הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
שחם וחברים

שחם וחברים


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
37 
37 
גודל (עמ'): 301
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

קשה שלא להבחין במקריות:

שנות לידתו של עולם התקשורת והפרסום בחיפה הן שנות ילדותו ונעורתו של יעקב שחם. תקופת התעצמותם של המקומונים ומשרדי הפרסום חופפת לתקופת כניסתו של שחם לעולם מרתק ודינמי זה.

שחם, משרדי הפרסום והמקומונים גדלים זה בצד זה, פורצים, חווים קשיים והישגים, מתמודדים עם אתגרים וממשיכים הלאה. בבועה התקשורתית החיפאית האינטימית, שבה כולם מכירים את כולם, שזורים החוטים לבלי התר.

על ציר זמן שנפרש לאורך חמישים שנה כמעט נכיר את משרדי הפרסום הראשונים, את המקומונים ואת האנשים שפעלו בזירה: "בינג-ליניאל" – עם הפרסומאים המייסדים יונה (ג'וני) בינג ושמעון ליניאל; זכריה פריליך – מייסד "שפי"; טדי אינס ושלמה תל – מייסדי העיתון "כלבו"; מוטק'ה לבנון – עורכם של העיתונים "כלבו", "קול חיפה" ו"ידיעות חיפה"; דני נשליס – מייסדו של "רדיו חיפה"; יהושע לניאדו – שממשרד קטן גדל וצמח למשרד פרסום גדול; עובד ניר ושלמה לונדון – מקימי רשת מקומונים בקריות ובצפון; ואחרון חביב, פרופ' גבי וימן – ממקימיו של החוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה.

זהו סיפורם של אנשי מקצוע, חברים של שחם, וכן סיפור חייו של שחם, שאבני הדרך בו מסמנות מסלול ארוך – מאז ילדותו באלכסנדריה ועד היום.

  • ISBN: 3624829
  • גודל (עמ'): 301
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 01/01/1970
  • שם המחבר: יעקב שחם
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

מאלכסנדריה לקריית ים

"איזה ילד חמוד, קדימה," אמר הסַפר והניח כרית על כיסא העור, "קפוץ."

הילד הניח רגל מהוססת על מדרגת הברזל ומשך עצמו למעלה. במראה הגדולה יכול היה לראות את פניו. לחייו היו עגולות ושערו סתור, אך בעיניו היתה ארשת של רצינות. הן בחנו את העולם שהשתקף במראה: הספר המשקשק במספריו, עוזרו שמילא בקבוקים בנוזל ריחני, אביו, שהמתין על כיסא סמוך, השמשה הגדולה עם האותיות הכתובות עליה במהופך ומאחוריה - הרחוב, שוקק חיים כמו כל רחובות אלכסנדריה.

"באמת ילד מתוק!" פזל הספר אל האב, "בן כמה הוא?"

"עוד מעט שלוש," האב השיב בגאווה. ז'קו היה בנו הבכור והאהוב.

הספר חייך. הוא הכיר היטב את שלום צבאן ורחש לו כבוד. על אף התמורות שחלו בחודשים האחרונים במצרים, חיו בעיר הנמל הגדולה ביותר במזרח התיכון מוסלמים, נוצרים ויהודים בשלום ובכבוד הדדי. החנויות והדירות בשדרות הרחבות, שנבנו על ידי אומנים איטלקים וצרפתים סביב כיכר מוחמד עלי, אוכלסו בצפיפות בסוחרים בני כל הדתות. בבתי הקפה שלאורך הקורניש - הטיילת הארוכה והמהודרת - נשמע בליל שפות, אירופיות ומזרחיות.

הספר סיים לגזוז את שערו של הילד וסירק אותו לצדדים:

"מה תרצה להיות כשתגדל?"

בלי לחשוב פעמיים השיב ז'קו: "קצין בצבא הישראלי!"

פניו של אביו חוורו. הספר חייך במבוכה. את המשך העבודה עשה תוך שתיקה כבדה. כשסיים, מיהר אביו של ז'קו לשלם ולהסתלק משם. הוא חשש, ולא בכדי. מתחת לחזות השוקטת של משפחה בורגנית בער בהוריו של ז'קו, שלום ופורטינה, החיידק הציוני. כל ערב, בשעה מאוחרת, נהגו להקשיב לשידורי הרדיו של מדינת ישראל הצעירה. לפעמים גם שוחחו ביניהם בעניין העלייה ל"שם".

"זה לטובת הילדים," הצהירה אמו של יעקב.

שניהם ידעו: בגלל התמורות והשינויים, לא צפוי להם במצרים כל עתיד. מתישהו, בעתיד הקרוב או הרחוק, ייאלצו לעקור ולהמשיך הלאה.

לא היתה זו עקירה ראשונה בתולדות משפחותיהם. מרקו כהן, סבו של ז'קו מצד אמו, היה בן למשפחה ארץ-ישראלית שורשית, שדורות קודמים לה קבורים בהר הזיתים. המשפחה מצד אביו מוצאה בלוב, ומשם הגיעה למצרים כשהיה הסב יעקב צבאן בן ארבע. כשבגר, עסק הסב במסחר בזהב. היה סובב בכפרים, רוכש מהפלאחים פריטים עתיקים מימי הפרעונים, מתיך ומזקק מהם את הזהב. במקרים רבים היה שורף פרוכות עתיקות שנמצאו בקברים, כדי להפריד מסיבי הבד את הזהב השזור ביניהם. עבודות ההתכה של הזהב נעשו על גג ביתם. סייעה לסבא רעייתו ג'ני, סבתא של יעקב. ג'ני, ממשפחת דה-פאס, הגיעה מאיטליה ללוב במסגרת שירותו הצבאי של אבי המשפחה, אלבר דה-פאס, בן למשפחה איטלקית ששירת בצעירותו כקצין בצבא האיטלקי.

השגשוג הכלכלי שפקד את מצרים, בתחילת המאה העשרים, משך לאלכסנדריה את משפחת דה-פאס. אותו שגשוג משך לעיר את משפחת ירושלמי, משפחתה של הסבתא דונה ירושלמי. המשפחה חיה במשך כמה דורות בסמירנה, טורקיה, לימים איזמיר. רוב תושביה היהודים של סמירנה היו ממגורשי ספרד.

חיי הקהילה היהודית בעיר תססו ופרחו, ובשנת 1900 נבנה בית הכנסת בית-אל, הנחשב לאחד הגדולים בטורקיה. בסוף המאה התשע-עשרה החלו הצרות. היהודים הואשמו בעלילת דם. ב-1901, שנים ספורות לפני שמשפחת ירושלמי עזבה את איזמיר בדרכה לאלכסנדריה, איימו כנופיות פורעים להסתער ולפגוע בקהילה היהודית. בשנת 1908, בשל הסכנות, החליטו אבי המשפחה יעקב ירושלמי ורעייתו שרה לעזוב את סמירנה. לקחו עמם את הילדים הקטנים - אַלבֶּר, מוֹאיז, רַפאֵל, והתינוקת דוֹנה בת השנתיים - ועברו לחיות באלכסנדריה.

שנים לאחר מכן נולדו הוריו של יעקב - אביו שלום ב-1921 ואמו פורטינה בשנת 1926. שם, באלכסנדריה, פגש שלום צבאן את פורטינה, בתם של מרקו כהן ורעייתו דונה ירושלמי. חתונתם של שלום ופורטינה נערכה בבית הכנסת המרכזי אליהו הנביא, מבנה ענקי שהכיל מאות מקומות ונחשב באותן שנים לגדול בית הכנסת במזרח התיכון. מדרגות שיש רחבות וצחורות הובילו אל רחבת כניסה מבעד גדר אבן מסוגננת. מנורות בעלות שבעה קנים הוסיפו אור על הנוגה הרך, שחדר בעד חלונות הוויטראז' הגדולים. עמודי ענק ותקרות גבוהות שיוו למקום אווירה של קתדרלה אירופית, אך קשתות האבן ריככו את המראה והוסיפו לו חן מזרחי. לוחיות פליז קטנות, שהוצמדו למשענות המושבים, נשאו את שמות כל הגברים בקהילה. מקומם של בני משפחת צבאן לא נפקד.

היו אלו שנות הפריחה, תור הזהב של יהודי מצרים. ההתיישבות היהודית במצרים החלה כבר בימי בית ראשון. שגשוג של ממש ידעה הקהילה היהודית במאה התשע-עשרה, כאשר בריטניה וצרפת החלו לחדור לארץ, במיוחד אחרי סיום הפרויקט של תעלת סואץ. כפי שבעבר נודע ליהודים יתרון בשל היותם יודעי קרוא וכתוב, צץ ועלה יתרון חשוב אחר. היהודים הם אלו שיכלו לגשר בין התרבות המערבית והתרבות המצרית. הם הכירו היטב את מנהגיהן של אותן שתי תרבויות, וניהלו קשרי מסחר מסועפים אלו עם אלו. מדי פעם הגיעו משפחות מאירופה למצרים והתיישבו בה. במקביל יצאו משפחות לכיוונה של אירופה. היה זה אך טבעי כי אנשים מרכזיים בקהילה ישמשו שגרירים, מתווכים בתהליך משמעותי זה.

שגשוגה של הקהילה התבטא היטב גם בפן הכלכלי שלה. מהרובע העתיק אל-איסמעיליה עברו יהודים להתגורר במרכז המודרני של קהיר - שם הוקם בשנת 1905 בית הכנסת שער השמים, שעם השנים הפך להיות בית הכנסת המרכזי של הקהילה היהודית בבירה המצרית. עם השנים, ובמקביל לגידולה של הקהילה, הוקמו בערים השונות בתי-ספר יהודיים. לקראת שנת 1948 מנתה כנראה הקהילה - בכל עריה של מצרים - כשמונים אלף נפש. כמו באירופה שלפני מלחמת העולם השנייה, נראה מצבם של היהודים יציב ואיתן. דבר לא איים על אופק חייהם. העובדה שהממשל היה זקוק להם, לאנשי המפתח שבהם, חיזק בהם את ביטחונם. היחסים עם שכניהם היו טובים. באותן שנים נדמה היה, שהם אינם יכולים לבקש לעצמם תנאי חיים טובים יותר.

שנים חלפו. בשנת 1948 פרצה בישראל מלחמת השחרור ובמקביל, במצרים, נעצרו יהודים, רכוש הוחרם, והתרבו התקריות האלימות. בתחילת שנת 49' סיפר דוד ברוכאל לגיסו שלום צבאן, כי כוחות הביטחון עומדים לעוצרו על פעילות ציונית. האב פעל במהירות. בשל היות בני המשפחה בעלי דרכון איטלקי, קיבלו אישורי יציאה דחופים ועזבו במהירות את אלכסנדריה לכיוון איטליה.

נגזר עליהם להשאיר את שורשיהם מאחור. בכל זאת, חשו שגורלם שפר עליהם. בשל יהדותם לא יכלו להוציא את רכושם ממצרים, אך האזרחות האיטלקית שירש שלום מאמו, ג'ני דה-פאס, אפשרה להם יציאה מהירה וקלה. במאי 1949 הגיעו לאיטליה. חודש לאחר מכן, באונייה "אבצייה", יצאו לכיוון נמל חיפה.

בני המשפחה לא ידעו זאת, אבל ימים ספורים קודם לכן הונהג בארץ משטר צנע חמור. המדינה הצעירה, שהתקשתה להתמודד עם גלי העלייה המאסיביים - אלו שבתוך שנים אחדות עתידים לשלש את האוכלוסייה - החליטה להדק את החגורה. המטרה: לחסוך מדי שנה סכום של 18 מיליון לירות ולהוריד בצורה משמעותית את רמת החיים על מנת לפקח על ההוצאות האישיות. תושביה של המדינה בת השנה, כמו גם העולים החדשים, עתידים לקבל תלושים אישיים לביגוד, מזון, כלי בית, ריהוט וכדומה. הארץ כולה לבשה מדי "אתא" אחידים, למדה להסתפק במועט.

אבל גם אז לא שבתו בה החיים, שמחת היצירה, חיי המסחר והכלכלה. בחודש שבו הגיעו בני משפחת צבאן ארצה, הציע מלון פנורמה החיפאי, טלפון 3319, "חדרים יפים, בכל חדר מים וטלפון, בר, ריקודים כל ערב". לאלו שהממון מצוי בידם, הציעה סוכנות תיווך חצי דונם אדמה, לבנייה, במחיר של אלף וחמש מאות לירות.

הספקוּלַנטים חגגו גם אז, ואלו שלא היה בידם ממון יצאו לבתי הקפה ולבתי הקולנוע. בסתיו 1949 הגיע הסרט "ז'אן דארק" לחיפה, ובמודעות בעיתונים נכתב: "הצגת הבכורה בישראל, לסרט התקומה שאין למעלה הימנו - ז'אן דארק (העלמה מאורליאנס). מוצג בשלל צבעים, בכיכובה של השחקנית השבדית הדגולה, אינגריד ברגמן ובהפקתו של ויקטור פלמינג. ההצגה תיערך במוצאי שבת, בקולנוע המשוכלל ביותר בארצנו, מאי חיפה".

אבל מעל הכול, ריחף בארץ משטר הצנע. פשטות על גבול הסגפנות. בני משפחת צבאן מצאו עצמם מופתעים. המציאות היתה שונה בתכלית ממה שתיארו לעצמם. אחרי הליכי קליטה בנמל חיפה הועלתה המשפחה, ביחד עם משפחות נוספות, על משאית שיצאה דרומה. יעקב בן הארבע הביט בעיניים כלות בנוף המתחלף. חוף הים מימין דמה לחופה של אלכסנדריה, אך ההר שהתנשא משמאל היה ההר הראשון שראה בחייו. המשאית פנתה מזרחה, אל כביש צר שמשני צדיו פרדסים ושדות. אחרי נסיעה של כשעה עצרה בשוליו של מחנה אוהלים, בבית ליד שליד נתניה.

הנהג יצא ופתח את הדופן האחורית של ארגז המשאית.

"הגענו."

"מה זה כאן?" שאלה פורטינה.

"מעברה."

"ואיפה נגור?"

הנהג הצביע על קבוצה של אוהלים ריקים. פורטינה אימצה אל חזהּ את יעקב ואת שני אחיו הצעירים - מרדכי וז'נט.

"מה פתאום לגור באוהל, עם שלושה ילדים קטנים?"

"אין מקום אחר."

"לא חשוב. אני באוהל לא גרה."

"גברת," קולו של הנהג לבש נימה של שכנוע, "זה רק לבינתיים. ארבעה-חמישה ימים - ותקבלו בית."

לאט, בצעד מהסס, ירדו פורטינה ושלום מן המשאית ובוססו בחול אל האוהל שהוקצה להם. על כמה מרצפות בטון ניצבו מיטות ברזל עם מזרנים דקים ושמיכות צבאיות. את הערב עשו כשהם חבוקים, מקשיבים לשריקת הרוח וליללות התנים בפרדסים. למחרת יצאה פורטינה לחפש אוכל ומשקה למשפחתה. במשרד המעברה קיבלה חבילת מזון. מים מצאה בברזייה ארוכה ודולפת. מאוחר יותר תגלה שאותה ברזייה משמשת גם לשטיפת כלים, לרחצה ולכביסה.

בית ליד לא היה סתם מחנה אוהלים. היתה זו מעברה, אחת משבע המעברות הגדולות בארץ באותה תקופה. את הרעיון הגה לוי אשכול. בעשור הראשון להקמתה של המדינה זרמו אליה 900 אלף עולים. בית-ליד לא היה אלא מחנה בריטי שהוקם בשנת 1941, בצל האיום של פלישת הגרמנים לארץ. בשנת 1948 עזבו הבריטים את הארץ והבסיס הצבאי ננטש. בשיאה הכילה המעברה 14 אלף עולים חדשים. היתרון: העולים החדשים לא נותרו בחוסר כול. ניתן להם מחסה ארעי בדמות אוהלים, "בָּדוֹנים", פחונים או צריפים. כמו כן חולקו במקום ארוחות ומצרכי מזון. החסרונות: תנאי החיים במקום היו קשים, כולל תנאים היגייניים. בחורף היו העולים חשופים לקור ולגשם, במיוחד כאשר האוהלים עפו ברוחות העזות. בקיץ הִכה בהם החום. האחראים והעובדים במחנה עשו כל שביכולתם, אבל היו בהם גם שנהגו בעולים באופן מחפיר.

החודשים חלפו בזה אחר זה. החורף החל והמשפחה עדיין דרה באוהל, שמרצפות הבטון שלו טבעו בבוץ. הרוחות טלטלו את יריעותיו ואיימו לקורען. בעיצומם של הגשמים הגיעה המשאית שוב אל מחנה האוהלים. הפעם, במקום עולים, הביאה לוחות עץ ופחים. בתוך כמה ימים הוקמה במקום שורה של צריפים. אחד מהם נמסר למשפחת צבאן. לא היה זה מקרה. במשך שבועות התלוננה פורטינה על יללות התנים, על הקשיים באוהל, על הסכנה הנשקפת לילדיה מתנים המגיעים בלילה עד לפתח האוהל. ועתה ניתן להם צריף בן חדר גדול, שחולק לשתי משפחות. השירותים, המקלחת, כביסה וברזי מים נמצאו אמנם כולם מחוץ לצריף, אך עתה לפחות נמתח גג מעל ראשם.

למזלם, היה שלום צבאן איש בעל תושייה. מדי יום היה עושה דרכו לנתניה כדי למצוא עבודה, להביא כסף, לאפשר למשפחתו להתקיים. במקביל חיפש ללא הרף אחר מקום מגורים טוב יותר. מאמציו נשאו פרי. שנה אחר כך עברה המשפחה לגב-ים, שתקרא בעתיד קריית ים ג'. משם עברו לשיכון צבא קבע בקריית ים ב'. גם תנאי עבודתו של שלום השתפרו. אחרי שנים אחדות בעבודות בנייה, עבר למפעל "דשנים", שם התקדם עד שהפך לאחראי על מתקן אמוניה.

קריית ים הוקמה עשר שנים קודם לכן. אחרי מלחמת העולם השנייה אוכלסה על ידי משוחררי הבריגדה והצבא הבריטי ובידי זוגות שעלו לארץ מאירופה. הגרעין הראשוני מנה שישים משפחות. אט-אט הלך היישוב וגדל. בסוף שנות הארבעים הוקם סמוך לחוף הים קפה קזינו, שהפך מרכז ל"בלייני" היישוב. משפחה שעלתה ממצרים השקיעה את כספה בבניית מלון, מיאמי שמו, ובו שבעה-עשר חדרים הצופים אל נופו של הים. כמו כן הוקמו ביישוב מאפייה ומפעל קטן לקרח - שם עבדו יעקב וחבריו, מדי פעם, בפריקה של ארגזי דגים קפואים. בימים שבהם מקררים טרם היו, נדרשו בלוקים של קרח מדי יומיים או שלושה על מנת לקרר את מצרכי המזון.

בתחילת שנות החמישים ידע היישוב עדנה. עם התגברותו של גל העלייה, חיפשו פרנסי היישוב אחרי מקומות בעלי קרקעות ושטחים פנויים. קריית ים, הסמוכה למפעלי המפרץ, סומנה כמקום מתאים. היישוב הפך לכור היתוך. מצד אחד עולים מתימן, בעיקר מאזור צנעא ודמאר, ומצד שני משפחות של ניצולי שואה מאירופה. אלו היו סוחרים ובעלי מלאכה, והם תרמו מאוד להתפתחותו ולשגשוגו של היישוב.

באותה תקופה הגיעו לקריית ים עולים מתימן וכן ניצולי שואה ופליטי מלחמת העולם השנייה מאירופה. הם שוכנו בשכונה ג'. העולים מתימן הקימו בתי כנסת בשכונה ואף תרמו רבות לפיתוח היישוב. העולים מאירופה הגיעו בעיקר מפולין ומרומניה. היו ביניהם בעלי מלאכה ומסחר, שתרמו אף הם לפיתוח היישוב. אלו, ועמם התושבים הוותיקים יותר, יכלו לצפות בסרטים בשני בתי הקולנוע שנפתחו בקריה - "נוף הקריות" של משפחת קובי, בקריית ים ג', שלימים הפך בית קולנוע של ממש, ו"ניצן" בקריית ים ב'.

לא רק בקריית ים רחשו חיים חדשים. אזור המפרץ שקק פעילות. מפעלים חדשים נחנכו ונערכו לענות על צרכיה של הארץ הנבנית: מפעל "דשנים", שנועד לספק את הביקוש הגובר למזון ולתוצרת חקלאית; "קריית הפלדה", שתוכננה להזרים חומרי גלם למפעלי התעשייה הכבדה; מפעל "קייזר-פרייזר" להרכבת מכוניות, ורבים אחרים. בד בבד נולדו סכסוכי עבודה ראשונים: בפברואר 1949 פתחו פועלי "אתא" בשביתה ודרשו קיצור שבוע העבודה ותנאים סוציאליים. דרישותיהם נענו. ביוני 1951 פרצה שביתת הימאים: רב-החובל נמרוד אשל, בראש קבוצת פעילים, תבע שיפור בתנאי עבודת הימאים.

העיניים היו נשואות אל יוסף אלמוגי, שהיה אחד מראשי סניף מפא"י בעיר. האם גם הפעם ייעתרו השלטונות לדרישות השובתים? תגובתו של אלמוגי היתה חד-משמעית. "יו, ברעכן" (ביידיש: כן, לשבור). בגיבויו של ראש העיר הטרי של חיפה, אבא חושי, הצטוו "פלוגות הפועל", קבוצות גברתנים שהתאמנו במסגרת ארגון הספורט של מפא"י, לפרוץ לנמל ולסלק את משמרות השובתים שמנעו את הפעלתו. השביתה נשברה.

במקביל למאורעות הדרמטיים חלו שינויים הדרגתיים במרקם החיים של חיפה וסביבותיה. בהדר הכרמל נחנך מוזיאון עירוני ונפתח בית קולנוע, "עצמון" שמו, שיהפוך למוסד מרכזי בחיי העיר. באזור המפרץ נולד שדה תעופה. ביום העצמאות של שנת 1953 נערך ברחובות עיר הכרמל מצעד צה"ל. במקביל, בפני אלפי צופים נלהבים, נערך מפגן שיט מרשים של חיל הים הצעיר.

בתוך כל אותן התרחשויות, חיה משפחת צבאן את חיי היום-יום שלה. שלום מצא עבודה בבניין. פורטינה החלה בהפיכת הדירה הקטנה למקום שנעים לגור בו. הדירה היתה עדיין רחוקה בגודלה ובאיכותה מהדירה שבה חיו באלכסנדריה, אך היא העניקה להם גג, מחסה, והיתה רק שלהם.

קריית ים היתה מבודדת מן העולם במרחבים של דיונות זהובות - שאותן ניסו פרנסי היישוב לחסום, באמצעות שתילה של שיחים ועצים מתאימים. הכבישים היו מעטים, מדרכות טרם נסללו והחול פלש אל הבתים, הנעליים, השיער. המבוגרים לחמו בו, אך ילדי השכונה - וביניהם שלום אולמן, אלי טוביאנה, שמואל נחמיאס, ניסן פישמן, ויקטור זיונץ, אהרון קדוש, דוד ג'יימס וברוך מאיר - ראו בו חבר למשחקיהם. הם חפרו בדיונות מנהרות ששימשו אותם למשחקי הרפתקאות, שיחקו כדורגל-חול כשהרגליים שוקעות עד לקרסוליים.

אחרי הלימודים ניהלו מלחמות עפיפונים ובערב - משחקים של א"ש לילה, כשהבנים מפקדים על הבנות. פה ושם יצאו לסיורים בוטניים עם המורה הקשישה לחקלאות, שנאלצה להסתפק בצמחייה הדלה שהחול צימח: רותם, אשל ומעט טַיוּן דביק. אחרי הגשם העניקו להם הדיונות - שהתקשו מעט - תענוג מיוחד: הילדים גררו לראשיהן אופניים, וגלשו למטה באומץ.

והיה הים - גדול, כחול ופראי - מושא פחד להורים, מקור קסם לילדים.

הם היו נוהרים אליו בכל רגע פנוי, כאילו היה חלון ראווה לעולם הגדול.

מימין רבצה עכו, גוש אפור על שפת המים, משמאל הכרמל ונמל חיפה, ובתווך - אוניות גדולות, ממתינות במפרץ לקראת כניסתן לנמל.

אבל את ההפתעות האמיתיות הביאו הסערות: תִלים של קרשים, קרעי רשתות וארגזים ריקים שנערמו על החוף, וביניהם לפעמים דרישות שלום ממקומות רחוקים. הבקבוקים היו מבחינת אוצר של ממש. בכל פעם שנמצא בקבוק שצורתו שונה, זינק הדמיון לרקיע. תמיד היתה תקווה למצוא בו פתק מימאי שספינתו נטרפה ואילו הוא נסחף לאי שומם. ואולי יש בו פתק מנסיכה יפהפייה, הכלואה במגדל ומשוועת לעזרה...

אבל ברוב הימים בילו הנערים במשחקי רחוב, בכדורגל, בדיג ובציד סרטנים.

הם נתנו יד לדייגים במשיכת רשתות, ובערבים הדליקו מדורות וצלו דגים על גחלים. הם לימדו עצמם לשחות ולצד סגנונות שחייה מקובלים, פיתחו סגנונות משלהם, לפעמים משונים קצת, שסייעו להיאבק בזרמים סוחפים. לעתים יצאו חבריו של יעקב לשחות למרחקים, מתחרים זה בזה במי יאחז ראשון הפחד ויציע להסתובב ולחזור אל החוף.

השיבה הביתה מן הים היתה רצופה ייסורים. בגדי הים, העשויים מצמר, התחככו בעור ירכיהם עד שנאלצו להתקדם בפישוק רגליים, מקפצים מרגל אל רגל בחול הלוהט.

שחייה לא היתה ענף ספורט יחיד, שהעסיק את ילדי השכונה החדשה. היו גם אחרים, והם הצריכו יכולת אלתור והרבה דמיון. כך, למשל, ערכו מלחמות עפיפונים, שלזנבותיהם נקשרו סכיני גילוח. המנצח היה זה שהצליח לחתוך את חוט העפיפון המתחרה, גרם לו לצנוח בין החולות.

והיו משחקים אחרים. יעקב עדיין זוכר משחקי שחמט ארוכים בביתו של חברו לשכונה, אברהם שטיינברג - שבשנת 1999 יזכה בפרס ישראל לרפואה. או משחקי כדורסל, שהתנהלו בין שני עמודים גנובים של "תחום שבת". רק כשיגיעו לגיל עשר יזכו הנערים למגרש כדורסל של ממש, עם ריבוד של אספלט ועמודי סל תקניים, בצמוד לבית ההסתדרות. חלק מהם הפכו לשחקנים בקבוצת הפועל קריית ים.

כשהיה בן שש החל ז'קו, שעתה נקרא יענק'לה, ללמוד בבית הספר הממלכתי שלעתיד ייקרא "זבולון". שנה קודם לכן בילה בגן הילדים של הגננת טובה. הימים היו ימי תחילת שנות החמישים, שנות הצנע. בידודו של המקום, או אולי השוויון שהכתיבה דלות המשאבים, היו משותפים לכל המשפחות והפכו את קבוצת הילדים לחברה מלוכדת, שבה כל אחד מכיר את חברו לִפני ולפנים, ללא העמדת פנים.

לימים, התברר כי המחזור הראשון של בית הספר שבו למד יעקב ייחודי מאוד, והוציא מתוכו מומחי מחשבים, מנהלי חברות, רופאים מנהלי מחלקות ובכירים בתחום העסקים והחברות הביו-רפואיות. עם החבורה נמנו גם דמויות שילכו יחדיו במשך חמישים שנה: עזרא עוזיאל, שמואל רוטבליט, ויקטור דדון, שלמה טורם, ויקטור טל, פרץ קורמנדל, יוסי ליבה, קלוד ברנס ומנחם פסטרנק.

על אותם ימים רחוקים מספרת לילי מורד, לימים צ'יצ'יק, אחת מבנות הכיתה: "הייתי בת ארבע כשעלינו מעיראק. קריית ים היתה המקום הראשון שבו גרנו, אחרי המעברה. כשהגענו, היתה הקריה מלאה בבתים משותפים, בלוקים, שנראו אותו דבר. ברחובות עוד לא נסללו מדרכות, והכול סביבנו היה רק חול וחול, מלא דיונות כיפיות שעליהן התגלגלנו בלי הכרה. החברים החדשים שלי, שאותם פגשתי לראשונה בגן הילדים, היו זרים ומוזרים. מכל קצווי תבל נקבצו ובאו - ממרוקו, מפולין, ממצרים, מהונגריה, מבולגריה - ומאיפה לא?

"המורים שלנו לימדו מכל הלב. אני מזכירה כאן את המורה כרמלה בכיתה א'; המורה שושנה בכיתה ב'; המורה תמר מקריית חיים בכיתה ב'; המורה לוי לימד בכיתה ג', שכן באותן שנים לימדו מורים גברים; בכיתות ד'-ה' לימדה אותנו המורה המקסימה תמר, ובכיתות ו'-ז' חינך אותנו המורה ליפמן. כמובן, התחלנו ללמוד אנגלית עם מורה קשוח ומצוין, ובסוף היסודי חנכנו את בית הספר החדש 'זבולון'.

"התנאים היו קשים. לא פעם נאלצנו ללמוד במשמרת שנייה, בגלל מחסור במורים. למרות תנאי הפתיחה הדי-עלובים, הרי שההמשך היה טוב בהרבה ותוצאות החינוך לא היו גרועות. למזלנו, היתה לנו כיתה מאוד מוצלחת ומורים טובים ומשקיעים שבזכותם הצלחנו.

"העולם של אז היה פשוט. האמצעים של הורינו לא הספיקו לממן לנו בילויים.

"הבילויים העיקריים שלנו הסתכמו בשיטוטים ברחובות, ברכיבה על אופניים, ברביצה על חוף הים המשגע, במסיבות כיתה ובמסיבות ימי הולדת ובר-מצווה. מבר-המצווה של יעקב אני זוכרת אטרקציה - קוסם של ממש... יעקב עצמו עשה לפני שנים קסם נוסף, כשהצליח לאסוף את בוגרי הכיתה, אבל זה סיפור בפני עצמו.

"מה אני זוכרת מיעקב? ילד שמח ומשמח, תלמיד לא רע, דעתן ובלגניסט לא קטן. למרות גילו הצעיר, היתה לו כבר אז יכולת לראות למרחוק, לזהות מטרה וללכת איתה. אני יודעת שדרושות הרבה אופטימיות ועקשנות ללכת עם החלום, גם כשיש מכשולים בדרך. ליעקב יש את זה."

מְספר עזרא עוזיאל, לימים דמות מפתח בעולם התרופות והביו-טכנולוגיה הישראלי: "יום אחד, כשהבנות הרגיזו אותנו, החלטנו - הבנים - לבנות תותח במועדון הטכני. התותח הורכב מגוף של צינור מתכת שבסופו קליע מעץ. הצינור מולא בראשי גפרורים וכוּון לעבר ביתה של רותי קורץ, מלכת הכיתה. אינני זוכר אם היה זה יום גשם, או שהתכנון לא היה טוב. כך או כך, התותח לא פעל ומלכת הכיתה ניצלה.

"אהבנו גם לשחק כדורסל. בגיל אחת-עשרה עוד לא היה לנו מגרש ולכן אלתרנו סל מעמוד עץ של 'תחום שבת' שפירקנו. המועצה הדתית התלוננה. המשטרה הגיעה, איימה עלינו שאם נוריד עמודים נוספים יפתחו נגדנו תיק במשטרה. האיום הזה עבד. כשהחלטנו שעלינו להקים מגרש כדורגל, עשינו זאת הרחק מהבתים. יישרנו דיונה של חול בצד המזרחי של קריית ים, ליד הגדר של המחנה הצבאי 'כורדני'. אחרי שסיימנו את הקמת המגרש, הלכנו לפשוט על גינות ועצי פרי בקריית שמואל וקריית מוצקין - שם היו עצי תות, גויאבות ורימון. נהגנו לעשות מבחני אומץ: מי יברח אחרון, כשבעל הבית מתחיל לרדוף אחרינו.

"כל זה היה בקיץ. בחורף היינו הולכים עד לגבעת הכלניות שליד קיבוץ אפק, מקיפים את המחנה הצבאי 'כורדני'. אז, בשנות החמישים, לפני שידענו מהם פרחים מוגנים, יכולנו לקטוף כלניות כאוות נפשנו."

בסתיו של אותה שנה נכונה להם הרפתקה נוספת. כוחות צה"ל פלשו לחצי האי סיני ופתחו בכך את מבצע קדש (מבצע סיני). על מה שחוו תושבי חיפה ממשיך עוזיאל ומספר: "בסוף חודש אוקטובר של שנת 1956, בזמן מבצע סיני, התקרבה לחיפה המשחתת המצרית 'איברהים-אל-אוול' והחלה להפגיז את הנמל. אוניות חיל הים ומטוסי חיל האוויר פגעו בה. היא נכנעה. הדי הפגזים נשמעו בקריית ים במשך שעות הלילה. בבוקר ברחנו מהכיתה ועמדנו על דיונה ליד הים, כדי לראות את אוניית האויב עוגנת במפרץ, נוטה על צדה.

"גם אחרי המלחמה היה לנו מעניין. אחרי שנגמרו הקרבות, הובאו למחנה 'כורדני' טנקי שלל מצרִיים, טי-34, מתוצרת סובייטית. הטנקים הגיעו על גבי קרונות של רכבת משא. שכבנו לאורך הגדר וצפינו בטנקים בהסתר, כיוון שהיו שלטים 'שטח צבאי - אסור לצלם'."

החודשים חולפים עוברים. בחודש מרס של שנת 1957 נכנע דוד בן-גוריון לנשיא ארצות הברית, אייזנהאואר, ופוקד להסיג את כוחות צה"ל מחצי האי סיני. ארבעה חודשים בלבד שהה צה"ל בסיני ומנחם בגין רותח. תנועת חרות מפרסמת בעיתון ידיעה, ובה נכתב: "בני המולדת! הפגינו בהמוניכם נגד אסון הכניעה של ממשלת בן-גוריון. היום, בשעה שש בערב כיכר מוגרבי, ישא את דברו מר מנחם בגין".

בתל אביב אולי סוערות הרוחות, אבל בקריית ים ממשיכים החיים בשגרתם. הילדים בגרו והפכו לנערים. סוג הבילויים השתנה. מתאר עוזיאל: "באותה תקופה התחלנו להגיע למועדון הטכני. זו היתה מסגרת מאורגנת ראשונה, שהפעילה אותנו בשעות אחר הצהריים. למדנו לעבוד בעץ ובמתכת ועשינו סירות מפרש, שאיתן השתתפנו בתחרויות מרוץ סירות שנערך בקישון. ההנחה של המוסדות וראשי החינוך בקריה היתה, כנראה, שילדי גב-ים צריכים ללמוד מקצוע, כי ליותר מזה אין להם סיכוי להגיע."

באמצע שנות החמישים, עשור בלבד אחרי שתמה השואה, קריית ים היא ערב-רב של גלויות. כור היתוך ישראלי במלוא מובן המילה. כאן לא תמצאו כמעט צברים. הילדים כולם עולים חדשים, חלקם ממשפחות ניצולות שואה וחלק אחר מיוצאי ארצות ערב.

רוב המשפחות מעוטות יכולת ועם זאת, שנים אלו זכורות להן כשנים טובות.

ילדות טובה ומאושרת, למרות הדלות הפיזית והתנאים הקשים. ארבעים תלמידים היו בכיתה, "ואיכשהו זה נראה בסדר גמור." נכון, המורים השתלטו לעתים על הכיתה בכוח הזרוע, ומדי פעם ניחתה סטירה על פרצופו של תלמיד זה או אחר. ההורים של אז סירבו להתרגש. התגובה האופיינית: "נו, כנראה זה ממש הגיע לך."

מחוץ לבית הספר, הולכת ומתגבשת חבורה של נערים ונערות. הם מבלים את זמנם בחוף הים, במגרשי משחקים או בבתים מרווחים יותר, כמו ביתה של צביה שבתאי, שם הם רובצים שעות במרפסת הגדולה. במקביל מקימים הבנים קבוצת כדורגל בשם "מצדה", והבנות - באדיבותן - מתגייסות כדי לרקום להם את סמל הקבוצה. כשהם משחקים כדורגל או משתתפים בסדנאות לנגרות, הבנות עוסקות ברקמה ובתפירה. את הסמל לחולצתו של יעקב רקמה ברכה אוני.

יום אחד מתעוררת בעיה: ברכה אוני אומרת כי לא תשתתף יותר בקבוצת היצירה של הבנות. רקמה ותפירה לא באות בחשבון. היא רוצה להשתתף בקבוצת החותרים בסירות. המדריכים מתנגדים, אביה של ברכה מתערב, ואחרי דין ודברים עוברת הנערה לקבוצת הבנים ואף בונה לתפארת סירה מעץ.

ומעבר לכל אלו, ממשיך עוזיאל, "הרבינו לרכוב על אופניים. באחת השבתות הגענו לקיבוץ אפק ומשם - לחוף גשר הזיו. היה שם קטע ים שקט מאוד וכולנו נכנסנו למים לשחות. ברכה, שלא ידעה לשחות, כמעט וטבעה, אבל היה לה מזל."

עזרא עוזיאל היה שחיין טוב. הוא הבחין בה ובמהירות משך אותה החוצה. "האמת? עד היום ברכה לא שוחה ממש טוב..."

התמהיל החברתי שלהם מתעשר בשנת 1956. באותה שנה מגיעים לארץ גלי עלייה מרוסיה ומפולין, זו המכונה "עליית גומולקה", שבמסגרתה הגיעו ארצה 35 אלף יהודים. לחבר'ה בקריית ים מצטרפים מרים יופה, מולה רוטבליט ואליעזר סרגייביץ - המכונה לייזר. הם מתערים במהירות בקבוצה והופכים להיות חלק בלתי-נפרד מהכיתה. לייזר מנגן באקורדיון והופך את המסיבות לאטרקטיביות יותר. מרים יופה הופכת למקובלת בין הבנות, ומולה, לאהובן של הנערות.

באותן שנים מתחיל יעקב לשחק כרכז בקבוצת הכדורסל של הפועל קריית ים, אך עדיין אינו נמנה עם החמישייה הפותחת. הבחירה ב"הפועל" אינה אידיאולוגית. זוהי פשוט הקבוצה היחידה הפועלת באותן שכונות נידחות, בעוד "מכבי" מתמקדת בעיר המבוססת יותר - חיפה.

החיים התנהלו ברחובות, ששימשו מפלט מן המגורים הצפופים. יעקב, שני אחיו ושתי אחיותיו התגוררו ביחד עם אביו ואמו בדירה בת שלושה חדרים.

שיעורי הבית הוכנו בחופזה והלימודים לא היו עניין מרכזי. בכל זאת, הצליח הילד לשמור על רמת לימודים סבירה. הוא נחשב לתלמיד בינוני, אך את מה שהחסיר בלימודים בבית הספר השלים בלימוד עצמי. כך יכול היה להשתתף בחידוני ידע ובאליפויות שחמט, שנערכו בבית ההסתדרות שבקריית ים. מאותן תחרויות שב הביתה והוא עמוס פרסים - ספרים, תעודות, ואפילו מדליית זהב באליפות נערים בשחמט.

שנתיים-שלוש חולפות. מסיבת הסיום של כיתה ח' מגיעה. ברכה נבחרת לקרוא את דבר הכיתה. לכבוד האירוע שולחים לה קרובי משפחה מאמריקה מתנה יקרת ערך: שמלת סאטן תכולה וז'קט קטן, מעוטר צווארון פרווה. יעקב ומשה בלזם - שייהרג במלחמת ששת הימים - מופיעים כאורחים בבית מרזח, שרים את השיר: "עז או תיש, עז או תיש, מה מן השניים יש, שמעון אלי המסכן, לא ידע ולא פילל, מה עשה לו בפונדק, בן הדוד באמצע ליל." בולטים בהצגה - רבקה נחמיאס, יוסי לייבה ושלמה טורם.

בכיתה ח' נִבעה סדק ראשון במרקם החברתי של הקבוצה. בנות המחזור חשות שהבנים "קטנים" עליהן ומתחילות ליצור קשרים עם נערים בוגרים יותר, תלמידי בית ספר תיכון. הבנים, בלית ברירה או בדרך הטבע, פונים לחזר אחר בנות צעירות יותר. זירת החיזורים עוברת להתכנסויות שנקראו "מסיבות סלוניות" - מסיבות ריקודים לצלילי פטפון, שבהן הוענקה עדיפות לריקודי "סלואו" צמודים.

השירים החביבים ביותר על משתתפי המסיבות הללו הם שיריהם של פול אנקה והפלטרס, שלקולותיהם פרחו אהבות ראשונות. את בנות הכיתה - רותי קורץ, לילי מורד, ברכה אוני, צביה שבתאי, ליאורה רובינזון, שרה אשכנזי, שושנה פודוצינסקי, חוה ולדנר, ציפורה זילברשטיין, רבקה נחמיאס וחנה פרידמן - החליפו הבנות הצעירות יותר: יפה בלאו, יהודית הרשקוביץ, אביבה ברגנר, סוזי ורינה ראדק.

יעקב מגלה עניין בבנות, במיוחד בצביה, אבל איננו מגלה להן את לבו. הן אינן מייחסות לנוכחותו כל משמעות. לדידן, יעקב הוא ילד ביישן, חבר למסיבות ולבילויי ערב על דשא גן הזיכרון, מול מגרש הכדורסל החדש. באותו מגרש "נשחטו" בכל לילה אבטיחים, שנגנבו או נקנו בסככות שליד השוק. בין נגיסה באבטיח והצקה לזוגות מתבודדים, הועלו רכילויות, סופרו צ'יזבטים והושמעו שיריו של הזמיר הכיתתי - ציון צדוק, מי שיהיה שנים אחר כך הכוכב של "צמד דרום".

כל זאת בימי חול. בשבתות היו יעקב וחבריו צועדים ברגל מקריית ים לאצטדיון בקריית חיים, מטפסים על הגדר ומתפלחים פנימה לצפות במשחקים בין הפועל חיפה והפועל קריית חיים. עשרים וחמש שנים מאוחר יותר יגיע יעקב אל אותו מגרש, כחבר הנהלת קבוצת הכדורגל של הפועל חיפה, ואחר-כך גם של קבוצת הכדורסל.

לפעמים, כשהכסף היה מצוי בכיסים, הלכו הילדים ל"קולנוע של קובי".

היה זה מבנה בלוקים עירום עם גג פח, כיסאות עץ רעועים, יציע ומזנון דל. הוצגו בו מחזות זמר, מערבונים, סרטי מלחמה וסרטי פעולה על שודדים, מוסקטרים ופיראטים. התרגום נרשם בכתב יד, לא קריא במיוחד, והופיע על רצועת נייר שהוקרנה בצד המסך. הנער שמוּנה לסובב את פס התרגום לא שלט באנגלית, וכך פיגר התרגום או הקדים את עלילת הסרט. או אז היו עולות באולם קריאות, שריקות וקללות שקראו אותו לסדר.

לפעמים היה הסרט נקרע והחשמל נפסק. מתנדבים ובעלי כישרונות מקרב הקהל היו עולים לבמה הקטנה ומשעשעים את הנוכחים בהופעות מאולתרות. עם הגעתם של סרטי ה"סינמסקופ" רחבי המסך לארץ, גלשה התמונה שעל המסך אל קירות "הקולנוע של קובי". למשך שעה וחצי קסומות חשו היושבים באולם העלוב שהם מצויים בלבם של אתרים אחרים, רחוקים וצבעוניים.

הסרטים הביאו אל עולמם של יענק'לה וחבריו דמויות שהיו גדולות בהרבה מן החיים בשכונה החולית: ריטה הייוורת, סופיה לורן, בריז'יט ברדו, גרגורי פק, רוק הדסון, ג'ון ויין, גרי קופר, מרילין מונרו...

דמויות מרתקות נמצאו גם באולם הקולנוע עצמו: נעמי התימנייה, שמעולם לא החמיצה ולוּ סרט אחד, ורוחל'ה המשוגעת, שבמהלכם של מאות סרטים ישבה וסרגה ללא לאות סוודר אין-סופי. מחיר הכרטיס היה ארבעה-עשר גרוש וחצי, ההורים העניקו לילדיהם חמישה-עשר גרוש. העודף, חצי גרוש נייר עם ציור של מגן דוד אדום עליו, שימש לקניית ממתק במזנון.

חלק מהסרטים יועדו לבני שש-עשרה ומעלה, אך כבר בגיל ארבע-עשרה מצאו הנערים דרכים להתחזות לבוגרים יותר, והרחיבו בכך את ידיעותיהם על עובדות החיים.

שנת 1962 בפתח. המלחמה הקרה תופסת תאוצה. הסובייטים מחליטים למתוח את הקו. הם מציבים טילים בקובה, מול חופי ארצות הברית. האמריקנים בדילמה: האם לוותר, או להציב גבול ברור ולהסתכן בפתיחתה של מלחמה עולמית חדשה? הנשיא הצעיר קנדי איננו נרתע. הוא מטיל הסגר ימי על קובה. ארבע מאות ספינות מלחמה אמריקניות מכתרות את האי, ואנשיהן נדרשים לבצע חיפוש בכל אונייה רוסית הנחשדת בהברחת טילים או אמצעי לחימה למשטרו של פידל קסטרו. לרגע נדמה כי הנורא מכול עומד לקרות. אלא שאז ממצמץ חרושצ'וב ראשון. קנדי מנצח, האיום מוסר והעולם כולו נושם לרווחה.

בצפון הארץ מתרבות תקריות האש בין ישראל ובין סוריה. הסורים, ממרומי רמת הגולן, אינם מפסיקים לירות על יישובי חוף הכנרת, להפגיז, להטריד ולהרעיש. ישראל מחליטה לצאת למבצע "סנונית", הידוע כמבצע "נוקייב". צה"ל תוקף עמדות סוריות אך משלם מחיר יקר של שבעה חיילים הרוגים. בצד האירועים במערכת הביטחונית מתפתחת בחזית הפנימית דרמה חדשה. פרשת יוסל'ה שוחמכר ילד חרדי שנחטף בארץ ועקבותיו לא נודעות. הפרשה מציתה אש בין חוגי חרדים וחילונים. בצעד יוצא דופן מתגייס המוסד לאתר את הילד. זה נמצא בסופו של דבר באמריקה הרחוקה ומוּשב לארץ, לעיר מגוריו, ירושלים.

בירושלים עומדת להסתיים בשנת 1962 דרמה אחרת, שגם אליה קשור המוסד. באביב של שנת 1960 לוכד המוסד, בראשותו של איסר הראל, את אדולף אייכמן, אחד מהממונים על השמדת היהודים בתקופת השואה. אייכמן נלכד בארגנטינה לאחד מסע ומצוד ממושכים. הוא מובא ארצה. משפטו מתנהל בבירה ומסוקר בהרחבה. בסופו של דבר גוזרים עליו שלושת השופטים גזר דין מוות. הוא נתלה בחצות הליל בבית כלא ברמלה. ארבע שעות אחר כך נלקח אפרו לסירת משטרה, שמפזרת את שרידיו בלב ים. במשך חודשים ארוכים מרתק אליו המשפט את תושבי המדינה ואת ניצולי השואה הרבים המתגוררים בארץ.

בקריית ים מאזינים לרדיו, אבל ממשיכים בשגרת החיים. יעקב עצמו לומד, מבלה, חש כי הוא ממצה את החיים.

חיי החירות הללו נקטעו באחת, בפברואר 1963. בן שבע-עשרה ושמונה חודשים בלבד, לפני כל בני מחזורו, הוא נקרא לשירות צבאי. בלשכת הגיוס ייעדו אותו לפקד על כיתה, והטירונות שעבר שולבה עם קורס מ"כים במחנה "שבטה". היה זה מסלול מאתגר. יעקב היה בן פחות משמונה-עשרה, ואל הקשיים והעומס הפיזי הרב נוסף קושי אישי: נטייתו של הצעיר שלא לקבל עליו מרות.

החיים הפכו קלים יותר כשסיים את מסלול ההכשרה והוצב כמדריך תותחי נ"ט באזור הצפון. מעבר לתפקידו השוטף החל לאמן את בני הקיבוצים והמושבים, מפעיליהם של סוללות תותחי נ"ט 57 מ"מ שהיו מוצבים ביישוביהם לשעת חירום. השתלבותו היתה כה מלאה, עד ששירת משך זמן ארוך מן הרגיל ושוחרר מהצבא בשלהי 1966, לאחר שירות סדיר ושנה של שירות קבע, שאותה עשה כרס"פ בגדוד 12 של גולני. אותה פלוגה, לאחר שחרורו של יעקב, נלחמה באחד הקרבות הקשים במלחמת ששת הימים, בקרב על תל-פאחר ברמת הגולן.

השירות הסתיים, העולם פתוח בפניו, אבל במשק הישראלי של שנת 1967 שורר מיתון עמוק. לאחר תקופה ארוכה של שגשוג ורווחה, שמהם נהנו כמעט כל תושבי ישראל, כילה הפלא הכלכלי את מקורות האנרגיה שלו. העלייה שאפיינה את חמש-עשרה השנים הראשונות של המדינה ושימשה קטר לצמיחה - הידלדלה. הכלכלה הריכוזית-שוויונית, שחילצה את המדינה מהצנע, התקשתה להעבירה אל השלב הנדרש הבא, של יזמות ותנופה. שלושה בנקים פרטיים קטנים קרסו ונעלמו מן המפה. הבנקים הגדולים רשמו הפסדים. פרשות של שוחד וקבלת טובות הנאה נתגלו בממסד ההסתדרותי, בצמרת המפלגתית וגם במערכת המשפט.

מורל הציבור ירד פלאים. תדמיתם של מנהיגים נשחקה. לוי אשכול, ראש ממשלה נבון ושקול אך נטול כריזמה, ספג מטחים של בוז מצד הציבור, מצד האופוזיציה המסורתית - גוש חרות-ליברלים, ועוד יותר מכול - מצד שותפיו לאידיאולוגיה הציונית-סוציאליסטית, שם גיבש מנהיגהּ המבוגר של מפא"י, דוד בן-גוריון, מפלגה חדשה, רפ"י שמה. הירידה מהארץ גברה. בדיחה נפוצה גרסה שבנמל התעופה תלוי שלט: "האחרון שעוזב, יכבה בבקשה את האור"...

יעקב, שכמו צעירים רבים לא מצא עבודה, בילה את החודשים הבאים בחוף הים יחד עם חבריו פרץ קורמנדל, ויקטור טל, שמואל רוטבליט, דוד ג'יימס, אהרון קדוש, שבתאי ירושלמי, ויקטור דדון, קלוד ברנס וכמה חברות חדשות. מעליהם, על רכס הכרמל, התרומם מגדל האוניברסיטה. ברחובות צעדו תלמידי הפקולטה לארכיטקטורה של הטכניון ב"ארחיפרחיטורה" - תהלוכת פורים היתולית, שיזמו סטודנטים אחדים מהטכניון. את הנמל פקדה בכל כמה שבועות אוניית הדגל של צי הנוסעים הישראלי - "שלום".

כל אלה לא עניינו את יעקב הצעיר. גם ידיעה בעיתון, מאפריל 1967, שלפיה הפיל חיל האוויר שישה מטוסי "מיג" סוריים, לא הרעישה אותו ואת חבורת החוף שעמה בילה.

כל זה השתנה בתוך שבועות ספורים. במהלך חודש מאי התחוללה הסלמה מדינית וצבאית בחצי האי סיני. נשיא מצרים, גמאל עבד אל-נאצר, גירש את פקחי האו"ם מעמדותיהם שלאורך הגבול הבין-לאומי עם ישראל וחסם את מצרי טיראן. הפעם נגעה המציאות גם ביעקב וחבריו, שגויסו לשירות מילואים. בחמישה ביוני 1967, בשעה 7:54 בבוקר, תקפו מטוסים ישראליים ראשונים מטרות מצריות בסיני. מלחמת ששת הימים החלה.

יעקב מצא עצמו מפקד על זחל"ם בחטיבה 45, תחת פיקודו של מפקד החטיבה משה בר כוכבא (בריל). הוא לחם בקרבות ג'נין, קבטיה, דמיה והסביבה, שעליהם נכתב השיר הידוע "עמק דותן". בהמשך הועבר עם חטיבתו לגזרת הגולן והשתתף בכיבושה של הרמה.

כששב מן המלחמה, המתינה לו ישראל אחרת: גדולה יותר, שיכורת ניצחון ונערצת בעולם כולו.

גם הוא היה אחר: מנוסה, מוכן לכול.