הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
5 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
2
2
רשימת הלעולם-לא

רשימת הלעולם-לא


דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
5 ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
2
2

במקום 44 

35.2 

במקום 44 

35.2 

גודל (עמ'): 190
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

שרה וג’ניפר, חברות בלב ובנפש, משננות בלי סוף את רשימת הלעולם-לא שהמציאו:

רשימה של דברים מסוכנים שיש להימנע מהם בכל מחיר. אבל לילה אחד, למרות כל נורות האזהרה שמהבהבות בראשן, הן עולות על מונית לנסיעה שתוצאותיה הרות אסון. בסופה הן מוצאות את עצמן במרתף העינויים של סדיסט מטורף.

כעבור עשר שנים, כשהיא בת שלושים ואחת, נאבקת שרה בזיכרונות הקשים ומשתדלת לנהל חיים נורמליים ככל האפשר, אך רגשי האשמה על שג’ניפר לא הצליחה לצאת בשלום מהמרתף ההוא לא מרפים ממנה לרגע. כעת הפסיכופט שהרס את חייה עומד להשתחרר מהכלא, ושרה מבינה שהיא חייבת למנוע את צאתו לחופשי בכל מחיר.

המשך קריאה
  • ISBN: 3625012
  • גודל (עמ'): 190
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 18/01/2016
  • שם המחבר: קותי זאן
  • תורגם ע"י: ירון פריד

1

בשלושים ושניים החודשים ואחד-עשר הימים הראשונים לשבי שלנו היינו ארבע. ואז, בפתאומיות מוחלטת וללא כל אזהרה, נשארנו שלוש. אף על פי שהרביעית לא השמיעה שום קול במשך חודשים שלמים, החדר נעשה שקט מאוד כשהיא נעלמה. זמן רב לאחר מכן ישבנו בדממה, בחושך, ושאלנו את עצמנו מי תהיה הבאה בתור להיכנס לתיבה.

ג'ניפר ואני, מכל האנשים, לא היינו אמורות להגיע למרתף הזה. לא היינו בנות שמונה-עשרה טיפוסיות, שזונחות את כל כללי הזהירות ומאבדות שליטה ברגע שכף רגלן דורכת לראשונה בקמפוס של אוניברסיטה. אנחנו התייחסנו לחופש שלנו ברצינות ופיקחנו עליו בכזאת הקפדה, עד שכמעט חדל להתקיים. ידענו טוב יותר מכולם מה קורה שם, בעולם הגדול והרחב שבחוץ, וממש לא עלה בדעתנו לתת לזה לפגוע בנו.

עסקנו שנים בלימוד ובתיעוד שיטתיים של כל סכנה אפשרית שעלולה להגיע אלינו: מפולות שלגים, מחלות, רעידות אדמה, תאונות דרכים, פסיכופתים וחיות טרף - כל סוגי הרוע והאופל שיכולים לארוב לנו מחוץ לחלון. אנחנו האמנו שהפרנויה שלנו תגן עלינו; אחרי הכול, מה הסיכויים ששתי בנות כל כך מיומנות בענייני אסונות ייפלו קורבן לאחד מהם?

מבחינתנו, לא היה דבר כזה, גורל. גורל היתה מילה שמשתמשים בה רק אלה שלא התכוננו, שהתרשלו, שחדלו לשים לב. גורל היה התירוץ של החלשים.

הזהירות שלנו, שבגיל ההתבגרות המאוחר כבר גבלה בשיגעון, התחילה שש שנים לפני כן, כשהיינו בנות שתים-עשרה. ביום קר אך שטוף שמש בינואר 1991, אִמהּ של ג'ניפר הסיעה אותנו הביתה מבית הספר, כפי שעשתה שלוש פעמים בשבוע. אני אפילו לא זוכרת את התאונה. אני זוכרת רק שהתעוררתי באטיות אל תוך האור, לצליליו של מכשיר ניטור לב שצייץ לפי הקצב היציב והמרגיע של הדופק שלי. ימים רבים אחר כך הרגשתי חמימות וביטחון מושלם בכל פעם שהקצתי משנתי, עד הרגע שבו לבי צנח ומוחי התחבר מחדש למציאות.

ג'ניפר סיפרה לי לאחר מכן שזכרה את התאונה במלואה. הזיכרון שלה היה פוסט-טראומטי טיפוסי: חלום מעורפל בהילוך אטי, עם אורות וצבעים המסתחררים להם יחדיו במין כוריאוגרפיה אופראית מושלמת. אמרו לנו שניצלנו בנס, ורק נפצענו קשה. היחידה לטיפול נמרץ היתה רצף מטושטש של רופאים, אחיות, מחטים וצינורות. אחריה באה תקופת התאוששות של ארבעה חודשים בחדר בית חולים חשוף, שבו רעם ברקע ערוץ החדשות של סי-אן-אן.

הנס פסח על אמה של ג'ניפר.

שמו אותנו באותו חדר, לכאורה כדי שנלווה זו את זו בתהליך ההחלמה ולא נהיה לבד, אבל גם - כפי שאמי גילתה לי בלחישה - כדי שאוכל לעזור לג'ניפר באבלה. אבל אני חשדתי שהסיבה האחרת היתה שאביה של ג'ניפר, שהיה גרוש מאמה וכמו כן שתיין ופגע-רע שתמיד עשינו כל מאמץ להתעלם ממנו, שמח מאוד כשהורי התנדבו לשבת לידנו בתורנות.

בכל מקרה, בשעה שגופינו החלימו באטיות, התחילו להשאיר אותנו לבדנו לעתים קרובות יותר, ואז התחלנו עם היומנים; אמרנו לעצמנו שזה סתם בשביל להעביר את הזמן, אך מן הסתם ידענו עמוק בתוכנו שהדבר נועד לעזור לנו להרגיש שליטה מסוימת על יקום פראי ולא צודק.

היומן הראשון היה למעשה פנקס מהשולחן הקטן שליד מיטת בית החולים, ובראש כל דף הופיע השם ג'ונס ממוריאל באותיות גדולות. מעטים היו מבינים שמדובר ביומן. זר היה חושב שאלה רק רשימות של הזוועות שראינו בטלוויזיה. נאלצנו לבקש מהאחיות עוד שלושה פנקסים שלמים. הן הניחו בוודאי שאנחנו מעבירות את הזמן במשחקי איקס-מיקס-דריקס וארץ-עיר. בכל מקרה, אף אחד לא חשב להעביר ערוץ.

כשהשתחררנו מבית החולים, עבדנו על הפרויקט שלנו במלוא הרצינות. מצאנו בספריית בית הספר לוחות שנה, כתבי עת רפואיים ואפילו ספר של טבלאות שמאות משנת 1987. אספנו נתונים, עשינו חישובים ותיעדנו הכול, שורה אחר שורה של הוכחות חותכות לפגיעוּת האנושית.

היומנים חולקו בתחילה לשמונה קטגוריות בסיסיות, אבל ככל שהתבגרנו למדנו למרבה האימה שיש הרבה דברים גרועים יותר מהתרסקות מטוסים, תאונות ביתיות וסרטן. ישבנו ליד החלון המואר ומשרה השמחה שבחדרי הנעים בעליית הגג, וג'ניפר הוסיפה בטוש שלה, בדממת מוות ואחרי דיונים מעמיקים, כותרות חדשות באותיות גדולות ושחורות: חטיפה, אונס ורצח.

הנתונים הסטטיסטיים העניקו לנו נחמה גדולה. ידע הוא כוח, אחרי הכול. ידענו שיש לנו סיכוי של אחד לשני מיליון להיהרג בטורנדו; אחד ל-310,000 למות בתאונת מטוס, ואחד ל-500,000 למצוא את מותנו בשל אסטרואיד שיפגע בכדור הארץ. לפי תפיסת ההסתברות המעוותת שלנו, העובדה שזכרנו בעל פה רשימות אינסופיות של נתונים ומספרים כבר שיפרה את סיכויי ההישרדות שלנו. הפסיכולוגים שלנו יקראו לזה בדיעבד "חשיבה קסומה". כשחזרתי הביתה מצאתי את כל שבעה-עשר היומנים מסודרים בערימה על שולחן המטבח, ואת הורי יושבים ומחכים שם עם דמעות בעיניהם.

הייתי אז בת שש-עשרה, וג'ניפר עברה לגור אצלנו באופן קבוע, מפני שאביה נכנס לכלא אחרי ההרשעה השלישית שלו בנהיגה בגילופין. נסענו לבקר אותו בכלא, אבל באוטובוס. החלטנו שנסיעה באוטובוס בטוחה יותר מאשר נהיגה בגילנו (את רישיונות הנהיגה שלנו הוצאנו רק כעבור שנה וחצי). אני מעולם לא חיבבתי את אבא שלה, והתברר שהוא מעולם לא חיבב אותי. במבט לאחור אני לא יודעת בכלל למה ביקרנו אצלו מלכתחילה, אבל כך עשינו, כמו שעון, בשבת הראשונה בכל חודש.

הוא בעיקר הביט בה ובכה. לפעמים היה מנסה להתחיל משפט, אבל הוא מעולם לא הגיע רחוק. ג'ניפר לא הנידה עפעף, ורק בהתה בו בהבעה אטומה שמעולם לא ראיתי על פניה לפני כן או אחרי כן, אפילו כשהיינו שם למטה במרתף ההוא. שניהם לא החליפו מילה ביניהם, ואני ישבתי במרחק-מה מהם, אבודה ונבוכה. אבא שלה היה הדבר היחיד שעליו היא לא דיברה איתי ולו מילה אחת. בכל פעם אחזתי בידה באוטובוס בחזרה הביתה, בעוד היא מסתכלת מבעד לחלון במבט מזוגג ושותקת.

בקיץ שלפני המעבר לאוניברסיטת אוהיו הגיעו החרדות שלנו לשיאן. ידענו שבקרוב נעזוב את החדר שלי בעליית הגג, שבו גרנו ביחד, וניסע אל הבלתי-נודע העצום: קמפוס אוניברסיטאי. במסגרת ההכנות, כתבנו את רשימת הלעולם-לא ותלינו אותה מצדה הפנימי של דלת החדר. ג'ניפר, שסבלה מבעיות שינה רציניות, היתה מתעוררת באמצע הלילה ומוסיפה פרטים לרשימה: לעולם לא ללכת לספריית הקמפוס מאוחר בערב, לעולם לא לחנות במרחק של יותר משישה מקומות חניה מהיעד שלך, לעולם לא לתת אמון בזר שטוען כי נתקע עם פנצ'ר בצמיג. לעולם-לא, לעולם-לא, לעולם-לא.

לפני שנסענו, ארזנו בקפידה ארגז נסיעות ובו שפע אוצרות שאספנו במהלך השנים, בימי הולדת ובחגים: מסיכות פנים, סבון נגד חיידקים, פנסים, תרסיס פלפל. בחרנו במעונות שנמצאים בבניין נמוך כדי שבמקרה של שריפה נוכל לזנק החוצה בקלות. למדנו את מפת הקמפוס על בוריה והגענו לשטח שלושה ימים לפני המועד הרשמי כדי לבחון מקרוב את כל השבילים והמשעולים, ואת מצב התאורה, הנראוּת והקרבה שלהם לשטחים הציבוריים.

כשהגענו למעונות הסטודנטים, ג'ניפר הוציאה את הכלים שלה עוד לפני שפרקנו את המזוודות. היא קדחה חור במשקוף החלון, ואני תליתי מוטות ברזל קטנים אבל חזקים מבעד לעץ, כך שהחלון לא יוכל להיפתח מבחוץ גם אם הזכוכית תישבר. סידרנו סולם חבלים ליד החלון, ושמרנו בהישג יד גם צבת שנועדה להסיר את מוטות הברזל, במקרה שנזדקק לבריחה מהירה. קיבלנו רשות מיוחדת ממחלקת הביטחון של הקמפוס להוסיף מנעול משוריין לדלת. ולסיום, ג'ניפר תלתה בזהירות את רשימת הלעולם-לא על הקיר שבין המיטות שלנו, ושתינו סקרנו את החדר בתחושת סיפוק.

אולי היקום עשה לנו בסוף תרגיל של צדק מעוות. או שאולי הסיכונים של החיים בעולם החיצון היו פשוט גדולים יותר מכל מה שחישבנו והערכנו. בכל מקרה, אני מניחה שפרצנו את הגבולות שלנו בניסיון לחיות - לפחות למראית עין - חיי אוניברסיטה רגילים. ידענו כמובן שעלינו להיזהר, חשבתי מאוחר יותר, ידענו יותר מכל אחד אחר, אבל כמעט שלא היה אפשר לעמוד בפני הפיתוי שבחיים הרגילים. בחרנו בשיעורים נפרדים, גם אם הם התקיימו בקצה השני של הקמפוס. נשארנו בספרייה אחרי שעות החשיכה כדי לדבר עם חברים חדשים. הלכנו אפילו לכמה מסיבות קמפוס בחסות האוניברסיטה. ממש כמו נערות רגילות.

האמת היא שאחרי חודשיים בלבד כבר התחלתי לחשוב בסתר שנוכל להתחיל לחיות כמו אנשים אחרים. חשבתי שאולי אפשר להניח מאחורינו את דאגות הילדות, לאחסן אותן בבטחה בקרטונים שבהם שמרנו את כל שאר המזכרות מחיינו המוקדמים. חשבתי - ועכשיו אני מבינה שזאת היתה חריגה היסטרית מכל מה שהאמנו בו ועמדנו מאחוריו - שאולי אובססיות הנעורים שלנו היו רק אובססיות נעורים, ושסוף-סוף התבגרנו באמת.

למרבה המזל, מעולם לא הבעתי את המחשבות האלה במפורש בפני ג'ניפר, ועל אחת כמה וכמה לא פעלתי לפיהן. כך הייתי מסוגלת לסלוח-למחצה לעצמי בימים ובלילות האפלים שנכונו לנו. היינו סתם סטודנטיות ככל הסטודנטיות, ועשינו כל מה שסטודנטיות צעירות עושות. אבל יכולתי לנחם את עצמי בידיעה שדבקנו בכללים שלנו עד הסוף המר. ביצענו את אסטרטגיות הביטחון שלנו באופן כמעט אוטומטי, בריכוז ובדיוק צבאיים, וכל יום היה תרגיל ביטחוני מתמשך. כל פעילות עברה בדיקה משולשת והיתה מלווה בחוקים ברורים ובתוכנית גיבוי. עמדנו על המשמר. היינו זהירות.

שעות הלילה זכו אף הן לרמת פיקוח גבוהה. עוד בטרם הגענו לקמפוס, בדקנו לאיזו תחנת מוניות יש גיליון תאונות נקי במיוחד, ופתחנו בה חשבון. החיובים נעשו ישירות בכרטיסי האשראי שלנו, למקרה שניתקע בלי כסף מזומן או שארנקינו ייגנבו. אחרי הכול, כלל מספר שלושים ושבע ברשימה היה: "לעולם לא להישאר נטושות בשום מקום". חודשיים אחרי תחילת הלימודים, סדרני התחנה כבר זיהו את קולותינו בטלפון. כל מה שהיינו צריכות לעשות זה לתת כתובת איסוף, וכמה דקות לאחר מכן כבר הגענו בבטחה למבצרנו אשר במעונות.

באותו לילה יצאנו למסיבה פרטית מחוץ לתחומי הקמפוס, בפעם הראשונה מאז תחילת הלימודים. המסיבה התעוררה לחיים רק בסביבות חצות, אבל אנחנו החלטנו שמאוחר מדי בשבילנו והזמנו מונית. מכונית שחורה וחבוטה הגיעה במהירות שיא. לא הבחנו בשום דבר יוצא דופן עד שישבנו בפנים והידקנו את חגורות הבטיחות. היה שם ריח מוזר, אבל אני התייחסתי אליו בביטול, והחלטתי שהוא עומד בגבולות המקובלים של ריחות בשירות הסעה ציבורי. כמה דקות לאחר תחילת הנסיעה, ג'ניפר נרדמה וראשה על כתפי.

הזיכרון הזה, האחרון מחיינו האחרים, נצור בדמיוני בתוך הילה מושלמת של שלווה. הרגשתי שביעות רצון כללית. ציפיתי לעתידי בכיליון עיניים. ייחלתי לחיים האמיתיים. אנחנו מתקדמות. אנחנו נהיה מאושרות.

כנראה נמנמתי קצת, כי כשפקחתי את עיני היינו במושב האחורי, בעלטה מוחלטת, ואורות העיירה התחלפו בנצנוץ עמום של כוכבים בשמים. המכונית השחורה קרטעה בכביש המהיר הנטוש, ורק רצועת אופק קלושה נגלתה לנגד עיני. זאת לא היתה הדרך הביתה.

בהתחלה נכנסתי ללחץ. ואז נזכרתי בכלל מספר שבע ברשימת הלעולם-לא: לעולם לא להיכנס ללחץ. מוחי שחזר בן רגע את צעדינו באותו יום וניסה לשווא להבין איפה טעינו. לכאורה היתה מוכרחה להיות איזו טעות. זה לא היה ה"גורל" שלנו.

קלטתי שלמרבה הפליאה והמרירות, עשינו את הטעות הבסיסית והיסודית מכולן. כל אמא מלמדת את ילדיה את אותו כלל בטיחות פשוט, הכי מובן מאליו ברשימה שלנו: לעולם לא להיכנס למכונית של זרים.

חטאנו בחטא היוהרה והאמנו שנוכל להערים על הכלל הזה, ולו במקצת, בעזרת ההיגיון שלנו, התחקיר המקיף שעשינו, אמצעי הזהירות שנקטנו. אבל דבר לא יכול היה לשנות את העובדה שנכשלנו לחלוטין בציות לכלל המסוים הזה. היינו תמימות. לא האמנו שמוחות אחרים יוכלו להיות מחושבים וממולחים כשלנו. לא בנינו על כך שהאויב שלנו יהיה אדם שכולו רוע, ולא רק אפשרות סטטיסטית עיוורת.

שם, במכונית, נשמתי שלוש נשימות עמוקות והבטתי בפניה הישנות והמתוקות של ג'ניפר לרגע ארוך ועצוב. תוך כדי פעולה ידעתי שבפעם השנייה בחייה הקצרים היא תתעורר אל מציאות שונה לגמרי. לבסוף, באימה גדולה, תפסתי את כתפה בידי וניערתי אותה בעדינות. בתחילה היא היתה טרוטת עיניים ומטושטשת. הצמדתי אצבע לפי ברגע שעיניה נעשו ממוקדות, והיא התחילה לעבד את המצב שלנו. כשראיתי את מבט ההבנה ואת הפחד המתפשט על פניה, כמעט נפלטה מגרוני יללה דקה, אבל כבשתי אותה בידי. ידעתי שהיא לא תוכל לשרוד את זה בלעדי. ידעתי שאני מוכרחה להיות חזקה.

אף אחת מאיתנו לא השמיעה קול. אימנו את עצמנו לעולם לא להגיב בפזיזות במצבי חירום. וזה היה בלי ספק מצב חירום.

מבעד למחיצת הפלסטיק העבה והשקופה שהפרידה בינינו לבין הנהג, יכולנו לראות מעט מאוד מהחוטף שלנו: שיער חום כהה, מעיל צמר שחור, ידיים גדולות על ההגה. בצד השמאלי של צווארו היה קעקוע קטן, מוסתר בחלקו על ידי צווארון החולצה, ולא הצלחתי לפענח אותו בדיוק בחושך. רעדתי מפחד. המראה הפנימית היתה מוטה כך שלא נוכל לראות כמעט דבר מפניו.

בדקנו את ידיות הדלתות בשקט ככל האפשר. הן היו נעולות בנעילה כפולה. מנגנון פתיחת החלונות נוטרל גם הוא. היינו לכודות.

ג'ניפר רכנה למטה בתנועה אטית והרימה את התיק שלה מהרצפה. עיניה התמקדו בי בעודה מפשפשת בדממה בתכולת התיק. היא הוציאה את תרסיס הפלפל שלה. אני נענעתי בראשי לשלילה, בידיעה שאין בו תועלת בחלל האטום הזה. ובכל זאת הרגשנו בטוחות יותר איתו.

אני חיטטתי בתיק שלרגלי, ומצאתי מכל זהה ומכשיר אזעקה קטן עם לחצן מצוקה. ידענו שעלינו לחכות, בדממה ובאימה, בידיים רועדות הלופתות את אמצעי ההגנה שלנו, וזיעה שנקווית על מצחנו למרות הקור של אוקטובר שמחוץ לרכב.

סרקתי את פנים המכונית, בניסיון למצוא תוכנית. ואז הבחנתי בפתחי האוורור הקטנים במחיצה שלצדי, ובאלה שלפני ג'ניפר, המאולתרים מגומי ומתכת, בעבודת יד. שסתומים היו מחוברים לצינור נעלם ברצפת הרכב. ישבתי בדממה וללא תנועה, בוהה במנגנון המורכב, מוחי דוהר ומשתולל אבל מתקשה לרגע להרכיב מחשבה אחת מסודרת. לבסוף התשובה חלחלה לתוכי.

"יסממו אותנו," לחשתי לבסוף לג'ניפר. הבטתי בצער בתרסיס הפלפל שבידי, בידיעה שלעולם לא אוכל להשתמש בו. ליטפתי אותו כמעט באהבה, ואז שמטתי אותו לרצפה והבטתי לאחור, במקור האבדון המתקרב שלנו. ג'ניפר עקבה אחר מבטי והבינה מה פירושו. לא נשארה שום תקווה.

הוא בוודאי שמע אותי מדברת, מפני שכמה שניות לאחר מכן אמר לנו קול מלחש שתכף נהיה ישנוניות מאוד. פתח האוורור שלצדי נסגר פתאום. ג'ניפר ואני החזקנו ידיים בכוח, ובידינו הפנויות נאחזנו בחלקו החיצוני של המושב העשוי עור מדומה. העולם הלך ונשמט מבין אצבעותינו.

כשחזרתי להכרה, מצאתי את עצמי במרתף החשוך שיהיה ביתי במשך יותר משלוש שנים. השפעת הסמים התפוגגה באטיות, וניסיתי למקד את עיני בים האפור שהשתרע לפניהן. כשהן התבהרו לבסוף, נאלצתי לעצום אותן שוב בחוזקה כדי לעצור בעד הבעתה שאיימה להשתלט עלי. חיכיתי עשר שניות, עשרים, שלושים, ופקחתי אותן שוב. השפלתי מבט לעבר גופי. הייתי עירומה לחלוטין וכבולה בקרסולי אל הקיר. צמרמורת כפור דקרה בעמוד השדרה שלי, ובטני התהפכה.

לא הייתי לבד בחדר. היו שם עוד שתי צעירות, כחושות ועירומות וכבולות לקירות לצדי. לפנינו היתה התיבה. ארגז עץ פשוט של משלוחים כלשהם, כמטר וחצי רוחבו ומטר ועשרים גובהו. הפתח שלו היה מוטה הרחק ממני, כך שלא יכולתי לדעת עד כמה הוא סגור. מהתקרה שמעלינו השתלשלה נורה עמומה. היא התנועעה באופן כמעט בלתי-מורגש.

ולא היה שום זכר לג'ניפר.