הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0
שביל בעולם

במקום 44 

30.8 

שביל בעולם


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
0

במקום 44 

30.8 

במקום 44 

30.8 

גודל (עמ'): 237
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

שביל בעולם הוא ספרו החדש של חילי טרופר, מחבר רב-המכר מקום בעולם, שהיה לספר החינוך הפופולרי ביותר בישראל בשנים האחרונות. ספר מעורר השראה זה צועד בעקבות קודמו אך נוספים בו רבדים וקומות ומרחבים חדשים ובשלים. שביל בעולם הואספר הכרחי לכל מחנך המבקש לצעוד בשבילי החינוך ולהיות דמות משמעותית עבור תלמידיו.

  • ISBN: 3625280
  • גודל (עמ'): 237
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 15/11/2017
  • שם המחבר: חילי טרופר

עמ' 18 ריקציפור במעופה

תום ואני ישבנו בבית קפה בשולי רמלה. הוא בוגר שאהוב עלי במיוחד. סיים את לימודיו לפני שלוש שנים ומאז אנחנו שומרים על קשר. האמת היא שבדרך כלל אנו מדברים אחרי הסתבכות שלו. הוא או אמו מתקשרים אלי ומטון הדיבור שלהם, כבר מהמילים הראשונות, אני מבין ששוב תום הסתבך. פעם בקטטה, פעם במריבה בין חבורות, פעם על לבה של בחורה ופעם עם המשטרה. בכל פעם כזו היינו קובעים להיפגש, מנסים לאסוף את השברים, מחליטים איך יוצאים מהבור, מחשבים יחד מסלול מחדש.

זה היה עוזר, אך לאורך השנים הרגשתי שתום לא באמת פורץ דרך. הוא כמו לכוד בתוך מעגל שיש בו ימים טובים ויש בו ימים רעים, יש תקופות של עלייה ותקופות של קריסה, ובכל מקרה אין עליית מדרגה משמעותית, פתח חילוץ שבאמת מסמן יציאה ומעבר למקום אחר. אבל בחרתי להיאחז בסבלנות. ייקח כמה שייקח, אנחנו ממשיכים לנסות ולחפש ולהתאמץ. והנה קבענו שוב, הפעם לא אחרי הסתבכות, לפחות לא כזו שהוא סיפר לי עליה בטלפון או שנשמעה בקולו בין המילים.

כשהגעתי הוא חיבק אותי חיבוק חזק והוציא את הטלפון הנייד שלו. על המסך הופיע אישור הקבלה שלו ללימודי משפטים במכללה. חיוך ענק נמשך על פניו. התרגשתי איתו, שמחתי בשבילו.

התגלגלנו לשיחה על הבחירה האמיצה והחשובה שלו. לראשונה זה זמן רב, הרגשתי שיש כאן פריצת דרך. היא כמובן עוד רבה ומפותלת אך יש לה נקודת התחלה. המעגל נפתח עבור תום, הוא מעמיד רגל מחוץ למעגל, ויש לי תחושה שהפעם זה יחזיק.

במהלך השיחה, כשנזכרנו וניתחנו את כל הצעדים בדרך לכאן, שבחלקם הייתי מעורב, הוא סיפר לי על הריאיון שערכה עמו נציגת המכללה בתהליך המיון. היא שאלה אותו מדוע הוא רוצה ללמוד משפטים ולהיות עורך דין. תום ענה לה ש"אני ממש לא רוצה ללמוד כמו אחרים כדי להרוויח הרבה כסף ולנסוע בג'יפ מפואר. אני רוצה ללמוד כי חוויתי על בשרי חוסר צדק. לאבא שלי נעשה עוול ולחינם הוא ישב בכלא. אם הייתי יכול לעמוד על הצדק שלי, הרבה מההסתבכויות של אבא ושלי היו נחסכות. אני רוצה ללמוד כדי שכשיבוא אלי מישהו במצב דומה לזה שאני ואבא שלי היינו בו, אני אוכל לעזור לו. בשבילי זה יהיה שווה הכול. וגם אגיד לו לשלם כמה שהוא יכול. לא ארצה לנצל את המצוקה שלו כדי לגבות ממנו הרבה כסף. לא רוצה להיות עשיר דרך ניצול של אנשים ברגעים קשים." ואז תום סיכם ואמר: "אבא שלי כבר נפטר, ואני מתגעגע אליו. פעם הייתי הולך הרבה לקבר שלו ומתפרק שם. היום אני כמעט ולא הולך לשם, לא כי אני פחות מתגעגע, אלא כי אני רוצה לעמוד על הרגליים - כך הוא גאה בי, אני בטוח. אני הולך ללמוד באקדמיה, אני הולך להילחם על הצדק."

בהמשך השיחה דיברנו על כל הטלטלות שהספיק לעבור בחייו הקצרים. תום ניחן ביכולות יוצאות דופן. הוא היה גאון עם נטייה להרס עצמי. מבחינת יכולות וכישורים השמים היו הגבול עבורו, אבל כל כך הרבה פעמים הוא הוטח בחבטה עזה אל האדמה. נסיבות חיים קשות ומורכבות במיוחד משכו אותו למטה, גררו אותו אל הקרקע, עצרו את מעופו אל השמים.

הוא הסביר לי במילותיו היפות כי יש לו ממש נטייה להרס עצמי ונראה לו שזה תמיד קרה כי "בפנים ידעתי שאני אתרסק אז כאילו רציתי לנהל בעצמי את ההתרסקות שלי. הייתי בטוח שההתרסקות תבוא בכל מקרה, אז כאילו רציתי להקדים אותה. שאני אוביל אותה. לפחות שאת זה אני אוביל, גם אם זה לתוך האדמה."

אבל הנה כעת הוא ממריא. ברגעים האלה, בבית הקפה בשעת ערב מאוחרת, הוא נראה לי כמו ציפור במעופה.

מספרים

ברדיו שמעתי פרסומת לרכישת כרטיסי הימורים. הסיסמה שהתנגנה היתה: "תנו למספרים לסדר לכם את החיים." זה עשה לי רע לשמוע את הסלוגן הזה, שיותר משהוא מוכר כרטיסים ומזל הוא מוכר שקרים ואשליות.

הפנטזיה על כרטיס מזל ובחירה במספרי מזל היא כמובן פנטזיה מוכרת ושכיחה. גם אצלי בראש היא מבקרת לעתים. אך זוהי פנטזיה רחוקה, מין שעשוע שלא מתורגם לחיים שלי. אינני תולה בכך דבר, אינני מחכה לקלף שיסדר לי את החיים. אם תבוא איזו זכייה כספית, אקבל אותה בברכה, אך ברור לי שהיא לא תסדר לי את החיים, ובעיקר ברור לי שהיא כנראה לא תבוא.

אבל עבור מי שחייו בכאוס, עבור מי שידו אינה משגת כמעט דבר, הראש פתוח יותר לקבל פנטזיות, לפנות מקום לאשליות, לקוות שיש מספרים או קלפים שמסדרים חיים, כי הוא לא ממש מצליח לסדר אותם בעצמו.

התלמידים שלי נמשכו כמו פרפרים לאש לתקוות השווא של ההימורים. הם נאחזו בסיכויים האפסיים לזכות ובעיקר בפנטזיה התלושה כאילו יש אי שם מספרים או קלפים שמסדרים את החיים. כאילו אלה לא החיים שלהם וכאילו אין בכוחם לסדר את החיים שלהם בעצמם. לתחושתם, כלו כל הקִצין, אין מה להפסיד, שום דבר ממילא לא הולך. כל שנותר הוא להתפלל ולהסתמך על אלת המזל.

בהקשר זה נזכרתי בקטע מקסים בשם "קלף מנצח" מתוך גיליון של "הד החינוך", שכתב ידיד בשם מנדי רבינוביץ', שבין השאר ניהל מסגרת לנוער בסיכון. אמנם בהיבט אחר, אך גם הוא מתאר איך לעולם הקלפים, המזלות והמספרים היה כנראה תפקיד משמעותי בחייהם של בני נוער, בוודאי בני נוער בסיכון:

הדילר שמחלק לילדים את הקלפים בקזינו של החיים אדיש לגורלם. הילדים שפגשתי קיבלו את הקלפים הגרועים ביותר בחפיסה. עם הקלפים האלה הם צריכים להתחיל לשחק; אין החזרות. וזה לא הדבר הגרוע ביותר. מה שגרוע יותר הוא שהם מתאהבים בקלפים הגרועים שלהם, וכאשר יוצא להם פתאום קלף טוב, הם לא מאמינים שהוא אמיתי, מוותרים ומחזירים אותו לחפיסה. ניסיתי לשנות את הדיל, לעודד את הילדים לקחת קלפים טובים יותר, לשחק איתם ולנצח. דבר אחד בטוח: אני, שבחרתי כמעט במקרה לעבוד עם נוער בסיכון, קיבלתי קלף מנצח.

בהמשך הקטע מספר מנדי על אחד מתלמידיו, יוסף שמו:

כפר הנוער שבית הספר נמצא בתחומו מקבל את דייריו ואורחיו בתמונה של ים כחול, עצים ירוקים וגגות כתומים. בחמישים המטרים שבין החניה למשרד המנהל אני נפרד מן התמונה השלווה הזאת.

הכניסה למשרד דומה לחדר מיון - מורים ותלמידים זקוקים לטיפול, עכשיו, בלא דיחוי. גם יניב המדריך מחכה: "אני לא מצליח להעיר אותו, שוכב כמו מת", הוא אומר לי. אני יודע שזה יוסף, נער אתיופי. הוא לא הגיע לבית הספר כבר ארבעה ימים. ישן רוב הזמן. אני נכנס לחדר. יניב מאחוריי. אני נוגע בעדינות בראשו של יוסף: "יוסף, מה קורה?". זוג עיניים לבנות ועצובות נפקחות לעברי. אני לא יודע מה לומר וממילא אני חנוק. "תגיע למשרד שלי", אני אומר לבסוף. הוא מגיע, שותק.

ניסיונותיי לתקשר כושלים בזה אחר זה. אני קובע פגישה למחר. אנחנו מתחילים להיפגש בקביעות. נקשר דיבור, נפרצים מחסומים. הוא מקריית ים, שמונה אחים, אימא לא מצליחה למצוא עבודה, אבא נעלם. יוסף לא אוהב לדבר על העבר ולא על ההווה. אני מתחיל לדבר אתו על העתיד. אין לו בשלב זה חלומות. הוא לא יודע לחלום. הוא עסוק בהישרדות. אנחנו מדברים כמעט כל יום, אם לא פנים אל פנים אז במייל, לאחר שלמד כיצד להשתמש בו. אחרי שנה אנחנו כמעט ידידים. הוא יוצא אתי לסיבובי הבוקר, מזרז את חבריו להגיע לכיתות. הוא נרשם לחוג ימאות וחותר בהתלהבות בקיאק. תמונתו בקיאק היא "שומר מסך" במחשב שלי. יהודי טוב מאוסטרליה נתן תרומה ואני שולח את יוסף לקורס נהיגה בדחפורים. בכיתה י"ב עיניו מלאות תכניות, מלאות חיים. לפני זמן מה פגשתי אותו ברכבת, מדיו מגוהצים, חייל מצטיין בחיל החימוש. יש לו כבר תכנית לאזרחות.

שום מספר לא סידר ליוסף את החיים. יוסף סידר לעצמו את החיים. מנדי וצוותו עזרו לו.

לב שלם הוא לב שבור

ביציאה מהחדר אחרי שיחה קשה עם תלמיד היינו משלימים יחד שיר. מורה אחד פתח ב"גלים גלים בא הכאב" של ברי סחרוף ומורה אחר השלים בסלסול דואב "לב שבור הוא לב שלם". שרנו את הכאב שלנו ושלהם, הרגשנו את הלב שלהם ואת הלב שלנו. והרגשנו שהלב השבור, הלב המאפשר לעצמו להישבר, להרגיש, להכניס פנימה, להיפתח, הוא במידה רבה לב שלם.

בויקרא רבה, פרשה ז, מובא קטע רב-עוצמה:

אמר רבי אלכסנדרי: ההדיוט הזה אם משמש הוא בכלים שבורים גנאי הוא לו, אבל הקב"ה כלי תשמישו שבורים, שנאמר "קרוב ה' לנשברי לב", הרופא לשבורי לב, ואת דכא ושפל רוח, זבחי אלוהים רוח נשברה, לב נשבר.

הקטע מובא בהקשר של עבודת בית המקדש ומבקש להדגיש שעל אף הרצון של האדם להיות מושלם ולהביא את דבריו ואת תנובתו בכלים שלמים, ואף שעל פניו מי שישתמש בכלי שבור הדבר יעמוד לגנותו, מתברר שאלוהים דווקא מעדיף את הכלים השבורים. העומדים בעולם לפני האל ורוחם שבורה ולבם שבור ראויים הם בעיניו. אלוהים קרוב לנשברי לב.

כוחות-על

לכל הילדים בגן היו כוחות על. אחד הזיז עננים (ורהיטים) בכוח המחשבה. אחרת ידעה ללכת באוויר בגובה צמרות העצים. שלישית (שמה היה ספפו) יכולה היתה להתמתח ולהגיע בידה עד הירח. היה שם גם ילד שגמגומו כלל לא ניכר כששר.

(אלכס אפשטיין, "מחשב אהבה מחדש")

אלה רק אנחנו שלא מבחינים בכוחות-העל הללו. שמחמיצים את הילדים המזיזים הרים, הנוגעים בצמרות העצים, העושים דרך ארוכה עד הירח, וכאשר הם עוסקים בתחומי החוזק שלהם, חולשותיהם מתאדות, ולוּ לכמה רגעים.

אנו מסיקים כי הם חסרים את כל אלה, רק משום שאנו לא מצליחים להבחין בהם. משום שאנו לא מכירים במאמץ, בכוחות-העל הפלאיים ממש הנדרשים על מנת להגיע למקומות שלעתים נראים מובנים מאליהם.

בכולם יש כוחות גדולים, גם אם אלה טרם התפרצו החוצה, לפחות לא מול עינינו. גם אלה הנחשבים חלשים ונטולי כוחות הם בעצם סוג של סופרמנים בתחפושת של חלשים. תחפושת שהולבשה עליהם.

המתהלכים צמוד לקירות המסדרון

פגשתי כל כך הרבה ילדים מצולקים. מתהלכים צמודים לקירות המסדרון בפרצוף חמוץ ומבויש. והרי כל הילדים האלה, לפחות רובם, הגיעו לבושים בחגיגיות ליום הראשון של הלימודים בכיתה א', אחרי לילה ללא שינה רווי מתח והתרגשות, חלמו חלומות והגיעו חדורי עזוז לכבוש את העולם, חיוך מאוזן לאוזן נפרש על פניהם היפות וחלום גדול גועש בלִבם. אך כל המגדלים שהם בנו בדמיונם קרסו כה מהר ובדממה כה מהדהדת. הם כל כך רצו והיו איתנו והתרגשו איתנו וציפו וקיוו. ואיבדנו אותם, בקלות רבה מדי.

לפעמים איבדנו אותם בגלל מילים. הרי מילים מתעופפות בכיתה כמו סכינים חדות, או נושרות כמו צמר גפן רך.

פגשתי כל כך הרבה תלמידים שלא ידעו לצטט דבר מתוך אלפי המילים שהם שמעו בכיתה במשך שנים, למעט משפט אחד שמורה אחד אמר ביום אחד לפני שנים רבות. את הכול הם שכחו, מלבד אותו משפט. התלמידים שהמילים הללו כמו פתחו כמניפה את עלי הכותרת שלהם וסייעו בידיהם לפרוח, והתלמידים שהמילים הללו כמו מוטטו ומחצו אותם תחת סולייתן - כולם יחד חידדו את האחריות המוטלת עלינו.

החשש לעלוב, לפגוע, לשבור ילד, הוא נורת אזהרה, אולי החשובה ביותר בחינוך. לחפש אחר המילים שיחסכו כאב. להתייצב תמיד לימין הילד שיורדים עליו, בלי למצמץ ובמילים חדות. להתייחס לכל תלמיד בסבב המתקיים בשיעור למשל, תמיד בעדינות ובכבוד. לתור בלי מנוחה אחר הטוב שבילד ולתת לטוב הזה מילים. לנסח במילים את החוזקות שיש בו ואת הפרגון שלנו. לראות כל תלמיד. להיות רגישים וטובים.

אדם בן שלושים סיפר לי שכשהיה בכיתה ב' ארגנה המחנכת שלו פעילות של החלפת איגרות שנה טובה לקראת ראש השנה. היא לא ערכה הגרלה מסודרת או דאגה באופן אחר שלכל ילד תגיע ברכה. הילדים הרכים בחרו למי לכתוב והוא, שהיה אז ילד במעמד חברתי נמוך, חזר הביתה עצוב ופגוע, שכן לא קיבל ברכת שנה טובה מאף תלמיד. המורה לא ייחסה לכך חשיבות, לא ראתה את התלמיד הכאוב. גם לא לאחר מעשה. הוא התגבר על כך מאז כמובן אך הזיכרון הקשה בכל זאת נשאר חלק ממנו עד היום. ופעם שמעתי ממישהו על תלמיד בכיתה ג', עוד לא בן תשע, שהצטיין בחשבון. באולם הגדול בבית הספר התכנסו כל תלמידי בית הספר כדי לפרגן למצטיינים והוא ביניהם. כשהמנהלת הכריזה בשמו, הוא קפץ מרוב התרגשות, מעט מוגזמת בעיני המנהלת, והיא פלטה "מטומטם" לתוך המיקרופון וליד כולם. התלמיד המצטיין המתרגש, נכלם ומושפל, רץ החוצה מהאולם והתחבא. מצאו אותו יושב מבויש בחדר חשוך. אני שמעתי את הסיפור ולבי נשבר בי; ידעתי שבמובנים רבים ייתכן שהילד הזה כבר לא יֵצא לעולם מהחדר החשוך הזה. או שהחדר החשוך הזה לא יֵצא ממנו. יהיו לו כמובן רגעי אור, אך צל החדר החשוך ייתכן שילווה אותו תמיד. ייתכן שגם הוא יהיה מאלה המתהלכים צמודים לקירות המסדרון ופניהם כבושות באדמה.

למורה זכות גדולה להיות שותף בתיקון עולם, אך באותה מידה סכנה גדולה מרחפת מעליו - להיות שותף בחורבן. מילים לא במקום, פעולות לא רגישות, מעשים שלא הושקעה בהם מחשבה - ייתכן שידחקו את הילדים צמוד לקירות המסדרון עם מעט אוויר ומעט תקווה.

דברים מפורסמים המשויכים לרבי מקוצק מזכירים לנו במה אנו עוסקים במלאכת החינוך. על פי הרבי מקוצק, מחנך ונגר הנם מקצועות דומים, והבדל קטן מפריד ביניהם - נגר עלול לדרוך על נסורת בנגרייה שלו ואילו מחנך עלול לדרוך על נשמות בכיתה שלו. כל מילה, כל מבט, כל תנועת גוף, כל מעשה של המחנך - מתנדנדים בטווח שבין הפרחת נשמות למחיצת נשמות.

החייט

יש מי שמבקשים תמיד להצטלם רק מצד אחד שלהם. הם סבורים כי יש בהם צד יפה יותר וצד יפה פחות. אנרגיה רבה הם משקיעים בניסיון לכסות על חולשתם, להיראות רק בצִדם היפה. הם מכוונים את המצלמה שוב ושוב לזווית הנכונה, עסוקים בהעמדת פנים במובן דו-משמעי.

צדדיה הכעורים של הנפש וצדדיה היפים הם קרקע פורייה למאמצים אין-סופיים שאנו מקדישים כדי להבליט את היפה או לטשטש את המכוער. פעמים אתה מוצא אנשים שממש מותשים מהמאמצים הכבירים המושקעים בהבלטה ובטשטוש, בכיסוי ובגילוי, בחשיפה ובהסתרה.

יש תלמידים ההולכים לבית הספר, אבל הם לא באמת מגיעים לשם. כלומר פיזית הם נוכחים, אך מכל בחינה אחרת הם אינם שם.

בעיתון קראתי ריאיון עם זמר מוכשר ואהוב, דודו טסה. הוא סיפר על ימיו כתלמיד: "היו לי הפרעות קשב ולא באמת יכולתי ללמוד. הייתי אחד התלמידים הגרועים ביותר בתיכון, העתקתי בכל המבחנים. המצאתי שיטות העתקה, תפרתי אצל חייט מכנסיים עם טלאים פנימיים להסתרת שליפים; הדבקתי ניירות מתחת לגרביים צבאיים ארוכים; באתי עם קפוצ'ון, אמרתי למורה שיש לי דלקת באוזניים. מתחת לכובע שמתי אוזנייה שהתחברה לווקמן עם קסטה שבו הקלטתי את כל התשובות. הישרדות" (דודו טסה, ריאיון ל"ידיעות אחרונות", 28.3.14).

חשבתי לעצמי כמה אנרגיות מוכן אדם להשקיע רק כדי לכסות על חולשותיו. הוא מוכן לעשות הכול, להשקיע כסף, לשקר. כמה יצירתיות ומחשבה משקיע מי שרק מבקש לשרוד. דודו טסה לא בחר בייאוש. הוא בחר להמשיך לבוא לבית הספר, להיבחן במבחנים, להשיג ציונים מכובדים. למרות חולשותיו הוא רצה כל כך להיות חלק, עד שהוא תפר מכנסיים מיוחדים אצל החייט. נראה שהוא לא היה עוד אחד מהמקרים של המרימים ידיים ומוותרים על הסיכוי. הוא דווקא השתמש היטב בידיו ובמוחו, הוא ניסה ללכוד את הסיכוי, אך עשה זאת בדרכים עקלקלות. הרצון והמוטיבציה היו שם, גם הכישרון, היצירתיות והנכונות להשקיע - אך בהיעדר נתיב מתאים עבורו הוא הפנה את כל אלה למקום של הישרדות בכל מחיר.

המשתרכים מאחור מסגלים לעצמם מיומנויות יוצאות דופן כדי לשרוד. הם עושים עצמם כותבים במחברת כאשר המורה מבקש שיעתיקו מן הלוח, ובעצם הם משרבטים ציורים וקווים ועיגולים. הם קמים ויוצאים לשירותים בכל פעם שהם מזהים כי סבב התשובות מתקדם ומתקרב תורם. הם פותחים בשיעול כבד ומבהיל כל אימת שפונים אליהם בשאלה. ייתכן שלו היו מקשיבים לשאלה דווקא היו יודעים לענות עליה, אך אין בהם פניוּת להקשיב לה כלל.

המיומנות העיקרית שבה הם מתמחים היא להיבלע. בהמון, באדמה, במרחב, בתוך עצמם. להיות שקופים. את כל האנרגיות שלהם הם מפנים לפיתוח ולטיפוח ההסתתרות. לא נותרים בהם כוחות או אוויר כדי להתפתח ולצמוח במקומות אחרים. עד כמה רצינו ליטול מהם את הצורך הקיומי במיומנות הזו. עד כמה ביקשנו ללמד אותם מיומנויות נוספות, כאלה שיטעו בהם, גם אם רק מפעם לפעם, רצון להיראות, נכונות להישמע, נוכחות מורגשת.

נדמה כי כל אדם יודע על איזו חולשה של עצמו הוא מבקש לכסות. על אילו היבטים בחייו הוא מבקש להאיר ועל אילו הוא מבקש לסוכך בצל. זו מעין קריאה להכיר בכך שגם ילדינו ותלמידינו עסוקים בכך. לא כולם מכירים בביטחון מספק בצדדים שיש בהם ובברכה השורה עליהם ובאור הגדול המאיר עליהם. יש מי שמעדיפים צל ועלטה ושלעולם לא יגיע תורם וכל כוחותיהם מופנים לטשטוש ולכיסוי. שכבה אחר שכבה ובכבוד גדול נבקש לקלף את הכיסויים ולהאיר על כל היופי החבוי שם מתחת.

לכל אדם יש שעה

הוא [בן עזאי] היה אומר, אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום.

(משנה, אבות ד, ג)

התלמידים שלי הסבירו לי את המשנה הזו. במעשיהם. ובעומק, דווקא התלמידים שלא הצלחתי איתם הבהירו לי אותה. אלה שהרגשתי שלא ראיתי ברכה בעמלי איתם. שלא למדו או לא הגיעו באופן מסודר לבית ספר, אלה שעזבו באמצע התהליך.

ואחרי כמה שנים פגשתי אותם או שמעתי עליהם: הופכים לחייל מצטיין, משלימים מבחני בגרות, רוכשים מקצוע, מקימים משפחה, עולים על דרך הישר והטוב. הם הסבירו לי מדוע אסור להפליג במחשבות חצופות ולחשוב שיש דברים שלעולם לא יקרו. מדוע אסור להאמין שיש אנשים שלעולם לא יקומו.

לכל אדם יש שעה. יש מקום שלו. רז - שאביו נטש אותו בגיל צעיר, ששנים היה הילד רחב הממדים הדחוי, שלא הצליח לקום בבוקר מהמיטה - הלך למכינה קדם-צבאית, התגייס ליחידת שריון וזכה להיות חייל מצטיין בטקס הצבאי. עכשיו זו השעה שלו והמקום שלו.

החלק המוצל

שוב ושוב שמעתי אנשים שיש להם ילד עם מוגבלות אומרים שהם מודים על הילד שזכו בו ומדברים על כמה זה לימד והעצים אותם. אבל לעצמי תהיתי, לו היו יכולים לבקש משאלה, לא היו מבקשים שילדם יהיה רגיל? האדם הישוב על כיסא גלגלים ומספר עד כמה זה בנה אותו ועיצב את נפשו, לא היה מבקש לעמוד על רגליו?

חבר טוב, שנפצע בשירותו הצבאי והפך משותק בחלק גופו התחתון, סיפר לי פעם שרבים שאינם מכירים אותו מקרוב מרגישים צורך לנחם אותו. יש שמגדילים לעשות ועוד אומרים לו משפטים בסגנון "אתה עוד תעמוד על הרגליים". והוא, זה בכלל לא החלום שלו. מבחינתו, כך הוא סיפר לי, "הנכות היא כבר חלק בלתי-נפרד ממני, ממי שאני ומהזהות שלי. ואם מחר בבוקר היה פתרון שיעמיד אותי על הרגליים הייתי משתמש בו, אבל בפחד גדול שאני מאבד משהו ממני."

אני מניח שאין תשובה אחת ולכל אדם משאלותיו שלו. אך לעצמי ידעתי, שברגעי כנות אני מרגיש שעד כמה שאני נפעם מתלמידַי המתמודדים עם קשיים גדולים במיוחד ומכמה שחזקים הם לעצמם וכמה חוזק הם לימדו אותי, הייתי מבקש שיחיו חיים קצת יותר רגילים. הייתי מבקש שיתמודדו עם קשיים קצת יותר נורמליים ויהיו קצת פחות מעוררי השראה.

חבר אחר, שסובל מקשיים גדולים ועבורי הוא דמות מופת, אמר לי פעם שהוא היה שמח להיות הרבה פחות דמות מופת ועם הרבה פחות קשיים. חשבתי שטוב שאזכיר זאת לעצמי מפעם לפעם, כי גם אור הסנוורים הבוקע מתלמידַי המופלאים לא מסתיר את הצל הגדול, שגם הוא מצוי בהם ובתוכם.

שיעור על זוויות

ישבתי עם תלמיד שהעביר לי שיעור על זוויות. לא במובן המתמטי, אלא במובן של החיים. הוא הסביר לי שכמעט תמיד אפשר למצוא זווית שבה ניבטת בפניך חתיכת שמים. אולי קטנה, דקה. אולי צריך להטות לשם כך מעט את הראש, לזוז שני צעדים לכאן או לשם עד שהיא נראית. אבל בסוף היא נראית.

אבל על עצמו הוא הסביר לי שהוא מצוי בבור עמוק שאפילו חתיכת שמים קטנה לא רואים מתוכו. עלטה מוחלטת. גם הטיית הראש לא תסייע, גם לא כמה צעדים לכאן או לשם. אין זווית ראייה, אין נצנוץ קל, אין פסים דקים, אין חתיכת שמים.

צלקות

החיים נותנים בנו סימנים. המבנה האנושי כמעט אינו מאפשר לחיים לדלג מעלינו. המאורעות והחוויות והמפגשים והמחשבות והרגשות משתחלים מתחת לעורנו. לפעמים אנו פותחים בפניהם שערים לרווחה ולפעמים אנו מעמידים בפני כל אלה חומות. וגם אז הרי שזו הגנה מוגבלת.

נפשם של תלמידַי מצולקת. החיים נתנו בהם סימנים, בלי רחמים. סיפוריהם, גם אלה שנאמרו מתוך צחוק מתגלגל או נבוך, לא החליקו בקלות בגרון. על פי רוב הם חנקו אותו מדמעות שנקוו בו.

יש ילדים שהפכו מרירים. הכאב והקושי הגדול חרתו סימניהם והקהו יצרים של תמימות וחיות. לראות ילדים מרי נפש זהו מראה צורב במיוחד. מרירות היא מחלה של מבוגרים; קשה לעכל אותה כאשר היא מוצאת אחיזה בילדים.

אך ברוב מוחץ של המקרים, כוחות הנפש שלהם סייעו בידם להמשיך ולחיות את חייהם. ביני לבין עצמי לא ידעתי אם נכון להגדיר זאת ככוחות נפש שסייעו בידם להתגבר על הצלקות, ספק אם אי פעם מתגברים על אוסף צלקות שכזה. אבל הם התמודדו, ובדרך כלל היה מדובר בהתמודדות מעוררת השראה.

ולא היו שם רק צלקות צורבות ואיומות. גם הדברים הטובים נותנים בנו סימנים ומטביעים בנו חותם. כמו צלקות טובות. והתלמידים שלי חרתו בסיפור חייהם סימנים יפים ומצחיקים ושמחים ומתוקים ונעימים.

"למצוא את האוזניים החבויות"

במוסף "הארץ", ב-28 במרץ 2014, הופיעה כתבה מרתקת על אוטיזם שעובדה מהספר "Life Animated" מאת רון סאסקינד, בהוצאת קינגסוויל.

בכתבה מתאר סאסקינד, עיתונאי זוכה פרס פוליצר, את חייו של בנו אוון, שלוקה באוטיזם. בכתבה מובאת דרך ההתמודדות המדהימה של אוון ומשפחתו עם האוטיזם, בעיקר דרך הזדהות ושימוש בדמויות מסרטי וולט דיסני. באחד הקטעים הוא מתאר את אוון, שכבר הגיע לגיל עשרים ונמצא במסגרת לימודית, שם הקים יחד עם חברים אוטיסטים אחרים את "מועדון דיסני": מדי שבוע נפגשים החברים לצפייה בסרט של דיסני, אכילת פופקורן ושיח חברי. לאחד מהמפגשים הגיע גם רון וכך הוא מתאר את המפגש:

הסרט הנבחר הערב הוא דמבו, סיפור גדוש מסרים על הכרה בערך עצמך וגדילה. אחרי זמן-מה אנחנו עוצרים את הסרט ומדברים על כך שהדבר שהופך את הפיל הקטן למנודה, האוזניים הענקיות שלו, הוא גם מה שמאפשר לו בסופו של דבר להתרומם ולעוף. אני שואל כל אחד מהילדים על "האוזניים החבויות" שלו, הדבר "שהופך אותם לשונים, אולי אפילו למנודים, אבל שהם גילו גם שהוא נותן להם כוח אדיר".

הילדים משתתקים, ברור שרוב התלמידים לא נתקלו ביחס כזה לאהבתם לדיסני. אף אחד לא התייחס אליה כמשהו בעל ערך ומשמעות.

אשה צעירה אחת מדברת על האופי העדין שלה, שהופך אותה לפגיעה מצד אחד, אבל מסייע לה מאוד בטיפול בכלבי הצלה. תלמיד אחר מדבר על "המוח שלי, כי הוא יכול להוביל להרפתקאות בדמיון".

בחור צעיר פונה אלי בקול מונוטוני שמזכיר את דפוסי הדיבור נוסח "איש הגשם" שמקושרים לתפיסה הרווחת של אוטיזם. הוא שואל אותי מה תאריך הלידה שלי. אני עונה לו והוא ממצמץ. "זה היה יום שישי".

אני שואל את הנוכחים עם איזו דמות של דיסני הם מזדהים יותר מכל. התשובה של אותו בחור צעיר, נלהב יותר כעת, היא פינוקיו. והוא מסביר: "אני מרגיש כמו ילד מעץ, ותמיד חלמתי להרגיש כמו ילדים רגילים"...

הסכר נפרץ, והשיחה נמשכת כך עוד כשעה. התלמידים, חלקם בעלי יכולת דיבור מוגבלת, מצליחים להביע אמיתות עמוקות ומרגשות.

יש סיבה טובה לכך שכל ילד אוטיסט אימץ לעצמו תחום מסוים. אם תצליחו לגלות את הסיבה, תצליחו גם לגלות את הילדים, ואולי לקבל הצצה לעולמם הפנימי. מניסיוננו, אם תפגינו עניין אמיתי, הם יחושו בכך שמכבדים אותם ואולי יסכימו לגלות עוד - לחשוף גם את המפה ואת מכשירי הניווט הדרושים כדי להוביל אותם קדימה. היכולות החדשות המתגלות במסגרת התהליך עשויות לספק תובנות לגבי האפשרויות העומדות בפני האנשים המאותגרים האלה בהמשך חייהם.

כפי שנוהגים כעת חברי מועדון דיסני לומר, העניין הוא "למצוא את האוזניים החבויות".

נזכרתי במשפט המיוחס לוולט דיסני עצמו: "כל חלומותינו יכולים להתגשם, אם יהיה לנו האומץ ללכת בעקבותיהם." יש כאן צירוף נדיר של חלום ואומץ.

וחשבתי לעצמי שהמשפטים הנפלאים הללו, של אב לילד אוטיסט, נכונים לכל הילדים. לכל בני האדם. עד כמה אנחנו חשים ומפגינים עניין ורצון כדי למצוא את הסיבות ואת הנתיבים המיוחדים לכל ילד ולכל אדם? עד כמה פתוחים אנו לאפשרויות השונות והמגוונות? עד כמה אנו מסוגלים להיות איתם במקום שלהם ומשם לצאת לדרך, משם לגלות, להבין ולקבל?

יותר מכול, עד כמה אנו יודעים "למצוא את האוזניים החבויות" שלנו? ושל אחרים? ולהפוך אותם מחולשה ורפיון לחוזק ומעוף?

משה רבנו

באמצע היום, בין פגישות, "משה רבנו" בא לשבת בחדרי. את הכינוי "משה רבנו" נתנו לו התלמידים. שמו האמיתי היה אבי, אך המראה המיוחד שלו - זקן לבן ארוך, מבט הדור ואופי נעים וחם במיוחד - העניק לו את הכינוי.

במשך דקות ארוכות פתח בפני את סגור לבו. הוא הביא לי ספר שכתב, והוסיף בנימה אישית ופתוחה במיוחד את הפירושים וההסברים שמאחורי המילים. הוא סיפר שמעולם לא קיבל אהבה מהוריו או מסביבתו ועל כן הוא פשוט לא יכול לתת אהבה. תהיתי על כך. הרי בתחושה שלי, אבי מעניק אהבה אין-סוף. והוא הסביר לי שהוא עושה אהבה "כמצוות אנשים מלומדה" ולא מתוך כוונה אמיתית. בפנים עצובות הוא תיאר בפני כיצד היה מרחיק ממנו את האישה שלו במיטה, כיצד היה יכול לשכוח את הילדים שלו בתקופות עמוסות. הוא לא הצליח להתקרב, להיקשר בעומק. הוא לא מצליח לאהוב באמת. גם מה שנראה כאהבה הוא בעצם יותר ממקום של רחמים וחמלה, הסביר לי.

התפתחה שיחה כנה באופן חריג. לא מסוג השיחות שמתפתחות לעתים קרובות בחיים. בוודאי לא באמצע היום במשרד. בנו של אבי שוכב כבר יותר משלוש שנים ללא נוע. הוא גולש גלים שטבע בים ומצוי במצב של קומה. מדי בוקר, כבר יותר משלוש שנים מבלי להחסיר יום, אבי יושב ליד מיטת בנו, מדבר אליו ומלטף אותו. שאלתי אותו אם זו לא אהבה במלוא מובן המילה. האם יש אהבה גדולה מזו? ואז משהו בביטחון שבו הוא פסל כל רגש או ביטוי של אהבה נסדק בקרבו. הוא אמר בזהירות כי בשנה האחרונה הוא מרגיש בכל זאת איך לאט-לאט הוא מצליח לאהוב את הבן המשותק שלו. אוהב אותו יותר ויותר. הוא מרגיש שזו הופכת להיות אהבה גדולה. הוא שם לב לשינויים בהתנהגות שלו. כיצד הוא כבר מלטף אותו אחרת, כיצד הוא מרגיש שאלה כבר לא רק נגיעות מהסוג שחייבים אלא נגיעות מהסוג של אב האוהב באמת את בנו. משהו בליטופים ובמילים הפך רך יותר, עמוק יותר, קרוב יותר. בעיקר אוהב יותר.

אחר כך שאלתי אותו איך הוא מחזיק מעמד. והוא ענה שהוא עושה זאת בעיקר משום שהוא יודע שזה הדבר הנכון לעשותו. ועם הזמן הצטרפה גם האהבה לבן שלו. אך מבחינתו אין אפשרות אחרת. זו המחויבות של אב לבנו. ועכשיו גם האהבה של אב לבנו.

משם התגלגלנו לסדנאות שהוא מעביר בבתי כלא. שנים ארוכות שהוא עובר בין בתי כלא, יושב עם האסירים הכי קשים, שעשו את המעשים השפלים ביותר, ומנסה לתת כוח ותקווה. לתרום לשיקום שלהם. באחת הפעמים הצטרפתי אליו לסדנה מטלטלת. ישבתי בין רוצחים והייתי עד לדינמיקה יוצאת דופן של שיחה שמשכיחה את החומות שסוגרות עלינו ונותנת תחושה שלפחות לשעות אחדות הכול פתוח. אבי היה אמפתי, קשוב ורגיש באופן חריג כלפי הרוצחים האלה, ושאלתי אותו מה הוא מרגיש כלפי הרוצח שיושב מולו. אבי ענה שכאשר הוא יושב מול הרוצח בכלא, הוא רואה את עצמו. הוא מרגיש שגם הוא שם בכלא. הוא רואה את עצמו כאסיר ובעיקר הוא רואה מישהו שכשל. נראה לי שאבי זיהה שאני מתקשה להבין והוא המשיך להסביר: "שהרי גם אני בגיל תשע התפללתי לאל שהוא ירצח את אמי." ואז הוא סיפר לי על ההתעללות שעבר על ידי אמו ועל כך שהוא הגיע למצב שהוא רצה במותה, רצה שמישהו ירצח אותה. "אני הייתי במקום של הרוצחים האלה, מבחינת המקום הנפשי. אני רואה את עצמי בהם. לפחות צד שבתוכי. במידה מסוימת אני הייתי במקום שלהם. המקום שנופל, כושל, עד כדי רצון ליטול חיים."

לא הייתי במקום לשפוט את דבריו, או אפילו להבין אותם בכל עומקם. ניסיתי להקשיב להם. גם לעובדה שהוא ציין באגביות, שהוריו היו עניים מאוד. וכאשר בהמשך חייו התבסס כלכלית הוא תמך בהם, עד שקנה להם את הדירה בדמי מפתח שבה התגוררו.

אחרי שהוא יצא ואני חזרתי לשגרת יומי, נזכרתי בהיכרות שלי איתו. היו לי תלמידים שהלכו פעם בשבוע לרכוב על סוסים בחווה טיפולית. הם חזרו משם וסיפרו לי על מישהו שהם מאוד אוהבים ומחוברים אליו. מישהו ש"נראה בול משה רבנו". באחת הפעמים הצטרפתי אליהם לחווה, רציתי לראות מי זה. ופגשתי באבי, פגשתי באדם שמקדיש את זמנו ואת כוחותיו בצניעות, בתבונה, ברגישות ובאכפתיות לאלה שהחברה פולטת. לאלה שלא קיבלו אהבה. הוא מבין בדיוק מה המשמעות של לגדול בלי אהבה. של להיכשל.

לא היו לו תעודות מטפל, הוא לא עבר הכשרות מיוחדות, אבל היתה לו יכולת לגעת בנערים שלי. להפוך עבורם לאותה דמות משמעותית שאנו כה מרבים לדבר עליה. "משה רבנו" היה הביטוי שהם טבעו, לכאורה בגלל המראה המיוחד שלו, אך עם הזמן נטיתי לחשוב שהוא היה כמו משה רבנו במובנים עמוקים בהרבה. מבחינתם הוא היה המושיע שלהם, מי שעזר להם למצוא בתוך עצמם את הישועה. מישהו שישב בסבלנות אין-סופית עם מי שאף אחד כבר לא רצה לשבת איתו; שהקשיב למי שאף אחד לא רצה לשמוע; שהאמין באלה שכולם כבר התייאשו מהם; שהתעקש לצעוד פנימה לתוך תאים סגורים ומעבר לחומות גבוהות כדי לא להותיר אותם שם בבדידותם.

וברור שאדם כזה לא יעזוב לעולם את בנו ויֵשב בוקר-בוקר במשך שלוש שנים לצד מיטת בנו שאינו מגיב וילטף את ראשו וילחש לו מילים טובות. ולי היה ברור שהוא מלא אהבה. נראה לי שעם הזמן גם אבי עצמו התחיל להשלים עם העובדה שיש בו אהבה.

אין להם מקום

בהפסקות יש תלמידה שנשארת באופן קבוע בכיתה. כמעט תמיד לבד. היא מרגישה שמנה. היא מרגישה שכאשר היא יוצאת ומסתובבת בחצר כולם מביטים עליה ומצחקקים. בהפסקות, כששאון הצחוק של הילדים משמח ומתפזר בחצרות הסובבים את בית הספר, ביקשנו לתת את דעתנו גם למתעצבים בין ארבעה קירות. בכיתות יושבים תלמידים שנותרים בכיתות, מפחדים לצאת. יש מי שפוחד שמא יכו אותו, ויש מי שמפחד שמא יצחקו עליו, כמו תלמידה זו. ויש מי שפשוט יודע שאין סיכוי שהוא ישתלב במשחק או במעגל. יש מי שיודע שאין סיכוי שיישאר לו מקום ישיבה על הספסל, גם אם יגיע לשם ראשון.

בשיעור יש תלמיד שלא מבין מילה ממה שנכתב על הלוח. לא מבין מילה ממה שנאמר. זה לא רק שאינו יודע את התשובה, הוא בכלל לא מבין את השאלה. הוא לא הולך לאיבוד בשלב ההסברים, אלא הרבה לפני. ואם יבקש הבהרה הכיתה כולה תתגלגל מצחוק, כך הוא מניח. זה קרה כבר פעם אחת כשהוא ביקש שהמורה יחזור על ההסבר, ומאז הוא לא מנסה שוב.

בבית הספר יש תלמיד שלומד בו כבר שנתיים. הוא כמעט אינו מוציא מילה. שנתיים של שתיקה כמעט מלאה. יש מי שפוטר את העניין בכך שמדובר בתלמיד שתקן. מופנם. והתלמיד דווקא יודע שהיה מאוד רוצה לדבר ולא פעם הוא גם חושב שיש לו מה להגיד אבל אז הוא תמיד נמלך בדעתו. הוא משוכנע שמה שיש לו להגיד אלה שטויות, דברי הבל, דברים מטופשים וילדותיים. ילעגו לו, הוא משוכנע, אם רק יפתח את פיו.

תלמיד אחר מתנדב תמיד. בכל פעם שאחד מחברי הקבוצה רוצה לשתות, הוא מיד מציע ללכת ולרכוש לו פחית. פעמים הוא גם מזמין את החבר לכאורה לפחית על חשבונו. וכשהקבוצה רוצה שיעור חופשי הוא תמיד מתגייס להיות התלמיד שפונה אל המנהל בבקשה. תמיד הוא נענה בשלילה. תמיד הוא לא מבחין שמדובר בפנטזיה של התלמידים ולא במציאות אפשרית. ותמיד הוא מבקש שוב בקשה שנועדה מראש להישלל. בטיול, הוא הולך לאסוף עצים למדורה, להקים אוהלים לכולם, לנקות אחרי שכולם קמים ממקום רבצם, לטאטא את האוטובוס המטונף מחטיפים בסוף היום. את הכדורגל שעף מעבר לגדר הגבוהה התוחמת את המגרש הוא רץ להביא. ואם הוא הגיע בין הראשונים למגרש אך יש יותר מדי שחקנים, הוא מתנדב להישאר בחוץ ולהיכנס במשחק הבא. וגם אליו הוא לא ייכנס כי הוא מציע לחכות למשחק הבא כדי שאחרים ישחקו לפניו. וגם על המשחק שאחריו הוא מוותר. וההפסקה נגמרת. כולם שיחקו, מלבדו. אף פעם לא הורו לו לעשות כך, ואפילו לא נידבו אותו בעצבנות או במתיקות. תמיד הוא זה שבחר וויתר ורץ ונתן. בחר לכאורה. בחר להיפרש כשטיח לפני חבריו. חברים לכאורה, כי כל שהם יודעים עליו זהו שמו. הם מעולם לא ביקרו בביתו, הם לא יודעים מה הוא באמת אוהב או רוצה או חולם. לא בטוח שגם הוא יודע, מלבד האהבה המפוקפקת לרַצות את כולם כדי שיהיה לו מקום. אבל אין לו באמת מקום.

חבורה מנצחת

במהלך מבצע צוק איתן נלחמו כמה וכמה בוגרים שלי בעזה. התמלאתי בגאווה ובדאגה.

גאווה בבוגרים שנלחמים. בתחושה שהם חלק מהישראליות. ברור שהיינו מעדיפים דלתות כניסה אחרות לאותה ישראליות אמורפית ובהירה כאחד מאשר שירות קרבי בצבא, אבל במציאות הקיימת זוהי דלת כניסה מרכזית ואולי אחרונה עבורם. שמחתי שהם נכנסו בעדה.

מכיוון שהם לא הורשו להכניס מכשירים סלולריים התקשינו להיות בקשר רציף, אך לשמחתי בכל הזדמנות שנקרתה בדרכם, בכל יציאה קצרה לרענון, הם דאגו לשלוח לי הודעות כתובות. הודעות קצרות אך מלאות משמעות. שלחתי להם מילות חיזוק וגאווה והבטחתי להם שכאשר ישובו אני מזמין אותם לארוחת צהריים.

חשבתי על חבורת הלוחמים הזו, ועל כך שבמידה רבה הם שבעי קרבות. כבר שנים שחייהם מלאים מאבקים אין-ספור, וכעת הם נלחמים על חיי אזרחי ישראל ועל חייהם שלהם. ידעתי עד כמה הם נאחזו בציפורניים, עד כמה הסיטואציה הזו שבה הם לוחמים מן השורה אינה מובנת מאליה. כאשר הסתיימה הלחימה, בקבוצת וואטסאפ שכותרתה "ארוחת צהריים ללוחמים", תיאמנו את המפגש.

קבענו ואני התרגשתי לקראתם. ישבנו ואכלנו בעיקר מתוך שמחה. הם נזכרו בסיפורים, בעיקר מצחיקים, לפחות ממרחק הזמן.

דרור אמר שהוא לא מאמין איפה הוא היה לפני שלוש שנים ואיפה הוא עכשיו. ואכן, צריך לשפשף את העיניים כדי להאמין. החבורה הזו צועקת בקול יותר מכל אמירה של מחנך: אל תפסיקו להאמין בבני אדם. החבורה הזו מורכבת מבחור שאיבד את אביו באופן טרגי במיוחד, בחור שהוא בן יחיד לעולים חדשים שלא יודעים מילה בעברית, שני צעירים שבעברם הסתבכויות פליליות ועוד בחור שגדל בבית מפורק לחלוטין. הם חבורה מנצחת.

ללא מילים

עומר ישב שעות מולנו ושתק. דומם. היו אינדיקציות לכך שמדובר בנער אינטליגנטי אך אפילו להגיד שהוא רוצה הוא לא הצליח. השיחה כשלה בעיקר משום שהיא היתה אין-שיחה. הוריו או חבריו סיפרו שעומר רוצה ומבקש עוד שיחה. אך תמיד עם מתווכים. תמיד מישהו כמו מדבר בשמו. והלב יוצא אל התלמיד הדומם שמולנו. אך לא הצלחנו לתקשר איתו. הריטואל היה של הורים או חברים שפונים בתחינה לתת לו הזדמנות, אחד מאנשי הצוות היה הולך ממש להכין את עומר לשיחה ואז שיחה. ושתיקה. מוחלטת. תסכול גדול שלנו, אך יותר מכול של עומר. עוד הזדמנות, שוב חוסר תפקוד מוחלט בבית ספר, שוב עצירה וחשיבה שלו אם ואיך ועד כמה רוצה. שוב מתווכים. שוב ניסיונות שלנו לגייס, להסביר, לרתום. שוב שתיקה. שוב ניסיון. שוב חוסר תפקוד. וחוזר חלילה.

ואחרי חודשים ארוכים בתבנית שנראתה ללא פריצת דרך, אמרנו לו שזהו. רצינו לשבור את הריטואל, להעמיד אותו בפני הבחירה והמשמעויות. והוא עזב והלך לעבוד עם אביו. אולי שם ייטב לו. ואחרי כמה חודשים שוב תחילתו של הריטואל - פנייה דרך מתווכים. הפעם הקשינו עורף. חשבנו שנכון להתעקש על מאמץ מיוחד מצד עומר. והשבנו את הוריו וחבריו בלך ושוב. ואנשי צוות ישבו איתו לשיחות פחות פורמליות, לנסות לסדוק את חומות השתיקה ואת הרצון שאין לו מילים. ובסוף, אחרי התשה הדדית, בעיקר שלנו אותו, התכנסנו שוב לשיחה רחבה של הורים, מחנכת, צוות הנהלה ואנוכי. מילים ראשונות נאמרו, אך עדיין אפפה שתיקה את המפגש. עוד ניסיון אחד, אמרנו. והניסיון האולי אחרון הזה צלח.

לא היה שם שינוי הוליוודי, לא הכול השתנה תוך יום וגם לא תוך ימים רבים. אך השינוי ניכר. באופן אטי וקשה, ניצני תקשורת נבטו, ביטויי מוטיבציה ראשונים הופיעו. לאט-לאט, תוך כדי נפילות ותקומות אך עם מגמה ברורה של שיפור והתגייסות ותקשורת משתפרת, התפתח לו השינוי.

כעת עומר כבר החל לדבר איתנו, אך מילותיו היו מתעמתות. אנטי. הוא לא רוצה ללמוד ואחר כך לא רוצה להתנדב ואחר כך לא רוצה להיכנס לכיתה ואחר כך לא רוצה להתגייס לצבא. אבל הוא דיבר את זה.

לפני בחינות הבגרות בכיתה י"א הוא כבר הסביר לנו בכל דרך שהוא לא ייגש לבחינות. ועם הרבה כאבים ופחד ובריחה, הוא ניגש לבחינות. ולצבא, שהוא אמר שוב ושוב שהוא לא רוצה להתגייס, הוא כבר התגייס. המחנכת שלו שלחה לי תמונה שלו על מדים מההשבעה, לכאורה תמונה רגילה של חייל שנשבע אמונים. אך לא היה דבר אחד טריוויאלי בתמונה הזו. לא החיוך שעל פניו, לא הגאווה שניבטה ממנו, לא המדים שלגופו, לא הקשר שהוא בחר להמשיך לשמור עם המחנכת ועם בית הספר. ואולי, בזווית הפה היה ניתן גם לזהות תנועה של דיבור. ואולי רק דמיינתי...

המעגל שלא נפרץ

עם שירן המעגל לא נפרץ. כוחות הנפש שלה לא נעלמו כמובן. הם היו וישנם תמיד. אך מורכבות החיים והמציאות לפעמים מקשות מאוד. ניסינו לפרוץ, ניסינו לסדוק, ולא הצלחנו. אותו מעגל מפורסם של מצוקה, שמחקרים רבים נכתבו עליו, המשיך להתקיים מול עינינו הכלות.

שירן היתה תלמידה טובה, מתמידה, שקיימה קשר טוב במיוחד עם המחנך שלה, שלא ויתרה גם אל מול קשיים גדולים בביתה, מצוקה כלכלית קשה ואח מזרה אימה. נראה היה שלמרות החולשה בסביבתה הקרובה היא נאחזה בכוחות פנימיים שהיו לה. אך בסוף כיתה י', והיא רק בת שש-עשרה, היא נכנסה לקשר עם גבר מבוגר ממנה והרתה לו.

היא סיפרה למחנך שלה כבר בשבועות הראשונים כי היא בהיריון. המחנך ניסה לסייע לה להתמודד עם סיטואציה מורכבת זו ולבחון את האפשרויות השונות העומדות לפתחה. חשבנו, בין השאר, שנכון לה לשקול גם הפלה. בסה"כ מדובר בגיל צעיר מאוד ונדמה היה לנו כי מוטב שלא להביא ילד אל מציאות חייה כרגע. ברור לנו שזה רגיש ומורכב ושנוי במחלוקת, אך בוודאי שווה מחשבה. הנערה הקשיבה לנו אך התעקשה לשמור על ההיריון. ביקשנו ממנה רשות לדבר על כך עם האם ושירן הסכימה. ניגשנו לשיחה עם שירן ועם אמה בביתן, ושם בניסוח מעודן ומעט פתלתל הסברנו מדוע נכון בעינינו לשקול את האפשרויות השונות בשל הגיל הצעיר והמצוקות הגדולות.

האם ענתה בישירות ובבהירות שהיא מתנגדת להפלה וכלל אינה מבינה את המורכבות שאנחנו מדברים עליה. היא סיפרה ש"גם אני ילדתי את שירן בגיל שש-עשרה וגם אמי ילדה אותי בגיל שש-עשרה, כך שזה נשמע לי הגיוני". ניסינו להסביר עוד קצת מפה ומשם, אך לא ממש מצאנו מילים משכנעות מספיק. הנה, תכף תהיה סבתא רבה בת פחות מחמישים והנה עוד אימא בגיל שש-עשרה והנה כך נראה המעגל הסגור. מעגל המצוקה והדלות והפזיזות.

שירן סירבה להפיל והתארסה עם אותו גבר מבוגר שהרתה לו. היא אמרה שתמשיך ללמוד אצלנו אך אנחנו ידענו שלאורך זמן אין לזה סיכוי. ואכן בשנה שאחרי היא עוד הגיעה ללמוד בשבועות הראשונים, אך משהבטן תפחה היא חדלה להגיע. לחתונה שלה, המחנך שלה הלך בתחושות בטן קשות. הוא סיפר לי שכאשר ראה אותה שם מתחת לחופה עם הבטן התופחת והיא רק בת שש-עשרה, הוא התקשה לשמוח.

ואכן, שירן נשרה מהלימודים וגם הקשר עמנו התמסמס. אחרי כמה חודשים עם ילד קטן שמענו שהיא גם נפרדה מבעלה. אני לא יודע היכן היא היום, אך בצער אני יודע להעריך בסבירות גבוהה שלא לה ולא לבנה מצפה עתיד מבטיח במיוחד. שירן היא עוד חוליה במעגל הסגור והלוואי שאחרים יצליחו לפרוץ אותו.

שעות של אור

הצלחה וכישלון אינם סיפור של שחור ולבן. ביניהם פרושה מניפה רחבה של אפשרויות ושטחים אפורים. בין ההצלחות המובהקות לכישלונות המובהקים מצויות אפשרויות רבות של הצלחות וכישלונות, ולא פעם הן מתערבבות אלה באלה.

המדד והסיפור אינם מצויים רק בקצוות - הילד שנזרק מביתו, התגלגל ברחובות, ישן על ספסל בגינה הציבורית ולבסוף סיים לימודים והתגייס לשירות קרבי. זו בוודאי הצלחה אך יש גם צנועות ממנה. הצלחות, שאולי יש יפות מהן אך אין יפות כמותן.

לא פעם מדובר בהצלחות מינוריות, מהסוג הנאסף כמעט מבלי משים בדרך. הצלחות נטולות זוהר שמתאספות יחדיו לנרטיב של הצלחה - גם עבור התלמיד וגם עבור המורה. פעמים רבות, כמו במשחק כדורסל למשל, זהו סיפור של מומנטום - הצלחה קטנה ועוד אחת ועוד.

יש מי שההצלחה שלו היא לקום מהמיטה בבוקר, ללכת לבית הספר, גם אם שם הוא אינו עושה דבר. הצלחה היא גם היכולת לקום מהכישלון. אין בהצלחות משהו זניח או טפל. יש גם במידותיהן הצנומות טעם.

הצלחות הן שעות של אור. והמעשה החינוכי מזמן לנו חלק מהשעות היפות ביותר בחיינו. היו שעות עם התלמידים שפחדתי למצמץ בהן. לא מפחד או מבעתה חלילה, אלא מאושר צרוף. שעות שבהן הייתי פעור עיניים, לא מחשש שמשהו רע יתפתח אלא פשוט מפני המראה מרומם הנפש והאוויר אשר נמלא קסם. וזה לא היה רחוק ולא היה צורך לתאר בדמיון; זה היה מונח כאן מולי, חי, נושם, מפעפע.

אבל יש שגם מה שמונח ממש כאן מולנו אינו נראה ואז כאילו אינו מתקיים. אצל התלמידים לעתים אלה חוויות עבר קשות המסתירות את מה שמופיע ביופיו כאן ועכשיו, ואצל הצוות לפעמים הביקורת והתסכולים ורעשי הרקע הם שמכסים על הטוב והיפה. חלק מתפקידו של הצוות הוא להתעקש לראות ולהראות. להתעקש שלא למצמץ כדי לא להחמיץ דבר מכל היופי הזה.

שעות של אור בחינוך הן בדרך כלל שעות של תפנית או שעות של הפנמה או שעות של בחירה טובה של התלמיד. הן לא סוף הדרך או הגעה לתכלית. הן מעין שיא מינורי. נקודות ציון מרגשות בדרך הארוכה שסופה מי ישורנו, אך הן מרוצפות באבני חן ובשעות של אור גדול אשר בוקע ממעשה קטן.

משבצות

שמעתי פעם בחור צעיר ומבריק מספר על הכוויה שהותירה בו העובדה שהיה תלמיד מחונן. עבורו, האבחון שלו כמחונן לא עשה עמו חסד. מתלמיד מקובל ומרכזי הוא כמו נזרק לשוליים ההזויים של השכבה. במחי אבחון והחלטה, הגיבור הפך לחנון וחישב להיקבר שם.

שנים שהוא עמל קשה בעיקר כדי להצדיק את תוארו החדש - החכם היודע-כול, המצטיין במה שנחשב חשוב. הוא תמיד נחשב בעיני אחרים, פחות בעיני עצמו. הוא הפסיק לבחור ללמוד מה שמעניין אותו ובדרך שמעניינת אותו, אלא בחר את שציפו ממנו. היה לו תפקיד והיה עליו למלא אותו, גם כשהוא לא רצה או אהב זאת.

ועכשיו, כשאני מקשיב לו הוא נזכר בקול בדמות המשמעותית ביותר עבורו בלימודים. והחנון המחונן בוחר מבין כולם את המורה לספורט - מאמן הכדורסל שלו. הוא מספר כיצד המאמן הזה כמו דלה אותו מתוך המשבצת שהחברה מיקמה אותו בה, מינה אותו להיות רכז נבחרת בית הספר ובמעשה זה העניק לו ביטחון. כיצד דווקא שם הוא מצא את מקומו, לראשונה אחרי שנים רבות ומתסכלות, כיצד דווקא שם הוא הרגיש משמעותי עבור עצמו ועבור אחרים. הרגיש הוא עצמו.

וכשהוא התבקש להצביע על הרגע המשמעותי ביותר עבורו בלימודים הוא לא בחר בשום אולימפיאדת מתמטיקה או פיזיקה שבה הוא השתתף וניצח. הוא בחר ברגע שבו הוא הוביל את כיתת המחוננים לניצחון מפתיע ומעורר תדהמה על כיתת הספורט במשחק במסגרת אליפות הכדורסל של התיכון שבו למד. עבורו היה זה הרגע שבו המערכת סוף-סוף קיבלה אותו ולא בהתאם לתיוג ולמשבצת שלו. שם הוא הרגיש עצמו, לראשונה אחרי שנים שבהן הוא היה הכול מלבד הוא עצמו.

כמה זהירות נדרשת מתיוג ילד בתפקיד מסוים בקבוצה או בכיתה או במשפחה. יש משבצות "נחשבות", כאלה שסוחטות תגובות התרשמות מהסובבים, אך אין בהן בהכרח הבטחה לביטחון או למיצוי או למימוש עבור התלמיד שממוקם בהן. תלמיד אשר "שובץ" על ידי אחרים במשבצת מסוימת, גם אם זו משבצת זוהרת במיוחד, עשוי לחוות תסכול קשה כל עוד זו לא היתה בחירתו. גם מה שייתפס בעיני הסביבה כהצלחה, עשוי להיתפס בעיניו כמו בזבוז ותרמית, שהרי הוא מגלם תפקיד שלא הוא בחר בו, במחזה שלא הוא בחר. הוא לא בתפקיד עצמו.

אף פעם לא מאוחר מדי

במסיבת הסיום הוא עלה על הבימה. לכאורה לא היה קשה לטעות בו, מבנה גוף רחב מאוד וקול ייחודי, ובכל זאת ברגע הראשון חשבתי שאני טועה. התקשיתי להאמין שזה אכן הוא שנמצא על הבימה, נושא על גבו את הצגת הסיום של שכבת י"ב. אבל זה היה הוא.

הוא הגיע אלינו לפני פחות משנתיים, ברמה לימודית של תלמיד כיתה א' שלומד להכיר לראשונה את האותיות בשפה העברית, וכולם ידעו להסביר לנו שחבל על הזמן. במילים מעט יותר מנומסות הם ביקשו להסביר לנו שהילד הזה החמיץ את החיים. הרכבת כבר עזבה וכעת יש רק למשוך ולגרור עד הסוף.

לפני פחות משנתיים הוא לא הצליח לקרוא משפט רצוף בעברית. הוא כמעט לא הוציא הגה מפיו, תמיד נבוך ומבויש. במשך תקופה ארוכה נראה כי שני הדברים היחידים שהגנו עליו היו גופו גדול הממדים ואחיו הגדול, שלמד בבית הספר והיה מקובל חברתית. כל שאר הנתונים כאילו עמדו נגדו: לא ספורטיבי, לא קורא ולא מבין בקצב של האחרים, לא יהודי, מגושם וגמלוני, בעל כישורים חברתיים נמוכים.

אבל הנה הוא כאן הערב. עומד בביטחון מלא, קורא שורות ארוכות ומורכבות מתוך הזיכרון, מצחיק ושנון, מלא ביטחון. מסמר הערב, בלי ספק.

זה לא קרה ביום אחד, אך זה קרה הרבה יותר מהר מכפי שניתן היה לשער. היו שם סביבו מספיק אנשים שהאמינו והתעקשו שלא באמת כל הנתונים נגדו. יש לו הרבה יותר מאח מקובל ושומר וגוף מאיים מעט. בהתמדה, יחד איתו, הם סייעו לו לדלות מתוכו את כל הדברים היפים שבו.

לאורך כל ההצגה, ובעיקר בכל פעם שהוא פתח את הפה, עלה בראשי המשפט "אף פעם לא מאוחר מדי". אף פעם!

אין חסינות

הגעתי לבסיס ונכנסתי לאוהל כדי לפרוק את התרמיל שלי, וראיתי שלושה נערים מגודלים שלא הכרתי משליכים ביניהם באוויר קיטבג צבאי גדול, שמתוכו זעק ילד שנשמע כמו חיה. לא הכרתי את הנערים. הייתי היחיד מבית הספר שלי שנשלח לאוהל ההוא. אני מניח שהמורה שלי לגדנ"ע, שחילק אותנו לאוהלים, חשב שבכל מקום ארגיש זר באותה מידה. אני זוכר שנתקעתי בפתח האוהל ולא זזתי. לא יכולתי להפסיק להסתכל. שלושת הנערים היו בגופיות, וקיבורות הזרוע שלהם הבהיקו מזיעה. הילד שבתוך הקיטבג הפסיק לזעוק וכעת בכה, והם גיחכו בלי להשמיע הגה וזרקו אותו בכוח ובתנופה מזה אל זה.

הנחתי את התרמיל שלי על מיטה שנראתה פנויה, בקרבת פתח האוהל, והתיישבתי עליה וגבי מופנה אל ההתרחשות. לא העזתי להתערב, אבל גם לא הייתי מסוגל לצאת מהאוהל. ברגע כלשהו שמעתי חבטה חזקה וזינקתי. הקיטבג כנראה נשמט מידיו של אחד מהם ונפל על רצפת הבטון. אז הוא נפתח מבפנים במהירות וראש מתולתל, שחור שיער, הגיח... הפנים שלו היו רטובות מדמעות... בגרון שלי קפאה הזעקה שלו, ככה הרגשתי. אחר כך הרמתי את הראש גבוה והצידה ויצאתי מהאוהל, והגיחוכים שלהם ליוו אותי.

(דויד גרוסמן, "סוס אחד נכנס לבר", עמ' 93-94)

יש לצערי המון תלמידים שיכלו בקלות להתברג לתוך הסיטואציה הזו. יכלו להחליף תפקידים עם המטלטלים את הילד כמו שק תפוח אדמה או חיה פצועה, או עם הילד שטולטל באכזריות או עם ילדים הקופאים במקומם למול פגיעה קשה. לצערי, מעטים הם התלמידים אשר לא יוכלו בשום אופן ובשום מקרה למצוא את עצמם באחד מהתפקידים בסיטואציה הזו.

ההבנה הזו, שכמעט כל התלמידים שלנו, בצורה כזו או אחרת, ברגע מסוים יוכלו להיות הקורבן או המקרבן, חשובה בעיני לעבודה החינוכית. אין כמעט מי שיש לו חסינות מהשתתפות במקרה התעללות שכזה. יש כאלה שהסבירות שיהיו חלק מסיפור כזה גבוהה עבורם יותר או פחות, אך מתי מעט נהנים מחסינות מוחלטת מפני סיפור שכזה.

בכל כיתה או קבוצה חברתית ישנו הילד הזועק והבוכה, גם אם בלי קול. ישנו הילד שהחבורה מסביב כמו מטלטלת אותו בתוך קיטבג ומגחכת. ובכל כיתה או קבוצה חברתית יש מי שיהגה רעיון נואל שכזה, יש מי שיזרוק ראשון ויש המון תלמידים שיעמדו מסביב ופתאום ייזרק לעברם הקיטבג הזה והם יתקשו להשבית את "השמחה". הם יתקשו שלא להעביר את הקיטבג עם הילד הזועק למישהו אחר, כאילו מדובר בתפוח אדמה לוהט. רוב התלמידים יתקשו להתייצב אל מול הגיחוך המשפיל שיתפשט בחדר. ייתכן שהם יפנו את גבם להתרחשות, ייתכן שהם יצטרפו לקולות השחוק והגיחוך, ייתכן שהם ייטלו חלק בהנפה ובהשפלה. מעטים מאוד ימצאו כוחות להילחם כדי להפסיק אותה. הם לא יסתכנו בכך שהם יהיו הבא בתור שיוכנס לתוך הקיטבג המתעופף. הם לא רוצים להיות רטובים מדמעות כמו הילד הכלוא בקיטבג.

העולם החינוכי מלא בסיפורים שרגע לפני שהם התרחשו אף אחד, כולל הנוכחים בסיפור עצמו, לא יכול היה להאמין שהוא עלול להתרחש. הוא היה רחוק מהם שנות אור ולפתע הוא נצמד אליהם, סוגר את המרחק כולו ברגע אחד.

כאשר אני כותב את המילים האלה, צף ועולה אצלי בראש בן כיתתי בשם אלעד. אלעד הוא מהילדים שתמיד היה כמו נזרק בקיטבג לצלילי הגיחוך של היתר. "ילד כאפות" קוראים לזה היום. שלושים שנים חלפו מאז והנה אני עדיין זוכר את שמו, את תווי פניו ואת הסיפור במעומעם. היינו בכיתה א', ישבנו קבוצת תלמידים רכים, ובתוכם אלעד, במגרש החול של הקפיצות לרוחק. מישהו הפשיל את מכנסיו של אלעד וכולנו צחקנו. אלעד הרים את מכנסיו וברח משם. הכול קרה כל כך מהר, והנה גם אחרי שלושים שנה הזיכרון מופיע בבהירות יחסית.

ביום שלמחרת, באמצע השיעור הראשון, דלת הכיתה נפתחה בחבטה עזה. לכיתה נכנס אלעד מלווה באביו גדול הממדים. אלעד השפיל את עיניו כפי שנהג לעשות בדרך כלל. נראה כי סימני שבילי הדמעות על לחייו טרם נמחו. אביו, כולו חמת זעם, ניגש לילד שהפשיל את מכנסיו של אלעד אמש, נתן לו סטירה מצלצלת ויצא מהכיתה. השתררה דממה איומה.

מחלונות הכיתה ראינו את מנהל בית הספר מגיע בריצה, מקיים דין ודברים עם אביו של אלעד ומוציא אותו ואת בנו משער בית הספר. בהמשך היום הסבירו לנו המנהל והמחנכת עד כמה היה מעשהו של האב חמור אך גם עד כמה היו מעשינו שלנו חמורים ופוגעים.

כל הילדים שישבו שם בארגז החול של הקפיצה לרוחק הם בני טובים. גדלתי בבית שחינך אותי לא להשפיל או לפגוע, אבל ישבתי שם וצחקתי עם כולם. אין חסינות. פצע עמוק פצענו בחברנו לכיתה. לא יודע מה מתוך זה נותר אצלו היום אחרי שלושים שנה אבל הנה, עובדה, משהו מזה נותר אצלי. המבט הזועם והפגוע של אביו ובעיקר מבטו המושפל וסימני הדמעות על לחייו של אלעד מצטיירים אצלי בבהירות גם ממרחק השנים. נראה שפצעים שבנפש המרחק לא נוגע בהם.

התובנה שאין חסינות, שאין מי שלא עלול להתגלגל לחדר הזה בגדנ"ע או לארגז החול ולהתנהג כך בדיוק, היא זו שטומנת בחובה את הסיכוי שסיפורים מסוג זה כלל לא יתרחשו. המורה הטוב מכבד את כל תלמידיו, סומך עליהם, מאמין בהם, אך בד בבד גם חושש במידה, מכיר בחולשות ובסכנות ובפיתויים, לא עוצם עיניים ובעיקר מבין שהדרך לשמור על תלמידיו ולהגן עליהם מפני כל מעשה של התעללות והשפלה עוברת בהבנה שכל אחד מהם יכול להיות בכל צד בסיפור. שכל אחד מהם יכול בכלל להיות בסיפור. שכל מי שמצוי בסיפור כזה הוא בעצם פגוע, בוודאי הנער שהיה הקורבן, אך גם כל האחרים, שמבינים במודע או שלא במודע שגם הם יכלו להיות הקורבן. זו קבוצה פגועה.

חולות נודדים

יש שחיים על פני חולות נודדים. הם מתפקדים והם חזקים, אך אין להם פיסת אדמה יציבה תחת רגליהם. יש להם משפחות אוהבות ופרנסה מכובדת ועוגנים אחרים, אך תחת רגליהם רק חולות נודדים. כי גם בימים טובים, חוויות העבר מרעידות את האדמה תחת רגליהם. גם בתקופות מוצלחות זיכרונות ושדים כמו נושפים רוח רעה תחת רגליהם, מפזרים את הקרקע לכדי רסיסי חול קטנטנים. והם נוטים ליפול.

זה לא עוזב לעולם. כמו ביציאה מחוף הים, החול נשאר. מתכנס בקפלים, בפינות, בסדקים. מצטבר שם. וגם אחרי ניעור וחיטוט וניקוי, סימניו ורסיסיו עודם שם. לרגעים, אפילו במקלחת תחת המים הזורמים, אנו מרימים ידיים. משלימים עם העובדה שלא ננצח את החול. משהו ממנו ייוותר בנו תמיד.

כנפיים שבורות

אפשטיין, המורה שלי למתמטיקה,

אהב להוציא אותי ללוח.

אמר שהראש שלי מתאים רק לכובע.

אמר שציפור עם שכל כמו שלי

הייתה עפה אחורה.

שלח אותי לרעות אווזים.

(אגי משעול, "אווזים", מתוך: "ביקור בית")

ציפורים רבות מדי נותרות מדדות על האספלט משום שמורים או מבוגרים אחרים שברו את כנפיהן. שבורות כנפיים כי נאמרו עליהן דברים מעליבים דוגמת השיר של אגי משעול. כאילו הן יכולות לעוף אחורה ולא לחתוך את השמים, או כאילו ראשן מתאים רק לכובע ולא לחלומות.

אפשר לחבר כנף שבורה? אפשר לאחות קרע בלב? אפשר לרקום חלום חדש?

המפגש עם התלמידים לימד אותי שכן ולא. כן, כי ציפורים שבורות כנף שבו להמריא אל-על, בראשים שהוסתרו על ידי כובע ניצתו שוב חלומות. ובאותם רגעים התביישתי בכך שאי פעם בכלל קינן בי הספק שהדבר אפשרי.

וגם לא. כי על כנף שבורה לעולם ייוותרו סימנים, ובראשים שהתאימו רק לכובע תמיד תישאר צלקת. אין דבר שימחה את הסימנים ואת הצלקות, גם לא הזמן וגם לא מיליון חוויות הצלחה ואהבה עד אין-סוף. מלאכת החינוך משלימה עם העובדה שהיא לא מסוגלת למחות הכול, שאין בכוחה להשכיח הכול ושאין לה יכולת להאיץ מאפס למאה. יש בה צניעות ויש בה הבנה שהיא מסוגלת לתקן עולמות שעדיין ייוותרו בהם חלקים חרבים. יש בה ענווה לדעת שכוחותיה מוגבלים, אך יש בה גם כוחות מספיקים כדי לאפשר לאדם לעוף ולחלום.

היום הראשון של החיים החדשים

קראתי דברים כנים ונוגעים בנפש שכתב נועם גרשוני, טייס מסוק אפאצ'י שנפצע קשה במלחמת לבנון השנייה, נכה מאה אחוז, אלוף פראלימפי המדורג שני בעולם בטניס נכים בדרגת הנכות הגבוהה:

בשונה ממה שחושבים לפעמים, דווקא ההתחלה היא לא הכי קשה. למרות שבהתחלה הכאבים הכי קשים והמצב הפיזי כנראה בשפל - הנפש עדיין לא מעכלת מה קרה.

בימים הראשונים בבית החולים אתה בטוח שהכל יעבור ובתוך כמה שבועות אתה תחזור לחיים שלך מפעם. בחלק גדול מהמקרים לא כך הוא הדבר. ביום שהמוח מבין שמשהו מהפציעה שלך הולך להישאר איתך לתמיד, בין אם זו מגבלה פיזית או נפשית, זה היום הכי קשה בכל התהליך. לא מבינים את זה בהתחלה, אבל היום הזה הוא בעצם היום הראשון של החיים החדשים שלך, היום הראשון של תהליך השיקום האמיתי. היום שבו אתה מבין שיש לך מגבלה כלשהי שאתה צריך לקבל אותה, צריך לחיות איתה וצריך ללמוד לאט לאט לפצות עליה.

(מתוך ריאיון ב"ידיעות אחרונות", 15.10.14)

חשבתי שכנראה אי-אפשר לחסוך את הרגע הזה שבו מבינים בכאב גדול שישנו קושי אמיתי שאי-אפשר להתעלם ממנו ולדחוק אותו. פגשתי תלמידים שתקופה ארוכה לא הצליחו לפרוץ דרך מכיוון שלא הכירו בקושי שלהם. מסיבות שונות עצמו בפניו עיניים ולא אפשרו לעצמם להתחיל מחדש, עם מה שיש. לא ניתן כנראה לדלג מעל התובנות הכואבות, כי עד אליהן שומרים עלינו לכאורה התירוצים וההסברים והסביבה ועוד אלף הגנות. שומרים לכאורה ובעצם לא מאפשרים להתחיל ולהתרומם. שומרים עלינו על אש קטנה, מוחזקים בגובה דשא. אבל אם רוצים חיים שתהיה בהם בעירה, חיים עם חתיכת שמים, אי-אפשר כנראה להתחמק מהרגע שבו אנו עומדים מול המגבלה שלנו, מול הקושי שלנו, מול החומות שפעם אולי נטינו להשלות את עצמנו כי הן מגנות, אבל הן בעצם מחסומי ענק.

החלילן מהמלין

לא פעם התלמידים דמו בעיני לחלילן מהמלין. הם ולא אנחנו. לא כעיוורים ולא כשוטים צעדנו אחריהם, אלא מתוך שכנוע עמוק בכך שהם יובילו אותנו למקומות טובים. בעונג ובגאווה התחלפנו עמם בתפקידים שלכאורה יועדו לנו ולהם. הם השרו עלינו ביטחון, הם היו מלאים כרימון, הם סיפרו לנו סיפורים חדשים, חשפו בפנינו עולמות שלעולם לא היינו זוכים לגלות לולא פגשנו אותם, והם הצעידו אותנו בדרכים היפות ביותר שנפתחו בפנינו בחסדם.

כריס הגיע אלינו בתחילת כיתה י"א אחרי שנים מבוזבזות. הוא היה כדורגלן מוכשר באופן יוצא דופן, ולא הוא ולא בתי הספר שבהם למד השכילו לשלב בין שני העולמות. לא היו לו בעיות התנהגות, רק תחושה שלו כאילו הוא חייב לבחור. והוא בחר. בכדורגל.

אחרי היעדרויות מרובות וציונים שליליים לרוב, גם בית הספר האחרון פלט אותו משורותיו. והוא הגיע אלינו.

בתחילה הרווחנו שוער כדורגל מופלא לנבחרת הכדורגל שלנו (שהיתה משחקת מצוין בעשר הדקות הראשונות, עד שהריאות המעושנות של השחקנים ניצחו את הכישרון שהתברכו בו...); בהמשך הרווחנו מנהיג חברתי מעולה לקבוצת הכדורגל; אחר כך הרווחנו גם תלמיד חרוץ, שמשלים את החומר הנלמד בימים שבהם התאמן בקבוצות המקצועיות שבהן שיחק; אחר כך הרווחנו מנהיג חברתי חיובי לכלל תלמידי בית הספר; מאוחר יותר כבר זכינו במורה לספורט ובמאמן לקבוצת הכדורגל שלנו אשר צמח בבית הספר. התלמיד הכושל, שוויתר על לימודיו ובמידה רבה על היכולות והכישרונות הרבים שבהם ניחן, רק משום שהם צומצמו במשך השנים לממדי שער הכדורגל שבין קורותיו הוא עמד - הפך להיות שוער מצליח וגם מנהיג ומורה דומיננטי ועוצמתי. הוא היה רק אחד מאותם אלה שהיו עבורנו כמו חלילנים מהמלין. ולנו נותר רק לצעוד אחריהם.

אנשים גדולים

בשעת חצות, בשדה התעופה, בדרך למטוס שייקח אותי לניו יורק לביקור עם שר החינוך, קפצה לעברי לפתע תלמידה שלי לשעבר. היא לומדת בכיתה י"ב וכעת היא שוטפת כלים באחת המסעדות. אמצע הלילה והיא כאן, יוצאת מהמטבח לשאוף מעט אוויר בחלל הענק של שדה התעופה ומול החלון שמטוסים ממריאים בעדו. החיים שממול.

בעוד כמה שעות יתחיל יום לימודים חדש. אני בדרך לתפוח הגדול והיא נאבקת כאן לשרוד. התרגשתי כל כך לראות אותה ודאגתי לה - כמה היא עייפה ושחוקה ועמוסה ומתאמצת, ובד בבד הייתי מלא ביטחון בה וביכולת שלה לשרוד את התקופה הזו וביום מן הימים לעוף עם חלומותיה, להמריא גבוה. רציתי כל כך שתהיה לה מציאות אחרת, ואני מאמין שכך יקרה.

עבור תלמידים רבים שלנו זוהי שגרת יומם ולילם. בלילות הם ממלצרים באירועים ובמסעדות, שוטפים כלים ומנקים אחרי סועדים וחוגגים, ובבוקר, בלי שינה כלל או אחרי שינה חטופה בלבד, הם מתייצבים בבית ספר כדי ללמוד. כדי להצליח. הם אנשים גדולים, בעלי תעצומות נפש. הם אנשים גדולים, שלעת-עתה המציאות מכווצת אותם לעבודה קשה בלילות. שילוב בין שטיפת כלים בלילות לבין לימודים בימים נראה לי כמו מעשה גבורה.

אנדרדוג

כדורסל הוא ספורט אהוב עלי במיוחד. מאז שנותַי בחטיבת הביניים אני אוהד אדוק של "הפועל ירושלים". משמע, ידעתי משחקים רבים של הפסדים וכאב, אך גם לא מעט רגעי שמחה ואושר. הנה, השנה סוף סוף זכינו באליפות. אך גם ברגעי השמחה ברור לי שהסיפור רחב בהרבה מעצם הניצחון. זהו סיפור ששייך לשגרה ולדרך הרבה יותר מאשר לרגעי השיא.

נדמה לי שיותר מכול זכורים לי המשחקים שבהם מי שרצה יותר - ניצח. המשחקים שהיו מעוררי השראה במיוחד היו אלה שבהם הנתונים לא היו לטובתנו ועל הנייר הכול היה נגדנו, וכשהשחקנים עם השמות הנוצצים עלו לפרקט התכווצנו לרגע, אבל אז ניצחנו. פשוט כי רצינו יותר. כי חלמנו בכל מאודנו.

וזה לא רק ניצחון האנדרדוג שתמיד מייצר סימפתיה, זה עמוק בהרבה מכך. אלה הם הרצון והאמונה שניבטו מכל מהלך, מכל אגל זיעה, מכל מבט בעיניים, מכל נהמת לב. הרצון והאמונה הם הסיפור. עד כדי שאפילו הפסד של קבוצתנו האהובה, אם היו בו כל אלה, היה מרגש יותר מהניצחון הצפוי והמפונק בימים אחרים. דוד בן גוריון אמר שמי שלא חולם לא מציאותי. וכשהחלום והמציאות נפגשו מתוך רגעים של תשוקה ורצון עז, הרי שהרגעים הללו נחרתו עמוק בלב.

והרגעים הללו שנחרתו בלב לא היו רק בקרב המביטים מהצד לכאורה, בקרב האוהדים. אלא גם בקרב השחקנים עצמם. למרות ההפסד היתה תחושה עמוקה שנבנתה שם בלב קומה נוספת. כזו שאמנם הפעם לא הספיקה, אך היא מקדמת אותנו צעד נוסף בדרך הארוכה.

כשתלמיד חלש וכושל, שהוא כמובן האנדרדוג הקלאסי, מצליח לגייס כוחות, אמונה, תשוקה ואומץ להיאבק, להתאמץ, להזיע - הרי שהדבר מרגש פי כמה. וגם אם בפעם הזאת הדבר לא יספיק לו למול המטרה הספציפית שהציב לו, הרי שהוא עצמו ירגיש את ההתקדמות.

אל תאמין למי שאומר שיגע ולא מצא, מפני שהיגיעה בעצמה היא מציאה גדולה מאין כמותה.

(הרבי מקוצק)

פעמים היגיעה עצמה היא המסר. את השיעור החשוב ביותר לומדים התלמידים לא מהציון בסוף הדרך, אף שאין לבטל את כוחו, אלא מהמאמץ שלהם בדרך לאותו ציון. כשהם שואלים אחרי ציון מאכזב: "מה, בשביל זה השקעתי כל כך?" התשובה היא ש"השקעת כי זה טוב לך להשקיע, כי זה הצמיח אותך, כי זה גילה לך משהו חדש". הרי גם עלינו, המורים, כאשר אנו מגלים שתלמיד שהוא לכאורה תלוש כעלה נידף ברוח משקיע ומתאמץ, ניכרת התרגשות עמוקה בהרבה מאשר ההתרגשות למראה הציון הגבוה. מראה התלמיד הנאבק בחומר הלימוד מרגש הרבה יותר ממראה התלמיד האוחז בידו מבחן שציון גבוה מתנוסס עליו.

ברגע הראשון לאחר הכישלון הוא יהיה אולי מתוסכל וירגיש שכל המאמץ האדיר היה לשווא. אך כמה רגעים לאחר מכן, גם בעזרת אנשי החינוך הסובבים אותו, שלפעמים הזיעו כמעט כמוהו, הוא יחווה את העוצמה שבמאמץ, את ההבנה שעצם היגיעה וההשקעה הן המציאה עצמה. הן אלה שיבטיחו שבמוקדם או במאוחר ההצלחה בוא תבוא.

הרבה אחרי הציון הגבוה נשארים עם הדרך החדשה שצועדים בה. דרך של מאמץ. ודאי שהציון נותן כוח, דחיפה, ביטחון. אך בעומק, מה שמחזיק לאורך זמן - המציאה הגדולה - זו היגיעה עצמה.

בפינה

בכל סיטואציה יש מישהו שנדחק לפינה. גם התלמיד הכוכב, זה שנדמה כאילו הוא טוב בכול; שגם במקצועות הריאליים וגם במקצועות ההומניים וגם בפעילויות החברתיות ואפילו בספורט - בכול הוא ראש וראשון - גם הוא ימצא את עצמו בסיטואציה מסוימת בפינה.

אכן, שלא כמו התלמיד האחר מהקצה השני, שמוצא את עצמו כמעט בכל סיטואציה בפינה, אצל התלמיד המצליחן יהיה מדובר במאורע נדיר, אך הנחת היסוד לא משתנה: לכל אדם יש סיטואציה שתדחק אותו לפינה. אולי ברגע שנדרש שימוש בטכנולוגיה, אולי פעילות ספורטיבית נמרצת, אולי הבנה לוגית מהירה, אולי צעד אמיץ מול סכנה. שם מישהו אחר יבלוט, שם הוא יהפוך למושא של בדיחה או ציניות. שם הוא יהיה ללעג, או אולי גרוע מכך: שם הוא יהפוך לשקוף. שם הוא יגרור אדישות צורבת לקיומו.

ז'אן לואי מורנייה, שכתב ספר ייחודי על חווייתו כאב לשני ילדים פגועים פיזית וקוגניטיבית, ניסח זאת בבהירות כואבת עד כדי צחקוק או אולי נחמה על מצבם הקשה של ילדיו, שאפילו בלעג הזה, בזכות להידחק לפינה, לא יזכו:

בכל תקופה, בכל עיר, בכל בית ספר, תמיד היה ותמיד יהיה בירכתי הכיתה, בדרך כלל צמוד למקרן ההסקה, תלמיד עם מבט ריק בעיניו. בכל פעם שהוא קם ופותח את פיו כדי לענות על שאלה, ברור שכולם יצחקו. הוא תמיד עונה לא לעניין כי הוא לא הבין, כי הוא לעולם לא יבין. המורה, לפעמים סדיסט באופיו, רוצה לשעשע את הקהל ולכן מתעקש לתרום לאווירה הכללית כדי להגדיל את הפופולריות שלו.

הילד עם המבט הריק שעומד בקרב התלמידים המשולהבים, לא רוצה להצחיק. הוא לא עושה את זה בכוונה, להפך. הוא היה שמח לא להצחיק, הוא היה רוצה להבין. הוא משתדל, אך למרות מאמציו הוא מדבר שטויות, כי הוא אחד שאינו מבין.

כשהייתי ילד, הייתי הראשון שצחק. היום יש בי חמלה רבה לתלמיד הזה עם המבט הריק. אני חושב על הילדים שלי.

למרבה המזל, להם אפילו לא ילעגו בבית הספר, כי הם לעולם לא ילמדו בבית ספר.

(ז'אן לואי מורנייה, "אבא לאן הולכים?", עמ' 101)

לטעת עץ, לטעת תקווה

בחג ט"ו בשבט ביקרתי בבת ים. הגעתי לבקר במסגרת מיוחדת שחברה הקימה ומנהלת. כבר חודשים ארוכים שאני שומע את הסיפורים על הילדים שהיא אוספת למרכז המיוחד הזה. ילדים בגילאי בית ספר יסודי, שכבר בגילם הצעיר לבם חרוץ לאורכו ולרוחבו צלקות עמוקות. הם רכים בשנים וגופם מצומק אך לאמיתו של דבר הם בעיצומו של מסע ארוך ומפרך כשאבני רחיים כבדות מוטלות על כתפיהם. אחד הוא קורבן להתעללות, אחר אובחן כסובל ממחלת נפש, רבים גדלים בבתים מפורקים לחלוטין. אין להם הגנה, אין להם אהבה, אין להם מקום בעולם. אולי רק המקום המיוחד הזה.

בדמיוני ראיתי בעיקר ילדים שהם שבר כלי. אך בביקורי בט"ו בשבט ראיתי ילדים קטנים ומתוקים נוטעים עצים בגינה הסמוכה למרכז. מתנדבים מסורים כרעו על האדמה יחד עם הילדים, שבאצבעות דקות וקטנות חפרו באדמה, ניכשו עשבים וטמנו בעדינות שתילים בגינה החדשה.

הלב מתכווץ בגלל הסיפורים הקשים שלהם, בגלל האכזריות שפוגעת בילדים שנראים כה תמימים וטובים ורוצים ויפים, ואז הלב שוב מתרחב משום שיש מי שלא נטש אותם. מתכווץ ומתרחב ומתכווץ ומתרחב שוב משום שיש כאן חבורה מקסימה של אנשים שמתעקשת לעשות יחד עמם את המסע הארוך ולשאת יחד עמם את אבני הרחיים הכבדות. משום שהם עדיין איתנו. יש להם מקום. גם הם מציינים את ט"ו בשבט. נוטעים עץ. ותקווה.

למען אבא

כבוד השר שלום רב,

קוראים לי שמואל אסמרה, אני בן 17, תלמיד בכיתה י״ב בבית הספר הרטמן ירושלים, עליתי לארץ לפני 14 שנים מאתיופיה, אני אח בכור למשפחה בת 5 ילדים, הוריי עובדים קשה כדי לפרנס את המשפחה ואבי רוצה ללמוד ולהשלים לתעודת בגרות למרות הקשיים הכלכליים ולמרות גילו (בן 42).

אבא שלי לא מוותר לעצמו ולומד יום ולילה. הוא חוזר מהעבודה בשעות מאוחרות ובמקום לנוח הוא יושב ולומד, הוא עושה הכל כדי להצליח ולהשתלב בחברה הישראלית, מה שמעורר בי אישית הערצה ומוטיבציה אדירה כלפיו. תמיד כשאני לומד לקראת מתכונת או לקראת בגרות ואין לי כוח אני נזכר באבא שלי שלא מוותר לעצמו והוא הרבה יותר עייף ממני ובכל זאת כל יום הוא לומד עד השעות הקטנות של הלילה, אבל כמו שאתה יודע אדוני השר ישנם קשיים רבים בלהיות עולה (קשיי השפה, ההבנה ועוד), מה שמקשה על ההצלחה שלו במבחן התוצאה.

פניתי לכל כך הרבה אנשים שיאריכו לו את הזכאות של העולה חדש, מי שרשאי לזכאות הוא רק מי שמתחת ל-14 שנה ולצערי אבא שלי הוא 14 שנה בארץ אבל בגלל זה לא לתת לו להצליח? אבא שלי בלי הזכאות להיבחן בתור עולה חדש לא יצליח במבחנים שלו ושלא נדבר על הבגרויות שישנם תלמידים שהם 12 שנה לומדים במסגרת ועדיין לא מצליחים.

הציעו לי להגיד לו לעשות אבחון אבל גם את זה הוא לא יכול להרשות לעצמו מכיוון שזה ממש יקר.

כל היום אני בטלפונים, אני מגיע למשרד החינוך אומרים לפנות למרכז הקליטה וחוזר חלילה.

אני מקווה שתוכל בתור שר החינוך של מדינת ישראל לעזור לאבא שלי. עוד מעט מועד הבגרויות ואני מתחיל להתייאש.

בברכה, שמואל אסמרה

התערבנו כמובן, ואישור הזכאות להיבחן כעולה ניתן לאביו של שמואל בתוך ימים, אך לא זה מה שמעניין. מה שמעניין ומעורר השראה הם שמואל ואביו. האחד, עולה מאתיופיה, שמשלים בגרויות בגיל ארבעים ושתיים בתנאים לא פשוטים. השני, בן שמכבד במובן הכי עמוק שיש את אביו ונלחם יחד עמו את מלחמתו. ושניהם עובדים קשה, מתעקשים לשבור חומות, לא מוכנים לוותר.

בעבודתנו במשרד החינוך זכינו, פעם אחר פעם, להיחשף לדמויות המופת הללו, שכמעט לעולם לא תופנה אליהן אלומת האור, אך בעומק, אלו הדמויות והמקומות הכי חזקים, יפים ומקסימים בחברה הישראלית.

אין כמוך בעולם

נדרש רצון וכוח לדחוק הצִדה את המשקל המוגזם שאנו מעניקים לפרמטרים או להיבטים שראוי כי משקלם יהיה קל כנוצה, אך הם הופכים עיקר.

במפגש בין אנשים, אחת משלוש השאלות הראשונות תהיה על פי רוב על תחום העיסוק. יש בכך כמובן כדי ללמד על האדם העומד מולך. אך נדמה שתחום העיסוק מקבל משמעות רבה מדי. בדומה לתעודות ולדיפלומות, שהכוח שאנו מעניקים להן כדי ללמוד על האדם היושב מולנו מוגזם, גם תחום העיסוק הוא אינדיקציה מוגבלת ולא תמיד רלוונטית. הם מסייעים לבנות דימוי, אך לא בטוח שהם מסייעים להכיר את האדם כמו שהוא.

הקלסרים התפוחים בניירות ובתעודות חביבות, המקצוע שהיושב מולי עוסק בו כרגע, הופכים למקום קל מדי להתעכב עליו, קל מדי לנסות וללמוד ממנו. אך גם אם הדבר תורם להיכרות ולעבודה המשותפת הרי שזה שולי וזניח אל מול המאפיינים, התכונות והדגשים החשובים באמת. כך מול תלמידים וכך מול צוות מורים שאתה מנסה לבחור.

למנהל המראיין את המועמדים להיות אצלו מורים הייתי ממליץ לדלות דברים מתוך שיר שמישהו הכיר לי פעם (ומיוחס לפבלו נרודה):

לא מעניין אותי במה את עוסקת לפרנסתך

אני רוצה לדעת מה את מייחלת לעצמך

והאם את מעזה לחלום על מה שמבקש לבך.

האם הקדשת מחשבה מהו חזונך האישי?

ומהן הדרכים להופכו לממשי?

ולתלמידים שלי, שתוויות אין-ספור כבר דבקו בהם, ועברם נשרך אחריהם כמו שובל ארוך של דימויים שאינם משחררים, הייתי קורא מתוך המשך השיר:

לא מעניין אותי בת כמה את,

מאיזה רקע הגעת

אני רוצה לדעת האם את מוכנה להראות כשוטה

למען החלומות, למען הזקוקים לך, למען האהבה

ולכולם, תלמידים ומורים, הייתי מקדיש את השורה החותמת את השיר:

כי אין בעולם עוד אחת שכמותך

זוהי הנחת יסוד בחינוך. שהתלמידה הזו שיושבת מולי, או המורה הניצבת מולי, אין עוד כמותן בעולם כולו. חיפשתי תמיד את האנשים שהם חד-פעמיים, שאינם דומים לאף אחד אחר. כמובן, כל בני האדם בעולם הם כאלה, אך אני חיפשתי את אלה שחיים כך; גם אם אינם מממשים זאת כעת, הרי שזה יקרה בהמשך הדרך. חיפשתי את אלה שאינם מסתנוורים ממה שהם כבר רכשו, מהעיסוק או מהניסיון שבאמתחתם ואינם מתכסים בניירות ובאישורים, בדיפלומות ובתעודות. חיפשתי את אלה שמעזים לחלום על מה שמבקש לבם.

שתיקה

חבר טוב, יציב, מוכר, מצליחן, פעיל ובעל משפחה סיפר לי על צל קטן שמלווה אותו כבר קרוב לעשרים שנה.

בכיתה י' הוא היה קורבן לתקיפה מינית בידי תלמיד אחר בשכבה בישיבה התיכונית שבה למד. הוא סיפר לי שאפילו הוא, שמלא ביטחון, קפא לכמה רגעים אל מול התקיפה של חברו לשכבה עד שהצליח להשתחרר מידיו ובעיקר מההלם שאחז בו. הוא לא עשה עם המקרה דבר מאז. גם לא אחרי עשרים שנה.

דווקא המקרה עצמו, קשה ומכוער, לא מלווה אותו כצל. מהמקרה, כך הוא מספר, הוא השתחרר די מהר. הצל המלווה אותו הוא שהוא לא עשה דבר. צל הוויתור אל מול הפוגענות, האין-אונים מול הפוגע, הקיפאון שאחז בו לאחר הפגיעה וחוסר התגובה שלו. אלה, העלולים לאחוז בכל אדם ברגע של פגיעה או פחד, שאינם מגיעים מבחירה אלא משיתוק של חוסר שליטה, הם שמטרידים את מנוחתו מפעם לפעם.

החבר יודע להגיד לעצמו שקשה לעמוד מול האדם הפוגע, שזה מביך, שזה חושף, שזו לא סיטואציה נעימה, אך הוא גם מבין שייתכן ששתיקתו אפשרה לפוגע לחזור על מעשיו שוב כלפי אחרים, אולי חלשים יותר.

ומדי פעם הוא רואה את אותו פוגע. הם אוהדים אותה קבוצת ספורט ומתראים לעתים רחוקות באצטדיון הספורט של הקבוצה. הוא כמובן נמנע מכל תקשורת איתו. מהמעט שידוע עליו, הוא עדיין אבוד מעט בחייו, ואולי עודנו פורק את תסכוליו ואת יצריו על אחרים. והחבר שלי שנפגע עדיין שותק אל מול העוול. ומתייסר בשתיקתו. מסתובבים בינינו מעטים כמו הפוגע, מסוכנים. מסתובבים בינינו רבים כמו החבר, פגועים, שותקים ומעט מיוסרים.

רועי צאן

במסורת היהודית, ולא רק בה, מוצבות פעם אחר פעם דמויות מופת, שבדרך כלל ייחודן בכך שבתחילת דרכן התנודדו בשוליה של החברה ובהמשך הצליחו להתמקם במרכז ואף להפוך לדמויות מרכזיות. משה רבנו המגמגם שבהמשך הפך למושיע של ישראל, הלל הזקן שלא הורשה להיכנס בשערי בית המדרש כי לא היה לו כסף ונשכב על פתח הארובה כדי להקשיב ללמידה, רבי עקיבא העני והבור שהפך בהמשך למנהיג בולט ולגדול הידענים והחכמים - אלו הן רק שלוש דוגמאות מוכרות במיוחד.

המפגש עם תלמידים לא גרם לי חלילה להוריד מגדולתן של דמויות מופת כאלה או אחרות. אך מצאתי את עצמי עם הזמן פחות ופחות מתרפק על דברי ההלל לאותן דמויות מעוררות השראה ויותר ויותר מתרשם מדמויות בנות ימנו ועולמנו מסוג משה רבנו, הלל הזקן או רבי עקיבא. יותר ויותר מצאתי את עצמי מתרפק ונאחז בתלמידים החיים מולי, שמשהו מרוחן של דמויות אלה כמו דבק בהם. בתלמידים שהתחילו בשוליים, עניים ומרוטים ובורים וחסרים, ולאט-לאט, או אולי זה היה מהר-מהר, פילסו דרך אל המרכז. ראיתי רבים עושים זאת בדרכם שלהם, דרך מעוררת השראה.

כשהבטתי בתלמידים שלי, אז פתאום הסיפורים על משה רבנו, הלל הזקן או רבי עקיבא נראו לי מעט פחות רחוקים. לא בשמים היא. גם אם לא כעוצמתם של אותם גדולים, הרי שמהזן הזה יש גם פה על פני האדמה.

לב שהוא מולדת

חוקרים רבים טוענים כי דיכאון הוא "המחלה של המאה העשרים ואחת". נראה כי היא מתפשטת ומוצאת אחיזה בנפשות של רבים, בוודאי של בני נוער. כל כך הרבה אנשים יש בעולם וכל כך הרבה אנשים מרגישים לבד. סטטיסטית זה אולי מוזר, ולא תמיד נהיר כיצד למרות המשפחה והחברים והשכנים והשותפים והקולגות יש שמרגישים בכל זאת לבד, אבל עבור האדם הבודד אף אחד מכל אלה אינו מבין אותו ואינו קרוב אצל נפשו. זו בכלל לא שאלה של מספר האנשים הטובים המקיפים אותו, אלא של קרבה והבנה.

אל מול האדם הבודד אפשר רק לפתוח לב. אולי יצליח האדם הבודד להיפתח חזרה אליו. אמנם רבים צללו עמוק אל תוך בדידותם בלי להיכנס אל הלב הנפתח לקראתם. אך יש גם מי שהצליחו להיכנס אליו, מצאו בו בית. יש מי שזה כל מה שהיו צריכים.

אתה יודע על הדברים שבתוכי והם מצויים בקרבך, וכך יש לי מולדת.

(נלי זק"ש כותבת לפאול צלאן, "התכתבות", עמ' 14)

עצם זה שאין בדידות מוחלטת, שיש מישהו שיודע, שמקשיב, שמבין, כמו מייצר מולדת. יש מקום אחד שהוא בית בטוח - הלב של האחר הוא הבית שפתוח עבורך.

אך לא תמיד לאנשים הטובים יש פניוּת לפתוח את לבם בהתמדה וברציפות לאחר. ופעמים רבות האדם הבודד חש כי "זר לא יבין זאת" ועל כן גם את הלב הנפתח אליו הוא ישיב ריקם.

או אז אולי דווקא מפגש בין בודדים יפר את הבדידות. דווקא מתוך מפגש הבודדים תצמח תחושת שייכות. כשבדידות פוגשת בדידות, כשנפגשים שני אנשים אשר חשים כי במובנים מסוימים הם לבד בעולם, ייתכן שהבדידות תופר. אביב גפן כתב ש"בדידותנו מחפשת בדידותם של אחרים להרגיש קצת שייכים" ("הלילה") ודני סנדרסון כתב "אתה לא לבד, אחרים לבד איתך" ("אתה לבד"). מצאתי שתחושת השייכות של התלמידים שלי, אשר נשרו ממסגרות רבות, שלא הצליחו להרגיש נוחות ושייכות במסגרות קודמות, צמחה בין השאר גם מתוך המפגש עם מי שחווה חוויות דומות. הם הרגישו שרק הם מבינים זה את זה, שרק הם יודעים מה מרגישים כשלא רוצים אותך, כשאתה לא חלק, כשאתה תמיד מושלך לשוליים.

יש מי שיכנה זאת בציניות "אחוות דפוקים", אך אנחנו ראינו בזה גם מפגש יפה בין אנשים טובים, שכדי לצאת לדרך חדשה אחזו זה בידיו של זה, פתחו לבבות זה אל מול זה, גילו הבנה זה כלפי זה, ומשם - עם הכוח שזה נתן ועם תחושת השייכות שזה נטע - הם עלו במעלה הדרך. כתב זאת יפה דויד גרוסמן (בספרו "חיבוק"): "כולם הם גם לבדם וגם ביחדם."

התבגרות

לא הכול ירדוף אותנו עד קץ הימים. לא כל אירוע, דרמטי וחריג ככל שיהיה, ייכנס אל נפשנו ובהכרח לא יֵצא משם לעולם. לפעמים חשבתי שיש דיבור מוגזם על הצלקות שלעולם לא ייעלמו ועל הנחת העבודה שהכול יישאר לנצח במעמקי נפשנו. ודאי שיש גם דברים כאלה, אך הנחת העבודה יכולה גם להיות שיש דברים אחרים שפשוט יחלפו להם. לפעמים הדיבור הזה וההנחות הללו הם שכמו כולאים את האדם בחוויות הקשות, כאילו לא ייתכן שהוא יֵצא מהן בלי נזק שאין לו תקנה. כאילו לא ייתכן שלא נתהלך חבולים ומצולקים כל חיינו.

בגיל ההתבגרות, למשל, נער מגיע מהר מאוד למצבי קיצון, אבל זה לא בהכרח משהו שמחלחל עמוק והופך להיות טבוע בנפשו. ייתכן שמדובר בחוויה קשה ובהידרדרות מהירה, אך כזו שניתן לעצור אותה. כזו שאולי לא הצלחנו לעצור בזמן אמת, אך ברבות השנים היא תתמוסס מאליה. לא בטוח שתיוותר צלקת. יש תקופות שחולפות, לא הכול בהכרח נשאר.

לפעמים את גיל ההתבגרות פשוט צריך לצלוח. בגיל הזה יש עיסוק אישי נרחב בגיבוש הזהות, שמייצר בין השאר גם התנהגויות מרדניות ושלל עימותים, אך לפעמים כפי שהם באו הם גם הלכו. לא הכול כאן כדי להישאר. לפעמים ההישג הנדרש יכול להיות רק לסייע בידיהם לעבור את הגיל הזה מבלי להתרסק. מבלי שהצלילות יהיו עמוקות מדי.

שמעתי כל כך הרבה אנשים מבוגרים מספרים על התקופה הנוראית שהם חוו בגיל ההתבגרות וכיצד היא חלפה לה. כיצד התקופה ההיא, שברגעים מסוימים נראתה להם כאילו מעבר לה אין דבר, כאילו היא קצהו של עולם, כבר אינה נותנת בהם אותות וסימנים. כיצד היא לא יותר מזיכרון מתוק-חמוץ, מתקופה שהתגברו עליה.

הקולות הטובים

על קבוצת הכדורסל האהובה עלי, "הפועל ירושלים", עוברת תקופה קשה. רצף של הפסדים, שנובע כנראה גם מבעיות מנטליות מורכבות, מטלטל אותה ואת אוהדיה הנאמנים יחד עמה.

במשחקי הנפל האחרונים היו אוהדים ששרקו בוז וקראו קריאות גנאי. זה משהו שכמעט אינו מוכר בירושלים, גם לא בתקופות הקשות, והיו לצערנו תקופות קשות למכביר.

התכתבתי עם אחד מראשי הקבוצה בבוקר שאחרי עוד הפסד צורב וכתבתי לו שאת אלה שלא צועקים בוז לא שומעים אבל הם הרוב.

כתבתי לו את זה משום שבתוך החוויה קשה לפעמים לנקות את הרעשים. מספיקים כמה אוהדים ששורקים וצועקים כדי לייצר את התחושה המוטעית שהאוהדים באשר הם כועסים, עולבים ומתייאשים. הרי הרוב המוחלט שותק ומתעצב אך לא מפסיק לתמוך ולהאמין. לתמוך ולהאמין זה משהו שקט יותר משריקות בוז.

החוויה הזו מעולם הספורט מוכרת היטב בעולם החינוך.

בכיתה, כמו באולם הספורט, ישמעו את הצועקים והכועסים והמתייאשים. אלה שאיתנו ושסומכים עלינו לא יישמעו, או אולי יישמעו רק בקול רפה, כזה שתמיד יימוג בתוך הענן ובליל הקולות הרמים של המתוסכלים.

בתוך ראשו של הילד עצמו מתרחשת לא פעם חוויה דומה. השדונים הצועקים והמיואשים והמתוסכלים מנקרים בראשו בעוצמה וברגעים רבים רק קולם נשמע. השדונים המאמינים, הסומכים, התומכים והשותפים כמעט אינם נשמעים. הד קולם חלש יותר.

אך גם כאשר הם כמעט אינם נשמעים, הם עדיין הקול המרכזי והמניע. באולם הספורט - גם אחרי הפסד מביך, בכיתת הלימוד - גם אחרי כישלון מתסכל, ובתוך ראשו של הילד - גם אחרי כישלון נוסף בשרשרת.

רוב האוהדים אוהבים את הקבוצה אחרי הפסד בדיוק כמו אחרי ניצחון, רוב התלמידים הולכים אחרי המורה ועם המורה ביום סגריר בדיוק כפי שעשו ביום שמשי, ובתוך הנפש ההידבקות בכוח ובטוב ובאמונה חזקה יותר מהוויתור ומהייאוש.

העובדה שהקולות השליליים נשמעים חזק יותר לא מעידה כי הם עמוקים ורחבים יותר. להפך; לא פעם יש קורלציה הפוכה: ככל שהקולות רמים יותר - היסודות שלהם רופפים יותר. האוהדים ששורקים בוז הם הראשונים ללכת. הם תלושים. התלמידים הכועסים והצועקים והצוחקים על השקטים הם לרוב הראשונים ליפול בפני קושי ולוותר בפני מחסום. גם השדונים שאינם מרפים וזועקים ייאוש וויתור לא בקלות ירפו, אך כוחות החיים חזקים מהם. דווקא השדונים הלוחשים כוח, אומץ ורצון ייוותרו הרבה אחרי שהקולות הצועקים יידמו.

הכוחות היסודיים שטבועים בנפש האדם הם הכוחות שמאמינים, שמנסים, שסומכים ושרוצים בטוב.

השפה האחרת

לפעמים, דווקא רחוק ובסיטואציות מורכבות, אתה מבין עד כמה שפה היא עניין רחב שיש לו ביטויים מגוונים, וכמה חסרונן של מילים עלול להוות בעיה.

ישנם תלמידים המדברים באותה שפה רזה ודלילה במילים גם בפולין, לשם נסענו איתם לביקור במסגרת משלחת.

מראה מטלטל היה להביט בתלמיד חובט באגרופיו בקיר הביתן שבו עשה מנגלה ניסויים בבני אדם. הוא התמלא בכעס ובאיבה, ואת המילים שלא מצא הוא החליף במהלומות כואבות בקיר אבן. במקום לנסח ברהיטות יותר או פחות את שהרגיש הוא אגרף את קיר האבן.

אז נכון שכל אדם מגלה בסיטואציות מסוימות את סופיותן של המילים. כל אחד חווה את הרגע שבו המילים לא יצליחו לתרגם את עומק החוויה וההרגשה של אהבה או שנאה. כאב או אושר. אך יש כאלה, שסופן של המילים הוא כה מהיר וקרוב עבורם. אין בהם גמישות, מרחב ועושר. שפה אביונה שמשרישה תסכול גדול. החבטה של הנער בקיר האבן אינה רק ביטוי לחוסר היכולת (שיחווה כל אדם) למצוא מילים שיתארו את התחושה שמעורר הביקור בצריף של מנגלה. נער החובט בקיר ייתכן שהוא נער אשר חובט ונחבט בעוד חלקים בחייו, ייתכן שהוא נער שמבטא תסכול רב-שנים וצר מילים. הוא כבר למד "לדבר" אחרת. בידיים, באגרופים קמוצים, בפנים מתכרכמות, בהנפות רגליים.

לעתים יש בכך חן, דוגמת הסיפור החסידי על הצעיר שלא ידע לקרוא בספר התפילה אך ידע לחלל בחליל. בבית הכנסת, כאשר סביבו התעמקו כולם בתפילה, הוא הוציא חליל והחל לנגן בו. המתפללים הזדעזעו, אך על פי האגדה ידע הבעל שם טוב לומר להם שכוחו של הניגון העולה מחלילו של הצעיר הבור הוא עצום וחודר שערי שמים יותר מכל המילים שהם עצמם נושאים. כאן השפה האחרת, היה בה יופי וכוח.

אך לרוב אין מדובר בחן כובש או בעוצמה של חוויית הרגע שאין לו מילים. עבור אותם תלמידים מדובר בתסכול איום, בייאוש מחוסר היכולת לבטא את שהם מרגישים, בתחושה של אלם שלעתים אף מוביל להתנהגות אלימה, חרדתית, מאוימת ומאיימת.

אנשי החינוך, טוב להם להימצא בשדה הזה גם כן. בשדה שמבקש בכבוד גדול ומתוך ניסיון עמוק להתחשב ולהכיר את שפתם הפנימית והחיצונית של תלמידיו, לסייע גם במתן מילים לתחושות, בלימוד ההרגלים והכלים שיאפשרו שיח רגשי כן וביכולת לבחור אפשרות לבטא את מה שמרגישים מתוך מגוון אפשרויות.

להגיף תריסים

הרוח מרפרפת בתריסים. משתחלת בין השלבים ומשקשקת אותם. שורקת ולא נותנת מנוח. היא אינה נותנת לעולם שבחוץ להישאר מבעד לתריסים ולהתפוגג אל תוך החושך והקור. כך לב המחנך, גם אם יגיף תריסיו, הרוח מבחוץ, קולות הילדים ושריקות עולמם לא ייתנו לו מנוח. הם ימשיכו לרפרף ולטלטל את התריסים. לא ניתן להגיף באמת תריסים בפני העולם. בוודאי לא בפני ילדים.

בתפילת יום כיפור אנו טופחים על החזה ואומרים "על חטא שחטאנו באימוץ הלב". אימוץ הלב בפני קולות ורחשי התלמידים אינו אפשרות בעולם חינוכי מחויב ונקי דעת.

אי-אפשר להגיף תריסים בפני מראהו של העולם וההזדמנויות שהוא מזמן. יערה הגיעה אלינו אחרי שנים במסגרת חרדית. ניסו לסגור בפניה את העולם, אך מתברר שתמיד נותרים חריצים שדרכם אפשר לגעת בו. יערה הרחיבה חריצים ובסוף חטיבת הביניים בחרה לעבור ללמוד בבית הספר שיפתח בפניה עולם. היא כמו השתחלה בין שלבי התריסים. היא לא ידעה מה היא רוצה לעשות בבגרותה, אך היא ידעה שהיא רוצה לעשות משהו שבית הספר שבו למדה לא יאפשר לה לעשות. כוח הרצון שהפך לסימן ההיכר שלה אותת כבר אז שהוא הכוח שיכוון את חייה.

בית הספר היחיד שיכלה לבחור בו היה בית הספר שלנו. היא הגיעה אלינו עם פערים גדולים בחומר ועם מיומנויות למידה נמוכות במיוחד. אך מהרגע הראשון היא קבעה את הקצב והוא היה מטורף. היא לא נחה ליותר משתי דקות במשך שלוש שנים. לא החסירה יום לימודים, נשארה אחרי שעות הלימודים, באה בחופשות, חרקה שיניים מול פערים וחוסרים ולקויות למידה. היא לא נתנה לדבר לעצור אותה. היא מיעטה במילים, וגם כאשר אלה נאמרו במשורה הן נאמרו בשקט ובמבוכה גדולה, כאילו היה מדובר במילים גסות. מעולם לא התלוננה, לא ביקשה דבר, רק נעה על גבי כוח הרצון שהיה מעין מנוע טורבו שקט, נטול רחשים ואפקטיבי במיוחד.

העברית של הוריה היתה שבורה והיכולת שלהם לסייע לה ללמוד לא היתה קיימת. אך הם פיצו על כך באהבה ובדאגה אין-סופית. אני נזכר כיצד באחד הימים הלכתי לנחם אבלים במשפחתה, אחרי שהסבתא שחיה עמם נפטרה. בדירה הדלה בקומה הגבוהה בשיכון הישן ישב על מזרן מרופט בסלון רק האב האבל, יערה ואמה ישבו על שני כיסאות במטבח. ללא מנחמים, בשקט, בבדידות, רק הגרעין המשפחתי הקטן, שהיה מלא באהבה.

אחרי שהיא סיימה את לימודי התיכון, עם בגרות מלאה כמובן, היא הלכה לשרת שנתיים בשירות לאומי. משם היא ביקשה ללכת ללמוד תואר ראשון ולהוציא תעודת הוראה. היא הסבירה לי שראתה כיצד המחנכת המופלאה שלה התגייסה למענה והיא רוצה לנהוג כך כלפי אחרים.

בעוד זמן קצר היא תהיה מורה. אני משוכנע שהיא תהיה מורה מופלאה. היא תדבר מעט, אך המילים שייאמרו ייגעו בתלמידיה כפי שהן נגעו בי. ובעיקר, אני משוכנע שיערה תפתח בפני תלמידיה את הלב ואת העולם. היא לא תגיף בפניהם דבר.

תבוסה

אחת הנערות סיפרה לי שמדי בוקר היא נעמדת מול המראה קרוב לשעה. היא משקיעה את זמנה ומרצה בניסיון להסתיר את מה שהיא תופסת כפגום במראה שלה. היא לובשת ופושטת חולצה אחרי חולצה, מנסה לייצר ולגוון התאמות שונות רק כדי להסתיר גרם שומן שמבחינתה הוא מיותר. היא בודקת את עצמה מהפרופיל ומהחזית ושוב מהפרופיל ושוב מהחזית. ובסוף השעה הארוכה, המסע הארוך בבוקרו של יום אינו מוכתר בהצלחה. היא בדרך כלל לא מוצאת את הלבוש שנותן לה מנוח אלא חוזרת מותשת לבגד הראשון או השני שניסתה. אלה ההתשה והשעה המאוחרת שמכריעות אותה לצאת מביתה, לא שביעות רצון. וכך כל בוקר מחדש היא מגיעה אלינו מותשת, לא שלמה, חסרת נחת וכועסת על עצמה. מובסת.

היה לי תלמיד בכיתה י"א שלא הצליח לקרוא. אחת-עשרה שנה שהוא מעביר את השיעורים רק בספירה לאחור, גם אם כלל אינו יודע לקרוא שעון. בשלב מתקדם של תסכול הוא כבר למד לחשב את אורך השיעור באופן מדויק יותר מכל שעון. הוא סופר את הדקות ומתפלל בלבו שלא יתבקש על ידי המורה לקרוא משפט מהספר בפני כל הכיתה, גם אם הוא קצר ופשוט ואפילו הוא יודע להרכיב אותו. מוטב לא להסתכן, מוטב לא לצעוד על פי תהום. זה כבר קרה לו בעבר; משפטים פשוטים לכאורה, משפטים המורכבים מהאותיות המוכרות לו, גם הם הולכים לאיבוד כשהוא קורא בקול. כשזה בקול רם, גם המשפט הפשוט מתבלבל בין שפתיו, הופך לגמגום. הוא שומע את הרחש והגיחוך גם כאשר אף אחד אחר לא שומע אותם, וזה זורק אותו לרצפת הכיתה מובס.

היתה לו מורה טובה, כך הוא אמר לי, שתמיד התגייסה להגן עליו. היא היתה רגישה ותמיד כשנשמע קול רחש או גיחוך בכיתה היא ניתרה ממקומה להסות כל קול כזה. אך פעם הוא סיפר לי שהוא שונא להזדקק לחסדיהם של אחרים. הוא שונא את הרגע הזה שבו המורה מצילה אותו מחבריו לכיתה. גם זו תבוסה מבחינתו.

יש מה להפסיד

עולם פנימי עשיר הוא עולם שיש מה להפסיד בו. נכון ש"אם יש לך את הכול, אפשר רק לאבד" (נועם רותם, "עולה ויורד"), ועדיין, למרות הפחד לאבד, נעדיף שיהיה לנו משהו, שעולמנו לא יהיה עני. החשש לאבד את העושר הפנימי לא פוגע ברצון שהוא ימלא אותנו.

כשאין עושר פנימי, כשאין עולם מלא שכבות ורבדים, אז נותרים רק עם תשתית בסיסית. מספקים רק את צרכי הבסיס. מנהלים חיי הישרדות. חיים נטולי שאיפות ומעוף. עולם פנימי עני מכתיב שאיפות עניות.

על פי רוב, ההתנהגויות הקיצוניות שפגשתי היו התנהגויות של מי שעולמם הפנימי אולי לא היה דל, אבל בוודאי היה כאוטי ומבולבל. עולם שמתוך הכאוטיות שלו מטרותיו הסתכמו בשרידות. לא היה להם מה לאבד בהתנהגות קיצון פרועה. לא היה להם מה להפסיד. נדמה לי שהצעד הראשון בהתמודדות סבלנית ועמוקה עם התנהגויות קיצון מצוי בטעינת העולם הפנימי, במילויו בעושר מסוים וביצירת יציבות וארגון פנימי. להביא למצב שיש לו מה לאבד, שיש לו מה להפסיד. זה מפחיד כי כשיש משהו אפשר רק לאבד, אבל מוטב לו להסתכן בכך כמובן. קיום של נפש שיש לה מה לאבד ממילא תצמצם התנהגויות קיצון. קיום של נפש עשירה, בריאה ומלאה ממילא תביא אותו לחשוב כמה פעמים לפני שהוא שובר את הכלים. יש לו משהו שהוא רק שלו, יש לו שאיפות שנובעות מהדבר הזה שיש לו. הוא רוצה לשמור על מה שיש לו, ולא בקלות הוא ייגרר למחוזות שמסכנים את מה שהרוויח בעמל ורכש לעצמו בתשוקה.

נקודת חן

רועי, ילד עם לקויות רבות ונכויות מורכבות, סיפר לי שהוא מרגיש כאילו הוא כתם בעולם. כולם, גם משפחתו, מביטים עליו כאילו הוא מכתים את יופיו של העולם. עבור העולם, כך לפחות העולם נתן להם להרגיש, בעלי הלקויות והמגבלות הם כתמים מטרידים בהוויית החיים. הם כמו פצעים מוגלתיים המסרבים להיעלם.

רועי ואחרים הם כתמים על הגוף הלכאורה יפה ומבריק של העולם? איזה סיפור מופרך ויהיר ומכוער מספר לעצמו "העולם"?

"העולם" הוא כמובן ישות אמורפית וכוללנית, שאין לה ממש צורה ופנים. אך היא כנראה גם כולנו ואנחנו. העולם הוא הקולות המגוונים שיש בינינו ובתוכנו. לרועי אמרתי שעבורי הוא הכי יפה שיש, שהוא לא כתם אלא נקודת חן נאה במיוחד על גופו של העולם. ורציתי שתמיד אצליח לראות אותו ככזה, גם כשהקולות החלשים בתוכי מתגברים, גם כאשר הקולות שבעולם שבחוץ מתגברים ומתכערים. ידעתי שרועי עושה את העולם יפה יותר.

בשבילו נברא העולם

מכמירות לב הן הפנים המבוישות והנכלמות, שכמו אומרות בקול שקט ומפלח לב: מצטער שאני בכלל קיים. מבט שכמו אומר שאני מתנצל על כך שאני מפריע לך בעצם נוכחותי וקיומי. מוטב היה לו לעולם בלעדי.

במחויבות אין קץ עלינו לדאוג לכך שלא יהיו ילדים שירגישו כך. בעולמנו יש מקום לכולם. זהו מאמץ אין-סופי לדאוג לכך שלא יהיה בבית הספר שלנו תלמיד אחד שירגיש שהיינו שמחים לו לא היה לומד אצלנו. זהו עמל ללא לאות לוודא שלא יהיה בקרבנו תלמיד שיחוש שאנו מחכים להזדמנות הראשונה לדחוף אותו החוצה. אין תלמיד שבקיומו מעציב אותנו.

נכון כמובן לתת מקום גם לקשיים שעולים בלִבנו, לכוחותינו שלפעמים מוגבלים ולאתגרים המתסכלים שאנו לא עומדים בהם כרגע, אבל המאמץ והאחריות תובעים מאיתנו גם ברגעים שכמעט קשים מנשוא לא ליפול למקום שמפזר מילים לשווא. שמפזר סיסמאות שהן לא יותר מאוויר חם. שלא נאמר בקול שאנו אוהבים מאוד את התלמיד ושמחים על כך שהוא חלק מעולמנו ואז בשקט נאמר לעצמנו: "אבל הלוואי שהוא ומשפחתו היו עוברים להתגורר בעיר רחוקה." שלא נכריז שאנו תמיד נישאר עם התלמיד שלנו, בטוב וברע, ואז נלחש לעצמנו: "אבל הלוואי שהוא יהיה חולה איזה שבוע-שבועיים, לא מחלה קשה חלילה, רק שנוכל להתקדם בכיתה מבלי שהוא יפריע."

חשוב שנכיר בקשיים שלנו, לזיוף לעולם אין מקום, אך מדובר כאן על עבודה פנימית מעמיקה וכנה: גם התלמיד הזה, המעמיס והמקשה והמאתגר, גם עבורו נברא העולם. בלעדיו עולמי יהיה חסר.

השד שבפנים

הרציתי במכינה קדם-צבאית. רגע לפני שנכנסתי למכונית ביציאה מהמקום, רצה אלי אחת החניכות. אחרי ששאלה אם יש לי רגע בשבילה, היא אמרה לי: "רק רציתי שתדע, שהיתה לי תקופה רעה מאוד בחיי. עזבתי את הבית והתגלגלתי ברחובות. ישנתי אצל חברות ובלילות קשים על ספסלים בגנים ציבוריים. הייתי אבודה. באחד הלילות, ישבתי עם חברה על הספה בבית שלה מול הטלוויזיה. ואז שידרו את הסרט על 'ברנקו וייס' ברמלה. לא יכולתי להוריד את העיניים מהמסך. בכיתי. הבנתי לאן אני מגיעה בדרך הזו והבנתי לאן אני יכולה להגיע אם רק ארצה. באותו לילה חזרתי הביתה. בבוקר אחרי חזרתי ללמוד. עכשיו אני כאן לומדת במכינה קדם-צבאית. בסוף השנה אתגייס לצבא. תודה."

התרגשתי. אבל היה ברור לי שזה כמובן מורכב בהרבה מהסיפור שסיפרה. לכל היותר הנחתי שהיא צפתה בסרט ("תיכון ההזדמנות האחרונה" של בן שני, במסגרת התוכנית "עובדה") בעיצומו של תהליך פנימי שהתקיים אצלה ממילא, וזו היתה רק נקודת שיא לא צפויה. הרי למדתי בכאב, שאין סיפורים עם קו ליניארי בלבד. אין נקודת התחלה איומה ואז קו שמטפס למעלה בהתמדה עד לשיא מרגש. אין כאן סיפורים עגולים ויפים. הכול מפותל כל כך, יורד ועולה. מי שבמשך שבועות או חודשים מתגוללת ברחובות לא ברגע אחד שבה לביתה בעקבות צפייה בסרט. יתרה מזאת, ברור לי שגם אחרי שובה ובהמשך חייה עוד יהיו נפילות. זה צל שתמיד מתהלך מעל, שד שתמיד יושב בפנים ולעתים משתולל.

זה כמו לרקוד עם שד

שמחבק ולא עוזב

כן, הוא תמיד רעב.

(ברי סחרוף, "ניצוצות")

השד הזה קינן שם עוד לפני הערב המקרי על הספה מול הטלוויזיה והסרט של בן שני. וגם צדדיו האפלים עוד יקננו בראשה בדרכה מעלה. הרי לא מחסלים שדים, לכל היותר מצליחים להשתחרר מלפיתתם לזמן-מה. לכל היותר מצליחים להגיע למצב שתדירות הביקורים שלהם פוחתת. לכל היותר, וזה הרבה, מוצאים כוח להיאבק בהם כאשר הם מופיעים. דווקא אנחנו, שמשדרים להם אמונה אין-סופית בהם ובדרך, צריכים בצניעות לשדר להם ששדים לא מתים לעולם ושהנפילות לא נסתיימו, והכוח הוא במובן העמוק עצם הנכונות להיאבק, לקום, להתקדם דרך ועל פני המחסומים.

ציון לשבח

יש מי שכל חייהם מקבלים ציון נכשל. כישלון נוגע בכישלון, מייצר רצף של בלתי-מספיק מהדהד. בסרגלי הציונים המוכרים הם מגרדים את התחתית, נטרקים שוב ושוב בתקרת הזכוכית של הציון העובר.

אבל הם ראויים לציון לשבח. ציון לשבח מהדהד. העובדה שהם מרימים מדי בוקר רגליים והולכים היא ציון לשבח מפעים במיוחד. בסרגל הציונים הרחב והעמוק של החיים הם רוקדים ממש.

למדתי את זה מקרוב על תלמידַי, שהתמלאתי כלפיהם בהערכה אין קץ. אבל אני מבקש לעצמי שהשיעור הזה ילווה אותי במפגש עם כל אדם. אומרים שכל אדם שאתה פוגש נאבק במאבק שאינך יודע עליו דבר. זו מין בחירה לכבד באופן בסיסי כל אדם, לגלות אמפתיה כלפי העובדה שהוא מתמודד, אולי נאבק ממש, עם משהו שאינך רואה, לא להיחפז לשפוט, להיות טובים וחומלים. ייתכן מאוד שגם האדם הזה ראוי לציון לשבח.

אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁמַּגִּיעַ לָנוּ צִיּוּן לְשֶׁבַח.

לֹא בִּזְכוּת מַשֶּׁהוּ מְיֻחָד שֶׁעָשִׂינוּ

וְלֹא בִּזְכוּת מַה שֶּׁאוּלַי עוֹד נַעֲשֶׂה

בִּגְלַל הַחֲלוֹמוֹת -

מַגִּיעַ לָנוּ.

הַחֲלוֹמוֹת שֶׁחָלַמְנוּ בַּלַּיְלָה

וְכִבִּינוּ בַּיּוֹם.

בִּגְלַל הַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁחָשַׁבְנוּ

וְלֹא הֵעַזְנוּ

לְהַבִּיט אַחַר כָּךְ בָּרְאִי

בִּגְלַל הַדָּבָר הַהוּא

שֶׁקָּרָה

וְקָבַרְנוּ אוֹתוֹ

מִבְּלִי לְהַשְׁאִיר צִיּוּן

וּמִבְּלִי לְסַפֵּר לְאִיש

כָּל אֵלֶּה -

שַׁלְשְׁלָאוֹת בַּרְזֶל עַל רַגְלֵינוּ

שֶׁעִם מִשְׁקָלָן

אֲנַחְנוּ מַצְלִיחִים בְּכָל בֹּקֶר

לְהָרִים אֶת הָרַגְלַיִם,

לָלֶכֶת

לִפְעָמִים גַּם לִרְקֹד

בִּגְלַל זֶה.

(גיורא פישר, "ציון לשבח", מתוך: "אחרי זה")

עמ' 74 ריק