הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
8 דירוגים
2.8 ממוצע
1
2
2
2
3
2
4
0
5
2
15
שבויות

שבויות


דרג ספר זה מתוך 5
8 דירוגים
2.8 ממוצע
1
2
2
2
3
2
4
0
5
2
15
35 
35 
גודל (עמ'): 252
מו"ל: ספריית בית אל

תקציר

בין כפרים פסטורליים לכבישים מהירים, בחנויות, בקניונים וברחובות המוכרים מתרחשת דרמה מתחת לפני השטח: התאסלמות, חיים תחת משטר טירור ואלימות, נסיונות בריחה חשאית מן הכפר, התמודדויות משפטיות, שימוש בזהויות בדויות והעברת ילדים מבית לבית במבצע סודי ומורכב. 

סיפורן המטלטל של שלוש נשים שהסכימו לחשוף את שעבר עליהן, מגיע אל מרכז הבמה ומאיר תופעה אמיתית ומטרידה. אל סיפורי הנשים מצטרף סיפורו של דוד, העוסק בחילוץ הנשים ובשילובן מחדש בחיים של חופש ובחירה.
שבויות- מסמך מרתק, המתאר את דרכן הארוכה של נשים שהתאסלמו וברחו מגורלן חזרה אל הבית, המשפחה והזהות היהודית. ספר זה נקרא בנשימה עצורה כסיפור מתח בו מעורבים הפחד, התעוזה ומסירות הנפש.
מתוך תהום עמוקה של אובדן זהות מתייצבת אישה אחת מלאת חיים, חוש הומור ואמונה ונותנת תקווה לדומות לה ולקוראים הנמצאים בצמתים שונים בחייהם ותוהים האם העתיד כרוך ללא הפרד בבחירות העבר? האם בידינו לשנות את גורלנו?
אורה חצרוני, תיעדה במשך תקופה ארוכה את סיפורן של הנשים אותן ליוותה מרגע הבריחה והבחירה בחיים, וחושפת לראשונה את שעבר עליהן מתוך הכרות עמוקה, תפיסה חדה של המציאות, כתיבה שוטפת ובהירה ועולם אישי מרגש של אמונה ביכולת של כל אדם לקום מתוך האפר.

המשך קריאה
  • ISBN: 328-1264
  • גודל (עמ'): 252
  • מו"ל: ספריית בית אל
  • יצא לאור ב-: 01/05/2013
  • שם המחבר: אורה חצרוני
  • זמין להשאלה: כן

ג'בל מוכאבר

דוד שמחי.

בן 35, אב לשישה ילדים. עובד עם נוער בסיכון, מתנדב כאיש שטח של ארגון "לב יהודי".

ג'בל מוּכּאבּר. הגעתי לכאן לפי הקריאה, מנסה להבין מההסבר המקוטע לאן לפנות ואיך לאתר את המקום.

הנה הבית עם מדרגות האבן הגבוהות. זקן יורד לאט, מחזיק בחוזקה במעקה. איפה הגברת? אני מחייג למספר הטלפון שהאישה דיברה ממנו לפני מספר דקות.

קול גס עונה מעברו השני של הקו, מקלל ומאיים שאם יתפוס אותה שוב מדברת איתי – נמצא את שנינו צפים בביוב שכונתי. ברקע נשמע קול בכי וצעקות, כאילו מתנהל מסע קבורה. טוב, לחיות ככה זה מוות בלי ארון קבורה.

נקישה בחלון הרכב מפסיקה את מחשבותיי. איש זקן, לבוש גלבייה ארוכה, כאפייה עוטפת את ראשו ומבליטה את פניו הקמוטות. בתנועת יד הוא מסמן לי לפתוח. רעד אוחז בי. תגובה ראשונה: רגל על דוושת הגז. במחשבה שנייה: נראה מה הוא רוצה, אולי תצמח מזה תועלת. אני פותח את החלון לאט. לא עד הסוף. דרוך לזנק מיד מהמקום. האיש מברך בחביבות ומבקש להיכנס לרכב.

"סלאם עליכּוּם, זָלָמֶה."

"סלאם, יָא שֵייח'" המחשבות מתרוצצות בבלגן וחושיי מתוחים. אינני מבין את המשחק של הזקן ואת כוונותיו.

"מסוכן ככה להגיע אלינו ללא הגנה" הוא מלטף את פניו ומחליק את ידו על הבד המחוספס של הבגד. עיניו אינן מביטות בי, אלא בנקודה נעלמת, החבויה אי שם.

"ראיתי אותך עומד מול הבית של איסמעיל ומיד הבנתי שאתה יהודי. ואם אני הבנתי, כולם יכולים. ניחשתי מה אתה מחפש – בחורה צעירה, יהודיה. היא התחתנה עם האיש הקשה ביותר בסביבה. יש לו כבר שלוש נשים וכולן סובלות ממנו."

הוא נאנח ומסובב בפתאומיות את ראשו אלי. כעת עיניו השחורות מתמקדות בעיניי, והוא ממשיך בדיבורו המתון.

"דע לך, אנחנו מכבדים את הנשים שלנו. מוחמד ציווה לחנך את האישה, ורק אם היא קלת ראש ולא מבינה או לא כנועה מספיק – אז מותר ללמדה במכה, שתיים, לפי החוכמה, אבל ככה סתם? צ'-צ'-צ'." שוב המבט המזמין לפתוח בשיח. אגיד את שלי, זקן, מקווה שלא תצטער שנכנסת אלי לרכב.

"אולי תעזור לי שייח' נכבד" אני פותח בדיבור, נזהר לכבד את היושב מולי. "אני לא מבין מה יש לבחור ערבי לחפש אצלנו, אצל היהודים? חסרות לו נשים אצלכם? תעודת עניות לעמך, הא?"

הוא מגחך. שולף מטפחת לבנה מהכיס ומעביר אותה על המצח. בידו השנייה הוא מסמן להתקדם:

"סע, איש צעיר. שאלה חשובה שאלת. אענה לך עליה, אבל לא כאן. גם ככה הרבה ראו אותי מדבר איתך. סע."

אנחנו מגיעים לגבעה קטנה. עצי זית עתיקים פורשים את ענפיהם ויוצרים מן אוהל גבוה ומוצל. רוח קלילה נושבת ושקט מוחלט שורר בסביבה. כמה מוזר שיש מקום כזה בירושלים, עיר של אש ותנועה.

"כאן" מפציר הזקן ובזריזות מפתיעה יורד מהרכב. אני מדומם את המנוע ובא אחריו, עדיין לא מבין מה המטרה של המפגש הזה. הזקן מתיישב בסמוך אל הגזע הרחב של אחד העצים. אני נוחת מולו, מחכה להמשך.

שקט. יש לו זמן לשייח' הזה.

"שמע חביבי, תעודת עניות אמרת, הא?" הוא שוב מגחך. שוב אותה מטפחת לבנה מופיעה, הפעם כדי לגרש זבוב, ששמח לנוכחות האדם בסביבה כה שוממת. "אז תדע לך, שמי שאמור להתבייש זה אתם ולא אנחנו."

שוב שקט. הפעם מתוח ועצבני. התנגדות עולה בי. אני מוכן לתקוף, אבל מתאפק. אתן לו לדבר.

"אני רואה שכבר הרגזתי אותך, בחור צעיר." הזקן נד בראשו וקצות הכאפייה מתנועעות בקצב התנועה. "ככה אתם, היהודים, מהירים לכעוס. שמע עד הסוף. אצלנו הערבים, כבוד הבת הוא כבוד המשפחה. אנו שומרים על הבנות שלנו כמו על העיניים. אף אחד אינו מעז לגשת בגלוי לבנות, ומר יהיה גורלו של זה שעובר על החוק. מספיקה טעות פזיזה אחת, והבחור ישלם בחייו על הטיפשות."

"כשהייתי בצבא, מצאנו הרבה כאלה, ירויים בשדות שכם וסביבותיה." אני מאשר את מה שהוא יודע גם ככה.

"אז אתה יודע על מה אני מדבר." הוא לא מתרגש וממשיך באותה מתינות "אז ככה. גדל הבחור, רוצה להכיר בחורה, אתה יודע, אנחנו עם חם ואוהב. ולפי החוק הוא יכול רק להתחתן, בלי זה אסור לו אפילו להחליף מילה. ולמה לו להיכנס לקשיי החיים, להתחיל לדאוג לאישה ולילדים? הוא צעיר עדיין, רוצה "לעשות חיים" אז איפה הוא יכול למצוא את הבנות שישמחו להיפגש ולבלות, כמו שאומרים אצלכם? הוא מוצא פתרון - יש לו יהודיות בשפע. תמימות וטיפשות. מתנה אחת מבלבלת להן את הראש, מתנה שנייה כובשת להן את הלב. אז למי תעודת עניות, הא?"

אני מקשיב לו. רושם כל מילה בדיסק הזיכרון שבמוחי. צודק, איש זקן. צודק במאה אחוז. כל מילה שלך בסלע.

הוא מחביא את המטפחת בבגדו ונשען על הברך כדי לקום. אני מושיט אליו את היד, אך הוא מסרב ומתרומם בכבדות.

"ועכשיו, בוא נחזור. השמש שוקעת. תשמור על החיים שלך, בחור צעיר. יש לך אישה, ילדים?"

"ברוך ה'."

"חשוב עליהם. על תבזבז את זמנך על האבודות לנצח."

"אצלנו אומרים: 'כל זמן שהנר דולק, אפשר לתקן'."

"עם עקשן אתם. למה אללה בחר בכם?"

הוא צועד אל הרכב, מזיז מדרכו את הזרדים ואבני המקום.

"לקחת אותך חזרה?"

"רק עד הבתים הסמוכים. משם אגיע לבד. לא טוב שיראו אותנו הרבה ביחד. סלאם."

"סלאם, יָא שֵייח'."

הזקן יורד מהרכב. בתנועת ידו מברך אותי לשלום. לפתע מסמן, שאחכה רגע. אולי שכח משהו ברכב?

"שמע עוד משהו: זאת דרך בטוחה לנצח אתכם. בנשק – אתם חזקים מאתנו. שכל - יש לכם בשפע. ערבי שלוקח יהודיה ושולט עליה - שולט על משפחתהּ ועל עמהּ. אז מי החכם פה, הא?"

בסיבוב חד הוא מתרחק אל הסמטה ומותיר אותי מול האמת. ככה. ישר בפנים.

אני רוצה לברר רק עוד דבר אחד וקורא אל הדמות המתרחקת: "למה באת איתי?"

"אללה יערף. סאלם, זלמה."