הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
28 דירוגים
4
ממוצע
1
2
2
1
3
3
4
10
5
12
16
גם ב - Kindle
רמה קמה
מיכל שטיינר

במקום 35 

רמה קמה

מיכל שטיינר

דרג ספר זה מתוך 5
28 דירוגים
4
ממוצע
1
2
2
1
3
3
4
10
5
12
16

במקום 35 

במקום 35 

גודל (עמ'): 209
מו"ל:

תקציר

לפעמים יש לנו מזל, וניתנת לנו ההזדמנות לשוב אל פרקים קשים בעבר, להתיר את הקשרים, לתקן ולהעניק לעצמנו את הסוף הטוב שהיינו ראויים לו מלכתחילה. לגיבורת הספר 'רמה קמה' זה קורה. רמה היא פסיכולוגית המתמחה בטראומה מינית. מפגש עם מטופלת מיוחדת אחת, פותח בבת אחת זיכרונות, פצעים ושדים שהיא קברה עמוק בפנים.
רמה מוצאת אהבה תחת האבנים הכי כבדות ואת הכוח והאומץ להרים אותן. כאבי שנות הילדות והנעורים שלה, וגם של כמה מהסובבים אותה, זוכים למענה ולריפוי. פציעות עמוקות של הנפש נרפאות בכוחם של חברוּת אמיתית, זיכרונות ואמנות, יופי ויוגה, טבע, הומור וגם מין. זהו ספר שבו אמיתות קשות עטופות במתיקות של אגדה למבוגרים, הנושאים בתוכם, כמו כולנו, את הילדים שהיו.
זהו ספרה השני של מיכל שטיינר. הראשון, 'נשיקה של טבחית' יצא לאור בהוצאת כינרת זב"מ. לפני שהגיעה אל הכתיבה עסקה שנים רבות באמנות פלסטית, באיור ובעיצוב, התנדבה ועבדה במרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית. היום היא תל אביבית שגרה באמירים ובצד כתיבת ספרים מנהלת בלוג בשם 'סלט מחשבות', מנחה סדנאות כתיבה, עושה יוגה וגם סורגת במסרגה אחת ובאלף צבעים.
המשך קריאה
  • ISBN: 1385-1
  • גודל (עמ'): 209
  • למבוגרים בלבד: כן
  • יצא לאור ב-: 03/06/2015
  • שם המחבר: מיכל שטיינר

ביקורות


"הכתיבה החכמה של מיכל שטיינר, הרגליים על האדמה, האבחנה החדה בין עיקר לטפל, ההומור והמקוריות - כל אלה חוברים יחד ליצירת ספר שתכניו כבדים אבל רוחו איתנה. המילה "רעננה" נראית לי הולמת במיוחד לתיאור כתיבתה של הסופרת. קסמה לי בעיקר הגישה הכללית שלה לבעיות ולקשיים שמרכיבים את התיק שכל אחד נושא אתו: לא התבוססות ברחמים, לא היתלות בתירוצים הנובעים מאותם קשיים, אלא גישה מפוכחת ומאוזנת שמתירה להשבר, אבל מעודדת התמודדות. כן לקחת דברים ברצינות, אבל לא לאבד פרופורציות."

- אתי סרוסי, "נוריתה", 2015

רַמָה, הוא אומר בשקט, רגע לפני שייצא מהחדר, אני כל כך מצטער, אני מבטיח להסביר. אבל בבקשה, אל תעשי את זה עוד פעם, בבקשה. היא יודעת מה הוא אומר לה. בתוך כל המהומה הפנימית היא מוצאת פינה שקטה וצלולה וממנה היא אומרת: בסדר. הוא מחבק אותה וזה בסדר החיבוק הזה, זה הדבר הכי הגיוני שקורה בסוף של זמן ששום דבר בו לא היה אפשרי, ובכל זאת הוא התקיים, כאן, בחדר הזה. הוא נותן לה כרטיס ביקור ואומר לה: תתקשרי אלי, בבקשה, תבטיחי לי שתתקשרי. וסוף סוף יוצא לה צחוק מהגרון החנוק שלה: אני לא מאמינה שאתה נותן לי כרטיס ביקור. אפרת מחכה, לך כבר. והוא הולך.

אחרי כמה חודשים של פגישות, פעמיים בשבוע, אפרת ביקשה ממנה להביא את אבא שלה, זה נראה לה חשוב, היא היתה צריכה שהוא יבין מה קורה שם בטיפול, היא היתה צריכה שהמטפלת שלה תסביר לו כמה דברים שהיא לא הצליחה, ולה זה לא נשמע רעיון כל כך גרוע, למעשה זה אפילו עלה גם בדעתה. כשהם נכנסו לחדר והתיישבו מולה זה ננעץ בה כמו ציפורניים, מי זה האבא של אפרת, והנשימה שלה נעלמה. תכירו, זה רם, אבא שלי, וזאת רמה הפסיכולוגית שלי, השרינקולוגית שלי, המכווצת, מאמנת, מזיינת מוח שלי. היא צחקה את הצחוק המתוח ההיסטרי שלה, צחוק של נערה מתבגרת חכמה הרבה יותר מדי, עצובה הרבה יותר מדי. יש לה איכויות ושטף דיבור מסַמרי אוזניים לאפרת, ועכשיו היא גם יכולה לראות ממי היא ירשה אותן. נעים מאוד, אוי אתם כל כך דומים, היא אמרה. נעים מאוד, תודה, הוא אמר. ואפרת צחקה עכשיו עוד יותר: היי, רם ורמה! זה גדול. ולא ידעה כמה זה גדול, היתה כל כך שקועה בעצמה שלא שמה לב כמה שני המבוגרים משותקים ואילמים. והיא, יכלה להיראות מקצועית ולנהל לכאורה את המפגש, רק בזכות אותו ריכוז עצמי של מתבגרים שאפרת מצטיינת בו. ועכשיו היא יושבת. אין לה מושג מה תעשה. לאן תלך מפה ואיך.

לפעמים את פוגשת מישהו ונדמה שכבר פגשת אותו קודם, הוא מוכר לך מאוד והחיבור ביניכם מיידי. נדיר שזה יקרה עם מטופל, אבל זה קרה לה ולאפרת. אינטימיות מפתיעה קרתה ביניהן כמעט מייד, ומהר מאוד היא נהייתה לאפרת מקום בטוח, מהר הרבה יותר מכל מטופל אחר שהיה לה אי פעם. הדבר היחיד שהיא יכלה להתייחס אליו בקול, בגלוי וללא סיכון בפגישה המשולשת היה הדמיון הזה המדהים ביניהם, אבל היו עוד דברים שהיכו בה והיא לא יכלה להגיד עליהם כלום, לא להם ואפילו כמעט לא לעצמה. אחד הדברים האלה היה העובדה הזו: הוא התחתן בסוף עם אבישג. לאמא של אפרת קוראים אבישג, היא נזכרת. ופתאום כל העובדות שהיו שם כל הזמן מסתדרות לצורה של חץ. אבישג כהן, עורכת הדין המצליחה, זו שאין לה זמן, שלא רואה את הבת שלה, זו היא. הרבה דברים שאפרת סיפרה על אמא שלה קיבלו עכשיו משנה תוקף. לא הרבה פעמים בחיים שלך את פוגשת מישהו וחושבת: כמה רוע. אפילו היא, שעוד מילדותה למדה מאמא שלה להסתכל בעין חומלת על התנהגויות מכוערות ולראות את המניעים האומללים של מי שהתנהגו אותן — אבל כשמסתכלים על אבישג אי אפשר שלא לחשוב: וואו, איזה בחורה רעה. חלק גדול מהפגישה הלם המשפט הזה בראש שלה כמו פטיש כבד, שוב ושוב ושוב: אז הוא התחתן בסוף עם אבישג. מסב לה מבוכה עצומה, עומד לה על קצה הלשון כשאפרת יצאה והם נותרו שם לרגע לבדם, המומים, אבל היא לא אמרה אותו. והעובדה שגם הוא לא אמר שום דבר בעניין, הוכיחה לה שזה מביך אותו לפחות כמו שזה מביך אותה. אולי אפילו יותר. אז הוא התחתן בסוף עם אבישג. היא כל כך ריחמה על אפרת כשההבנה הזו נחתה עליה. להיות הבת של אישה כל כך יפה וכל כך רעה. כשמטופלת מתבגרת כמו אפרת אומרת דברים קשים על אמא שלה, בעיקר אם היא עברה את מה שאפרת עברה, זה טבעי, ורצוי לקחת את הדברים בערבון מוגבל; אבל כאן, היא יודעת, הכול אמת. היא ראתה את הרוע הזה בעיניים שלה, והיתה לו גם נגיעה בחיים שלה עצמה, פעם.