הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
14 דירוגים
3.4
ממוצע
1
2
2
3
3
2
4
2
5
5
3
גם ב - Kindle
שווה לך - ההיגיון הסמוי שעומד בבסיס המוטיבציה שלנו

במקום 46 

29.9 

שווה לך - ההיגיון הסמוי שעומד בבסיס המוטיבציה שלנו


דרג ספר זה מתוך 5
14 דירוגים
3.4
ממוצע
1
2
2
3
3
2
4
2
5
5
3

במקום 46 

29.9 

במקום 46 

29.9 

גודל (עמ'): 148
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

אנחנו עובדים קשה כדי לעורר מוטיבציה בעצמנו. אנחנו גם משקיעים זמן רב בניסיון לעורר מוטיבציה באחרים: עובדים, בני משפחה, לקוחות ועמיתים. דן אריאלי, הפסיכולוג ההתנהגותי המפורסם, טוען כי אפשר להגדיר חלק ניכר מהמעשים שלנו כ"מעוררי מוטיבציה".

• כיצד אפשר להגדיל מוטיבציה?
• מדוע אנחנו קשורים יותר לדברים שיצרנו במו ידינו?
• מה מעורר יותר מוטיבציה בעובדים — בונוס שמן או טפיחה על השכם?

ההנחה המקובלת היא שמוטיבציה היא עסקת חליפין פשוטה למדי: אנחנו רוצים דברים או זקוקים להם, ואנחנו עובדים כדי להשיג את הדברים האלה. על פי ההנחה הזאת אנחנו נוהגים כמו עכברים במבוך, כשבמקום אוכל אנחנו מקבלים כסף. יכול להיות שהאופן שבו אנחנו חושבים על מה שמניע אותנו שגוי מיסודו?

בספר מרגש, משעשע ומעורר מחשבה, אשר חוקר התנהגות אנושית בסיסית, טוען אריאלי כי למוטיבציה פנים רבות וכי היא פועלת בדרכים מורכבות בהרבה מכפי שנהוג לחשוב. הוא צולל עמוק אל נבכי המוטיבציה ואל העיוורון החלקי שלנו לאופן שבו היא פועלת, ולוקח אותנו למסע שיסייע לנו לגשר על הפער הזה בין מה שאנחנו חושבים שמניע אותנו לבין מה שמניע אותנו באמת. מחדר הישיבות ועד שולחן האוכל המשפחתי, אריאלי בוחן את טיבה של המוטיבציה — כיצד היא פועלת וכיצד נוכל לנצל את הבנת אופן פעולתה כדי לשפר את חיינו.

דן אריאלי הוא פרופסור לפסיכולוגיה ולכלכלה התנהגותית באוניברסיטת דיוק שבארצות הברית. הוא מחברם של רבי־המכר הבינלאומיים "לא רציונלי ולא במקרה", "לא רציונלי אבל לא נורא", "האמת על באמת" ו"שלך באי־רציונליות“. הוא טרם החליט אם לבישת טי־שרט הנושאת את שמו היא עניין משעשע או סימן ליהירות, אבל כחוקר מחויב ובלתי־נלאה הוא נחוש בדעתו למצוא תשובה לשאלה הזאת. אריאלי גר בדורהם שבצפון קרוליינה.

המשך קריאה
  • ISBN: 3626017
  • גודל (עמ'): 148
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 14/08/2018
  • שם המחבר: דן אריאלי
  • תורגם ע"י: גיא הרלינג
  • זמין להשאלה: כן

מבוא

מטרגדיה למשמעות ולמוטיבציה

על מורכבותה של המוטיבציה, וסיפור אישי

אנחנו המנכ"לים של חיינו. יום אחר יום אנחנו משתדלים לדרבן את עצמנו לקום וללכת לעבודה ולעשות את המוטל עלינו. נוסף על כך אנחנו גם מנסים לעודד את האנשים שעובדים עבורנו ולצִדנו, את אלה שקונים מאיתנו ועושים איתנו עסקים, ואפילו את הרגולטורים שמסדירים את הסביבה החברתית־פוליטית שלנו. אנחנו עושים זאת גם בחיינו האישיים: מגיל צעיר מאוד, ילדים מנסים לשכנע את הוריהם לעשות כל מיני דברים ("אבא, מפחיד אותי לעשות את זה!" או "כל הילדים האחרים כבר בסנאפצ'אט"), בדרגות שונות של הצלחה. כמבוגרים, אנחנו מנסים לעודד את יקירינו לעשות דברים בשבילנו ("מותק, היה לי יום ממש לחוץ, אולי אתה יכול להשכיב את הילדים ולעשות כלים?"). אנחנו מנסים לגרום לילדים שלנו לנקות את החדרים שלהם ולהכין שיעורים. אנחנו מנסים לשכנע את השכנים שלנו לגזום את הגדר החיה או לעזור לנו בארגון המסיבה השכונתית.

כולנו, ולא משנה מהי הגדרת התפקיד הרשמית שלנו, עוסקים בהחדרת מוטיבציה באחרים ובעצמנו, לפחות במשרה חלקית. אבל למרות כל מרכזיותה של המוטיבציה בחיינו, מה אנחנו באמת יודעים עליה? מה אנחנו באמת מבינים על דרך פעולתה ועל תפקידה בחיינו? ההנחה הבסיסית היא שמוטיבציה מוּנעת מתוך גמול חיצוני חיובי. תעשה א', תקבל ב'. אבל אולי סיפורה של המוטיבציה הוא בעצם סבוך, מורכב ומרתק הרבה יותר משאנחנו מניחים?

בספר הזה נחקור את הג'ונגל האופף את טבעה האמיתי של המוטיבציה, וגם את העיוורון שלנו כלפי המוזרות והמורכבות שלה. יש כאלה הרואים במוטיבציה משוואה פשוטה של חולדה־שמחפשת־מזון, אבל אני מקווה לשפוך מעט אור על העולם היפהפה הזה, עולם אנושי מאין כמוהו ומורכב מבחינה פסיכולוגית. מוטיבציה היא יער מלא בענפים שמשתרגים זה בזה, בנהרות לא נודעים, בחרקים מאיימים ובציפורים ססגוניות. ביער הזה יש הרבה דברים שנראים לנו חשובים מאוד, אבל למעשה הם לא כאלה. מעבר לכך, הוא גדוש בפרטים יוצאי דופן שהרבה פעמים אנחנו מתעלמים מהם לחלוטין או ממעיטים בחשיבותם, אף שבעצם הם חשובים מאוד.

מהי מוטיבציה, בדיוק? מילון "מרים ובסטר" המקוון מגדיר את המילה הזאת כ"פעולה או תהליך שנותנים למישהו סיבה לעשות משהו". זהו גם "מצב של להיטות לעשות משהו או לעבוד". כך שהספר הזה עוסק במה שמניע אותנו לחוש התלהבות בנוגע למה שאנחנו עושים. הוא עוסק בשאלה למה אנחנו מוּנעים לעבוד קשה על משימות שלכאורה עשויות להיראות לא חשובות ואפילו חסרות ערך. הספר הזה עוסק גם בצורך הנואש של מנהלים להבין טוב יותר, ולעומק, מה גורם לעובדיהם לחוש מסירות לעבודה, ומה מקום העבודה יכול לעשות כדי שכולם ירגישו שמחים יותר ומחויבים יותר. הספר הזה מבקש להעמיק את החיבור בינינו לבין מה שאנחנו עושים, לתוצאות של מאמצינו, לאנשים סביבנו ולמערכות היחסים שלנו. אבל בסופו של דבר, הוא עוסק במה שאנחנו באמת רוצים להפיק מהחיים שלנו לפני שאנחנו מתים.1

משוואת המוטיבציה

מוטיבציה — במובן של הירתמות חיובית להשלמת משימה — היא בעיה סבוכה יותר מכפי שנדמה, אפילו במבט שלישי. כדי לחשוב על מורכבותה של המוטיבציה, דמיינו שאתם מנסים לכתוב משוואה שתלכוד את כל מרכיביה הבסיסיים של המוטיבציה. אולי משוואה כזאת תיראה כמו משהו כזה:

מוטיבציה = כסף + הישגיות + אושר + תכלית + תחושת התקדמות + ביטחון פנסיוני + אכפתיות כלפי הזולת + המורשת שלנו + מעמד + כמה ילדים קטנים בבית2 + גאווה + X + P + E + [כל מיני מרכיבים נוספים]

הכסף, כמובן, הוא חלק חשוב במשוואה הזאת, אבל המשוואה הזאת כוללת גם רשימה ארוכה של גורמים כמו הישגיות, אושר, תחושת התקדמות, יחסים עם עמיתים וכן הלאה.

חִשבו כמה דקות על העבודה שלכם. אם הייתם כותבים את המשוואה הזאת כך שתתאר באופן המדויק ביותר את המוטיבציה היומיומית שלכם, בפרויקט הגדול האחרון שבו השתתפתם, כמה גדולה היתה ההשפעה של הכסף על המוטיבציה שלכם בהשוואה להשפעתם של ההישגיות, האושר, התכלית, תחושת ההתקדמות, הביטחון הפנסיוני, האכפתיות כלפי הזולת, המורשת שלכם, המעמד וכו'?

כפי שאתם רואים, הרשימה של מרכיבי המוטיבציה ארוכה, ואנחנו לא מבינים עד הסוף את כל סוגי התמריצים שמניעים אותנו, ועוד פחות מכך איזו אינטראקציה מנהלים סוגי התמריצים השונים אלה עם אלה, וכיצד הם מצטברים לכדי דבר אחד גדול שנקרא "מוטיבציה". משוואת המוטיבציה כוללת גם מרכיבים שלכאורה אינם קשורים במיוחד לשמחה. למעשה, אחד הדברים המרתקים במוטיבציה הוא שלא פעם היא דוחפת אותנו לכיוונים קשים, מאתגרים ואפילו מכאיבים. עבורי, זהו פן מעניין וחשוב במיוחד של מושג המוטיבציה. זאת, משום שאחת החוויות העצובות והקשות ביותר של חיי היא זו שעזרה לי להבין בסופו של דבר את שורשיה העמוקים והמורכבים להפליא של המוטיבציה. והנה הסיפור.

הזמנה לטרגדיה

לפני כמה שנים בקיץ, ישבתי לארוחת ערב עם כמה חברים ולפתע צלצל הטלפון שלי. אישה שלא הכרתי סיפרה לי שהשיגה את המספר שלי דרך מכר משותף, וביקשה ממני לקפוץ לבית החולים הסמוך בשעות הקרובות. האישה הזאת קראה על טראומה שפקדה אותי בגיל ההתבגרות וחשבה שאוכל לספק כמה עצות מועילות לחברתה הטובה ביותר, שאקרא לה כאן "אביבה". קשה לי מאוד עם בתי חולים מסיבות שיובהרו מיד, אבל המוטיבציה שלי לעזור לה היתה גדולה מן הסלידה שחשתי מהמחשבה לשוב ולבקר במקום הקשה הזה. מלמלתי כמה מילות פרידה לחברי ויצאתי אל בית החולים.

פגשתי שם את אביבה, והתברר לי שהיא ומשפחתה חוו לאחרונה טרגדיה נוראית: שניים מילדיה המתבגרים נכוו קשות בדליקה. אחרי שתיארה באוזנַי כמיטב יכולתה את מצבם, שאלה אותי האם המודאגת מה לדעתי עליה לומר לילדיה על פציעותיהם. הם נעו בין הכרה לחוסר הכרה וסבלו מכאבים איומים ומפחד נוראי. אביבה רצתה להבין ממני מה הילדים שלה, שנפצעו לפני כמה שעות בלבד, ירצו לדעת על פציעותיהם, על הטיפולים הצפויים להם ועל הדרך שלהם להחלמה. היא גם שאלה אותי מה לפי דעתי הם לא ירצו לדעת.

היא שאלה אותי את כל השאלות האלה כי היא שמעה את הסיפור האישי שלי. שנים רבות קודם לכן, כשהייתי נער מתבגר, נכוויתי ב־70 אחוזים מגופי כתוצאה מתאונה. הייתי מאושפז בבית חולים כמעט שלוש שנים ובמהלך אותה תקופה עברתי טיפולים וניתוחים רבים והייתי במצב דומה מאוד לזה שבו היו עתה הילדים של אביבה.

*

לא ידעתי איך לענות לה, אבל עשיתי כמיטב יכולתי לשגר את עצמי אחורה בזמן, לימַי הראשונים בבית החולים. נזכרתי ברעשים. בהמהומים ובצפצופים של המכשירים. בציוד. בכאב. בקולות של פחדַי. הביטוי "אדם כאב" הדהד במוחי. זה היה ביטוי ששמעתי כנראה בשלב מסוים מפי הצוות הרפואי, והמשמעות שלו בעינַי היתה מישהו שאפוף לחלוטין בתוך עוצמת הכאב. הכאב מגדיר את הכול, בלי מקום לשום דבר מלבד הכאב. לא עבר ולא עתיד. רק הכאב של הרגע. שום דבר אחר.

זיכרון אחד שהציף אותי מאותם ימים ראשונים בבית החולים היה הנוהל היומי של הסרת התחבושות. מכיוון שהעור שלי נשרף, התחבושות נדבקו לבשרי החשוף. האחיות היו צריכות לתלוש את התחבושות, ואז לשפשף את הבשר ואת הפצעים הטריים על מנת להסיר את הרקמות המתות עד שהבשר התחיל לדמם — סימן לכך שהרקמות חיות. לסיום היו האחיות מורחות משחה על הפצעים וחובשות שוב את כל גופי ומחזירות אותי למיטה. למחרת חזרנו שוב על אותו תהליך מייסר. הפטור היחיד שלי מן העינוי הזה היה בימים שבהם עברתי ניתוח, ולעתים גם ביום שאחריו. הו, כמה ציפיתי לניתוחים, לאושר שבהרדמה וביום או יומיים אחרי הניתוח, שהוקדשו להתאוששות.

לא שיתפתי את אביבה בחוויותַי מהסרת התחבושות, אבל כן סיפרתי לה שכשהייתי בבית החולים רציתי לדעת מה המשמעות של כל הרעשים והצפצופים סביבי. רציתי לדעת מה הדופק שלי ומה לחץ הדם שלי. רציתי לדעת מה רמת החמצן בדמי, מה רמת התפקוד של הריאות שלי וכדומה. רציתי לדעת מאילו צלילים אפשר להבין שגופי מתפקד ואילו מלמדים שהמצב לא מזהיר. רציתי גם לדעת כמה זמן הכאב עוד יימשך, מתי יהיה טיפול שיגביר את הכאב ומתי תגיע הקלה מסוימת. על פני השטח נראה כאילו ייחלתי למידע על מה שקורה לי, אבל מה שבאמת רציתי — בניגוד לחוסר התנועה הכמעט מוחלט שחוויתי במיטת בית החולים — היה תחושה מסוימת של שליטה. את כל הדברים האלה תיארתי באוזניה של אביבה ואחרי כמה שעות נפרדנו ויצאתי מבית החולים.

*

כעבור כמה ימים התקשרה אלי אביבה בבכי. היא ביקשה ממני לבוא שוב לבית החולים. כשהגעתי, סיפרה לי שאחד מילדיה הלך לעולמו. היא שאלה אותי אם היא צריכה לספר לבן שנשאר בחיים (אקרא לו "מורן") על מותו של אחיו. לא היה לי מושג מה להגיד לה, אבל ניסיתי שוב לשגר את עצמי אחורה בזמן. ניסיתי לחשוב איך אני — בתוך העולם ההוא של כאב ושל קושי, של נשימה מאומצת ושל הכרה שבאה והולכת, של מכשירים וצינורות בתוך הגוף, של הזיות ושל משככי כאבים — הייתי מתמודד עם בשורה בסדר גודל שכזה. לא חשבתי שאני הייתי יכול להתמודד עם דבר כזה, וגם לא הייתי מסוגל לתפוס איך מישהו יכול להתמודד עם האבל על אובדן אח נוסף על כל הכאב והבלבול, לכן הצעתי שתסתיר ממנו את הבשורה עד שהמצב ישתפר.

כעבור כמה חודשים הגיעו אלי בשורות טובות יותר. מורן יצא מסכנה מיידית, נמצא בהכרה מלאה ומודע פחות או יותר למצבו. אביבה ביקשה ממני לשלוח לבנה מסר אופטימי בנוגע להחלמתו ולעתידו. הבקשה שלה העציבה אותי עד מאוד. ידעתי היטב שהילד הזה רק מתחיל להחלים ושצפויה לו עוד דרך ארוכה ואכזרית. ידעתי גם שזה יהיה קשה יותר מכל מה שהוא או המשפחה שלו העלו בדעתם.

*

למה הסכמתי לחזור אל בית החולים שוב ושוב ולמה הסכמתי להיכנס אל חייהם של אביבה ומורן? מה היה יכול להניע אותי לחוות שוב את הסבל שעברתי? בעודי מהרהר בבקשתה של אביבה, נזכרתי בפעם הראשונה שבה יצאתי בכוחות עצמי מהחדר שלי בבית החולים. קמתי מהמיטה וגררתי רגליים אל הדלת, פתחתי אותה ויצאתי אל המסדרון, מתקדם לאט־לאט ובכאב גדול. הייתי נחוש להגיע עד לתחנת האחיות. כשהגעתי, ראיתי מראה גדולה. בלי לחשוב, עשיתי צעד נוסף והסתכלתי על עצמי. היה קשה להאמין שהיצור בראי הוא אני בן ה־17.

עד לאותה נקודה ראיתי חלקים שונים של גופי מפעם לפעם, אבל זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי את כל התמונה. ראיתי רגליים כפופות לגמרי ומכוסות בתחבושות, וזרועות שנראו כאילו השתלשלו מכתפַי סתם כך. היתה לי גיבנת, ופנַי היו קשת שלמה של צבעים. הצד הימני היה כולו כחול, אדום וצהוב. מוגלה ניגרה מכל מיני מקומות. פיסות עור נתלו מפנַי. העין הימנית שלי היתה עצומה מרוב נפיחות. רק העין השמאלית, שנתקעה בתוך התחפושת המוזרה הזאת, נראתה כמו משהו שניתן לזהות. היתר היה שונה מאוד מן האדם הבריא שהייתי פעם. לא נראיתי כמו "אני" פצוע, כי לא היה כמעט שום דמיון לאופן שבו זכרתי את עצמי. נראיתי לעצמי כמו מישהו אחר — אבל זה הייתי אני.

לאחר שעמדתי מול המראה ובהיתי בדבר הזה שעמד מולי עוד כמה דקות, לא יכולתי לסבול יותר את הכאב ברגלַי. הסתובבתי והלכתי מהר ככל האפשר בחזרה למיטה, שם נאבקתי עם הכאב והדימומים בשעות הקרובות. הפעם הכאב הציל אותי. לא הייתי מסוגל לחשוב על שום דבר אחר וחזרתי להיות "אדם כאב".

נזכרתי גם בתקופה אחרת. בערך שנה וחצי לאחר שהצלקות שלי התאחו כמעט לחלוטין הייתי במצב טוב בהרבה והתחלתי להיות אופטימי יותר בקשר לעתיד שלי. אולי הכול כן יהיה בסדר, בסופו של דבר? אבל לשיפורים ולתקווה הגדולה התלוו גם אתגרים חדשים ובלתי־צפויים. הצלקות שלי — שהיו כעת אדומות, עבות ומעט בולטות — פיתחו יכולת משונה להתכווץ מהר מאוד. בכל פעם שקיפלתי זרועות או רגליים במהלך ישיבה של כמה שעות — למשל בזמן צפייה בטלוויזיה או מנוחה — לא הייתי מסוגל לחזור וליישר את הגפיים שלי ואת צווארי כי הצלקות היו מתכווצות קצת ומגבילות את טווח התנועה שלי. כדי שהצלקות יחזרו לאורכן הקודם הייתי צריך למתוח אותן עוד ועוד, בניסיון ליישר את הזרועות והרגליים, עד שהרגשתי שהעור שלי כמעט נקרע. לעתים לא הצלחתי להחזיר לעצמי את טווח התנועה המלא, וכשזה קרה, הייתי חייב לעבור ניתוח נוסף להסרת חלק מהעור המתוח ולהחליף אותו בעור מושתל ממקום אחר בגוף שלי, רק כדי להתחיל מחדש את אותו תהליך. שנאתי את הלחימה המתמדת הזאת בגוף שלי. הוא בגד בי, ואני תיעבתי את הלחימה היומיומית, הסיזיפית.

*

הזיכרונות האלה, מייסרים ככל שהיו, הם גם אלה שהניעו אותי לנסות לעזור לאביבה ולמורן. אביבה רצתה שאשלח למורן מסר אופטימי וחיובי, אבל אני, שידעתי את מה שידעתי, שאלתי את עצמי: כמה אופטימי אני מסוגל להיות? לאיזו רמת כנות אני מסוגל להגיע, מהי כמות האמת שמורן יוכל להתמודד איתה וכמה כן אני צריך להיות? המציאות היתה שצפויה למורן תקופה ארוכה מאוד של אומללות גדולה. חשבתי על כל הטיפולים שאני עדיין נאלץ לעבור, 30 שנה אחרי התאונה שלי. לא היה לי ברור אם עדיף לו לחיות או למות (מחשבות שפקדו אותי במשך השנים של הקיום הכואב שלי). ולא היה לי ברור אם ייסוריו הממושכים (עוד מחשבה שחשבתי על עצמי) עדיפים לו או למשפחתו.

במהלך 48 השעות שלאחר מכן, שבהן שבו אלי הזיכרונות שלי שוב ושוב והתלבטתי מה לומר למורן, בכיתי הרבה. בכיתי כפי שלא בכיתי שנים. לבסוף, גיבשתי טיוטה ראשונית למסר שהרגשתי נוח עמו. מכיוון שקשה לי להשתמש בידיים, הקלטתי לו הודעה קולית ושלחתי אותה באימייל לאביבה. בתור התחלה סיפרתי למורן שחייו יהיו קשים יותר ממה שנראה לו עכשיו ושההתקדמות תהיה אטית, אבל הוספתי שיש גם צד חיובי ושיש דרכים לחיות עם הפציעה שלו. אמרתי לו שהטכנולוגיה עוזרת לכולם, אבל לאנשים עם מוגבלויות היא עוזרת במיוחד. אמרתי לו גם שמקומות עבודה מודרניים מאפשרים לעבוד ולתפקד בדרכים חדשות וגמישות שמתאימות לאנשים עם אתגרים כמו שלנו. אמרתי, "אני, למשל, בחרתי בחיים של מרצה באוניברסיטה כי זו עבודה שיוצרת גמישות אדירה בחיי. אני יכול לעבוד יותר כשאני מרגיש טוב יותר ולעבוד פחות כשאני סובל מכאבים. במקרה שלי וגם אצלך קשה לנו להשתמש בידיים, אבל אני מצליח להשתמש בטכנולוגיית קול שעוזרת לי לכתוב את הספרים ואת העבודות שלי, והטכנולוגיה הזאת רק משתפרת."

כל התהליך של גיבוש המסר למורן גרם לי מצוקה אדירה, וחשתי הקלה גדולה ברגע שלחצתי על כפתור ה"שלח". אביבה ענתה כעבור יומיים וסיפרה לי עד כמה האימייל ממני עזר לבנה ועד כמה היא מעריכה את זה. היא ביקשה ממני להמשיך ולהיות איתו בקשר, ומאז — למרות הקושי בשליחתה של ההודעה הראשונה — שלחתי לו הודעות באופן קבוע.

*

כעבור כמה חודשים באתי לבקר את מורן בבית החולים. לא ישנתי הרבה בלילה שלפני כי נקרעתי בין הרצון שלי לעזור לבין החשש העמוק מן התגובה שלי כשאראה אותו. (כבר חזרתי לבתי חולים כמה פעמים, אבל רק כמטופל, לא כמבקר.) להפתעתי, הביקור היה מוצלח למדי. דיברנו על כל מיני נושאים — בית החולים, החיים מחוץ לו, משפחה והמורכבות של חיים בצל פציעות וטיפולים.

כעבור כמה שעות נכנסה אחת האחיות ואמרה למורן שהוא עומד לעבור סוג חדש של טיפול, כזה שזכרתי כי גם אני עברתי. לכל הנוכחים בחדר היה ברור שהטיפול החדש יהיה מכאיב. "אפשר לדחות אותו קצת, אולי עד מחר?" הוא שאל בעצב.

"מצטערת. אנחנו צריכים להתחיל את הטיפול מיד".

"אי־אפשר לחכות רק עוד שעה בערך?"

האחות נדה בראשה לשלילה.

"אנחנו חייבים לעשות את הטיפול בכל הגוף? אי־אפשר לעשות רק בחלק אחד של הגוף?"

"לא, אני מצטערת, חמוד".

בשלב זה כבר לא יכולתי להמשיך להקשיב. לא הייתי מסוגל להחזיק את עצמי על הרגליים. התיישבתי בפינה של החדר, הנחתי ידיים על הברכיים והרכנתי את ראשי. ניסיתי לנשום לאט ולהוריד את התחושה של פחד ובחילה שעלתה בי. נזכרתי בכל הפעמים שאני בעצמי ניסיתי לנהל משא ומתן עם האחיות — כדי לדחות איזשהו טיפול, להפחית את הכאב, לבקש שרק חלקים מסוימים מגופי יטופלו באותו היום. כמו מורן, גם אני נכשלתי כמעט בכל פעם. האחיות לא עשו לי שום הנחות.

בדרכי חזרה מבית החולים, כשאני עדיין מנסה להשתלט על הרגשות שלי, הבנתי משהו על הפציעה שלי ועל האופן שבו היא שינתה את חיי. עד אותו רגע, כשחשבתי על הסבל שלי, התמקדתי בעיקר בכאב הפיזי. חשבתי על הצלקות המתכווצות. תהיתי איך אנשים אחרים יתייחסו אלי. חשבתי על הקושי שבאי־היכולת לווסת את טמפרטורת הגוף ועל מגבלות התנועה — כל ההיבטים הגופניים של הפציעה. אבל כשחוויתי את המשא ומתן הכושל של מורן, קלטתי איזו השפעה הרסנית היתה לחוסר האונים שלי בבית החולים על ההוויה שלי. זה הביא אותי להבין יותר לעומק את סוגי האתגרים שבפציעה קשה, את מורכבותה של ההחלמה ואת השינויים העמוקים שהותירה בי החוויה שלי. נוסף על כך הבנתי גם כמה מהמוטיבציות שלנו נובעות מתוך ניסיון לכבוש תחושה של חוסר אונים ולהחזיר לעצמנו ולו קמצוץ של שליטה על חיינו.

כאב ומשמעות

כיצד קשור סיפור הקשר שלי ושל מורן למוטיבציה האנושית? הוא מראה עד כמה עמוק הדחף שלנו לשאוב תחושת משמעות כלשהי, אפילו כשזה מאתגר וכואב. הסיפור הזה מדגים שיש הבדל גדול בין אושר לבין משמעות. חלקכם אולי חושבים כי תהיו מאושרים אם תבלו את כל זמנכם בישיבה על חוף יפהפה תוך כדי לגימת מוחיטו (הרגישו חופשי להחליף את המשפט האחרון בפעילות שונה, לבחירתכם). ושכל עוד יתאפשר לכם למלא כך את ימיכם, תהיו מאושרים לנצח. אבל גם אם כמה ימים של אושר נהנתני מהסוג הזה הם דבר כיפי מדי פעם בפעם, קשה לי להאמין שתחושו סיפוק אם תבלו כך שבועות, חודשים, שנים וחיים שלמים.

אולי זה נשמע מנוגד לאינטואיציה, אבל במחקר שבחן את ההבדלים בין משמעות לבין אושר התגלה כי הדברים שמעניקים לנו תחושת משמעות אינם בהכרח הדברים שעושים אותנו מאושרים. יותר מזה: אנשים שמדווחים על חיים מלאי משמעות מרבים בפעילויות למען הזולת, ואילו אלה שמתמקדים בעיקר בלעשות דברים עבור עצמם מדווחים על תחושת אושר שטחית בלבד.3 "משמעות" היא מושג חמקמק, כמובן, אבל במהותה היא נוגעת לתחושה של תכלית, של ערך ושל הותרת חותם — של מעורבות במשהו גדול יותר מהעצמי.

הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה טען שהדברים המתגמלים ביותר בחיינו נובעים מתוך האופן שבו אנו חווים קושי. במקרה שלי, כשהרחתי את הריח המוכר של המשחות נגד כוויות, כששמעתי את הצרחות ואת האנחות של מורן, כשהרגשתי את כאבי ההזדהות של בני משפחתו, חזרתי לחוויות האומללות האישית שלי. זה היה נורא למדי. אולם בסופו של דבר, באמצעות שיחותי עם מורן ועם משפחתו, שאבתי התעלות רגשית מורכבת אבל ייחודית שנבעה מתוך השתתפות בכאבם. שאבתי מוטיבציה מתחושת ההזדהות והאמפתיה כלפיהם. הרגשתי שהסבל שלי לא היה לשווא ושאני יכול לעשות משהו כדי לעזור להם — משהו שיש לי הכשרה כמעט ייחודית לעשות.

*

כולנו מכירים אנשים שמפיקים תחושת משמעות גדולה אפילו מתוך נסיבות לא נעימות, ואף קשות. למשל, יש לי חברה שעובדת כמתנדבת בהוספיס, וכבר שנים מלווה אנשים בשלבים האחרונים של חייהם. היא יושבת לילות ארוכים לצד מיטתם, מחזיקה בידם ושרה להם בקול רך. היא רואה בעצמה "מיילדת של מוות". "זה הצד השני של הלידה", היא אומרת, "ואני מרגישה שנפל בחלקי המזל לעזור להם לעבור דרך הדלת הזאת". מתנדבים אחרים מנקים כל מיני דברים מסריחים ודביקים, עובדים שעות בבניית מבנים למגורים ומצילים ומנקים ציפורים ספוגות בנפט לאחר דליפות. אנשים רבים מקדישים חלק ניכר מחייהם לעבודה באזורים מסוכנים ושסועי מלחמה, בניסיון להרחיק מחלות ומוות מאזרחים תמימים או ללמד יתומים לקרוא. בזמן התרומה החשובה שלהם לאנושות הכאב שלהם אמיתי. אבל גם לתחושה שהם עושים משהו בעל משמעות אמיתית יש ערך ובסיס. סוגי הפעילויות האלה ממחישים איך התחושה הטבועה בנו, להאמין שלחיינו יש תכלית, מניעה אותנו להתאמץ עוד יותר, אפילו עד כדי סבל אישי, על מנת להרוויח עוד משמעות.

ברור הרי שאפילו האחיות שטיפלו בי — מתוך דבֵקות בייעוד הנעלה שלהן, לשפר את מצבי הבריאותי — לא נהנו כשקרעו מעלי את התחבושות בשעה שאני צרחתי והתחננתי שיפסיקו. זו היתה חוויה נוראית, אבל ידעתי בבירור שהן לא מנסות לפגוע בי. הן עשו את עבודתן בחמלה ועמלו קשה כדי לשפר את חיי. אין ספק שהיה להן הרבה יותר קל לוותר לי מדי פעם, לעכב מעט את הטיפולים, להשאיר את החלקים הכואבים ביותר ליום אחר ולקבל ממני הכרת טובה עמוקה על כך שדחו את הכאב. אבל הן לא עשו זאת. הן התמידו בעבודתן הקשה חרף זוועותיה, ובמרוצת השנים הביאו אותי למקום טוב יותר.

*

ההתבוננות הזאת במוטיבציה, דרך חוויות קשות ומסובכות כל כך, מראה עד כמה מורכבת המוטיבציה האנושית. ההבנה של מורכבות המוטיבציה גם מראה לנו שמוטיבציות רבות, שנראות לכאורה מוזרות ולא רציונליות, עוזרות לנו בסופו של דבר לבצע משימות מורכבות, קשות ולא נעימות. אבל התפקיד המורכב של המוטיבציות שלנו חורג מעבר לסיוע לאנשים נזקקים. הן מניעות אותנו בכל היבט של חיינו — בקשרים האישיים שלנו, בעיסוקים השונים ובמקום העבודה. הסיבה לכך היא שמוטיבציה אנושית מבוססת למעשה על ציר זמן ארוך, לעתים אפילו ארוך יותר מכל משך ימי חיינו. אנחנו מוּנעים על ידי משמעות וחיבור משום שהשפעותיהם חורגות מעצמנו ומהמעגלים החברתיים הקרובים שלנו, ואולי אפילו מן הקיום שלנו. אנחנו מגלים עניין עמוק במשמעות, והוא הולך ומעמיק ככל שאנו נעשים מודעים למותנו — ואם נצטרך להגיע עד הגיהינום ובחזרה בחיפוש אחר משמעות וחיבור, אז נעשה זאת, ואף נפיק מכך סיפוק עצום.

בשורה התחתונה, המוטיבציה האנושית איננה דבר פשוט, אבל ככל שנבין אותה יותר, נדע טוב יותר איך להתמודד עם עצמנו, עם העבודה שלנו, עם מערכות היחסים שלנו, עם המעסיקים שלנו ועם העובדים שלנו. הידיעה מה מניע אותנו ואת הזולת היא צעד חיוני בדרך להגברת האושר הבסיסי שלנו — ולהקטנת הבלבול — בחיינו.