הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
2.8
ממוצע
1
1
2
1
3
1
4
0
5
1
0
גם ב - Kindle
רק בוקר קיץ, לכאורה
יעל משאלי
37 

רק בוקר קיץ, לכאורה

יעל משאלי

דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
2.8
ממוצע
1
1
2
1
3
1
4
0
5
1
0
37 
37 
גודל (עמ'): 192
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

מחזאית ידועה ומצליחה, אם לשני בנים בוגרים ורעייתו של עורך דין בכיר, מכניסה אל חייה בבוקר קיץ אחד את עמליה, אישה אבודה ומבולבלת.
עמליה, נפש פגועה המבקשת מזור ושחרור, רדופה חוויות ילדות של כאב, מושכת את המחזאית אל תוך עולמה המורכב ואל נבכי נפשה המסוכסכת.
דרך סיפורה השתוק של עמליה מישירה המחזאית מבט, לראשונה, אל זיכרונותיה ועצבונותיה, מגלה דבר או שניים על חייה ונאלצת להתמודד עם הכחשות, הדחקות והסתרות רבות־שנים.
בין שתי הגיבורות הפגומות והעצובות הללו נמתחים חוטים דקים של קרבה ודמיון, שמהותם האמיתית נגלית רק בדפיו האחרונים והמפתיעים של הרומן.
"רק בוקר קיץ, לכאורה" הוא יצירה קאמרית מעודנת ורבת-עוצמה, המתרחשת בין ד' אמות המכילות עולם ומלואו, עולם שגיבורותיו שובות את הלב בכנותן, בעוצמתן ובשבריריותן.
"רק בוקר קיץ, לכאורה" הוא ספרה הרביעי של יעל משאלי, כלת פרס היצירה לספרות עברית תשס"ז, מחברת רבי־המכר "כרת", "שעשני כרצונו" ו"אישה אל אחותה".

יעל משאלי, 49 אמא לשבעה ילדים, סופרת ובעלת טור. עוד מספריה: כל אחד והמשפחה שלו (קוראים, 2000) פרקי אמהות: נשים ישראליות מגיבות לפרקי אבות (ידיעות אחרונות, 2002) תומר המלאך של אמא (מפה, 2004).
המשך קריאה
  • ISBN: 9789655173529
  • גודל (עמ'): 192
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 18/03/2009
  • שם המחבר: יעל משאלי

עמליה נכנסה בי בראשית הקיץ. רגע אחד הייתי לבדי, בבוקר, במיטה, מתנערת משרידי שינה כבדה, לא טבעית, ומגרשת שוב מחשבות אובדניות, שהרי אני לא באמת יכולה לשלוח יד בנפשי, גם אם היתה לי סיבה מספיק טובה. ואף פעם לא היתה לי סיבה טובה באמת, וגם סיבה לא טובה לא היתה לי, איזו סיבה יכולה להיות לאישה כמוני להרוג את עצמה? להרוג אחרים, זה כן, אבל את עצמי? שום סיבה. אז למה אני חושבת על זה בכלל, חושבת על זה יותר ויותר. וזה לא כל כך מפני שבאמת אין לי סיבה, אלא מכיוון שאני פחדנית ועצלנית, ואפילו לזה אין לי את האנרגיות הדרושות. וממילא בנאדם ללא אנרגיות הוא בנאדם מת מהרבה בחינות, אז מה זה כבר משנה. בדיוק אותן המחשבות הרודפות מאתמול ושלשום, ושבוע שעבר וחודש ושנה, וממש כמה רגעים אחר כך עמליה כבר היתה בי.

זה היה הבוקר שבו הבטחתי לעצמי לסחוב את כובד משקלי ברחובות העיר. חוץ מעיצוב אפשרי של הגוף, ואיזה גוף אישה לא זקוק לעיצוב פה ושם ומדי פעם, ושלי בתחילת הקיץ הזה היה זקוק לא רק לעיצוב, אלא גם לחיזוק משמעותי ולהעלמת רפיסותו הפנימית כמו החיצונית, זה אמור גם לשחרר כמה חומרים מעודדים מהמוח. כמו סמים. משהו שמשתחרר וזורם במחזור הדם ומעלים רגשות שליליים, דימוי עצמי נמוך ומצבי רוח רעים באופן כללי. ואם גם לי יש במוח חומרים מעודדים כמו לכל אחד אחר, הרי הם מיטיבים להסוות את עצמם ביום־יום וצריך לטלטל אותם היטב כדי שישתחררו וישחררו גם אותי. המון זמן, בטח שנה, שאני אומרת לעצמי שהגיע הזמן להתחיל עם זה, שזה יעשה לי רק טוב. קצת פעילות אירובית לחיזוק שריר הלב השבור ולאוורור המוח, וקצת פילאטיס אופנתי למיצוב הג'לי בבטן, בידיים, ברגליים ובתחת. מה שמתאים לנשים אחרות בנות גילי אמור להתאים גם לי, אין סיבה שלא.

אבל בכל חודש, למרות הגלולות שאני דוחפת לעצמי כבר שנים מתוך כוונות טובות, יש את עניין המחזור ההורמונלי הזה שמנפח אותי ומכביד וסופח נוזלים ומכאיב ומדכדך. שבוע אחד אני לפני, ואז אני אומרת לעצמי, אני אתחיל עכשיו ובשבוע הבא אני אפסיק? מה הטעם? המומחים אומרים שצריך להתחיל ולא להפסיק לרגע כדי להרגיש את האפקט, ואז שבוע אחרי זה אני כבדה מדי ונפוחה מדי, ושבועיים אחרי זה אני אחרי, וסתם יש לי איזו עייפות לא מוסברת או וירוס, או מצב רוח סגרירי. כך יוצא שעד עכשיו לא היתה לי הזדמנות לבדוק את תיאוריית הקשר שבין גוף לנפש בכל מה שקשור בגוף ובנפש שלי. אבל זה היה הבוקר שייעדתי לכך מבעוד מועד, ועל אף כל חסרונותי הבולטים, כשאני מחליטה לעשות משהו וקובעת לו יום ושעה, אני עושה.

ממש לא הזמנתי סוג כזה של אירוע. הרי כדי להיות מסוגלים לשמוע קולות ולראות מראות, צריך להיות מוכנים באיזשהו אופן. ואילו אני לא מאמינה בתקשורים משום סוג שהוא, לא פותחת קלפים ולא קוראת בקפה, לא לומדת קבלה ולא קוראת ספרי ניו־אייג'. הורוסקופ אני קוראת רק בשביל להוכיח לעצמי כמה אני צודקת שאני לא מאמינה בשטויות האלה. הרי מה שבשבוע שעבר כתבו על מזל אריה חילקו השבוע למזל בתולה. ומי ישים לב חוץ מאובססיביים כמוני שקוראים את כל המזלות בכל שבוע ובכל העיתונים? אפילו אי־אפשר לומר שבדיוק חיפשתי סיפור חדש, ולפעמים הרי כך מופיעים סיפורים, יש מאין. לא חיפשתי, היה לי. והסיפורים שלי לא מופיעים יש מאין. הם מופיעים יש מיש.

המחזה הבא שלי כבר היה כתוב, כמובן, ברובו עוד לפני פרוץ הקיץ, והצלחתי אפילו להיות מאוד מרוצה ממנו באותו שלב. כבכל שנה, באביב, עת עולה הצגה חדשה על הבמה, אפילו עוד לפני כן, ברגע שהבמאי והשחקנים מתחילים חזרות ראשונות, אני כבר יושבת לכתוב את המחזה הבא. שתהיה לפחות סצנה אחת כתובה והסיפור יהיה ידוע לי. שחס וחלילה לא אתפס רגע אחד לא מוכנה עם הדבר הבא, שלא יהיה לי פנאי לחשוב שאולי כבר אין לי את זה וזה כבר לא יחזור לעולם, והדבר הבא כבר לא יקרה, ואז מה יהיה? אותי אני לא אתפוס לא מוכנה אף פעם. אין דבר כזה. שלא לדבר על אחרים, שכל מה שמעניין אותם זה אם יש לי משהו חדש להתעסק בו עכשיו, או שאני שוב מתכוונת להיכנס להם לווריד כל הקיץ, כל ההצגות, ולהעיר להם על האינטונציה של השחקן ההוא במערכה השנייה, בהצגה השלוש מאות שבעים ושתיים.

סדר היום שלי חייב להיות מהודק אם אני רוצה לשמור על מידה סבירה של חיוניות. בוקר בלי סדר יום עושה רע מאוד למצב־רוח שלי. כשאני מתעוררת בבוקר ואין לי משהו מתוכנן לעשות, וזה הרי קורה כמעט בכל בוקר מאז שהילדים עזבו את הבית, ועוד לפני כן, מאז שהם לא נזקקו עוד לשירותי ההשכמות וההסעות והסנדוויצ'ים העטופים וברחו מהבית בחופזה על האופניים, אני כבר יודעת שהולך להיות יום מאוד לא טוב. מתוך המיטה אערוך לעצמי את רשימת כל הכישלונות שלי אי־פעם, את כל האנשים שלא אוהבים אותי, שמעולם לא אהבו אותי, כולל את אלה מימי בית הספר היסודי, המורים והילדים, מנהלת התיאטרון שהעליבה אותי לפני הבמאי לפני שנתיים, את כל החברות שלא מתקשרות כדי להיפגש איתי באיזה בית קפה, את הבנים שאף פעם לא מתקשרים לשאול מה שלום אמא שלהם, אותו, שיצא בבוקר מהבית מדיף ניחוחות רעננים של מי שמצפה לגדולות ונצורות מהיום שלו, ואת זאתי מהתיאטרון השני שעשתה מסיבה ענקית בבית שלה לכבוד איזה מחזאי מחו"ל, שדאגה שיכתבו על זה בעיתון וכל מיצי הקנאה שלי השתוללו באותו יום, ועל פי מה שפורסם הבנתי שהייתי המחזאית היחידה בארץ שלא הוזמנה. וכמה שלא אמרתי לעצמי שהיא מקנאה בי, שכולם מקנאים בי ולכן אני לא מוזמנת לאף אירוע של הקולגות שלי, ידעתי שכבר לא יעזרו לי כל ההסברים שאני נותנת לעצמי, והרשיתי לעצמי להתפלש בכאב.

בימים בלי סדר יום יידרשו לי כמה שעות לצאת מן המיטה ולהיכנס בכוח למקלחת כדי להשתחרר מהרגשות השליליים האלה ולשטוף מעצמי את התבוסתנות. בדרך למקלחת אערוך רשימה נגדית. אמנה את ההצלחות, את מי שכן התקשרו ואני לא עניתי להם, את זה שאוהב אותי כבר חמש־עשרה שנים, את עשרות האלפים שצפו בהצגות שלי וכתבו לי מכתבי תודה והערכה, את מנהלת התיאטרון שפוטרה חודשיים אחרי אותו אירוע, ואת הבמאי שהיה נוכח ואמר לי שבינה וביני הוא בוחר בי בלי למצמץ בכלל. אחרי המקלחת אתלבט מה ללבוש, הרי אני לא יוצאת לשום מקום, אז אין טעם להתלבש כאילו שאני כן רק בשביל המצב־רוח, ואשקע שוב בפסימיות כשאלבש את בגדי הבית המסמורטטים והנוחים, נוחים מדי, אכין לעצמי קפה, אדליק טלוויזיה, אשקע בכורסה ואזפזפ בין תוכניות הבוקר והצהריים המיועדות לנשים שאין להן משהו יותר טוב לעשות בחיים שלהן בשעות הבוקר. נשים כמוני. את ההשכלה הרחבה והעמוקה שלי רכשתי מתוכניות כאלה. כל מה שאני יודעת על העולם בשנים האחרונות הוא מהקופסה הזאת. ולא מערוץ המדע.

אבל כשיש לי סדר יום, בשבע בבוקר אני כבר לבושה ומאופרת, שותה את הקפה עם העיתון ויוצאת לכבוש את העולם בפגישות מבוקר עד ערב, כולל ארוחת צהריים במקום נחשב. יום עם סדר יום הוא יום נהדר. אני רואה אנשים, אני מדברת עם אנשים, אני עובדת עם אנשים, אני צוחקת עם אנשים. יום של סדר יום הוא יום של אנשים.

בלילה כבר אומר לעצמי שוב שאני לא מבינה מה יצא לי מכל הסדר יום המיותר הזה, כל מה שעשיתי היום בפגישות היה בזבוז זמן. שום דבר שאי־אפשר לסגור מהכורסה בטלפון או בדואר אלקטרוני. בשביל מה להתלבש בכלל? את כל היום שלי ביזבזתי עם אנשים שלא מעניינים אותי, שאין להם שום דבר מרגש להציע לי בחיים, שאני לא אוהבת אותם ובשביל מה אני עושה בכלל את המאמץ לנהל איתם שיחה. בסוף בסוף, העבודה שלי היא לא עבודה עם אנשים. בסוף הרי זה רק אני והניירות שלי, העטים הצבעוניים, הפתקים המודבקים על כל קירות החדר שלי והמחשב הקטן. זה הכול. ואי־אפשר להכחיש שאת המחזות הכי טובים שלי כתבתי כך במיטה, בשיער סתור, בשיניים לא מצוחצחות, לבושה בגופייה ובתחתונים של סבאים. בימים בלי סדר יום.

ובכל זאת אני מעדיפה את העמדת הפנים שבימים האלה. את האשליה שהנה אני, כמו כולם, יוצאת מהבית, נפגשת ומדברת עם בני מיני, יש לי משמעות, יש לי נוכחות. ואף שאני במאה אחוז מהזמן מודעת לזיוף ולטמטום, לפחות זה לא נראה רע כמו האפשרות השנייה, אני אפילו קצת גאה בעצמי שאני מסוגלת להעמיד פנים כמו כולם, להפסיק להיות אני כל הזמן, ולפעמים אני מאמינה בזה בעצמי, שאילו רק הייתי רוצה הייתי יכולה לעשות את זה כל הזמן. ואז היה יכול להיות בסדר... ולמרות שזה מה שאני מעדיפה בפירוש, הפרקטיקה נוטה בקיצוניות לאפשרות הראשונה, העלובה, במיוחד ככל שחולפות השנים ואני מוצאת פחות ופחות סיבות לצאת, לראות אנשים ולדבר עם אנשים.

יפה פה. נעים. מואר. הרבה מאוד זמן עבר מאז פקחתי עיניים להתבונן סביבי, ממש להתבונן, לא סתם לפקוח עיניים ולראות. עכשיו הכול כמעט מוכר, כמו מקום שהייתי בו פעם, רק מוצף אור ויפה וגדול ונעים יותר. ועם זאת זה גם כמו מקום שרק דומה למקום שכבר הייתי בו פעם או כמו משהו שהמוח כבר התרגל אליו ואינו מבקש ירידה לפרטים בכל פעם מחדש. הריח לא מוכר, הקולות חזקים יותר. כבר הייתי פה או לא הייתי פה זה לא באמת משנה, בטוח הייתי במקום דומה מאוד. ואין הבדל. ממילא אם היה הבדל לא הייתי יודעת מה הוא. מעניין מה היה קורה אם המוח שלי היה מבקש ירידה לפרטים. מעניין אם נצברו בו פרטים. ואילו.

זה בדיוק מה שאני רוצה לנסות לברר. את הפרטים. סוף־סוף החלטתי לכתוב ואני צריכה להתחיל וזהו. אחרת אני יכולה לשבת כך ולבהות בדף עוד מי יודע כמה זמן. פשוט להתחיל לכתוב ומה שיֵצא יצא. ממש לא חשוב מה ייכתב לפני מה ואיך. העיקר לכתוב, להתחיל. בדיוק כמו בדיבור. הכי חשוב זה להתחיל לדבר, ברגע שמתחילים זה כבר לא כל כך קשה, מה שקשה הוא ההתחלה, ממש לפתוח את הפה ולהגות הברה אחרי הברה. לכתוב. אותיות כחולות על דף לבן בשורות מרווחות. לכתוב קודם כול כדי לכתוב, כדי להתרגל לכתיבה. כל כך הרבה זמן לא כתבתי כלום. בכלל. אפילו לא פתקים למכולת, או תזכורת לילדים ולאבא שלהם. "לא לשכוח לעבור במאפייה", "שני קילו סוכר, שלושה קילו קמח ומלח גס", כבר שנים שום פתק למורה, "שרה'לה הרגישה אתמול לא טוב וחסרים לה שיעורי בית בהלכות שבת", שום המחאה "לפקודת גמ"ח כלות הורניק", ושום דבר שחיבר בין איזשהו כלי כתיבה ליד שלי ולפיסת נייר מסוג כלשהו. מוזר לי שאני זוכרת בכלל את הפתקים האלה, למה דווקא את הפתקים האלה אני זוכרת עכשיו? הילדים גדלו מזמן. אני בטוחה שכתבתי עוד דברים. יכול להיות שלא? אני לא יכולה לדעת, לפעמים אני גם חושבת שאמרתי משהו ומתברר אחר כך שלא אמרתי כלום.

העיקר להתחיל לכתוב. להתחיל זה העיקר. ואיך פעם הייתי כותבת. הרבה הרבה ומהר מהר. שעות שלמות ישבתי וכתבתי. שנים שהעתקתי ספרים שלמים כמעט, ואחר כך העזתי יותר והייתי מעתיקה ומוסיפה להם משלי, מילים, ואחר כך משפטים, ואחר כך פסקאות שלמות, פרקים. עד שלבסוף מה שהוספתי משלי היה העיקר וההעתקה היתה דלה אם בכלל, אבל מעולם לא הגעתי עד כדי ויתור מוחלט על הספר המקורי. נאחזתי בו כאילו יש בו משהו שבלעדיו לא אהיה יכולה לכתוב אפילו את מה ששלי. ומעולם איש לא שם לב. הרי לא היה חשוב להם מה אני כותבת, העיקר שאכתוב, שאתַרגל כתיבה תמה וכתיב מושלם. זה מה שהם אמרו, אבל אני ידעתי שהם רק רוצים שאשב בשקט ולא אתרוצץ בכל מקום עד שהם כבר ישתגעו ממני, שבי ותעתיקי עכשיו את הפרק הראשון. דיו כחולה על דף לבן, כתב יד עגול, כמעט קליגרפי. ועכשיו את הפרק השני, ואחר כך את השלישי והרביעי, עד שבעצמם כבר לא ישימו לב מה אני עושה וירפו ממני ומהכתיבה, וכף היד שלי כבר תהיה מודלקת בשורשה וימים אחר כך אצטרך להעמיד פנים כאילו אני מעתיקה, וכשירצו לבדוק, אראה להם שוב ושוב את מה שכבר ראו. "איזה יופי את כותבת." "יש לך כתב יד מקסים." קליגרפי. איזו מילה משונה. ו"הכתיב מושלם, אי־אפשר להבחין בכלל שזו לא השפה הראשונה שלך." אבל זו דווקא כן השפה הראשונה שלי. בעיניהם הייתי עולה חדשה, אבל זה היה רק הרבה יותר מאוחר, לא, יותר מוקדם. כלומר, קודם הייתי ילדה והעתקתי, אחר כך הייתי עולה לא חדשה, ואחרי הרבה שנים היו הפתקים.

שורה אחרי שורה, ישרות כמו סרגל, על דפים חלקים, בלי סימון של שורות. דפים לבנים, חלקים, נקיים. פשוט לכתוב. בינתיים היד עוד קצת רועדת, האותיות עוד לא קיבלו את צורתן האמיצה. אבל קצת אימון והיד תהיה כמו חדשה, והכתב והכתיב והניסוחים והסיפורים ייכתבו כאילו מאליהם. צריכה רק להיזהר ולא להגזים. כף היד שלי כואבת מאוד כשאני רק נזכרת בדלקות ההן. לא יכולתי לאחוז בעיפרון אפילו, גם לא לאכול בסכין ובמזלג כמו שנדרשתי, ומעולם, מעולם לא ידעתי למה כואב לי כל כך. לא הבנתי לבד את הקשר בין שעות של כתיבה מאומצת לבין הכאב. ככה זה היה וזהו. ימים של כאבים וימים של כתיבה. ולא העזתי להגיד שום דבר, גם כשהוורידים נראו כאילו עוד רגע הם מתפוצצים בכף היד הקטנה שהיתה לי. הכאב והפחד מהכאב ומעיוות היד היו מפחידים פחות מלנסות להגיד להם שאני לא יכולה לכתוב, כי מי יודע מה הם היו ממציאים לי אז כדי שאשב בשקט ולא אשמיע קול.