הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
3.5
ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
0
5
1
3
שומר הדברים האבודים
37 

שומר הדברים האבודים


דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
3.5
ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
0
5
1
3
37 
37 
גודל (עמ'): 286
מו"ל: עם עובד

תקציר

נוצה וכפתור, סיכת פרח וספל תה, הסופר אנתוני פרדיו הקדיש את כל חייו לאיסוף חפצים אבודים מעין אלו.


לפני שנים רבות איבד אנתוני את ארוסתו ברציף הרכבת. כשנעלם התליון שהיא נתנה לו במתנה, החליט אנתוני לאסוף אבידות נשכחות – פריטים יקרים ועלומים – ולשמור אותם לבעליהם. לכל חפץ שמצא כתב סיפור עדין ומיוחד, רגיש וחולף, על התבגרות ותשוקה, אומץ ויופי.


לורה הביישנית לא היתה אמיצה כלל כשפגשה את אנתוני לראשונה. כישלון נישואיה הותיר אותה אבודה כאחד החפצים ששמר בחדריו. הוא הזמין אותה לביתו, מינה אותה למנהלת האחוזה ועזר לה לשוב לאיתנה. עתה, בערוב ימיו, הוא מבקש ממנה בקשה בלתי אפשרית: להשיב את כל החפצים לבעליהם.


האם תצליח לעמוד במשימה?


איש לא צפה את גל האהדה שנשא את "שומר הדברים האבודים" לראש רשימת רבי המכר בבריטניה. ספרה הראשון של רות הוגאן זכה מיד עם צאתו בתמיכתן הנלהבת של עשרות אלפי קוראות ברשת, ונמכר בלמעלה מחצי מיליון עותקים. כתיבתה של הוגאן שופעת משחקי מילים וקריצות לדמויות וסיפורים בספרות ובקולנוע. אהבתה לשפה ניכרת בכל משפט ברומן השנון, החם והמרגש הזה.

"רומן ביכורים מצחיק, רומנטי ונוגע ללב" הדיילי מייל

"קשה לעמוד בקסמו המתוק והנוסטלגי של הרומן" מייל און סאנדיי

"קולה של הוגאן חם ומנחם כאחת מכוסות הקקאו הרבות בספר" קירקוס ריוויו

  • ISBN: 32-22025
  • גודל (עמ'): 286
  • מו"ל: עם עובד
  • יצא לאור ב-: 10/02/2019
  • שם המחבר: רות הוגאן
  • תורגם ע"י: יעל ענבר
  • זמין להשאלה: כן

1

צ'ארלס בּראמוול בּרוֹקלי נסע לבדו וללא כרטיס ברכבת של 14:42 מגשר לונדון לבּרַייטון. פחית העוגיות מתוצרת "האנטלי אנד פּאלמֵרס", שנסע בה, התנדנדה בצורה מסוכנת על קצה המושב כאשר הרכבת עצרה בטלטלה בתחנת הֶייווֹרדס הִית'. אבל בדיוק כשהחלה לצנוח קדימה אל רצפת הקרון, תפס אותה זוג ידיים מגוננות.

*

הוא שמח לחזור הביתה. פָּדוֹבָה הייתה וילה ויקטוריאנית, עשויה כולה לבֵנים אדומות, ומסגרת של שיחי יערה וזלזלת התרוממה בשיפוע חד סביב מרפסת הכניסה שלה. המרחב הקריר והמהדהד של המבואה, שריחף בו ניחוח ורדים, קידם בברכה את פניו של האיש כשנכנס מאור השמש המסנוור של שעות אחר הצהריים. הוא הניח מידו את התיק, החזיר את המפתחות למגירה בשולחן שבמבואה ותלה את כובע הפנמה שלו על מתלה הכובעים. הוא היה מותש לגמרי, אבל הבית השקט הרגיע אותו. שָקֵט, אבל לא דומם. נשמעו בו תקתוק תמידי של שעון אורלוגין וזמזום מרוחק של מקרר עתיק, ואי־‏שם בגינה זימר שַׁחרור. אבל הבית לא היה מוכתם בטנטון הטכנולוגיה. לא היה בו מחשב, לא הייתה טלוויזיה, לא היו מכשיר די־‏וי־‏די או נגן תקליטורים. אמצעי הקשר היחידים לעולם החיצון היו טלפון בָּקֵלִיט במבואה ומכשיר רדיו. במטבח הוא פתח את הברז והניח למים לזרום עד שנהיו קרים כקרח, ואז מילא כוס. היה מוקדם מדי לג'ין ולַיים, וחם מדי לתה. לורה כבר הלכה הביתה, אבל היא השאירה לו פתק, ולארוחת הערב הניחה במקרר סלט של ירך חזיר במיונז. נערה יקרה. הוא לגם את המים בלהיטות.

כשחזר למבואה שלף מכיס מכנסיו מפתח יחיד ופתח דלת אלון כבדה. הוא הרים את התיק מהרצפה, נכנס לחדר וסגר אחריו בשקט את הדלת. מדפים ומגירות, מדפים ומגירות, מדפים ומגירות. שלושה קירות היו מוסתרים לחלוטין, וכל מדף היה עמוס וכל מגירה הייתה מלאה במִגוון מלנכולי של חפצים שנאספו במשך ארבעים שנה, תויגו וזכו לבית. יריעות תחרה כיסו על החלונות הצרפתיים ועמעמו את אורה העז של שמש אחר הצהריים. אלומת אור אחת, מתנוצצת בחלקיקי אבק, בקעה מהמרווח שביניהן ופילחה את האפלולית. האיש הוציא מתיקו את פחית העוגיות של "האנטלי אנד פאלמרס" והניח אותה בזהירות על שולחן מהגוני גדול, המשטח הפנוי היחיד בחדר. הוא הרים את המכסה ובחן את התכולה, חומר אפור בהיר במרקם של חול גס. שנים רבות קודם לכן הוא פיזר חומר דומה בגן הוורדים שבירכתי הבית. אבל האם ייתכן שאלה שרידי אדם? האם ייתכן שהושארו ברכבת בפחית עוגיות? הוא החזיר את המכסה למקומו. לפני שנסע הביתה ניסה למסור את הפחית בתחנת הרכבת, אבל הכרטיסן, שהיה בטוח לחלוטין שזו סתם אשפה, הציע שיזרוק אותה לפח הקרוב.

"היית מופתע אם היית רואה איזה זבל אנשים משאירים ברכבת", הוא אמר, ופטר את אנתוני במשיכת כתף.

שום דבר לא הפתיע עוד את אנתוני, אבל אובדן נגע לליבו תמיד, אם קטן ואם גדול. הוא הוציא ממגירה תג מזוודה מנייר חום ועט נובע בעל ציפורן מוזהבת. הוא כתב בדיו שחורה את התאריך, השעה והמקום — בדייקנות רבה:

פחית עוגיות מתוצרת האנטלי אנד פאלמרס שמכילה שרידי גווייה שרופה?

נמצאה בקרון השישי ברכבת של 14:42 מגשר לונדון לברייטון.

מנוח לא ידוע. יהי זכרו ברוך וינוח בשלום על משכבו.

הוא ליטף ברוך את מכסה הפחית ואחר כך מצא לה מקום על אחד המדפים והחליק אותה בעדינות למקומה.

צלצול השעון שבמבואה הודיע שהגיע הזמן לג'ין וליים. הוא הוציא מהמקרר קוביות קרח ומיץ ליים ונשא אותם אל חדר השמש על מגש משקאות עשוי כסף עם כוס קוקטייל ירוקה וצלוחית קטנה של זיתים. הוא לא היה רעב, אבל קיווה שהזיתים יצליחו לעורר את תאבונו. הוא לא רצה לאכזב את לורה בכך שלא ייגע בסלט שהכינה בקפידה. הוא הניח מידיו את המגש ופתח את החלון אל הגינה שבירכתי הבית.

הגרמופון היה מכשיר עץ יפהפה בעל אפרכסת זהב גדולה ומעוקלת. הוא הרים את המחט והניח אותה בעדינות על התקליט בצבע הלקריץ. קולו של אָל בּוֹלי ריחף באוויר ויצא אל הגינה להתחרות בשַחרור.

כשאני חושב עלייך.

זה היה השיר שלהם. הוא ריפה את איבריו הארוכים והרופסים בנוחותה של כורסת עור מהודרת. כשהיה בשיאו תאם נפח גופו את גובהו, והוא היה דמות מרשימה, אבל הזִקנה צמצמה את הבשר, ועכשיו היה העור קרוב בהרבה לעצמות. הוא הרים את הכוס ביד אחת, אל מול תצלום האישה הנתון במסגרת כסופה שהחזיק ביד האחרת.

"לחיים, יקירה שלי!"

הוא לגם לגימה מהמשקה ונשק בלב אוהב ודואב לזכוכית הקרה של התצלום, ואז שב והניח אותו על שולחן הצד שליד הכורסה. היא לא הייתה יפהפייה קלאסית: אישה צעירה בעלת שיער גלי ועיניים גדולות וכהות שנצצו אפילו בתצלום ישן בשחור־‏לבן. אבל היא הייתה מרשימה להפליא, בעלת נוכחות שעדיין נגעה בו וכבשה את ליבו ממרחק השנים הרבות שחלפו. היא מתה ארבעים שנה לפני כן, אבל עדיין הייתה כל עולמו, ומותה העניק לו את תכלית חייו. הוא הפך את אנתוני פֶּרדיוּ לשומר הדברים האבודים.