הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
24 דירוגים
3.6 ממוצע
1
3
2
5
3
3
4
0
5
13
28
שביר

שביר


דרג ספר זה מתוך 5
24 דירוגים
3.6 ממוצע
1
3
2
5
3
3
4
0
5
13
28

במקום 44 

22 

במקום 44 

22 

גודל (עמ'): 336
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

הוא היה אבוד ובודד. ואז הוא פגש אותה.

העתיד נראה פתאום שברירי מתמיד. בילדותו האמין לוקאס מקספילד שחייו מושלמים.

הוא ציפה בקוצר רוח לעתיד מבטיח, עד שטרגדיה קרעה את משפחתו לגזרים וגרמה לו לפקפק בכל הדברים שהאמין בהם.

הוא בסך הכל רצה להשאיר את העבר מאחור. אך כשפגש את ג'קלין וולאס, התשוקה לענות על כל מאווייה באה לו בקלות רבה. באותה קלות שבה גבר לומד שהנשמה היא דבר שברירי מאין כמותו, ושכל תקוותיו עלולות להיגזל ממנו כהרף עין.

ספרה החדש של תמרה ובר מעניק זווית ראייה חדשה לחלוטין על אהבה ועונה על השאלה מדוע התאהבות אינה בשליטתנו.

תמרה ובר היא סופרת אמריקנית צעירה, המעידה על עצמה כעל רומנטיקנית חסרת תקנה שאוהבת רומנים עם סוף טוב, "כי יש מספיק סופים עצובים בחיים האמיתים".

בעברה הייתה יועצת אקדמית, מנחה כלכלית, מנהלת משרד, נציגה טלפונית ו"האישה החיוורת ביותר שאיפעם עבדה במכון שיזוף". כיום היא מקדישה את כל זמנה לכתיבה ומגדלת שלושה ילדים וארבעה חתולים עם בעלה, אהובה מהתיכון.

 

"שביר הוא פורטרט נוגע ללב של בחור שמצליח להמריא הרחק מעֵבר לעבר שלו. סיפור חזק וכובש שתפס אותי מהעמוד הראשון ולא הרפה". ניו יורק טיימס

המשך קריאה
  • ISBN: 15100617
  • גודל (עמ'): 336
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 01/09/2016
  • שם המחבר: תמרה ובר
  • תורגם ע"י: קטיה בנוביץ'
  • זמין להשאלה: כן

1

לנדון

לפני שמונה שנים1

1 קטעי שיחות והתכתבויות בספר זה לקוחים מתוך קודמו, איזי, המגולל את הסיפור מזווית הראייה של ג'קי. מאנגלית: ארז אשרוב, הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, 2013.

התעוררתי בבהלה וצרחתי.

"אחות!" קרא מישהו. "אחות!" פנים רכנו אלי. סינדי הלר, החברה הכי טובה של אימא. "לנדון, מותק — זה בסדר. הכול בסדר. ששש, אתה מוגן."

מוגן? איפה?

הרגשתי את קצות אצבעותיה הקרירים על הזרוע שלי וניסיתי להתמקד בעיניה האדומות, הדומעות. היא נשכה את שפתה התחתונה הרועדת עד שהלבינה. הפנים שלה נראו כמו נייר מקומט, והיא נאבקה להחליק אותן.

בעלה צ'רלס הופיע לצדה, הושיט זרוע מאחורי גבה והצמיד אותה אליו. היא נשענה עליו כאילו היתה נופלת אלמלא תמיכתו.

ידו השנייה עטפה בחמימות את כף ידי. "הכול בסדר, בן. אבא שלך בדרך." הקול שלו היה חצצי, ועיניו היו אדומות. "הוא תכף יגיע."

אחות הופיעה בקצה המיטה עם מזרק ענקי, אבל לפני שהספקתי לברוח, היא נעצה אותו בשקית התלויה על מוט מתכת. צינורית שקופה השתלשלה ממנה. ידעתי שהיא מחוברת אלי כשהרגשתי כאילו ירו בי חץ הרדמה.

ירייה.

אימא.

"אימא!" אמרתי, אבל הפה שלי לא תיפקד, והעיניים נעצמו מאליהן. "אימא! אימא!"

סינדי ניסתה להחניק יבבה. דמעות זלגו על לחייה. הפסקתי להרגיש את מגעה כשהיא פנתה אל בעלה וכיסתה את פיה בשתי הידיים — אבל שוב לא הצליחה לכבוש את הבכי.

הלחץ שידו של צ'רלס הפעילה פחת בהדרגה לצד הטשטוש הכללי שהרגשתי. "לנדון, תישן עכשיו. אבא יגיע בהקדם האפשרי. אני כאן, אני לא הולך לשום מקום."

הפנים שלו איבדו מחדותן עד שהתפוגגו לגמרי, ולא הצלחתי עוד להחזיק את העיניים פקוחות.

אימא! צרחתי בתוך ראשי, אימא! אימא... אימא...

אבל ידעתי שהיא לא היתה שומעת אותי עכשיו, גם אילו היה הקול שלי חזק כמו מנוע סילון.

לוקאס

באולם הרצאות ובו מאה שמונים ותשעה סטודנטים נדיר שמישהו מתבלט כבר ביום הראשון, אבל היו דברים מעולם. כשסטודנט אחד נפרד מהעדר, זה בדרך כלל מסיבה שלילית. כמו שאלה מטופשת; או פטפוט בזמן הרצאה והַחמצת המבט העוין של המרצה; ריח גוף בעייתי; נחירה קולנית.

או התועבה הגדולה ביותר בעיני: ביגוד אופנתי מלוּוה בטמטום.

לכן לא הופתעתי כששמתי לב לבחור הזה בשבוע הראשון של סמסטר הסתיו. טיפוס של מלך התיכון — רגיל לחנופה. עדיין מצפה לה, עדיין מקבל אותה. חבר באחווה. בגדים יומיומיים אבל יקרים, תספורת מושקעת, חיוך מלא חשיבות עצמית, שיניים מושלמות, ואיך אפשר בלי חברה חתיכה. ככל הנראה לומד כלכלה, מדע המדינה או מימון.

הוא הרגיז אותי ממבט ראשון. זו היתה דעה קדומה, נכון — אבל דעתי הרי לא היתה חשובה. הוא הקשיב בכיתה ושאל שאלות שהעידו על בקיאות, אז לא היה סביר שיזדקק לעזרה, אף שזה ודאי לא היה מונע ממנו להגיע לתרגולים שהעברתי מטעם ד"ר הלר שלוש פעמים בשבוע. בדרך כלל הורכבה הקבוצה מהסטודנטים המבריקים ביותר.

בסמסטר הראשון שתירגלתי — בסתיו שעבר — הקשבתי היטב בהרצאות של ד"ר הלר. קיבלתי מאה בקורס שלו, אבל חלפה שנה, וכלכלה היא תחום דינמי. לא רציתי שסטודנט ישאל אותי שאלה שלא אדע לענות עליה. בסמסטר השלישי שלימדתי — הרביעי שלי בקורס — כבר לא באמת הייתי צריך להיות שם, אבל הנוכחות בשיעורים היא חובה למתרגלים, והכסף קל.

אז ישבתי משועמם בשורה האחרונה והכנתי מטלות לקורסים שלי בשנה ג'. שירטטתי רעיונות לפרויקט עיצוב, הקשבתי בחצי אוזן להרצאה כדי לא לסטות מנושא התרגיל והתעלמתי בנחישות מסלידתי חסרת הטעם מסטודנט מתנשא, שישב באמצע הכיתה עם אקססורי בדמות חברה.

היא צדה את תשומת הלב שלי כבר בסוף השבוע הראשון.

עוד בילדותי שימש לי ציור הסחת דעת מנחמת, ולפעמים גם דרך מילוט. אימא שלי היתה אמנית, ואין לי מושג אם היא הבחינה בכישרון שלי, או שפשוט רכשתי את המיומנות הזאת בזכות העידוד שנתנה לי בשלב מוקדם, והרבה מאוד תרגול בהמשך. מה שאני יודע זה שעד גיל חמש או שש נייר ועיפרון כבר היו אמצעי התקשורת שלי עם העולם. המדיטציה הפרטית שלי.

כשהגעתי לקולג', רוב הציורים שלי נעשו מכאניים או ארכיטקטוניים באופיים — זה כנראה בלתי נמנע כשלומדים הנדסה מכאנית. אבל גם בזמני הפנוי, לעתים רחוקות בלבד ציירתי גוף או פרצוף. מעולם לא התחשק לי באמת לעשות את זה.

עד שהיא הגיעה.

היא והחבר שלה נכנסו לכיתה יד ביד. אבל נראה שהוא מחזיק רצועה, לא יד של בחורה שהוא אוהב. לפני השיעור הוא דיבר על פוטבול, פוליטיקה, מוזיקה וענייני אחווה, כגון התפרעויות או מסיבות צפויות עם חבר'ה כמוהו וחבר'ה שרוצים להיות כמוהו. בחורות בקרבתו שלחו לעברו מבטים, והוא העמיד פנים שהוא מתעלם מהן.

בעודו שקוע בכל דבר ובכל אחד מלבדה, אני משום־מה לא ראיתי שום דבר אחר. אמנם היא היתה יפהפייה, אבל באוניברסיטה של שלושים אלף סטודנטים לא היה בזה שום חידוש. אלמלא סלידתי הראשונית מהחבר שלה, ייתכן שלא הייתי מבחין בה כלל.

כשהבחנתי בתדירות שבה העפתי מבטים לעברה, ניסיתי להיאבק בזה — אבל ללא הועיל. שום דבר באולם לא עניין אותי כמוה. יותר מכול ריתקו אותי הידיים שלה. בייחוד האצבעות.

בשיעור היא ישבה לידו בחיוך קלוש, ולפעמים התלחשה איתו או עם אחרים. היא לא נראתה אומללה, אבל לפעמים נראה שהעיניים שלה התרוקנו, ומחשבותיה נדדו. ודווקא ברגעים האלה הידיים שלה — האצבעות שלה — התחילו לפעול.

בהתחלה חשבתי שזה הרגל שנובע מעצבנות, כמו אצל קרלי, הבת של הלר, שלא הפסיקה לזוז מיום היוולדה. קרלי כל הזמן מקישה בציפורניים או בכף הרגל, מנדנדת את הרגל, מדברת. הדבר היחיד שמרגיע אותה כמדומה הוא פרנסיס, החתול שלי.

אבל הבחורה הזאת לא הקישה באצבעות בעצבנות. התנועות שלה היו שיטתיות. מכוונות. מכיוון שישבתי רחוק מספיק כדי לבחון את הפרופיל שלה, צפיתי בסנטר שלה עולה ויורד בתנועה מרומזת כל כך, כמעט בלתי מורגשת — עד שהבנתי שכשההבעה שלה מרוחקת והאצבעות מתחילות לזוז, היא שומעת מוזיקה. היא מנגנת.

זה היה הדבר הקסום ביותר שראיתי מימי.

לפי טבלת הישיבה של הלר — שקיבלתי עם שאר חומרי התרגול בתחילת הסמסטר — שמו של האידיוט היה קֵנֵדי, בהנחה שקראתי נכון את כתב היד המקושקש. ישבתי על הספה בדירה שלי וסקרתי את הטבלה. כשקראתי את שמה כתוב באותיות דפוס מסודרות, אמרתי, "אין מצב." ג'קי.

ג'קי וקנדי?

לא ייתכן שהוא יוצא איתה רק בגלל השם. אף אחד לא רדוד עד כדי כך.

בסוף השיעור נזכרתי בבוקר ההוא. הוא הושיט לה את שיעורי הבית שלו ואמר, "הי, בייב — תגישי את זה עם שלך? תודה." הוא שלח לעברה את החיוך הזחוח שלו והמשיך בדיון על מה צריך או לא צריך להיחשב טקס חניכה, ואילו היא לקחה את העבודה וגילגלה עיניים בדרכה לחזית הכיתה.

כן. הוא בהחלט נראה רדוד עד כדי כך.

נגעתי בשם שלה. כל אות שהיא כתבה היתה מעוגלת, נשית. אפילו האות i התעקלה מעט ימינה. אבל מעל ה־i היתה נקודה. לא עיגול. לא לב מצועצע. וגלגול העיניים אחרי ה הי, בייב שלו רמז על האפשרות שהיא איננה שבויה לחלוטין בקסמיו.

אבל מה חשבתי לעצמי בכלל? הבחורה סטודנטית שלי. היא מחוץ לתחום לפחות עד סוף הסמסטר. שזה המון זמן, בהתחשב בכך שרק החל השבוע השני.

אז חוץ מהעובדה שלא יכולתי לגעת בה גם אילו היתה פנויה... היא לא היתה פנויה.

תהיתי כמה זמן הם יוצאים. לפי רשימת הנוכחות, שניהם היו בשנה ב'. אז במקרה הכי גרוע הם יוצאים שנה.

ואז עשיתי את מה שכל מטריד סדרתי נורמלי עושה. הרצתי עליה חיפוש באינטרנט ומצאתי פרופיל פייסבוק נעול. לעזאזל.

הפרופיל שלו, לעומת זאת, היה פתוח לרווחה.

קנדי מוּר. במערכת יחסים עם ג'קי וולאס. בלי תאריך התחלה, אבל היא היתה מתויגת בתמונות, ולא רק בשנה האחרונה, אלא גם לפניה. גללתי לאחור והתעצבנתי יותר ויותר מרגע לרגע.

בקיץ שלפני הקולג'. בטקס הסיום של התיכון. נשף הסיום. סקי בחופשת האביב. מסיבת הפתעה ביום ההולדת השמונה־עשר. תצלום מרחוק של תזמורת, שמספר הנגנים בה גדול ממספר התלמידים בתיכון שלי. תמונת תקריב שלה במדי התזמורת ובכובע סנטה קלאוס — אבל בלי כלי נגינה, אז לא ידעתי במה היא מנגנת.

חג ההודיה עם המשפחה שלו. שניהם רוכבים על סוסים עם חברים במגרש פוטבול צמוד לתיכון, הנודף ניחוח עושר פרוורי. חופשת הקיץ הקודמת. נשף י"א. עוד חג מולד.

התצלום הכי מוקדם שלה איתו היה מקרנבל סתיו לפני שלוש שנים כמעט.

הם יחד כבר שלוש שנים. שלוש שנים. לא הצלחתי לקלוט את זה אפילו.

יללה מסף הדלת ציינה את חזרתו של פרנסיס מקטטה שהסתבך בה אחרי האוכל ולפני השינה. וכמו חיית מחמד מאולפת ראויה לשמה, הזזתי את המחשב הנייד וניגשתי לפתוח לו. כשפתחתי את הדלת, הוא ישב על השטיחון וליקק את אחת מכפותיו.

"קדימה," אמרתי. "הביתה."

הוא משך בכתפיו ונעמד, התמתח בעצלתיים וזינק פנימה כשהדלת כמעט נטרקה לו בפרצוף. רגע לפני שהיא נסגרה, שמעתי "לוקאס!" ופתחתי בחזרה.

קרלי עמדה על מדרגות העץ העולות לדירתי מעל החניה של משפחת הלר. השעה היתה מאוחרת. באביב הקודם היא נדלקה עלי, למרבה הצער, וחשבתי שזה נגמר כבר לפני חודשים, כשהעמדתי פנים שאני לא מבחין במבטים ובצחקוקים המוגזמים שלה. הכרתי אותה מאז שנולדה, אז היא ואחיה היו כמו דודנים או אחים בשבילי, במיוחד כי לא היו לי כאלה. היא גם היתה צעירה ממני בחמש שנים — ילדה לכל דבר ועניין. הדבר האחרון שרציתי היה לפגוע בה.

נעמדתי על הסף. "היי, קרלי. את לא אמורה לישון כבר?"

היא קימטה את האף ואת המצח בעלבון. "אני בת שש־עשרה, לא שש. אוף." כשהגיעה לראש המדרגות ונכנסה לחצי־עיגול האור במישורת הקטנה, שמתי לב שיש לה צלחת ביד. "הכנתי עוגיות. חשבתי שאולי תרצה קצת."

"מגניב. תודה." לקחתי את הצלחת אבל לא נכנסתי בחזרה.

היא בטשה ברצפה ברגל אחת ותחבה את הידיים לכיסים האחוריים של מכנסיה הקצרים. "לוקאס?"

"כן?" אמרתי וחשבתי, אוי לא.

"אתה חושב שאי־פעם תהיה לך... חברה? או שכבר יש לך, ואתה לא רוצה להביא אותה הנה? או, אתה יודע, אולי יש משהו אחר שעדיין לא גילית לנו..."

בלעתי צחקוק. "אם את שואלת אם אני צריך לצאת מהארון, אז התשובה היא לא. הייתי עושה את זה מזמן." משום־מה השאלה הזאת היתה קלה הרבה יותר מהראשונה.

"ככה חשבתי. זאת אומרת, בדרך כלל לא אכפת לך לעורר חילוקי דעות."

זקרתי גבה. "בגלל הפירסינג?"

היא הינהנה. "והקעקועים." עיניה נפערו כשהיא קלטה מה אמרה. "זאת אומרת, ברור שיש לך סיבות. לרובם..." היא עצמה את העיניים. "אלוהים, אני כל כך מטומטמת. סליחה —"

"זה בסדר, קרלי. אין בעיה." השיניים שלי התחככו בחישוק המתכת המושחל בשפתי התחתונה בזמן שהתאמצתי לא להסתכל בקעקועים סביב שורש כף היד שלי. "תודה על העוגיות."

היא פלטה אנחת רווחה קלה. "אין בעד מה. לילה טוב, לוקאס."

גם אני נשמתי לרווחה, כי הצלחתי לחמוק מתשובה בעניין החברה. "לילה טוב."

קרלי היתה בת הלר היחידה שמעולם לא התקשתה לקרוא לי לוקאס. כשעזבתי לקולג' לפני שלוש שנים, רציתי לשנות הכול, החל בשם שלי. אימא נתנה לי את שם נעוריה כשם אמצעי. שיערתי שהרבה אנשים נקראים בשמם האמצעי, והבונוס היה שלא נזקקתי להליך משפטי כדי להשתמש בו.

אבא סירב לקרוא לי לוקאס, אבל זה לא באמת הזיז לי. לא גרתי איתו עוד, וכשביקרתי בבית בקושי דיברנו. ההורים של קרלי ושני אחיה זכרו ושכחו לסירוגין — אבל הם השתדלו. אחרי הכול, קראו לי לנדון במשך יותר משמונה־עשרה שנה, אז בדרך כלל התעלמתי ולא תיקנתי אותם. הרגל זה הרגל.

אבל מאותו הרגע ואילך הייתי לוקאס מבחינת כל השאר. רציתי שלנדון ייעלם לנצח. יימחה מעל פני האדמה.

הייתי צריך לדעת שזה לא יהיה קל כל כך.