים שיש להם שלושה ימים. נתקוף אותם בחסות החשכה".

"יהיו להם צופים שישקיפו עלינו".

"ובאפלה, הם יראו מאות מדורות בוערות", אמרה דאני. "אם יראו דבר בכלל".

"חאליסי", אמר ז'וגו, "אני אטפל בצופים שלהם. הם אינם פרשים, רק סוחרי עבדים על סוסים".

"בדיוק כך", הסכימה. "אני חושבת שעלינו לתקוף משלושה כיוונים. תולע אפור, הלא-טמאים שלך יתקפו אותם מימין ומשמאל, בעוד שהיקו שלי יובילו את הפרשים שלי בטריז למתקפה על המרכז שלהם. חיילים עבדים לא יעמדו במתקפתם של דותראקים רכובים". היא חייכה. "כמובן, אני רק נערה צעירה ואיני יודעת רבות על מלחמה. מה אתם חושבים, רבותיי?"

"אני חושב שאת אחותו של ראיגאר טארגאריין", אמר סר ז'ורה בחצי חיוך עצוב.

"אכן", אמר ארסטאן זקן-לבן, "ומלכה".

לקח להם שעה ללבן את כל הפרטים. כעת מתחיל הזמן המסוכן ביותר, חשבה דאני בעוד מפקדי צבאה יצאו לאנשיהם. היא יכלה רק להתפלל שקדרות הלילה תסתיר את הכנותיה מהאויבים.

קרוב לחצות היא הופחדה כשסר ז'ורה נדחף על פני בלוואס החזק. "הלא-טמאים לכדו אחד משכירי החרב שניסה להתגנב אל תוך המחנה".

"מרגל?" זה הפחיד אותה. אם הם תפסו אחד, כמה אחרים לא תפסו?

"הוא טוען שהוא בא עם מתנות. זה השוטה הצהוב עם השיער הכחול".

דאאריו נהאריס. "הוא. אשמע אותו, אם כך".

כשהאביר הגולה הביא אותו, היא שאלה את עצמה אם אי-פעם היו שני אנשים כה שונים. הטירושי היה בהיר בעוד שסר ז'ורה היה כהה, גמיש. האביר היה שרירי, ניחן בתלתלים שופעים לעומת השני שהיה מקריח, ועורו עדיין היה חלק לעומת מורמונט השעיר. והאביר שלה התלבש בפשטות בעוד שהאחר הזה גרם לטווס להיראות חדגוני, אף שבביקור זה הוא כרך גלימה כבדה ושחורה מעל מחלצותיו הצהובות. הוא נשא שק קנבס כבד על כתפו.

"חאליסי", אמר. "אני מביא לך מתנות ובשורות משמחות. עורבי הסער שלך". שן זהב נצצה בפיו כשחייך. "ודאאריו נהאריס גם".

דאני הייתה ספקנית. אם הטירושי הזה בא לרגל, ההכרזה הזאת עשויה להיות לא יותר ממזימה נואשת להציל את ראשו. "מה אומרים על כך פרנדהאל נא גאהזן וסאלור האמיץ?"

"מעט". דאאריו שפך את תוכן השק, וראשיהם של סאלור האמיץ ופרנדהאל נא גאהזן נשפכו על שטיחיה. "מתנותיי למלכת הדרקונים".

ויסריון רחרח את הדם שדלף מצווארו של פרנדהאל, ושחרר להבה קטנה שפגעה בפניו של המת, והשחירה את פניו נטולות הדם. דרוגון וראיגאל זעו לריחו של בשר צלוי.

"אתה עשית זאת?" שאלה דאינריז בתחושת בחילה.

"אני ולא אחר". אם הדרקונים שלה הטרידו את דאאריו נהאריס, הוא הסתיר זאת היטב. על-פי מידת התייחסותו אליהם, היה ניתן לחשוב שהם שלושה חתלתולים המשחקים בעכבר.

"למה?"

"מכיוון שאת כה יפה". ידיו היו גדולות וחזקות, והיה משהו בעיניו הכחולות והקשות ובאפו המתעקל הגדול שהזכיר עזות של ציפור טרף מפוארת. "פרנדהאל דיבר יותר מדי ואמר פחות מדי". מלבושיו, עשירים ככל שהיו, היו שחוקים מאוד. כתמי מלח כיסו את מגפיו, הציפוי על ציפורניו היה סדוק, התחרה שלו הייתה מוכתמת בכתמי זיעה, והיא ראתה את הפרימות בקצה גלימתו. "וסאלור חיטט באפו כאילו שהנזלת שלו היא זהב". הוא עמד וידיו מוצלבות, שתי כפות ידיו נחות על גולות הלהבים שלו, אראח דותראקי מעוקל על ירכו השמאלית, פגיון מירי על הימנית. הניצבים שלהם היו זוג תואם של נשים זהובות, עירומות ומופקרות.

"האם אתה מיומן בשימוש בלהבים הנאים האלה?" שאלה אותו דאני.

"פרנדהאל וסאלור היו אומרים לך שכן, לו יכלו מתים לדבר. יום שבו לא אהבתי אישה, לא קטלתי אויב ולא אכלתי ארוחה משובחת לא נחשב בעיניי ליום שחייתי בו... והימים שחייתי רבים ככוכבים בשמים. אני הופך את הטבח ליפהפה, ולוליינים ורקדנים רבים בכו לאלים בבקשה לזכות במחצית מהמהירות שלי. הייתי אומר לך את שמות כל האנשים שקטלתי, אבל עד שאסיים יהיו הדרקונים שלך גדולים כטירות, וחומות יונקאי יתפוררו לאבק, והחורף יבוא וילך ויבוא שוב".

דאני צחקה. היהירות שראתה בדאאריו נהאריס מצאה בן בעיניה. "שלוף את חרבך והישבע להעמיד אותה לשירותי".

כהרף עין, היאראח של דאאריו הייתה חופשייה מנדנה. הבעת כניעותו הייתה שערורייתית כמו כל דבר אחר הקשור בו, נחיתה גדולה שהביאה את פניו קרוב לבהונותיה. "חרבי שלך. חיי שלך. אהבתי שלך. דמי, גופי, שיריי, כולם שלך. אחיה ואמות לפקודתך, מלכה יפה".

"חיה, אם כך", אמרה דאני. "והילחם עבורי הלילה".

"זה לא יהיה חכם, מלכתי". סר ז'ורה לטש מבט קר וקשה בדאאריו. "החזיקי את זה כאן תחת שמירה עד שנילחם וננצח בקרב".

היא שקלה לרגע, ואז נדה בראשה. "אם הוא יוכל לתת לנו את העורבים, ההפתעה מובטחת".

"ואם הוא יבגוד בך, ההפתעה אבדה".

דאני התבוננה שוב מטה על שכיר החרב. הוא חייך אליה עד כי הסמיקה והפנתה את מבטה. "הוא לא".

"איך את יכולה לדעת זאת?"

היא הצביעה לעבר גושי הבשר השחור שהדרקונים כילו, נשיכה אחר נשיכה זבת דם. "הייתי אומרת שזאת הוכחה לכנותו. דאאריו נהאריס, דאג שעורבי הסער שלך יהיו מוכנים לתקוף את בני יונקאי מאחור כשאנחנו נתקוף. אתה יכול לשוב בבטחה?"

"אם יעצרו אותי, אומר שסיירתי, ולא ראיתי דבר". הטירושי קם על רגליו, קד, ויצא.

סר ז'ורה מורמונט נותר. "הוד מעלתך", אמר, בנימה בוטה מדי. "זאת הייתה טעות. איננו יודעים דבר על האיש הזה –"

"אנו יודעים שהוא לוחם גדול".

"דברן גדול, כוונתך".

"הוא מביא לנו את עורבי הסער". ויש לו עיניים כחולות.

"חמש מאות שכירי חרב שנאמנותם מוטלת בספק".

"כל הנאמנויות מוטלות בספק בזמנים כאלה", הזכירה לו דאני. ויבגדו בי עוד פעמיים, פעם עבור זהב, ופעם למען האהבה.

"דאינריז, גילי כפול משלך", אמר סר ז'ורה. "אני ראיתי כמה כוזבים הם אנשים. מעטים מאוד ראויים לאמון, ודאאריו נהאריס אינו אחד מהם. אפילו זקנו זרוע צבעים כוזבים".

זה הכעיס אותה. "בעוד שלך יש זקן ישר, האם זה מה שאתה אומר לי? אתה האדם היחיד שאוכל לבטוח בו אי-פעם?"

הוא התקשח. "לא אמרתי זאת".

"אתה אומר זאת כל יום. פיאט פרי הוא שקרן, קסארו תככן, בלוואס רברבן, ארסטאן מתנקש... האם אתה חושב שאני עדיין נערה בתולה, שאני לא יכולה לשמוע את המילים שמאחורי המילים?"

"הוד מעלתך –"

היא התפרצה לדבריו. "אתה החבר הטוב ביותר שהכרתי מעודי, אח טוב יותר מכפי שווייסריז אי-פעם היה. אתה הראשון במשמר המלכה שלי, מפקד הצבא שלי, היועץ המוערך ביותר שלי, יד ימיני הטובה. אני מכבדת ומעריכה ונוצרת אותך - אבל אני לא חושקת בך, ז'ורה מורמונט, ועייפתי מכך שאתה מנסה להרחיק ממני כל גבר אחר בעולם, כדי שאיאלץ להיות תלויה בך, ורק בך. זה לא יתקבל, וזה לא יגרום לי לאהוב אותך יותר".

מורמונט האדים כשהיא התחילה, אבל עד שדאני סיימה, פניו היו שוב חיוורות. הוא עמד דומם כאבן. "אם מלכתי מצווה", אמר, קצר וקר.

דאני הייתה חמה מספיק בשביל שניהם. "אכן", אמרה. "היא מצווה. כעת לך ודאג ללא-טמאים שלך, סר. יש לך קרב להילחם בו, ולנצח".

כשהלך, דאני השליכה את עצמה על כריותיה לצד הדרקונים שלה. היא לא התכוונה להיות כה חריפה עם סר ז'ורה, אבל החשדות האינסופיים שלו העירו לבסוף את הדרקון שבה.

הוא יסלח לי, אמרה לעצמה. אני הריבון שלו. דאני מצאה את עצמה תוהה אם הוא צדק בנוגע לדאאריו. היא חשה בודדה מאוד לפתע. מירי מאז דור הבטיחה שהיא לעולם לא תלד ילד חי. בית טארגאריין יסתיים בי. זה העציב אותה. "עליכם להיות ילדיי", אמרה לדרקונים, "שלושת ילדיי העַזִּים. ארסטאן אומר שדרקונים חיים זמן ארוך יותר מבני אדם, כך שאתם תמשיכו אחרי מותי".

דרוגון סובב את צווארו ונשך את ידה. שיניו היו חדות מאוד, אבל הוא מעולם לא פצע את עורה כששיחקו כך. דאני צחקה, וגלגלה אותו קדימה ואחורה עד ששאג, זנבו מצליף כשוט. הזנב ארוך משהיה, ראתה, ומחר יהיה ארוך עוד יותר. הם גדלים במהירות כעת, וכשיגיעו למלוא גודלם, יהיו לי כנפיים. על גב דרקון, היא תוביל את אנשיה לקרב, כפי שעשתה באסטאפור, אבל הם עדיין היו קטנים מכדי שיוכלו לשאת את משקלה.

דממה שררה במחנה כששעת חצות באה והלכה. דאני נותרה בביתן שלה עם אמותיה, וארסטאן לבן-זקן ובלוואס החזק שמרו. ההמתנה היא החלק הקשה ביותר. הישיבה באוהל בידיים בטלות בעוד שהקרב מתנהל בלעדיה גרמה לדאני לחוש כאילו הייתה שוב ילדה.

השעות הזדחלו על רגלי צב. אפילו לאחר שז'יקווי עיסתה את שרירי כתפיה התפוסים, דאני הייתה חסרת מנוחה מכדי שתוכל לישון. מיסאנדיי הציעה לשיר לה שיר ערש של העם השלה, אבל דאני נדה בראשה. "הביאו לי את ארסטאן", אמרה.

כשהזקן בא, היא הייתה מכורבלת בפרוות היחראקאר שלה, שריחה העבש עדיין הזכיר לה את דרוגו. "איני יכולה לישון בעת שאנשים מתים למעני, לבן-זקן", אמרה. "ספר לי עוד על אחי ראיגאר, אם תסכים. אהבתי את הסיפור שסיפרת לי בספינה, על איך החליט שעליו להיות לוחם".

"נדיב מצדך לומר זאת, הוד מעלתך".

"וייסריז אמר שאחי ניצח בתחרויות רבות".

ארסטאן הרכין את ראשו בכבוד. "אין זה מקומי לסתור את דבריו של הוד מעלתו..."

"אבל?" אמרה דאני בחדות. "ספר לי. אני מצווה".

"איש לא הטיל ספק בעוצמתו של הנסיך ראיגאר, אבל הוא השתתף בתחרויות לעתים רחוקות בלבד. הוא מעולם לא אהב את שיר החרבות כפי שרוברט אהבו, או ג'יים לאניסטר. זה היה משהו שהיה עליו לעשות, משימה שהעולם הטיל על כתפיו. הוא עשה זאת טוב, שכן הוא עשה הכול טוב. זה היה טבעו. אבל הוא לא נהנה מכך. אנשים אמרו שהוא אוהב את הנבל שלו הרבה יותר מכפי שאהב את הרומח שלו".

"הוא זכה בתחרויות כלשהן, ודאי", אמרה דאני באכזבה.

"כשהיה צעיר, הוד מעלתו רכב באופן מבריק בתחרות במעלה המלך, והביס את לורד סטפון באראתיאון, לורד ג'ייסון מוליסטר, הצפע האדום מדורן, ואביר מסתורין שהתגלה כסיימון טוין הידוע לשמצה, ראש פורעי החוק מיער המלך. הוא שבר תריסר רמחים כנגד סר ארתור דיין באותו יום".

"האם הוא היה האלוף, אם כך?"

"לא, הוד מעלתך. הכבוד הזה ניתן לאביר אחר ממשמר המלך, שהפיל את הנסיך ראיגאר מסוסו בהסתערות האחרונה".

דאני לא רצתה לשמוע על ראיגאר המופל מסוסו. "אבל באילו תחרויות אחי ניצח?"

"הוד מעלתך". הזקן היסס. "הוא ניצח בתחרות הגדולה מכולן".

"איזו תחרות הייתה זו?" דרשה דאני לדעת.

"התחרות שלורד וונט ארגן בהארנהל לצד עין האלים, בשנת האביב הכוזב. אירוע ראוי לציון. פרט לקרבות הרומח, הייתה התגוששות בסגנון הישן, בין שבע קבוצות של אבירים, וגם קשתים והשלכת גרזנים, מרוץ סוסים, תחרות של זמרים, מופע שחקנים, ומשתים ומשובות לרוב. לורד וונט היה נדיב כשם שהיה עשיר. הפרסים הפזרניים עליהם הכריז משכו מאות מתחרים. אפילו אביך המלכותי בא להארנהל, לאחר שלא עזב את המבצר האדום שנים ארוכות. הלורדים הגדולים ביותר והאלופים הכבירים ביותר בשבע הממלכות רכבו בתחרות הזאת, והנסיך מדרגונסטון הביס את כולם".

"אבל זאת הייתה התחרות שבה הוא הכתיר את ליאנה סטארק כמלכת האהבה והיופי!" אמרה דאני. "הנסיכה אליה הייתה שם, אשתו, אבל אחי העניק את הכתר לנערה מבית סטארק, ואחר-כך גנב אותה מארוסה. איך היה יכול לעשות זאת? האם האישה הדורנית התנהגה אליו כה רע?"

"אין מקומם של אנשים כמוני לומר מה היה בלבו של אחיך, הוד מעלתך. הנסיכה אליה הייתה גבירה טובה ונדיבה, אף שבריאותה תמיד הייתה עדינה".

דאני הידקה את פרוות האריה סביב כתפיה. "וייסריז אמר פעם שזאת אשמתי, כיוון שנולדתי מאוחר מדי". היא הכחישה זאת בלהט, זכרה, ואף אמרה לוייסריז שזאת הייתה אשמתו, על שהוא לא נולד בת. הוא הכה אותה באכזריות על החוצפה הזאת. "לו הייתי נולדת בזמן, כך אמר, היה ראיגאר נישא לי ולא לאליה, והכול היה נגמר אחרת. אם ראיגאר היה מאושר עם אשתו, הוא לא היה זקוק לנערה מבית סטארק".

"אולי זה נכון, הוד מעלתך". זקן-לבן עצר לרגע. "אבל אני לא בטוח שראיגאר ידע להיות מאושר".

"אתה גורם לו להישמע כה קודר", מחתה דאני.

"לא קודר, לא, אבל... היה משהו מלנכולי בנסיך ראיגאר, תחושה..." הזקן היסס שוב.

"אמור זאת", דחקה. "תחושה...?"

"...של אבדון. הוא נולד ביגון, מלכתי, והצל הזה היה תלוי מעליו כל ימיו".

וייסריז דיבר על לידתו של ראיגאר רק פעם אחת. אולי הסיפור העציב אותו יותר מדי. "היה זה הצל של סאמרהול שרדף אותו, נכון?"

"כן. אבל סאמרהול היה המקום האהוב על הנסיך. הוא נהג ללכת לשם מעת לעת, ורק הנבל שלו אירח לו לחברה. אפילו אבירי משמר המלך לא הצטרפו אליו לשם. הוא נהג לישון באולם ההרוס, מתחת לירח ולכוכבים, ובכל פעם שחזר הוא הביא שיר. כששמעת אותו מנגן בנבל הגבוה שלו, בעל מיתרי הכסף, ושר על שעות ערביים ועל דמעות ועל מותם של מלכים, היה בלתי אפשרי שלא לחשוב שהוא שר על עצמו ועל אלה שאהב".

"מה בנוגע לחמס? האם גם הוא ניגן שירים עצובים?"

ארסטאן צחקק. "רוברט? רוברט אהב שירים שגרמו לו לצחוק, וככל שהיו גסים יותר, כך אהב אותם יותר. הוא שר רק כשהיה שיכור, ואז זה היה בדרך כלל, 'חבית שֵׁכר' או 'חמישים וארבע חביות' או 'הדוב והעלמה הנאווה'. רוברט היה הרבה –"

הדרקונים הרימו את ראשם כאחד ושאגו.

"סוסים!" דאני זינקה על רגליה, ואחזה בפרוות האריה שלה. היא שמעה את בלוואס החזק צועק משהו, ואז קולות אחרים, וסוסים רבים. "אירי, לכי לראות מי..."

דש האוהל נדחף פנימה, וסר ז'ורה מורמונט נכנס. הוא היה מאובק, ודם מותז עליו, אבל פרט לכך לא היו עליו סימנים לקרב. האביר הגולה כרע על ברך לפני דאני ואמר: "הוד מעלתך, אני מביא לך ניצחון. עורבי הסער בגדו באדוניהם, סוחרי העבדים נשברו, והבנים השניים היו שיכורים מכדי שיוכלו להילחם, כפי שאמרת. מאתיים מתים, רובם בני יונקאי. העבדים שלהם השליכו את הכידונים שלהם ונמלטו, ושכירי החרב שלהם נכנעו. יש לנו כמה אלפי שבויים".

"כמה מאנשינו אבדו?"

"תריסר, לכל היותר".

רק אז הרשתה לעצמה לחייך. "קום, דוב טוב ואמיץ שלי. האם גראזדן נשבה? ובנו של הטיטאן?"

"גראזדן הלך ליונקאי למסור את תנאייך". סר ז'ורה קם על רגליו. "מרו נמלט, ברגע שהבין שעורבי הסער הפכו את עורם. שלחתי אנשים לצוד אחריו. לא סביר שיחמוק מאיתנו לאורך זמן".

"טוב ויפה", אמרה דאני. "עבדים ושכירי חרב, חוסו על חייהם של כל מי שיישבע לי אמונים. אם מספיק מהבנים השניים יצטרפו אלינו, אל תפרק את הפלוגה".

ביום למחרת הם צעדו את שלוש הליגות הנותרות עד יונקאי. העיר נבנתה מלבנים צהובות במקום אדומות, אבל פרט לכך זו הייתה אסטאפור בדיוק, עם אותן חומות מתפוררות ופירמידות גבוהות ומדורגות, והרפיה גדולה על שעריה. החומה והמגדלים המו בקשתים ובאנשי מקלע. סר ז'ורה ותולע אפור פרשו את אנשיהם, אירי וז'יקווי הקימו את ביתנה, ודאני התיישבה להמתין.

בבוקר היום השלישי, נפתחו שערי העיר וטור של עבדים החל לצאת. דאני עלתה על גב הכסופה שלה על מנת לקבלם בברכה. בעודם עוברים, מיסאנדיי הקטנה אמרה להם שהם חבים את חירותם לדאינריז פרי-סער, הבלתי-נשרפת, מלכת שבע הממלכות של ווסטרוז ואם לדרקונים.

"מיסה!" צעק לה גבר שחום עור. על כתפו הייתה ילדה קטנה, והיא צרחה את אותה המילה בקולה הדק. "מיסה! מיסה!"

דאני התבוננה במיסאנדיי. "מה הם צועקים?"

"זה בגיסקארית, השפה העתיקה הטהורה. משמעות המילה היא 'אימא'".

דאני חשה קלילות בחזה. לעולם לא אלד ילד חי, נזכרה. ידה רעדה כשהרימה אותה. אולי היא חייכה. היא ודאי חייכה, מכיוון שהאיש חייך וצעק שוב, ואחרים הצטרפו לקריאה. "מיסה!" קראו. "מיסה! מיסה!" כולם חייכו אליה, שלחו ידיים לגעת בה, כרעו לפניה. "מאילה" כינו אותה חלק, ואחרים צעקו "אאילאלה" או "קאת'יי" או "טאטו" אבל בכל שפה, המשמעות נותרה זהה. אימא. הם מכנים אותי אימא.

הקריאה גברה, התפשטה, גאתה. היא גאתה בעוצמה כזאת שהיא הפחידה את סוסתה, וזאת נסוגה ונדה בראשה והצליפה בזנבה הכסוף-אפור. היא גאתה עד שנראה שהיא מרעידה את החומות הצהובות של יונקאי. עבדים נוספים יצאו מהחומות בכל רגע, ובעודם יוצאים הצטרפו לקריאה. הם רצו לעברה כעת, דוחפים, מועדים, רוצים לגעת בידה, ללטף את רעמת סוסתה, לנשק את רגליה. פרשי הדם האומללים שלה לא יכלו להרחיק את כולם, ואפילו בלוואס החזק רטן בפחד ונהם.

סר ז'ורה דחק בה ללכת, אבל דאני זכרה חלום שחלמה בבית האל-מתים. "הם לא יפגעו בי", אמרה לו. "אלה הם ילדיי, ז'ורה". היא צחקה, דרבנה את סוסתה, ורכבה אליהם, והפעמונים בשערה צלצלו בקולו של ניצחון מתוק. היא דהרה קלות, ואז מהר יותר, ואז בדהרה מהירה, צמתה צלצלה מאחוריה. העבדים המשוחררים נחצו לפניה. "אימא", קראו ממאה גרונות, אלף, עשרת אלפים. "אימא", שרו, אצבעותיהם נוגעות ברגליה בעודה חולפת ביעף על פניהם. "אימא, אימא, אימא!"