הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
1
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
0
7
גם ב - Kindle
ריקוד ישן
29 

ריקוד ישן


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
1
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
0
7
29 
29 
גודל (עמ'): 210
מו"ל: שלגי

תקציר

מדי לילה, הפרימה בלרינה, אניה אליושין, רוקדת בשביל רומן זברב – האיש שכבש פעם את לבה לפני שניפץ אותו. אניה הסתירה את השברים מאחורי קיר בלתי חדיר, אך כשרומן נכנס בנחת אל חדר ההלבשה שלה, המשיכה הפראית ביניהם ניצתת מחדש...


מתחת לעושר ולתחכום של רומן מסתתרת פראות בלתי מאולפת – אין שום דבר מתורבת ברגשות שלו כלפי אניה. הוא עזב לפני שהערגה שלהם תכלה את שניהם, אבל הזיכרונות נצרבו בנפשו. עכשיו הוא חזר – והוא נחוש בדעתו להפוך את אניה לשלו...

  • ISBN: 501973
  • גודל (עמ'): 210
  • מו"ל: שלגי
  • יצא לאור ב-: 23/01/2020
  • שם המחבר: קרול מרינלי
  • תורגם ע"י: ענת הודיה צימט
  • זמין להשאלה: כן

1

כל אימת שהיא רקדה, היא רקדה למענו.

זה היה הלילה האחרון של מופע הבלט המרהיב ציפור האש בלונדון.

בפעם הקודמת שלה כאן, אניה הפכה מאחת הנסיכות ומחליפה לבעלת התפקיד הראשי.

כעת לדרישת הצופים, מופע הבלט המדהים חזר.

טטיאנה, דמות הבמה של אניה, היא שאותה הקהל הנאסף הגיע לראות.

התיאטרון היה עמוס ולאניה נאמר שיש דוכסית בקהל הלילה; אך אניה תרקוד רק למענו.

למען רומן זברב.

אהבתה האחת והיחידה.

מלבד הבלט.

את שעות התרגול והשליטה העצמית המוחלטת, ההכנות הקפדניות והשאיפה האינסופית לשלמות השקיעה אניה בשבילה.

אך כאשר רקדה, הריקוד תמיד היה בשבילו.

כעת היה לה חדר הלבשה משלה. כמו רוב האמנים המופיעים, אניה החזיקה באמונות תפלות ושידת האיפור שלה דמתה למזבח. היא הייתה מלאה בקשקושים זעירים שהיא אספה במהלך השנים ובתכשירי איפור ובמברשות מיוחדות שהיו כולם מסודרים בקפידה.

היא עשתה חימום. כפות רגליה היו חבושות ונעלי הפוינט שלה כבר רוככו – היו זוגות נוספים למקרה הצורך. היא כבר אספה את שערה החום החלק לתסרוקת גבוהה הדוקה והלבינה את פניה. בזהירות ובדייקנות רבה היא מרחה את האיפור השחור והזהוב שהדגיש את עיניה הירוקות החיוורות.

הכול נעשה לפי הסדר.

כעת, כשקיבלה התראה חצי שעה לפני המופע, היא שתתה משקה של מי קוקוס ואכלה חצי בננה. את החצי השני עטפה בקפידה. היא תאכל אותו בהפסקה, יחד עם שוקולד קטן.

אניה אהבה שוקולד.

הוא הזכיר לה את רומן.

אחרי שאכלה, אניה ניגבה את פיה וחבשה לראשה את האביזר המורכב מנוצות אדומות וזהובות. היא הידקה אותו כראוי ובדקה שוב ושוב שהוא מחוזק. כשהשתכנעה שהוא יציב, היא צבעה את שפתיה באדום וקראה לאחראית התלבושות.

היא הסירה את חלוק המשי שלה ולבשה את הבגד שלה. החלק העליון הצמוד היה אדום עמוק עם עיטורים בכתום ובזהב וחצאית הטוטו בת עשר השכבות הייתה מקושטת בנוצות משי.

אניה הרימה את זרועותיה כשהרוכסן החבוי נסגר. הבגד התאים לה בשלמות והדגיש את הקווים הארוכים הענוגים של זרועותיה ורגליה.

בעולם האמיתי, מבנה גופה הזעיר משך מבטים ולחישות כי אניה הייתה כה רזה, ועם זאת הגוף הזה היה סוס עבודה של שרירים רזים והיא הייתה בכושר מצוין.

אוה, מדי יום ביומו היא עבדה בשביל זה. בזכות שעות של אימון וחזרות ושליטה עצמית קפדנית, גופה יכול היה לבצע תרגילים שאחרים יכלו רק לחלום עליהם. אולם למרות השליטה שלה על הבמה, בזה הרגע היא רעדה מלחץ כשצלצול עשר הדקות נשמע ואחראית התלבושות ביצעה בדיקה סופית.

כעת היא הייתה טטיאנה, דמות הבמה שלה.

"מֶרְד!" אמרה אחראית התלבושות – המקבילה בריקוד ל"תשברי רגל" – וטטיאנה הנהנה אך לא הגיבה כי שיניה נקשו מדי.

היא כרכה סביב זרועותיה וכתפיה החשופות שָל משי עבה שקנתה לאמה.

אמה, קטיה, הייתה אם חד-הורית ומבשלת בבית-יתומים ברוסיה. היא נפטרה לאחרונה אבל זכתה לראות את בתה מגיעה לשיאים האלה ועל כך הייתה אניה אסירת תודה. לקטיה היה חזון עבור בתה הרבה לפני שלאניה היה.

כילדה קטנה, אניה זכרה שתרגלה את צעדי הריקוד שלה במטבח של הדצקי דום שם קטיה עבדה. כשאניה גדלה, במקום ללכת הביתה לביתן הריק, הקר והזעיר, היא הלכה לבית-היתומים והתאמנה על הצעדים שלה שבטנה כואבת מרעב לנזיד שאמה בישלה.

לפעמים היא הגניבה טעימה אבל אם נתפסה, אמה סטרה לה על ידה.

"את רוצה להיות גדולה כמוני?" אמרה קטיה.

ברור שהיו להן התנגשויות, אבל במיוחד בשנות ההתבגרות של אניה.

"בלי בנים," אמרה קטיה כשתפסה את אניה לוטשת עיניים ברומן. "במיוחד לא מישהו כמו רומן זברב. הוא צרות."

"לא," אמרה אניה. "הוא פשוט מתגעגע לתאום שלו."

"התאום שהוא היכה, התאום שהוא צילק."

"לא," ניסתה אניה לומר, "זה היה רק בגלל שדניאל לא הסכים שיאמצו אותו בלי התאום שלו, וזו הייתה הדרך היחידה של רומן לגרום לו לעזוב."

"אל תתחצפי," אמרה קטיה כשהורידה את התריס הנגלל ושלחה את אניה בחזרה למטבח. באותו לילה, כשחזרו הביתה, קטיה דיברה אל בתה בקשיחות רבה יותר. "אסור שיהיו בנים. כדי להצליח עם הבלט שלך את חייבת להתמקד רק בדבר אחר."

ואניה צייתה – לא היו בנים.

אך מספר שנים לאחר מכן, הרחק מבית-היתומים, היא פגשה את רומן.

והוא הפך לגבר.

אניה, שכבר הייתה מוכנה לעלות לבמה, הביטה בקשקושים שעל השולחן ונגעה בהם. היא פתחה קופסה קטנה אך לא הוציאה את נייר הכסף המעוך. היא תשמור את זה להפסקה. תחת זאת היא העבירה את אצבעותיה על התווית הדהויה. זו הייתה תווית שהיא קרעה מהסדינים שעליהם היא ורומן עשו אהבה בפעם הראשונה. לצדה היה עגיל חישוק זהב קטן.

הלילה היא קירבה את התווית אל שפתיה ואז החזירה אותה לקופסה וסגרה את המכסה.

דפיקה נשמעה על הדלת והודיעו לה שהגיע הזמן. אניה עשתה את דרכה בין מבוך המסדרונות בתיאטרון הלונדוני הישן. "מרד," נאמר פעמים רבות אבל היא עדיין לא הגיבה.

אניה לא התחברה בקלות. המיקוד שלה היה נתון להגעה לפסגה וכולם חשבו שהיא קרה.

היא הייתה.

אניה הייתה מלכת הקרח.

עד שהיא רקדה.

מיקה היה שם; הוא לבש חליפה אדומה וחבש כובע קטן, שבקרוב יחזיק בנוצה שציפור האש תיתן לו. הם הנהנו זה אל זה אבל זה הכול; הם היו שקועים בשגרת קדם-המופע שלהם.

התקשורת התעקשה שהם זוג. למיקה יצא שם עם נשים, והכימיה שלהם על הבמה הייתה כה עזה עד שההנחה הייתה שהיא נמשכה גם אחרי רדת המסך.

לאמיתו של דבר הם לא הסתדרו כל-כך.

אניה לא הייתה קרובה במיוחד לאף אחד.

פעם היא הייתה. עד שרומן עזב אותה היו צחוק ותשוקה והיא הייתה פתוחה לאחרים.

כבר לא.

הקהל החל למחוא כפיים ואניה התנערה מהשל שלה וביצעה תרגילי גמישות אחרונים כשהקהל השתתק והתזמורת החלה לנגן.

"מרד," אמרה למיקה כשהוא נטל את החץ והקשת שלו, האביזרים שמשמשים במערכת הפתיחה, ולנגד עיניה הפך לאיוון, הנסיך, וניגש לעלות לבמה – התפאורה של הגן הקסום.

אניה נשמה מספר נשימות עמוקות ושיניה נקשו כשנאבקה בבחילה. אפילו אחרי כל השנים האלו, היא עדיין סבלה מפחד במה איום וככל שהתקדמה בקריירה שלה, כך הפחד החמיר.

זה היה תפקיד תובעני ביותר והלחץ עליה היה עצום.

היא פסעה מספר פסיעות לאחור והתמקמה, ובעיניים עצומות נשמה נשימות עמוקות איטיות וחיכתה לרגע.

כשהרגע הגיע, היא כבר לא הייתה אניה, או אפילו טטיאנה.

כשהתעופפה אל הבמה, היא הייתה ציפור האש.

הבזק הזהב שלכד האור פילח את הבמה והיא שמעה את הקהל מתנשף. המראה של ציפור האש שהקסימה את איוון, הנסיך.

כעת הוא הסתתר מאחורי עץ כשציפור האש חיכתה בצד השני של הבמה, נושמת עוד נשימות עמוקות ומתכוננת להדהים שוב את הקהל.

היא עשתה זאת.

כעת הנסיך הסתתר בגן וחיכה לצפות בציפור האש ואז ללכוד אותה, ואחרי הפסקה נוספת היא חזרה אל הבמה ולקחה לה פרי זהוב.

ציפור האש הייתה כל-כך יפה, חשבה אניה כשרקדה. כה ענוגה ושברירית וחיננית. מעטים ידעו איזה סבל נדרש כדי להוליד את היופי הזה, והלילה, בליל הסיום, הכול התחבר כשהיא נצנצה ורקדה עבורו.

עבור רומן.

הגבר שהיא אהבה יותר מדי.

הרומן שלהם נמשך רק שבועיים קצרים אבל אז הוא עזב באכזריות רבה.

זמן רב היא חששה שהוא מת.

הוא לא.

והוא אף פעם לא אמר לה שהוא אוהב אותה.

נכון? והאם היא תראה אותו אי פעם שוב? שאלה את עצמה ציפור האש שוב ושוב כשהנסיך לכד אותה בזרועותיו והפה דה דה התחיל.

היה בה הבלח קטן של תקווה שאולי כן – בקרוב להקת המחול תעבור לפריז, שם היא הייתה משוכנעת שהוא גר כעת.

האם רומן יחפש אותה הפעם? תהתה ציפור האש כשהנסיך הרים אותה גבוה אל השמים.

כשנותרה לבד על הבמה לקראת ההפסקה, היא רקדה את ריקוד הסולו שלה עם כל מה שיש בה.

הכול היה טוב.

ההפסקה הגיעה והיא לא הגיבה לפטפוטים של עמיתיה; תחת זאת היא הסתגרה בחדר ההלבשה שלה. בעשר הדקות הראשונות היא רק הסדירה את נשימתה. התפקיד היה תובעני מכל התפקידים. אחר-כך אכלה אניה את החצי השני של הבננה וחטיף שוקולד קטן ועצמה עיניים, נואשת לא לברוח מהמקום שמצאה הלילה.

וכשטעם השוקולד המתוק בפיה, היא נזכרה בטעימה הראשונה שלה.

כמו תמיד היא התאמנה במטבח, אבל כשהגיעה לגיל ההתבגרות אמרה לה אמה שהיא לא יכולה לרקוד במקום שבו הבנים אוכלים, כי היא מתגרה בהם.

במקום זה היא תלבש סינר ותגיש להם את ארוחותיהם.

אוה, אבל היה רק אחד שבו היא רצתה להתגרות.

רומן.

לו ולתאום שלו היה כישרון באגרוף וסרג'יו, איש התחזוקה, אימן אותם והתעקש שהתאומים זברב יזכו להצלחה בעולם האגרוף.

כנערה צעירה, אניה צחקה כשהם התאמנו ואמרה להם שהיא בכושר הרבה יותר טוב מהם.

זה היה נכון.

אניה התקבלה לבית-ספר יוקרתי למחול, אבל בחגים היא חזרה הביתה.

הם היו ארבעה בנים, והם תמיד היו יחד – רומן, דניאל, ניקולאי וסב.

צרות צרורות קראו להם העובדים.

אניה לא הסכימה איתם.

אך בליל האימוץ של דניאל על-ידי משפחה עשירה באנגליה, קטטה התפתחה ורומן ניצח.

היא זכרה את דניאל יושב במטבח כשאמה עשתה כל שביכולתה כדי לתקן את לחיו.

"המשפחה העשירה לא רוצה ילד מכוער," אמרה לו קטיה כשאניה הביאה את ערכת העזרה הראשונה.

היא הביטה בדניאל וראתה את הבלבול בעיניו מכך שאחיו עשה לו דבר כזה.

"זה בגלל שרומן רוצה בטובתך," רצתה אניה לומר, כי היה ברור לה שרומן לא באמת כעס על אחיו, הוא רק רצה לגרום לו לחשוב שהוא יצליח באגרוף טוב יותר בלעדיו.

היא הייתה לחוצה מכדי לומר זאת מול אמה.

אחרי שדניאל נסע לאנגליה, הרביעייה הקטנה התפרקה במהירות.

סב קיבל מלגה לבית-ספר איכותי ואחר-כך עבר לפנימייה שם.

ניקולאי, הם חשבו, ברח והשליך את עצמו לנהר. אבל לאחרונה נודע להם שהוא פשוט ברח.

רק רומן נשאר בבית-היתומים.

כעת בשעות הארוחה הגיע רומן לאכול בשעה המאוחרת יותר, השמורה לילדים הגדולים יותר והמופרעים יותר.

הוא היה כל-כך יפה. שיער כהה ועור חיוור והיו לו עיניים שחורות שחצו את חדר האוכל וצדו לפעמים את עיניה של אניה. היא תמיד הייתה מודעת אליו וציפתה להגעתו. אפילו בבקרים הקרים ביותר, כשהוא הגיע לארוחת הבוקר, לחייה התלהטו רק בגלל קרבתו.

בערבים, כשהגישה לו את הנזיד שלו, לפעמים אצבעותיהם נגעו מתחת לצלחת שהוא הושיט.

אניה חייתה עבור אותם רגעים והשתוקקה לדבר איתו כראוי, אבל הוא היה באגף המאובטח, כך שהחלום היה בלתי אפשרי. לפעמים שכנעה את עצמה שהיא מדמיינת שרומן הרגיש אותו הדבר כלפיה, עד ללילה אחד שבו אצבעותיהם נפגשו תחת הצלחת. הוא נתן לה משהו ואניה קימטה את מצחה כשהרגישה את החבילה הדקה.

מחשש שאמה תשים לב, היא מיהרה לתחוב את החבילה לכיס הסינר שלה אבל כשנשלחה לאכול את המרק שלה במזווה, היא הוציאה אותה.

שוקולד.

שוקולד בלגי.

חפיסה שלמה!

איך הוא השיג את זה?

ולמה, במקום לאכול פינוק נדיר כזה בעצמו, רומן שמר אותו בשבילה?

אוה, אמה גילתה. היא פתחה את דלת המזווה ומצאה את אניה תוחבת שוקולד לפיה.

קטיה נזפה בבתה וסטרה לה, אבל מבחינת אניה זה היה שווה, לא רק בשביל הטעם המתוק, אלא מפני שרומן חשב עליה מספיק כדי לתת לה צ'ופר כזה.

כעבור כל אותן שנים היא עדיין שמרה את נייר הכסף, והיא חייכה מהזיכרון כשנגעה בו.

הגיע הזמן לחזור לבמה.

כשהשל של אמה כרוך סביבה, היא צבעה שוב את שפתיה באדום וחזרה דרך מבוך המסדרונות.

ציפור האש המריאה גבוה אפילו יותר.

היא רקדה עד שהמפלצות נסו אל הצללים ותוך כדי כך היא חשבה על המאהב שעזב אותה.

איך הוא שבר את לבה כשעזב אפילו בלי לומר שלום.

אבל אז היא התאוששה.

אניה הזרימה את כל הצער, את כל הכעס והערגה שלה, אל האהבה הבאה בתור שלה – הבלט.

ונראה שזה השתלם, כי היא הייתה כאן, תחת האורות, פרימה בלרינה עכשיו, מקסימה את הקהל שאותו החזיקה בכף ידה הלילה.

איך ציפור האש לעגה למפלצות שעל הבמה כשרקדה עד שהן הותשו, ולמרות זאת האנרגיה שלה לא כלתה.

כמו תמיד, היא דמיינה את רומן צופה בנסיך המחבק אותה ומסובב אותה והיא הייתה מושלמת בזרועותיו. היא קיוותה שרומן התייסר על שהשאיר אותה מאחור.

כשהביצה הקסומה נסדקה ונבקעה, היא אטמה את מוחה לצער, וזיכרון חיוכו מילא את לבה.

שפעת תקפה את בית-היתומים והיתומים הוגבלו לחדרי המגורים שלהם. כשנכנסה לחדרו באגף המאובטח כדי להגיש לו את ארוחת הערב שלו, ממש לפני שהוא עזב את בית-היתומים, הם מצאו לראשונה בחייהם רגע של פרטיות. כמה היא השתוקקה להרכין את ראשה ולנשק את הפה הזעוף הזה.

"איך השגת את השוקולד?" שאלה.

רומן לא ענה אך היא התרככה כשהבחינה בחיוכו המבצבץ.

והלילה היא בערה באש בגלל הזיכרון הזה.

אבל אז זה נגמר.

ציפור האש לא הופיעה בסצנה האחרונה; תחת זאת היא ישבה על הרצפה מחוץ לבמה והתנשמה, מרוקנת לחלוטין. וכשהמופע הסתיים, היא הקשיבה לתרועות ולמחיאות הכפיים ומשכה את עצמה לעמידה. כשהגיע תורה, ציפור האש רצה אל הבמה כדי לקבל את התשואות, שלווה ויפהפייה כתמיד.

הקהל נעמד כשהיא חזרה. הם ידעו שראו הלילה הופעה מדהימה ושהיא רקדה עם כל מה שיש בה.

טטיאנה קדה קידות עמוקות אל הקהל, התכופפה והרימה את הוורדים שהושלכו על הבמה.

היא ידעה שהרוויחה כל תשואה וכל תרועה וחייכה כשהקהל הוסיף להריע.

מחיאות הכפיים הסוערות נמשכו עשר דקות, ושוב ושוב היא הוזעקה לחזור לבמה כדי לקבל את התשואות, אבל בדיוק כשהרעש שכך מעט, היא שמעה את זה.

"בראווה קרסביצה!"

אישה יפה.

טטיאנה קפאה רגע, הרימה את פניה ימינה והביטה לתוך החשכה אבל היא לא יכלה לראות אותו.

עם זאת, נפשה זיהתה את קולו.

רומן היה כאן.