הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
13 דירוגים
3.9
ממוצע
1
0
2
1
3
4
4
3
5
5
7
גם ב - Kindle
רק אלוהים יודע
איי.וי אולוקיטה
15 

רק אלוהים יודע

איי.וי אולוקיטה

דרג ספר זה מתוך 5
13 דירוגים
3.9
ממוצע
1
0
2
1
3
4
4
3
5
5
7
15 
15 
מו"ל: איפאבליש ePublish - הוצאה לאור

תקציר

כשהייתי בן ארבע עשרה התאהבתי בנערה שקראו לה שרית. היו לה את החיוכים הכי יפים בעולם והעיניים שלה זרחו ממש כמו השמש ברגעים שהיא הכי מתעייפת. ופעם אחת, כשממש אזרתי אומץ בבית ספר, העזתי אפילו להתקרב כדי להריח לה את השיער. ובלילות הייתי יושב על המיטה וחושב כמה נפלא זה יהיה אם שרית הייתה אוהבת אותי בחזרה. והייתי מרים את הראש למעלה לכיוון השמים ומבקש מאלוהים כמו תפילה כזאת בלב, שאם הוא יגשים את המעט שאני רוצה אז אני אהיה מוכן לתת לו כל מה שהוא יבקש בתמורה. אבל הוא אף פעם לא השיב לתפילות האלה שלי וגם עם שרית מעולם לא דיברתי. והיום כשאני כבר בן ארבעים, אז אני חושב על זה מדי פעם, שכל זה קרה בגלל התקרה שהפרידה ביני לבינו.

 

"רק אלוהים יודע" הוא מקבץ ייחודי, בן חמישים ושניים סיפורים קצרים המחברים ברגשות עזים של אהבה, אושר וכאב את האדם אל עצמו ואל הסביבה העוטפת אותו. סיפורים אלה, כמו רבים אחרים שטרם פורסמו, מוגשים בסגנון הכתיבה המחבק של אולוקיטה, העושה שימוש בעולם דימויים עשיר ומיוחד.

בספרו הרביעי מגיש אי.וי. אולוקיטה לקוראיו מנה מעורבת של רגשות עזים הנקשרים זה אל זה ויוצרים פסיפס מרהיב של תובנות ייחודיות על החיים.

ספריו הקודמים של אולוקיטה: "עשרה חוקים פשוטים", "להרוג את אלוהים" והספר "רעה", זכו כולם לתהודה רבה בזכות התכנים והגיבורים המפתיעים, העלילות המורכבות וסגנון הכתיבה המייחד כל כך את אולוקיטה.

המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-571-069-4
  • מו"ל: איפאבליש ePublish - הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 29/09/2016
  • שם המחבר: איי.וי אולוקיטה
  • זמין להשאלה: כן

על נשימה ונשמה

מאות נקודות קטנות אך כבדות משקל היו מנסות לצמצם את נפחן, לדבוק האחת אל השנייה עד שתיכשל הרוח במשימתה ולא תצליח לשאת אותן על גבה אל מקום אחר.

 

והן האמינו שיש בכך תכלית, שלא סתם כך פרחו להן הפנים האדומות והיפות האלו שלה עד שדבקו אליהן מתחת. על כן היו משיבות לה אהבה ונצמדות אליה באדיקות עזה כל כך, עד שלא יכלה להן גם החזקה מרוחות השמים.

 

ועם הזמן החולף תחת קרניה של שמש ומעל העשב המוריק הזה, הפכו הנקודות השחורות האלו לחלק ממנה, לנקודות השחורות שלה. של נורית. והיא הייתה כבר לחלק מהן, לנורית שלהן.

 

 

ובשדה בו היא הייתה פורחת, כמוה היו עוד רבות אחרות, אדומות וזקופות קומה. מרבד נוריות יפיפיות ואלפי נקודות שחורות קטנטנות מנקדות את פניהן. והנוריות היו מביטות בכמיהה אל השמש זמן משכו המתקצר של היום מחמם, מתגאות ביופיין עד אשר היו שבות ומתכנסות אל עצמן לעת ערב, לחשוב. ואילו הנקודות, הן היו נוהגות כהרגל של הטבע וכמיהתן אל רגבי אדמת השדה איננה יודעת גבולות.

ולאף אחת מהן לא הציק הדבר שהיה דבק גוף אחר אל גופן, להאפיל על יופיין, לכסות על צבען בצבע אחר.

ורק נורית אחת קראה תיגר אל הרוח, שתבוא, שתיקח אותן ממנה שתישא אותן עמה. שתותיר אותה יפה, אדומה וקירחת כפי שברא לה האל.

אך הן דבקו בה, כי גם לרוח הגדולה ביותר אין די כוח לבדה להפרידן גוף מאל גוף.

 

ובעבור האביב על פניהן ועונות השנה התחלפו, הרכינה הנורית את ראשה אל אימא אדמה לבכות כי הנה כבר תמו ימיה על הארץ הזאת ופניה, פניה עודן נושאות אותו כתם. ונעצבו גם נקודות שחורות וקטנות על שהחביאה אותן הנורית מן הארץ והן קרבות אל סופן ביחד עמה.

 

ויום אחד כך לפתע, קמלה הנורית וחייה כמעט ונגוזו. ונפלו הנקודות מעליה כמו היו נפרדות. והרוח הקלה נושבת בהן, נושאת את גופן רחוק מאותן הפנים שנותרו אדומות וקרחות כמו עומדות להרקיב.

ונורית כבר כמעט ואיננה, נותרה היא כרמש קמל בשדה. והן עוד שחורות וקטנות נישאות עלי רוח.

וכל כך בודדה הנורית בלי אותן הנקודות. וכל כך מתביישות הנקודות בלי אותה הנורית.

 

ויכול שבחורף הבא עוד ישובו השתיים לפרוח ביחד, או אולי יחדלו לעולם, כל אחת לבדה.

וכמו שאלת הנורית והכתם הזה שדבק לה, וכל הנקודות שהסתירו קטיפה של נורית אדומה,

 

הן מהו הטעם לבן האדם, בגוף ללא נשמה.

על ההבדל בין התיאוריה למעשה

תיאורטית הוא מת.

 

מעשית הוא עדיין חי.

 

אבל זה נכון רק לרגע הזה, כיוון שהכול כבר כמעט ונגמר. הכול למעט נשימותיו האחרונות. הן ועוד כמה הרהורים שילוו אותו לנצח.

 

ובזמן שהוא שוכב על העשב הרך, פניו אל השמש ובמוח הקטן שלו מתרוצצות אלפי מחשבות חסרות חשיבות אסטרטגית, הוא הולך ומאבד ממעט החמצן שעוד נותר בו. כך שכעת כל שעוד נותר לו לעשות זה רק להצטער.

 

ואם הסוף הדרמטי שלו לא היה עצוב כל כך, כנראה שגם הוא כבר היה צוחק על כל המצב המחורבן הזה שהביא על עצמו. ובטח במקרה שכזה הוא היה מתבדח בהומור המקאברי והמעצבן שטיפח, על הדרך שבה הפרצוף המנומש והאדום שלו נשרף כרגע בשמש הלוהטת או שהיה מזכיר בתיאור מדויק את הכלבים שבעוד דקות ילקקו את כל העור שיתקלף מעל פניו המתות ומיד אחר כך יקרעו כל פיסת בשר מגופו. וייתכן שאף יהיה מספר בקול רם על אותן מחשבות טיפשיות שעוברות לו בראש בדיוק אז, שנייה לפני שפגש את סוף החיים, או על שגיאות הכתיב שנזכר ששכח לתקן במכתב שהשאיר לכולכם.

 

אבל מבחינת חי בן-דויד כלום פה כבר לא יהיה מצחיק. לא כרגע ולא אף פעם יותר.

 

במיוחד כי אף אחד לא סיפר לו שבשניות האלו שבין הזמן שהוא כבר בלע את הכדורים ועד הרגע שאתה יכול רק למצמץ בעיניך ולקוות שהכול ייגמר, כל הפרופורציות שהיו לך, אבל כולן, משתנות. כי בדיוק באותם רגעים ספורים כשכל חייך עוברים לך כסרט רע מול העיניים, אתה קולט שהחיים המצ'וקמקים שלך בסך הכול היו די סבבה ושסתם נתקעת על העכשיו הדפוק הזה במקום לראות את העתיד שיבוא.

 

ופתאום הוא הבין שלמרות שמבחינה מעשית הראש שלו כבר אוטוטו מת. תיאורטית, הלב הכואב הזה שלו לא ימות לעולם.

 

אבל המחשבות האלו רק עצבנו את חי בן-דויד עוד יותר וגרמו לו להזיז את עיניו בחוסר מנוחה מתסכל. וזה כאב לו, אפילו יותר מהכאב שחש כשעוד היו לו חיים.

 

ולראשונה מזה זמן רב, חי בן-דויד הבין שלמעשה החיים שלו היו קצרים מדי וגם אם תיאורטית סיגל באמת הייתה הנערה הכי מדהימה בעולם, הרי שעכשיו מעשית כבר לא יהיה לו סיכוי אתה או עם אף אחת אחרת, אפילו לא עם דנה הקטנה, זו שנתנה לכולם בחינם.

 

אז פתאום החיים שהיו לו נראים כל כך טוב לעומת הכלום שאליו הוא נכנס. ולפתע הוא מוכן להישבע שאם מישהו או מישהי רק יצילו אותו מהמוות הזה הוא יעשה את הכול כדי לשכנע אחרים שזה לא נכון ובטח לא כדאי.

 

אבל זה כבר לא יקרה. לא באופן מעשי וגם לא בתיאוריה. ואם חי כבר מת, אז עבור משפחת בן-דויד התיאוריה והמעשה הן היינו-הך.