הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
4.5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
1
5
1
2
רופא לבן אלים שחורים
44 

רופא לבן אלים שחורים


דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
4.5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
1
5
1
2
44 
44 
מו"ל: אריה ניר
  • ISBN: 55000001137
  • מו"ל: אריה ניר
  • יצא לאור ב-: 08/06/2007
  • שם המחבר: אורי שורצמן
  • זמין להשאלה: כן

תקציר

הצ'יף שומע את קולות האלים ומזריע את שדות התירס – האם הוא חולה בסכיזופרניה, או מנהיג כריזמטי בעל כוחות רוחניים עצומים?
האם נעלמה האישה ההיסטרית בג'ונגל? או מדוע מחלות הנפש לגיטימיות באפריקה יותר מאשר בעולם המערבי?
האם יש "דיכאון אפריקאי" שדורש טיפול מיוחד? או שחולה בדיכאון בגאנה יגיב לפרוזאק כמו חולה בתל-אביב?
אדם מספר שידו משותקת לאחר שמכשפה פגעה בה במזיד – האם הוא זקוק לטיפול פסיכיאטרי, או שמוטב שיקבל טיפול ממכשפה טובה שתבטל את הכישוף הרע?
פעם בשבוע היה ד"ר אורי שורצמן מתפנה מעבודתו בבית-החולים במעבה יערות הגשם של גאנה, ויוצא ברכב אל מספר כפרים מרכזיים. ביער פשטה השמועה כי "הגיע הרופא אשר מדבר עם אלו שמדברים לא ברור," ולקליניקה הניידת הובאו חולים אשר התנהגותם, מהלך מחשבתם או תפיסתם החושית השתנו באופן פתאומי והם נראו לבני-משפחתם חריגים ומשונים.
"כיצד התפשטה תוכנית הסיורים של הקליניקה הפסיכיאטרית בשטח כה עצום, בלי טלפונים, מחשבים או אפילו תחבורה הגונה, זהו פלא שלא הצלחתי לחשוף," אומר ד"ר שורצמן, "גם מעולם לא הבנתי כיצד הם מצאו תמיד את נקודת הציון שבה תפעל הקליניקה: 'מתחת לעץ הבאובב העתיק...' או 'בכפר אפאני, במקום שבו באים הנשרים לנוח.'"
מתוך המפגשים הטיפוליים הללו נולד הספר המרתק הזה, שהנו מפגש מאלף בין תרבויות. עולה בו השאלה כיצד ניתן להגיש טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי מערבי לבני תרבות כל-כך שונה. בבסיס הספר עומדת הנחה כי גישות טיפוליות שונות יכולות להתקיים יחדיו. ולא רק זאת, אלא שמותר ורצוי להן להיות מושפעות זו מזו כדרך להעשיר את עצמן ואת המטפלים והמטופלים הנעזרים בהן.
שלא כרגיל, כל תיאורי המקרים, שנראים לעתים כסיפורים ססגוניים השאובים מהדמיון, וכל הדמויות, גם אם שמותיהן שונו, הם מציאותיים לחלוטין וכולם אמת לאמיתה. הגעגועים הם שהביאו את ד"ר אורי שורצמן לאפריקה בפעם השנייה. "הגעגועים נטמעו בתוכי כמו טפילי מחלת המלריה, שיתושי האנופלס מזריקים למערכת הדם..." הוא מספר. בפעם הראשונה עבד כרופא בבית-החולים המיסיונרי של אסנקרנגווה, במחוז המערבי של גאנה.
אז פגש גם את האנשים העקודים בסככות של "בית-החולים של ישוע". עשרות בני-אדם נקשרו בסככה הזאת, מילדים בני שלוש שרק נגמלו משדי האם, ועד קשישים מופלגים, רובם ככולם חולים פסיכיאטריים. המראה לא נתן לד"ר שורצמן מנוח. "חיפשתי פתרון שיאפשר להגיש עזרה פסיכיאטרית ביערות הגשם... הפתרון, כך היה לי ברור, לא יכול להישאר רק בתחומי בית-החולים. אם אני רוצה להגיש עזרה לחולים במאות הכפרים שמסביב, אני צריך להגיע אליהם." כך נוצרה הקליניקה הפסיכיאטרית הניידת שהגישה עזרה וטיפול נפשי למאות חולים פסיכיאטריים, ילדים, צעירים, מבוגרים וקשישים, ויצרה דיאלוג בין רפואת הנפש המערבית לטיפול האפריקאי המסורתי.
ד"ר אורי שורצמן למד רפואה בירושלים ובתל-אביב והתמחה בפסיכיאטריה במרכז לבריאות הנפש "שלוותה". עבד במשך שנים בבתי-החולים המיסיונריים החבויים ביערות הגשם של גאנה ובמושבת מצורעים בברזיל. בשהותו האחרונה בגאנה, בבית-החולים "סנט ג'ון של האלוהים" הקים גם קליניקה ניידת פסיכיאטרית-נוירולוגית. ספרו האחרון אישה של אור ירח, גם הוא בהוצאת אריה ניר, זכה להצלחה רבה ויצא לאור גם בגרמניה בהוצאת PIPER, וכאודיו-בוק בהוצאת RECHENDEBUECHER.
המשך קריאה
  • ISBN: 55000001137
  • מו"ל: אריה ניר
  • יצא לאור ב-: 08/06/2007
  • שם המחבר: אורי שורצמן
  • זמין להשאלה: כן
Rofe_Lavan-5

1

הביצה השחורה של העצב

האם ניתן לאבחן דיכאון באפריקה במושגים מערביים?

התינוק של השטן

אליזבת קיוותה שהמלריה תציל אותה — והתאכזבה.

טקס ההתבגרות הוא שלב קדוש בחייה של אישה בת שבט האשאנטי. סדרה מורכבת וסמלית של טקסים מבטאת טרנספורמציה שלמה: עד הטקס נחשבת הילדה לתמימה, שאין לה כל קשר למיניות או לפוריות, אחריו — היא אישה לכל דבר. לאחר שהילדה עוברת בהצלחה את כל שלבי הטקס היא הופכת ליישות חדשה בעלת כוחות עצומים: אישה. היא אשר מעניקה לגבר שיבוא אליה את כוחו, ולא רק לו. היא מעניקה ליקום כולו חיים חדשים — את ילדיה שלה.

לשכב עם ילדה שעדיין לא עברה את טקס ההתבגרות, זהו חטא נורא בשבט האשאנטי. זהו חטא כלפי האלים, האבות הקדומים וזקני הכפר, והגבר שחטא מנודה באותה שאט־נפש שבה מנודים הפדופילים בחברה המערבית. אבל מהרגע שבו הוטבלה הנערה בנהר שלוש פעמים והוכרזה כאישה בעלת זכויות בשבט, היא מותרת לתשוקה ולמשכב. לפתע, הגברים נמשכים אליה כאילו הוסרה מטפחת הבד העוטפת את מפשעתה, והיא הולכת ערומה בכפר, מלבד שרשרת הצדפים והשעועית שהיא עונדת להגנה מפני רוחות רעות.

אליזבת, נערה משבט האשאנטי, עברה את טקס ההתבגרות המסורתי רק בגיל חמש־עשרה, מספר שנים מאוחר יותר מהנערות האחרות של הכפר. בדרך כלל נערכים טקסי המעבר של בנות האשאנטי כשהנערות מגיעות לגיל שתים־עשרה או שלוש־עשרה, אבל אצל אליזבת, סימני המין המשניים איחרו להופיע. לא עזרו לאליזבת כל מאמציה הנואשים להפוך לאישה בגיל מוקדם יותר: לפני כל זריחה היא עיסתה את שדיה באדמה שאספה מקן נמלים, בדיוק כפי שלימדו אותה הנשים הקשישות של המשפחה. הן הבטיחו לה שעיסוי כזה יתפיח את השדיים לגודל המעורר את תשוקת הגברים, אבל רק תפיחות קטנות צמחו על החזה שלה, כשני אגוזי קולה מיובשים. היא גם מרחה את המפשעה במיץ העסיסי המופק מעלי נְוֶורֶה כדי לצמח את שערות הערווה, אבל ערוותה נותרה חלקה כשל תינוקת.

נערות הכפר היו נפגשות ליד הבאר בכל בוקר וערב, ובזמן שהעלו את דליי המים מהבאר, היו גם מפשילות בזריזות את השמלות ומשוות ביניהן את גודל שדיהן ואת הצמיחה של שער ערוותן. אליזבת הייתה עומדת בצד, מסתתרת ומקנאה. היא שקעה בייאושה עד כדי כך, שכאשר הופיע דימום הווסת הראשון, היא התעלמה ממנו.

t

אליזבת הייתה מאושרת ביום שבו עברה את טקס ההתבגרות. היא נפרדה בשמחה מילדותה שניתקה ופרחה ממנה כמו אבקני פרח המנגו ברוח. היא הובלה בשבילי הכפר, הנשים תופפו ורקדו מסביבה. שער ראשה גולח בתער עד השורשים, ציפורניה קוצצו בקפידה ועורה נמשח בשכבה מבריקה של חמאה. כך, טהורה, היא הוטבלה בנהר, רועדת מקור המים ומהתרגשות מסתורית, שעדיין לא ידעה לקרוא להבשם.

למחרת היום לקח אותה האדון מאנסו אל היער והיה למאהב שלה.

אליזבת חייתה עם משפחתה בשולי הכפר אסאפו, בסמוך לחלקת היער שבה האדון מאנסו פשט עורות של בהמות שהתפגרו. היא לא חיבבה במיוחד את הגבר הקשיש הזה, שנהג לשתות קנקנים מלאים של יין דקלים לפני המשכב כדי לחזק את גבריותו, ושנאה את הריח התוסס של פגרי הבהמות שנדף מכל גופו. אבל היא הודתה שהאדון מאנסו נדיב מאוד כלפיה ואחרי כל משכב הוא משלם לה במטפחת צבעונית או בשקית של אגוזי אדמה ובסבונים, ופעם אחת אפילו נתן לה מסרק עץ שקנה בקומאסי, בירת המחוז.

הרבה מהנערות האחרות בכפר נהגו כמו אליזבת, כי זו הייתה הדרך היחידה להשיג תוספת מזון לקדרה של המשפחה או לזכות במעט פינוקים בכפר העני. ואליזבת חשה כבת־מזל בהשוואה לנערות אחרות, משום שלאדון מאנסו לא היו דרישות גבוהות כמו למאהבים האחרים. הוא היה לוקח אותה ליער בימי ראשון בלבד, לאחר המיסה הקדושה, שם הייתה מגלגלת באדישות את שולי שמלתה עד לגובה המותניים, נשענת על גזע מוצק של עץ, ועד שחשה את החבטות הראשונות של האדון מאנסו, המגע כבר היה מסתיים. לא אליזבת ולא האדון מאנסו הכירו את המונח הקליני של שפיכה מוקדמת, אבל שניהם היו רגועים ומסופקים בסיומו של המשגל: הנערה חיכתה למתנה כשישבנה חשוף עדיין, והאדון מאנסו כבר התגעגע אל המחצלת בבקתה שלו.

הטקס הזה חזר על עצמו בכל יום ראשון במשך שתי עונות גשומות ושתי עונות יבשות, עד שלפתע פסק מחזור הווסת של אליזבת. גם שדיה תפחו עד שהוורידים התבלטו כנחשים תחת העור המתוח, ועייפות מוזרה השתלטה עליה; היא התקשתה אפילו להרים על ראשה את הערימה של עצים לבעירה. אבל אליזבת שוב התעלמה מהסימנים הברורים, ורק כאשר קרסה יום אחד בבקתה, בדקה אותה האישה הבכירה של אביה. "ילדתי," היא אמרה לאליזבת, "תינוק גדל בתוך הבטן הטובה שלך."

אליזבת לא רצתה את התינוק. היא ידעה בוודאות שהעובר שבבטנה הוא בנו של השטן. שהרי תינוק טהור נולד מגבר צעיר וחסון, כזה שמסוגל לשאת פר על הכתפיים שלו, ולא מגבר זקן, שרגליו רועדות לאחר כל מאמץ. אליזבת חזתה באימה שהתינוק ייוולד עם שש אצבעות בכל כף־יד, או מכוסה בכתמים לבקניים, אות ברור שהשטן השתיל אותו ברחם שלה. בכל בוקר השכימה והלכה לכנסייה הקתולית כדי להתפלל שהעובר ייפלט מתוכה, גוש מדמם וכעור, כפי שראתה אצל נשות משפחה אחרות שאיבדו את עוברן, במקרה או במתכוון, אבל תפילותיה לא נענו. אליזבת התמימה אפילו לא ידעה שאלוהים הקתולי ושליחיו עלי אדמות מתנגדים בכל תוקף להפלה.

הנשים במשפחתה של אליזבת קיבלו את ההיריון שלה בטבעיות ובשלוות נפש. רבים מהילדים המשוטטים ערומים לחלוטין או למחצה בחצר של המשפחה, בין התרנגולות הכחושות, ליד תעלת הביוב הפתוחה וסירי הבישול, אינם צאצאים חוקיים לפי חוקי הכנסייה. חלק מהילדים הללו נולדו ממגעים מיניים אקראיים עם נהגי משאיות חולפים, או עם גברים נכבדים כאדון מאנסו, או עם סתם בחורים צעירים ומפתים. לילדים אחרים היו אב ואם נשואים זה לזה חוקית, אבל האב כבר נטש מזמן את המשפחה, זמנית — כדי לעבוד במכרות הזהב הרחוקים, או לתמיד — משום שנמאס לו לעבוד ולפרנס. והאם, בלי לכעוס ולהתקומם, הרתה וילדה ילדים נוספים לגבר אחר. אין אפליה בין הילדים השונים של המשפחה, כולם אוכלים מאותה קדרה ומקבלים יחדיו את אותן תולעי מעיים, וכולם מקרבים קרקפות מגולחות זו לזו בעת המשחקים ומאפשרים לפטריות לדלג מראש לראש.

"אל תדאגי, אליזבת," אמרו לה נשות המשפחה בשעה שישבו בחצר וקילפו בננות פלנטיין ירוקות במאצ'טות, "תמיד יהיה לתינוק שלך שפע של חלב חם." שהרי תינוקות זוחלים ומדדים בין הנשים השונות, מחפשים פטמה חופשית, הם מראה נפוץ ומקובל מאוד ביערות הגשם. לפעמים הם נצמדים לפטמה של האם האמיתית או של אחת הדודות ויונקים חלב מתוק, ולפעמים לפטמה היבשה והסדוקה של הסבתא, שלא מתנגדת אלא להפך, מפשילה את ראשה לאחור וצוחקת בהנאה. "תראי את אָמָה ואת כריסטינה," עודדו אותה הנשים, "גם הבטן שלהן תפחה יחד עם הבטן שלך. יהיה להן חלב טוב גם בשביל התינוק שלך."

אליזבת לא נרגעה. היא לא פחדה ששדיה הקטנים יתייבשו, ולא מכאבי הלידה הצפויה, וגם לא מהיותה לא נשואה. היא לא העזה לגלות לנשים הטובות האלו את הסיבה לאימה הנוראה שלה: שהשטן הוא שהפרה אותה. הרי אליזבת סירבה כל חייה אפילו להגיד בקול את שמו המפורש, ובוודאי לא הסכימה לעצום עיניים ולחוש את נשימתו המצחינה, דבר שעשו ילדות אחרות במשחקיהן. ואיך תוכל לגלות להן שאיברו השעיר חדר עד לרחמה והותיר שם מטען דביק?

אליזבת בזבזה את כל החסכונות שלה, חמשת אלפים סדיס צרורים במטפחת, כדי להיפטר מהעובר. היא שילמה למרפאים בעשבים, לכוהנות מקומיות, בלעה כדורים לבנים ומבריקים — ממתיק מלאכותי כנראה — שהביאו למענה מהעיר קומאסי, ואפילו שחטה תרנגולת והגירה את דמה, כפי שהורו לה, כדי שיחד עם הדם הניגר ייעלם גם ההיריון, אבל דבר לא אירע.

ואז תקפה את אליזבת המלריה, והיא קיוותה ש"החום הגדול" — שמה העממי של המחלה — יציל אותה. היא הקפידה לא לכרסם את העלים ואת קליפת העץ נים הידועים כתרופה יעילה נגד המחלה, וגם לא לקנות את התרופות של בית־החולים. היא רצתה שהמחלה תימשך עד שתהרוג את העובר. אבל רעידות המלריה חלפו, והתינוק — לא רק שלא נפל, אלא שהחל פתאום לבעוט בכפות־רגליו הפעוטות בדופנות הרחם.

אליזבת שקעה בעצב נורא. היא התקשתה לקום מהמזרן עם הזריחה, משום שהמועקה השתכנה בתוכה כמו משקולת כבדה. כל מה שעשתה, עשתה באיטיות, במאמץ, ולפעמים, בזמן שהייתה מטפסת במעלה הגבעה עם דלי מים כבד על ראשה או מנכשת עשבים בחלקת העגבניות, הייתה לפתע נעצרת ופורצת בבכי. הנשים במשפחה ראו כיצד הנערה כמלה לנגד עיניהן כמו פפאיה שנשארה בשמש, אבל הן לא יכלו לעזור הרבה. אליזבת סירבה לדבר איתן, ואולי כבר הייתה אז חסרת כוחות אפילו לדיבור פשוט. לשונה, שהתרוצצה בשמחה מאז טקס ההתבגרות, בשירה, ברכילות, או סתם בהקשה מתגרה על החך, יָבְשָה ונכלאה מאחורי שפתיים חשוקות.

אליזבת רק ביקשה שהסיוט יסתיים. את מה שאנחנו, בתרבות המערבית, מזהים כדיכאון, היא הרגישה ותיארה כעצב, ככאב פיזי שמכרסם את בטנה המתמלאת מבפנים. היא כבר הבינה שלא תוכל להיפטר מהעובר כאילו היה גוש בשר זר ומדמם, ולכן לא נותרה לה ברירה אלא להרוג את עצמה יחד עם העובר שלה. היא לא ביקשה להגיע ולהתאחד עם האבות הקדומים שלה — היא ידעה שהתאבדות היא חטא ופשע כנגד האלים, ואדם שמתאבד הוא ארור, ומנשמתו נשללת הזכות לשהות עם הנשמות של אבותיו. היא רק ביקשה שהעצב הבלתי נסבל ייפסק ולו ליממה אחת. היא דמתה לחתולי־הבר של יערות הגשם — הקרויים "חתולי זהב" — שנופלים במלכודות של הציידים ומשתפדים על מקלות הבמבוק החדים שבתוכן. כאשר הציידים מגיעים אל המלכודות בבוקר, החתולים המעונים מטים את ראשם הצדה וחושפים את צווארם בתנועת כניעה, כמו מבקשים את מכת החסד של המאצ'טה.

כתבי הקודש מחוללים פלאיםופרפרי זנב־סנונית קיסרי

אליזבת ניסתה להתאבד בבליעת אבקת די.די.טי המשמשת לביעור מזיקים. זוהי שיטה שכיחה להתאבדות בכפרים האפריקאיים, כי זה חומר זול וזמין. אמנם בארצות מפותחות רבות כבר הוצא מחוץ לחוק בשל ההשלכות הסביבתיות שלו, אך באפריקה, החצר האחורית של העולם, ארגוני צדקה מחלקים אותו לעתים חינם לאיכרים ששדותיהם סובלים מהמזיקים. אליזבת הכירה היטב את השקיות האטומות, והכירה גם כמה תינוקות בכפר שליקקו בטעות את האבקה הלבנה והורעלו למוות. לכן, כך סיפרה לי אמה, היא ערבבה את האבקה הזאת במי נהר ושתתה את הרעל בלגימות גדולות, משתוקקות.

אל הנהר סירב להניח לנערה היפה הזאת למות על גדות הנהר שלו ולזהם את הקדושה ואת הניקיון של המים בגווייתה, כך אומרים האנשים של הכפר אסאפו. לכן הוא שלח באותו הבוקר שתי נשים זקנות אל גדת הנהר ללקט שם עשבים טובים. כאשר נתקלו באליזבת, הן נטלו מיד עשב מר מתוך הצרור שלהן, מוללו וטחנו אותו בין אצבעותיהן הגרומות ושפשפו את האבקה על החניכיים ומתחת ללשונה של אליזבת, שתיספג במהירות, עד שהיא הקיאה. אחת הקשישות הטילה אז את הנערה על כתפה, כאילו הייתה כבשה, וסחבה אותה מעורפלת הכרה במעלה הגבעה, לבית־החולים המיסיונרי.

יומיים תמימים שהתה אליזבת במקום שאין לו הגדרה ושם, חמקמק כמו גבול משורטט במקל בדיונת חול נודדת, בין המוות לחיים. ולפתע, כאשר אחת האחיות שפשפה את גופה באלכוהול, אליזבת פקחה עיניים. היא לא השתוממה על שחזרה לחיים, כמו כל הניצולים האחרים מאותו המקום. היא עזרה לאחות לכסות את גופה בבד צבעוני ואפילו חייכה במבוכה ונישקה במסירות את צלב העץ שהוגש לשפתותיה. אלא שהעובר גם הוא התעורר והתחיל לבעוט, כף־רגלו נראתה בבירור על הבטן, ובן־רגע אליזבת שוב הייתה מודעת לקיומו. באותו רגע גם הדיכאון השתלט עליה שוב.

היא שכבה קפואה במיטת הברזל. לילה אחד, בגלל מיעוט המיטות, השכיבו במיטתה גם אישה חולה בצרעת, בכיוון ההפוך: גדמי רגליה של חולת הצרעת נחו בסמוך לראשה של אליזבת, אבל נדמה שהיא לא הרגישה כלל בצפיפות במיטתה. נשים ממשפחתה הביאו קערות עץ גדושות באורז, אבל אליזבת לא הושיטה מרצונה את כף־ידה, והנשים האכילו אותה, דוחקות את הגרגרים הלבנים בכוח דרך שיניה החשוקות. הנשים הטובות גם שרו סביב מיטתה ותופפו בתופי דלעת, כי ידוע שהתופים הללו מעבירים במקצבים אל השומע את לשד האדמה שבה צמחו. אבל אליזבת לא שמעה, פניה נותרו אטומות וקשות, כאילו פוסלו בחומר ונשרפו בתנור במשך שעות.

לנזירות החסודות של בית־החולים לא היה אכפת. הן בכלל לא חיבבו את הנשים ההרות שמגיעות בהמוניהן לבית־החולים בגלל סיבוכים בהיריון או בלידה, כי העיסוק באיברי הרבייה הלחים, המדממים, המפרישים, עורר בהן סלידה. אבל את הנערות הצעירות שניסו להפיל את עובריהן והסתבכו, תיעבו במיוחד. אלו הרי חוטאות שאין להן מחילה, שאפילו אש הגיהינום לא תמרק את נשמתן. הן רצו רק שאסלק סוף־סוף את אליזבת מבית־החולים, ובכל פעם נאלצתי להמציא להן תירוץ חדש כדי להשאירה — זיהום מסוכן בבטן התחתונה, או שיבוש פתאומי ברמת הנתרן — הרי לא יכולתי להחזיר אותה בעליבות הזאת אל הבקתהשלה.

ביקשתי שכומר מהקהילה יבוא לדבר איתה, שיעודד את רוחה בדרשות קתוליות מעוררות תקווה, במזמורים, אפילו בדברי מוּסר — כל אמצעי שייחלץ אותה מהביצה השחורה של הדיכאון. הכומר שנשלח אל אליזבת היה צעיר ביישן שסיים את לימודיו בסמינר התיאולוגי בקומאסי בעונת הגשמים האחרונה, ובטרם יבש הבוץ בדרכים כבר נשלח לאסאפו, לעזור לכומר המקומי. במקרה הייתי שם כאשר ירד מהטרו־טרו שהביאו מקומאסי, נושא על ראשו מזוודת עור בלויה. כל מי שהיה שם קפא על מקומו ואחדים גם הצטלבו ביראה. הוא נראה בתולי וטהור כמו מלאך בציור של רפאל. הפנים שלו היו עגולות באופן מושלם, כמו נוצרו בהינף תנועה אחת של אלוהים, ועורו הבריק בשמש.

הכומר הצעיר, בנג'מין שמו, נשלח אמנם כדי לשמש עוזר לכומר הקשיש, אבל כאשר זה האחרון הבחין בקסם שעוזרו מטיל על אנשי קהילתו, הוא העניק לו את הזכות לנהל את המיסה הקדושה של יום ראשון. במיסות הללו, הספסלים היו מתמלאים בנשים מאמינות שנעצו את מבטן בשפתיו האדומות ויחד איתן מלמלו את התפילה. בכל פעם שהיה מרפרף בריסיו רפרוף עדין כשל כנפי פרפר, הנשים לפתו בכוח את מטפחות הבד שלהן, שבהן צררו כמה שטרות כסף מתנה לכנסייה. כך התמלאה קופת הכנסייה במהירות והיה די כסף גם לתיקון הגג וגם לאוכל טעים לכמרים, והכומר הקשיש היה מאושר מתמיד. רק הכומר הצעיר עצמו לא היה מודע לכל ההמולה סביבו.

גם בשעה שישב לצד מיטתה של אליזבת וקרא לה מתוך כתבי הקודש, רפרף הכומר בנג'מין בריסיו, אבל הפעם מתוך מבוכה גלויה. במשך שש שנים למד והתחנך בסמינר התיאולוגי כדי להיות כומר בקהילה, אבל כל השנים הללו שהה בחברתם הבלעדית של מתבגרים כמוהו, שקרבתן של נשים הביכה אותם — מוכרות חשופות שדיים בשוק, נערות מצחקקות בהתגרות, ועל אחת כמה וכמה גוף של אישה הרה. איש לא הכין אותו לישיבה הממושכת לצדה של אליזבת, לחלל האינטימי שיכול להתמלא רק במילים. הוא קרא באוזניה את הבשורה על־פי מתי, את הבשורה על־פי יוחנן, את האיגרת הראשונה אל הקורינתיים, אבל אליזבת נשארה אטומה ושותקת. גון קולו השתנה במהלך הימים של שתיקתה. בתחילה קרא ברשמיות מלאת כבוד, אחרי ימים ספורים כבר נשזרה בקולו אכזבה, לאחר מכן התמלא כעס נואש לנוכח חוסר התגובה מצדה, ולבסוף, אט־אט התרכך והיה למפציר וחם. הכומר בנג'מין לא הוסיף מילה אחת משלו למילים של כתבי הקודש, לא פנה אליה בדברי עידוד משלו, וגם לא שאל ישירות לשלומה ולשלום העובר שלה, אבל קשר אנושי כלשהונוצר.

איש בכפר לא יכול לציין בוודאות את היום שבו יצאו אליזבת ובנג'מין מהחדר המחניק והחלו לשבת על מרפסת בית־החולים. מלפניהם ומצדדיהם השתרעו יערות העד כמסך ירוק, ומאחוריהם הלכו האחיות והמנקים בחרישיות, פוחדים להפריע. בכפר חוו את האירוע כנס אלוהי, עוד הוכחה כי כתבי הקודש יכולים לחולל פלאים, אפילו לחלץ אישה מהמקום הנורא שבו היא מוכנה להרוג את עוברה ואת עצמה.

כאשר בוקר אחד ראיתי שאליזבת אכלה קערה שלמה של דייסת אורז שהביא לה בנג'מין, ואף ליקקה את התחתית בלשון אדומה, החלטתי לשחרר אותה מבית־החולים. חיכיתי רק שתגמור לקלוע את שערן ולכבס את בגדיהן הצבעוניים הרטובים מזיעה של שתי החולות ששכבו במיטות הסמוכות — לאחת גידול בבטן בגודל של פפאיה בשלה, והשנייה גוועת ממחלת השחפת — ואז ניגשתי אליה.

"אני מוכנה ללכת," אמרה בשלווה, "אבל אני אחזור ללדת את התינוק בבית־החולים. זה יהיה בן, ככה הבטיחו לי."

"וכבר בחרת שם לילד, אליזבת?"

"בנג'מין. ואני אתפלל בכנסייה שיהיה אדם טוב כמוהו."

חיוכה התפשט בחדר הקטן כמו שמש אדמדמה, ממיס את ריח העובש והזיעה, האוויר העומד, ואת ריח הגסיסה של הזקנה החולה בשחפת.

t

בחג הפסחא, בשעת הזריחה, טיפסתי אל פסגת הגבעה המזרחית כדי לצפות במין מופלא של פרפרים, זנב־סנונית קיסרי, המתאספים שם בעונה זו של השנה לחגיגה חושנית של הזדווגות. ושם, על אבן אדמדמה, סמוך לכנסיית העץ הרעועה של האנגליקנים, מוסתרים רק במקצת בכנפיים הצהובות של אלפי הפרפרים, ישבו אליזבת, בחודש השישי להיריונה, והכומר הצעיר בנג'מין. הוא קרא לפניה בכתבי הקודש, כתמיד, והיא הניחה יד רגועה על בטנה התופחת וידה השנייה רפרפה, כמו בטעות, על לחיו הרכה.

דיכאון ללא גבולות

האם הדיכאון הוא מחלה אוניברסלית אשר מופיעה בכל התרבויות והעמים, או שהוא תלוי חברה־תרבות־מקום? במילים אחרות: האם הדיכאון מוטבע במטען הגנטי של האדם באשר הוא, ועל כן חלק מהתינוקות ייוולדו עם נטייה לדיכאון אשר עלול להתפרץ במהלך חייהם, ללא קשר למוצאם האתני, התרבותי ולמקומם הגיאוגרפי? כלומר, אם לצורכי מחקר למשל, ניקח שתי קבוצות, האחת של תינוקות שחורים של הציידים הבושמנים מזימבבווה, והשנייה של תינוקות לבנים, בהירי עור ושיער של הנוודים הלאפים בקרבת החוג הארקטי, ונעקוב אחריהם לאורך עשרות שנים של התפתחות, האם נגלה כי בבגרותם, אחוז מסוים של אנשים משתי הקבוצות יסבלו בדיוק מאותה המחלה שנקראתדיכאון?

ואולי לא הגנים האנושיים אשמים והדיכאון אינו מולד אלא הוא תוצר של סביבה מסוימת? אולי, לדוגמה, הדיכאון הוא תוצר של אקלים קר, או תנאי שטח צחיחים, או סביבה תעשייתית עמוסה בכימיקלים ורבת רעש, או צפיפות פיזית ואנושית של ערים מודרניות, וכדומה? הרי אין־ספור גורמים גיאוגרפיים ודמוגרפיים שונים עשויים להשפיע על דיכאון או לגרום אותו. הרי לא פעם מצאו חולי דיכאון בקליניקה שלי את ההסבר הסובייקטיבי שלהם לדיכאונם במרכיבים כאלו.

"מאז שעברתי לגור במדבר, שקעתי," אמרה לי פעם נערה בת שש־עשרה שהוריה עברו ליישוב צעיר בנגב ולקחו אותה עמם. "גרגרי החול ממלאים לי את הפה ואני לועסת אותם אפילו מתוך שינה. האוויר רותח. והגרוע ביותר, בגלל השקט שמסביב, אני שומעת את עצמי, את המחשבות שלי. ואלה מחשבות שחורות."

לעומתה, איש עסקים כבן ארבעים ייחס את התפרצות המחלה לביקור מקצועי בפריז: "זוהי עיר נוראית, רועשת כמו גיהינום. המכוניות שהסתובבו במעגל בלי הפסקה בכיכר הרפובליקה, בדיוק מול המלון שלי, המריבות של השיכורים בלילה, והנגנים האיומים האלה שמנגנים בתחנות של המטרו, קודחים את הראש עם סקסופונים וחצוצרות."

אפשר גם לחפש סיבות סביבתיות מורכבות יותר. אולי הדיכאון מופיע רק אצל מאמינים בדתות מסוימות, אלה העמוסות ברשימות של חטאים אפשריים, שהעונש עליהם הוא אכזרי (נגיד טיגון בסירי זפת רותחת בגיהינום), ואשר מטפחות את רגשות האשם של המאמינים? האם, למשל, המאמינים בבודהיזם, המבוסס על השלמה עם הקיום, יחלו בדיכאון פחות מהקתולים, אשר בדתם תפקיד מרכזי לתחושת החטא?

החוקר אובּייסֶקֶרֶה ג'אנאת' (Obeyesekere Ganath1) פרופסור חבר באוניברסיטת פרינסטון, הראה כי בחברה הבודהיסטית, חוסר אונים — הרגשה שהיא מרכיב מהותי בדיכאון — מסמל דווקא מצב רגשי רצוי. הבודהיסטים מעודדים למצוא את המצב הרגשי של חוסר האונים בעולמם הפנימי ובעולם בכלל. רק דרך הכרה שלמה בחוסר האונים ניתן להגיע לישועה אמיתית.

תפיסה זו עשויה להישמע לנו, בני המערב, כה מוזרה. הפסיכולוג ד"ר אהרון בק (Aaron Beck) ייסד שיטת טיפול, פסיכותרפיה קוגניטיבית, אשר ביסודה ההנחה כי שינוי בתפיסות החשיבתיות של המטופל יביא גם לשינוי רגשי. דוגמה קלאסית לכך, לפי בק, היא התפיסות של החולה בדיכאון, אשר בנויות משלושה מרכיבים בסיסיים, הנקראים גם "הטריאדה של הדיכאון":

1. ערך עצמי נמוך, לפיו החולה תופס את עצמו כפגום, מקופח, חסר ערך ולא אהוב.

2. תפיסת העולם כשלילי, לפיה החולה רואה את הסביבה כדרשנית, מכשילה ועוינת.

3. חוסר אונים, כאשר העתיד נתפס כמאמלל וחסר תקווה.

כלומר, לפי בק, חוסר האונים הוא תפיסה מגונה והרסנית, הגוררת אחריה את מצב הרוח הדיכאוני. מעין סוס מטושטש הגורר אחריו את העגלה שאליה הוא רתום, לתוך ביצה טובענית (הדימוי שלי, לא של בק). אבל אם כך, האם התפיסה החיובית של חוסר האונים בבודהיזם מנתקת את הקשר ההרסני הזה, מונעת את הופעתו של מצב הרוח הירוד, את קיום התמונה השלמה של הדיכאון? האם בקרב המאמינים המקשיבים לנזירים הבודהיסטים בסרי־לנקה ובהודו יימצאו פחות תסמינים של המחלה מאשר בקרב המאזינים לכמרים או לרבנים?

t

תרבות, כמובן, אינה רק דת, אלא מכלול האמונות, החגים, הטקסים, הריקודים והשירה, השפה והמטאפורות של קבוצה מסוימת. האם כל אחד מהמרכיבים הללו יכול אף הוא לתרום לשכיחות הדיכאון? האם, לדוגמה, עמים מסוימים חשופים לדיכאון בשל קריאה מרובה של ספרות ושירה מלנכוליות הנטועות בתרבותם, ובהשפעתן הקוראים מתפתים לאהוב מין עצב קיומי עמוק, מה שנקרא בגרמנית "צער העולם" (Welt Schmerz)?

ואולי הדיכאון מושפע מהשפה, כלומר מופיע יותר אצל אנשים דוברי שפות שבהן הוא מושג מוגדר באוצר המילים? ידועה הדוגמה הקלאסית של השפה הלאפית, שבה יש לא פחות ממאה ושבע־עשרה מילים שמבטאות את הגוונים של הצבע הלבן, אוצר מילים הולם למי שחי כל חייו בתוך משטחי שלג. הילד הלאפי לומד לא רק את המילים, אלא גם לזהות בעזרתן את הגוונים השונים של הלבן. האם ייתכן שבאותו אופן, שפות שאוצר המילים שלהן מכיל מילים רבות המתארות דיכאון על גווניו וצורותיו, גורמות למשתמש בהן להיות מודע יותר ולחוש יותר את המצב הנפשי הזה, בעוד שפות המסתפקות במילה אחת להגדרתו מצמצמות גם את האפשרות לעצם קיומו של הדיכאון בנפשו של האדם דובר השפה? ואולי, כמה שזה מפתה, אפשר למצוא שפה, ולו אחת מששת אלפים השפות הקיימות כיום בעולם, שאין בה כלל מילה שמסמנת דיכאון, והמשתמשים בה משוטטים מאושרים וחסרי דאגות כמו בגן עדן האבוד?

קרוב לוודאי שגם בקרב דוברי אותה השפה, אנשים שונים, שאינם מתייחסים להגדרות קליניות, מתכוונים לניואנסים שונים כאשר הם אומרים "אני בדיכאון" (והרי על שום כך נשאלת השאלה הנצחית "מהי אהבה?"). אבל בהקשר התרבותי הרחב, גם אם נניח שכל התרבויות אכן מודעות למצב נפשי הנקרא בעברית "דיכאון", האם בני כל הגזעים והלאומים השונים מתכוונים באמת לאותו הדבר? האם כל מי שאומר בעברית דיכאון, לא בהגדרה הקלינית לפי התסמינים, מתכוון לאותו הדבר? הרי התיאורים של מצב נפשי זה הם אין־סופיים, והם קודרים, צבעוניים, אכזריים, ציניים, ומכמירי־לב:

"אם שכבתי ואמרתי מתי אקום ומדד־ערב, ושבעתי נדֻדים עדי־נשף. לבש בשרי רִמָה וגוש עפר עורי רגע ויִמָאֵס… מאסתי, לא לעולם אחיה, חדל ממני כי הבל ימי." כך איוב (ז', 4), אשר איבד בחטף את בניו ואת בנותיו, את הצאן והגמלים, האתונות והבקר, ומתוך האבל האיום הוא מבקש רק למות.

"אני רואה את עצמי יושב לפני שולחן בחשיכה, ידי ורגלי הולכות וגדלות לממדים עצומים… כה שקט בחדר וכה ריק עד אימה, ואני משמיע צרחות ויללות רק כדי שיישמע קול כלשהו, קול אנושי כלשהו. אני מנסה להרים את עצמי מן השולחן אך רגלי כבדות מדי וידי נעשו כרגליו נטולות הצורה של קרנף… אני יודע שזה מוות, אך אין בכוחי להרוג את הידיעה הזאת, או את היודע." כך הסופר האמריקאי־פריזי הנרי מילר בספרו חוג הגדי.2

ואילו הסופר בורחס מתאר מפי ויליאם ט. קוקס יצור משונה ודיכאוני במדינת פנסילווניה, אשר אינו אלא שיקוף אנושי: "עורו מכוסה חטטים ופצעים ועל כן הוא תמיד אומלל. יודעי דבר טוענים שהוא בעל החיים האומלל ביותר בעולם. ציידים אינם מתקשים במציאת עקבותיו של הסקוונק שכן זה משאיר אחריו פס של דמעות, מאחר שדרכו לבכות כל הזמן… הוא עשוי אפילו להמס כולו לכדי דמעות."3

והמשורר מבגדד, אבו־נוואס, בן התקופה העבאסית, מתאר בשירו כל יום מת בקרבי דבר־מה את הדיכאון שלו בתמציתיות מחרידה: "כל יום מת בקרבי דבר־מה/ בעוד הגוף איתן ובר־קיימא."4

סליחה, אדוני/גברתי האם את/ה עצוב/ה?

אולי הדרך הפשוטה ביותר, כפי שהציעו בעבר חוקרים שונים, היא לברר אם האדם העומד מולך, ללא קשר לצבע עורו ולמוצאו האתני, הוא עצוב. כלומר, אותם חוקרים הניחו כי בניגוד להגדרה של "דיכאון", שהיא חמקמקה, הרגש הקרוי "עצב" הוא בסיסי ומוחלט. גם הדייג הגאנאי, המתקשה בגלל תחושת המלנכוליה לפרוש את רשתו במפרץ הזהב, וגם איש העסקים מברלין, המתקשה בשל המועקה שבתוכו לעקוב אחר שערי המניות היומיים, יידעו לומר בוודאות שהם חשים את הרגש הזה — העצב — ולכן הם מתקשים לתפקד. חוקרים אלו טענו, שהחוויות של "עצוב" ושל "דפרסיבי", כלומר מדוכא, דומות מאוד וניתנות לזיהוי בקלות במסגרת החברתית. החוקרים רולנד ליטלווד ומוריס ליפסדג' (Roland Littlewood and Maurice Lipsedge) כתבו כי "משום שעצב ושמחה הם מאורעות יום־יומיים, קיים בנו כבר המנגנון התרבותי המאפשר לנו להבין אותם, בכדי להתאים אותם ולהבליע אותם בחיים החברתיים שלנו".5כלומר, אפשר להבין שאם הדייג הגאנאי יאמר בשפת הטְוִוי שהוא עצוב, וכך איש העסקים בגרמנית, הרי שהפסיכולוג או הפסיכיאטר שבודקים אותם יוכלו להניח שהם בוודאות מדוכאים. יתרה מכך, גם כל אדם שהוא, גם אם אינו עוסק בבריאות הנפש, יוכל לערוך כך בקלות את אבחנת הדיכאון.

הלוואי שכך היה, כי אז כל מה שהייתי זקוק לו ביערות הגשם לאבחון של דיכאון, היה עוזר גאנאי שיודע לתרגם משפת הטווי לאנגלית רק שאלה אחת: "סליחה גבירתי/אדוני, האם את/ה עצוב/ה?" אבל כאשר ביקשתי מעובדי הבריאות המקומיים שאיתם עבדתי לתרגם את המשפט הזה במדויק, השתררה מבוכה. חלקם פשוט השתתקו, אחרים בחרו מילים שונות לתאר את המילה sad באנגלית, שאותה ביקשתי לתרגם, וחלקם החלו לתאר את אותה המילה במשפטים ארוכים ומפותלים בשפת הטווי, שלוו בתנועות ידיים נמרצות. לפתע התברר לי שהמילה הנפוצה כל־כך באנגלית על כל רבדיה, מהסונטות של שקספיר, עבור בספרים הקודרים של דיקנס ועד לתיאור מצב רוח שפוף בחיי היום־יום, במקום העבודה, בתור לרכבת, בפאב השכונתי, אינה מובנת מאליה ביערות הגשם, בשפת הטווי.

אפשר כמובן להניח שגאנאים ביערות הגשם מרגישים רגשות בלתי נעימים, אבל מה בדיוק הם מרגישים? איך הם מבטאים את ההרגשות האלה?

בכפר קטן, בן שלושים בקתות לכל היותר, הובילו אותי אל שני תושבים, אישה קשישה והנכד שלה, צייד מהולל של ציפורים. השניים הסתגרו בבקתה שלהם בחודשים האחרונים, הקשישה ממררת בבכי והנכד ממעט לאכול ואפילו קרע במו־ידיו את כל רשתות הציד שלו. בכוונה ראיינתי כל אחד מהם בנפרד, בכל פעם הזמנתי אחד מהם לשבת איתי תחת עץ באובב, סמוך לבקתה. אבל כאשר שאלתי אותם את אותה השאלה האמפתית על מצב הרוח שלהם, ובעזרת אותו מתרגם — הנזיר הגאנאי הקתולי אמברוז — שחזר בדיוק על אותו נוסח של שאלה, התשובות היו שונות לחלוטין. הקשישה כיסתה את ראשה במטפחת הירוקה שלה והחלה להתנועע באיטיות, מתייפחת ומקוננת תחת הבד. ואילו הנכד הביט בי ממושכות כמנסה להבין את השאלה, ואז נטל את הסכין הקטנה שלו המשמשת אותו לביתור הציפורים, וחתך באלימות את האגודל שלו מהציפורן ועד הבסיס, חורץ בעומק בשרו שביל מדמם. שם, תחת עץ הבאובב, ובלי חומרי הרדמה, נאלצתי לתפור את החתך, אבל הנכד לא גנח ולא בכה במהלך התפירה המכאיבה. הוא רק הביט באטימות אל ענני הגשם הכבדים שכיסו בהדרגה את השמים, עומדים להישבר ולהמטיר גשם טרופי כבד.

"ראית, אמברוז, כיצד הבחור לא ענה על השאלה הפשוטה על מצב רוחו, אלא כך, סתם, חתך את עצמו?" שיתפתי את הנזיר במסקנותיי, "בפסיכיאטריה, התופעה נקראת אלקסיטימיה, כלומר חוסר יכולת לתאר רגשות או להיות מודע להם, והיא גם מעלה שאלה אבחנתית לגבי הבחור. אולי הוא בכלל חולה בסכיזופרניה או שיש לו פגיעה מוחית פרונטלית, שבה הרגשות הופכים לשטוחים."

כוונתי הייתה ללמד את אמברוז את עקרונות האבחון הפסיכיאטרי, כדי שיוכל להמשיך ולטפל בחולי הקליניקה הניידת לאחר שאעזוב את אפריקה, אבל הפעם אמברוז הביט בי בתדהמה ובחוסר הבנה מוחלט, כאילו דיברתי בשפה של פאגאנים.

"אל תתבייש, אמברוז. תגיד את כל מה שאתה חושב."

"אני לא יודע," הוא אמר בצניעות ושפשף את ברכיו שהיו תמיד נפוחות ופצועות מכריעה ממושכת מדי על רצפת האבן של הכנסייה, "אתה הרופא ואני רק נזיר. אבל, הבחור ענה לך במדויק על השאלה, ויותר לא היה לו מה להוסיף."

השפה המשותפת של ההגדרות הקליניות

כדי לקבוע קריטריונים ברורים למחלות הפסיכיאטריות לצורכי טיפול ומחקר, וגם כדי למנוע אי־הבנות תרבותיות כזו שהתרחשה בין הנזיר אמברוז לביני, הרופא האוברוני (הלבן), נקבעו מערכות האבחון כגון DSM (Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders) שפותח בידי האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית, או ICD (International Classification of Diseases) שנכתב בידי ארגון הבריאות העולמי. מערכות אבחון אלו מבוססות על תסמינים ברורים לכאורה. הנה, לדוגמה, אלו התסמינים שעל־פיהם מאבחנים דיכאון (או בשפה המקצועית: אפיזודה דיכאונית מג'ורית), כפי שהם מנוסחים בגרסה האחרונה של מערכת האבחון האמריקאית, ה־DSM-IV-TR:

חמישה מהתסמינים הופיעו בתוך תקופה של שבועיים לפחות, הם מהווים שינוי מהמצב הקודם, ואחד מהם לפחות הוא מצב רוח עצוב או אובדן של עניין או הנאה:

1. מצב רוח עצוב במהלך רוב היום, כמעט בכל יום, וזאת לפי דיווח סובייקטיבי או בהסתכלות של אחרים.

2. אובדן עניין או הנאה בכול, או כמעט בכול.

3. אובדן משקל (שלא בדיאטה), או עלייה במשקל, כלומר, שינוי תוך חודש של לפחות 5% ממשקל הגוף או אובדן או עלייה בתיאבון.

4. הפרעות בשינה (עודף או מחסור בשינה).

5. אי־שקט פסיכומוטורי או עיכוב פסיכומוטורי.

6. עייפות או מחסור באנרגיה.

7. תחושה של חוסר ערך או של אשמה כבדה ולא תואמת למציאות.

8. ירידה ביכולת להתרכז או לחשוב היטב, או חוסר החלטיות.

9. מחשבות חוזרות על מוות, מחשבות אובדניות עם או בלי תכנון מפורט, או ניסיון אובדני.

בנוסף נדרש באבחנה שהתסמינים יגרמו למצוקה או לירידה תפקודית בשטחים החברתיים, התעסוקתיים, או בתחומים חשובים אחרים. כמו כן דורשים הקריטריונים לוודא שלא מדובר בתסמינים שנגרמו משימוש בחומרים כימיים שונים, שאינם תגובת אבל על אדם אהוב, ושאין בהם מרכיבים של מאניה — המצב ההפוך לדיכאון, שבו האדם חש מצב רוח אופורי המלווה בתסמינים כגון בזבוז מוגזם של כספים, תשוקה מינית גבוהה וחריגה, חוסר שינה עם מרץ מרובה, רוגזנות ופגיעה בשיפוט החברתי.

בבסיס התפיסה של ה־DSM נמצאת ההנחה שבכל התרבויות קיימת התבטאות דומה של המחלה הנפשית, ולכן ניתן לקבוע קריטריונים מדויקים ואוניברסליים למחלות, בדיוק כפי שנקבעים הקריטריונים הרפואיים לסיווג של מחלות אחרות, כמו שחפת, עגבת או גידולים ממאירים של מערכת העיכול. אלא שבדיכאון, בדומה למחלות פסיכיאטריות אחרות, הרופא אינו יכול להסתמך על בדיקות כמו ביופסיה, בדיקת דם, צילום או הדמיה שיעזרו לקבוע את האבחנה בוודאות מרבית. התסמינים של דיכאון ושל מחלות נפשיות אחרות הם סובייקטיביים לחלוטין, כגון מצב הרוח העצוב או אובדן ההנאה, או שהם התנהגותיים, כהפרעות בשינה ובתיאבון. מה שבעייתי עוד יותר הוא, שספר האבחנות המקובל, ה־DSM, נכתב בידי האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית. לכן הוא מבוסס על תסמינים סובייקטיביים והתנהגותיים כפי שנצפו בקרב אנשים החיים בין אלסקה לפלורידה, או במילים אחרות, בהומו סאפיינס של ארצות־הברית.

גם מערכת האבחון המתחרה, ה־ICD, שיצר ארגון הבריאות העולמי, מעוררת את אותם הקשיים. היא נכתבה בידי אגודת פסיכיאטרים שחבריה באו מרקע תרבותי זהה — אירופי — ושאלת תקפותה מעבר לגבולות הגיאוגרפיים של תרבות המערב נתונה במחלוקת. הקושי בולט בהשוואה בינה לבין ה־DSM, כאשר רבות מהאבחנות האירופיות אינן מופיעות כלל בספר האמריקאי, ובוודאי הפער משמעותי עוד יותר אם משווים את ה־ICD לספרי אבחנות מוכרים פחות כגון ה־CCMD, ספר האבחנות הפסיכיאטריות הסיני.

האם יש דיכאון אפריקאי?

אין בנמצא ספר אבחנות אפריקאי. מובן שאין זה מפתיע כלל, מפני שבסוואנה וביערות הגשם האפריקאיים יש פחות פסיכיאטרים מאשר קופי פטאס, המצויים בסכנת הכחדה. לעתים, באפריקה השחורה, יש פסיכיאטר אחד לאוכלוסייה של כמה מיליוני תושבים. במצב מטורף זה, מובן שאין מספיק רופאי־נפש אשר יזהו, ימדדו ויחקרו את המחלות הפסיכיאטריות באזורם. כלומר, ייתכן שאם הפסיכיאטרים האפריקאים היו כותבים על סמך מחקר את הקריטריונים לדיכאון, היינו מקבלים תמונה שונה לגמרי.

אבל, האם באמת יש "דיכאון אפריקאי"? השאלה לא רק חשובה כדי לדעת לטפל בחולים ממוזמביק או ממאלי, אלא משום שאם נזהה סוג אחר של דיכאון — "דיכאון אפריקאי" — נוכל להבין הרבה יותר לגבי ההשפעה התרבותית על מצב הרוח, ולמצוא טכניקות כדי לטפל גם בדיכאון שלנו, המערבי.

החוקרים רולנד ליטלווד ומוריס ליפסדג' יצאו למשימה המרתקת הזאת, לחפש הבדלים בין הדיכאון האירופי לאפריקאי. הם השוו בין חולים דיכאוניים במערב אפריקה לחולים בבריטניה, ומצאו שאכן מדובר בשתי קבוצות שונות, הנבדלות בשני מרכיבים מהותיים במאפייני הדיכאון:

ההבדל הראשון: בעוד שרבים מהאנגלים המדוכאים היו אחוזים ברגשות אשם כבדים, שאינם תואמים למציאות (בדיוק כפי שמובחן בסעיף 7 ברשימת הקריטריונים של ה־DSM), הרי רק בודדים מהאפריקאים סבלו מתחושות כאלו. ניתן להבין את הפער אם נתבונן בעקרונות הבסיסיים של שתי התרבויות השונות. מצד אחד, תרבות אירופית שמשוקעת בה הפילוסופיה של החטא הקדמון, הקיימת גם ביהדות וגם בנצרות, שבה רגש האשם מלווה את האדם מרגע לידתו. תפיסת החטא הקדמון מופיעה במקורות היהודיים בסיפור גן עדן והגירוש ממנו, הנצרות פיתחה את הרעיון להאשמה אינדיווידואלית, לפיה האדם מצוי בעמדה קבועה של אשמה כלפי ישו, שהרי הוא סבל ונצלב למענו. האשמה נטבעה כה עמוק בנשמתו של האדם המערבי, עד שנדמה שהוא נולד איתה, היא הפכה לחלק מאישיותו כחומצת אמינו של ה־DNA שלו, וכאשר משתבש עולמו והדיכאון משתלט על נפשו של האדם המערבי, האשמה מופיעה מיידית. לא פלא שהחולה האנגלי (שאותו חקרו ליטלווד וליפסדג'), החי בעולמו הקודר והמסויט, חווה אשמה כלפי משפחתו, או כלפי חבריו, מאהבותיו, נושיו, מעסיקיו, חבריו למשחק הרוגבי, או אפילו כלפי ראש־הממשלה שלו.

לעומת זאת, כאשר משתבש עליו עולמו של בן התרבות האפריקאית, הוא אינו מתפלש בביצות השחורות והטובעניות של רגשות האשמה, אלא מחפש באופן פעיל את הגורם לכך סביבו ובמעשיו: ייתכן ששכח להעניק מנחה לאבות הקדומים שלו לפני שהגיש את בשר העז ואת יין הדקלים לאורחים בהלוויה. או שמא השליך פגרים של עופות אל הנהר הזורם ליד הבקתה שלו, ואל הנהר כועס על זיהום המים. ואולי הוא העליב את הצ'יף שלו, העז להביט ישירות בעיניו, ועתה לא רק המשפחה המלכותית זועמת, אלא הסדר הקוסמי של היקום נפגע.

קרוב לוודאי שבהתבוננות מנקודת מבט מערבית נשאל, אם כך, מה ההבדל? הרי גם האפריקאי מחטט בנפשו ובמעשיו ומחפש את מחדליו, את אשמתו. אבל אצל האדם האפריקאי אין מדובר בתחושות אשמה, אלא בקבלת אחריות כדי לתקן את שהוא עצמו קלקל. כלומר, בן התרבות האפריקאית יעניק לאבותיו מתבואת היאם שלו, או יקריב כבש שמנמן לאל הנהר, או יבצע טקס אחר כלשהו של פיצוי, כדי שההרמוניה תחזור אל היקום, אל השבט, אל הכפר, ואל עצמו כמובן. האפריקאי יעבור ממצב של פסיביות בתוך הדיכאון שלו למצב של אקטיביות, ובכך הוא למעשה כבר נלחם במחלה: הוא יחפש את ההסבר למצבו וימצא את הדרך לתיקון המעוות, כדי להחזיר את היקום לתיקונו ואת השלווה לנפשו. באפריקה אין משמעות למילים מערביות זרות כגון "אשמה" או "סופר־אגו" (מקורה של האשמה לפי פרויד הוא בסופר־אגו), אשר מקבעות את הפתולוגיה.

ההבדל השני שמצאו ליטלווד וליפסדג' מרתק במיוחד: הם גילו שוני בולט בשכיחות של הלוצינציות במצבי דיכאון בשתי התרבויות. הלוצינציה היא עיוות בתפיסה, שיכולה להופיע בכל אחת מהתפיסות החושיות. הלוצינציה, לדוגמה, יכולה להיות ראייתית: יש חולים הרואים מולם מרכבות אש או נחשי קוברה. היא יכולה להיות שמיעתית: חולים עשויים לשמוע קולות שונים, כאלה המקללים אותם או צווחים עליהם או מטילים עליהם הוראות שהם חייבים לבצע. ובאותו אופן יש חולים שחשים ריחות מסוימים או מגע, כגון זחילה של חרקים על גופם.

ההלוצינציות נדירות בקרב חולי הדיכאון בעולם המערבי, ואם הן מופיעות, הן בדרך כלל קשורות לתכנים מסוימים של המחלה. למשל: אדם שמדוכא בגלל כישלונו בלימודים עשוי לשמוע קולות הנוזפים בו על ציוניו העלובים, או עלול לראות חיזיון מבעית (ומציאותי מבחינת החולה!), שבו הוא מוצא להורג בידי כיתת יורים בגלל כישלונות אקדמיים אלו.

ההלוצינציות מופיעות בדיכאון פסיכוטי, שהוא סוג נדיר של מחלת הדיכאון. רובם המכריע של האנשים המדוכאים מבדילים היטב בין דמיון למציאות, אבל מעטים שבהם עלולים להאמין במחשבות־שווא (דלוזיות), או לחוות הזיות (הלוצינציות), כביטוי לאובדן של תפיסת המציאות. ואכן, כצפוי, ליטלווד וליפסדג' מצאו בקרב האנגלים החולים בדיכאון, שכיחות נמוכה של הלוצינציות, וזאת כביטוי לעד כמה הפסיכוזה נדירה במחלה. אבל לעומת זאת, ולהפתעתם, הם מצאו שכיחות גבוהה להפליא של הלוצינציות בקרב החולים המערב אפריקאים, ואפילו בצורות הקלות של דיכאון.

מכשפות אמיתיות או פראנויה

איך ניתן להסביר את ההבדל המפתיע בשכיחות ההלוצינציות? פרופסור ס. רמבל (S. Rumble) ועמיתיו6 ערכו ב־1996 את המחקר המקיף הראשון בדרום אפריקה על מחלות פסיכיאטריות בקהילה, והשתמשו בשאלון אבחנתי שנקרא PSE: Present State Examination. כלומר שאלון לבדיקת המצב הנפשי העכשווי. השאלון הועבר בקרב כפריים שחורים, והתוצאות הראשונות (והמפתיעות) העלו שקיימת בקרבם שכיחות גבוהה להפליא של מחשבות־שווא. כלומר לפי השאלון, רבים מבני הכפרים בדרום אפריקה הם פסיכוטיים.

ניתוח נוסף של הממצאים גילה פרט מעניין, אשר שינה את המסקנות של החוקרים: התברר שרוב מחשבות־השווא הללו שייכות לחולים דיכאוניים, אשר האשימו מכשפות כמי שגרמו למחלתם. האמונה שמכשפות הן הגורם העיקרי לאסונות ולמחלות, ממלריה ואיידס ועד התרוששות כלכלית ותאונות דרכים, מקובלת בקרב האפריקאים מכל שכבות האוכלוסייה, מרועי חזירים בכפר ועד לרופאים מכובדים בעיר הבירה. אמונה זו בוודאי אינה נחשבת כמחשבת־שווא, משום שהיא נורמטיבית בתרבות האפריקאית. אבל מבחינת השאלון האבחנתי, ה־PSE, אשר נכתב בעולם המערבי בידי פסיכיאטרים מערביים, האשמה של איזו מכשפה בבעיותיך היא סימפטום פראנואידי־פסיכוטי ברור.

ואכן, כאשר החוקרים הנבוכים עיבדו מחדש את הנתונים והתחשבו בכך שהאמונה במכשפות היא "נורמלית", שכיחה ומקובלת באפריקה, ירדה לפתע שכיחות הפסיכוזה בתוצאות המחקר, ושכיחות הדיכאון עלתה. זוהי דוגמה קלאסית לקשיים באבחנה בין־תרבותית, כאשר מחשבה לגיטימית בתרבות אחת נתפסת כפתולוגית באחרת. אבל האם ניתן להשליך זאת על הפרעות בתפיסה? כלומר, האם ייתכן כי החזיונות שעליהם מספרים אפריקאים רבים בעת הדיכאון: נהרות ארגמניים שרק דם זורם בהם, קולות צווחניים של עדת מכשפות המדלגת בין ענפי העצים, או כאב חד שגורמת סכין דמיונית המפלחת את הבשר; האם כל אלו אינם הלוצינציות אמיתיות, אלא ביטויים נורמטיביים של התפיסה האפריקאית?

נקמת גמדי היער

ארנסטינה, המיילדת הראשית של בית־החולים המיסיונרי באסאפו ואשתו המכובדת של הרוקח, סיפרה לי פעם כיצד גמדי היער הכשילו את בניית המחלקה החדשה לחולי שחפת.

האירוע התרחש כשלוש שנים לפני שבאנו לאסאפו. באותה התקופה עלתה בפראות שכיחות האיידס ביערות הגשם, ובאותה עת עלתה גם שכיחות מחלת השחפת. בית־החולים התמלא בחולים צעירים, תשושים, פולטים טיפות דם וכחושים עד כדי כך שעצמותיהם הזדקרו כזיזים מבעד לשמלות או לקנטות. הם אושפזו במחלקות הרגילות, לעתים אפילו חלקו מיטה עם מישהו אחר, וכך הפכו את בית־החולים למדגרה ענקית של חיידקי השחפת. הנזירים הקתולים כבר לא יכלו לראות זאת בשלווה, הם לא רצו להידבק בעצמם במחלה ולמות כקדושים נוצרים. הנזירים גייסו סכום כסף יפה כדי לבנות מחלקה מבודדת לחולי השחפת, איתרו שטח במורד הגבעה, ליד הקברים הראשונים של האבות הקדומים, ואפילו הזליפו מים קדושים על האדמה ובירכו את המקום במיסה חגיגית.

למחרת המיסה כבר הציבו בנאים את הקיר הראשון. ובאותו הלילה — הקיר קרס. הם בנו אותו שוב, הפעם מדדו בקפדנות את המידות בעזרת חוט אדום, ומרחו שכבה הגונה של אדמת טיט אדומה בין הלבנים השרופות. אבל בבוקר, כאשר באו לעבודה, מצאו רק ערימה של לבנים מפורקות. במשך שבוע שלם חזר האירוע המוזר על עצמו: הבנאים מקימים שוב ושוב את הקיר הראשון, ובבוקר מוצאים רק הריסות. לא עזרו תפילות ממושכות בלטינית, ואפילו לא פסל הבתולה שהוצב במקום ושקע לאיטו בתוך האדמה הבוצית.

לילה אחד, בדיוק כאשר סיימה ארנסטינה ליילד תינוק וכבר ניקתה אותו במי באר, היא נקראה בדחיפות למרפסת המחלקה. קבוצה של חולים עמדה שם, מתבוננת מבעד לחשיכה אל המדרון. אורות זהרו שם, באזור הקיר הבודד, מתנועעים כבעלי־חיים סביבו. ארנסטינה מעולם לא ראתה אורות כאלה. לא רועדים כשלהבות נר ולא עמומים כאורות הפנסים של הנזירים הספרדים. ארנסטינה זיהתה מיד את מקור האורות: דמויות זעירות הלכו שם, גמדים, קצה ראשם מגיע רק עד גובה השורות הראשונות של קיר הלבנים. שערם פרוע כקינים של ציפורים — וכדי להדגים זאת בפניי כשסיפרה לי על כך כמה שנים מאוחר יותר, נטלה ארנסטינה כמה זרדים יבשים מהאדמה וקלעה אותם יחד — והם מתרוצצים ערומים על רגליהם הדקות. והמוזר מכול, האורות זרחו מבעד לעורם השקוף כמו אור מדורה כאשר מתבוננים בו מבעד לנשל של נחש. הגמדים הטיחו את עצמם בכוח על הקיר הגבוה, ובמקום שבו עמדה ארנסטינה נשמעו החבטות בעוצמה, כאילו פטישים הכו בקיר הלבנים. זה לא נמשך עוד הרבה זמן, והקיר קרס בבת־אחת.

מספר פעמים חקרתי את ארנסטינה לגבי המאורע המוזר הזה, והיא חזרה תמיד על אותו הסיפור בדייקנות. היא לא הבחינה בספקנות שלי, ותמיד שמחה לתאר כיצד היצורים הפלאיים האלו רצו אל תוך הקיר וניתזו ממנו כמו אגוזי קוקוס, מכה אחר מכה, ובלי שגופם הזעיר יתרסק. "גם אמיליה, המטפלת של הבת שלך, עמדה לידי במרפסת באותו הלילה וראתה את יצורי האלוהים הקטנים," היא אמרה.

אמיליה אישרה. אכן, באותו הלילה היא עמדה בסמוך ושרה מזמורים מתוקים לתינוק שנולד — זה היה קרוב לחג המולד — כאשר האורות הקטנים ריצדו לנגד עיניה. אמיליה זכרה את המראה במדויק, ותיאורה המפורט היה דומה להפליא לתיאורה של ארנסטינה: יצורים קטנים וזוהרים, המטיחים את גופם השברירי אל הקיר הקשה.

ארנסטינה, אשר ביקשה לשמח אותי, גם הביאה אותי לבקתה של עמנואל, שגם הוא עמד לידה במרפסת באותו הלילה. עמנואל היה קשיש גלמוד. משפחתו נמחתה במגפה אלימה במיוחד של דלקת קרום המוח, והוא נותר בחיים לשמש חוליה מחברת בין האבות הקדומים לילדיו שלו האבודים. באותו הלילה אושפז בגלל שבר כלוא (קילה) במפשעה. הוא טופל בשיטה המקובלת בבית־החולים המיסיונרי, כלומר: הנחת שק חול כבד על השבר על מנת לדחוס אותו פנימה. כאשר שמע את ההתקהלות על המרפסת, השליך את השק מגופו, ולמרות הכאב העז צלע לעבר הצופים. הוא לא השתומם כשראה את מעשה הנקמה של האנשים הקטנים. חורשת דקלי הבּוֹרָאסוּס הייתה ידועה כמקום המשחק שלהם מאז ומתמיד, עוד לפני שהאבות המייסדים חצו את הנהר סי והקימו את הכפר אסאפו. אבל זכויות הקניין שלהם לא עניינו את הכמרים הספרדים. הם אפילו לא ביקשו רשות מהאנשים הקטנים לפני שכרתו את הדקלים. הכמרים הותירו את האדמה חשופה כמו פרה מרקיבה שהסירו ממנה את עורה.

עמנואל תיאר ברצון את מראה האנשים הקטנים. אמנם שני האישונים בעיניו היו עכורים, מה שעורר בי ספק אם הקטרקט מאפשר לו לראות את היצורים המוזרים גם אם היו מופיעים ורוקדים בפתח הבקתה שלו. אבל תיאורו היה זהה לחלוטין לזה של ארנסטינה ואמיליה, בפרטי־פרטים.

t

ארנסטינה, אמיליה ועמנואל — שלושתם תיארו חיזיון מוזר, שנשמע לאוזניים מערביות מופרך ככל הלוצינציה, והיו מוכנים להישבע שהוא אכן התרחש, דבר שגם הוא הולם התנהגות פסיכוטית על־פי קריטריונים מערביים. ואולם, אני יכול להתחייב מקצועית ששלושת האנשים היקרים הללו היו בריאים לחלוטין מבחינה נפשית. לא מצאתי בהם שום סימנים פסיכוטיים, הן בתקופת ההיכרות איתם והן בבדיקת ההיסטוריה הרפואית שלהם.

קיימות אם כך שתי אפשרויות: האחת היא שהחיזיון אמיתי. כלומר, שהיצורים הזעירים האלו, שבמאבקם למנוע את הפלישה אל אדמתם נגעו ללבם של בני אסאפו, אכן חיים בסבך יערות העד.

האפשרות השנייה היא שמדובר בהלוצינציה תלוית־תרבות. האמונה בגמדי יער שכיחה בתרבויות אפריקאיות רבות, כמו גם בשבט האקאן, שתושבי אסאפו נמנים עמו. במשך מאות בשנים, סביב מדורות הלילה, הורים סיפרו לילדיהם על גמדי היער, תיארו להם את חזותם ואת מעלליהם השונים, ואפילו פיזרו למענם מתנות פעוטות בצמחייה העבותה, כדי שהגמדים, בתמורה, יברכו את הצאצאים. הילדים הפנימו את הגמדים כממשות מוחלטת, ועל כן היו מסוגלים לחוות אותם באמצעות החושים — השמיעה והראייה — ולא רק בילדותם. האמונה בגמדים לא נעלמת במהלך טקסי ההתבגרות, אלא נמשכת גם בבגרות והופכת לחלק ממאגר האמונות האישי ולנכס תרבותי.

אובדן היכולת לחוות הזיות

תהליך זה, שבו מיתוסים מופנמים עד שניתן לחוות אותם בממשות, בראייה, בשמיעה ואף במישוש, אינו ייחודי לאפריקה. הסינים האמינו בקיומם של הדרקונים, זה הארצי המטה את זרימת הנחלים, וזה החבוי בעומק האדמה ושומר על אוצרות אסורים, ואף יכלו לתאר את הפנינה התלויה על צווארו ומעניקה לו את כוחותיו. היוונים האמינו בהַרפּיות, הציפורים שהיה להם ראש של אישה צעירה ויפה, אשר היו יורדות מן ההרים ומתנפלות על שולחנות עמוסים במזון ובמשקה, טורפות הכול, פולטות ריח רע והופכות כל אוכל לגללים. והאירים והסקוטים קיבלו כמובן מאליו את קיומן של הפאטות היפהפיות, אשר מתחבאות מתחת לפני האדמה, ושם הן גם מחביאות את הגברים והילדים שחטפו כדי להקים משפחות. וידוע אף המקרה של הכומר הסקוטי, רוברט קירק, אשר אסף תיאורים מפורטים של הפאטות במאה התשע־עשרה ופרסם אותם בספר, וכנקמה, הפאטות חטפו אותו לתמיד. ואנחנו, היהודים, מכירים אישית את לילית בת אשמדאי האורבת לבחורים תמימים ומפתהאותם.

תיאורים אלו של יצורים פלאיים החלו להתמעט בעולם המערבי החל מהמאה התשע־עשרה. את מקומם תפסה תרבות המתבססת על התבוננות אובייקטיבית לכאורה בעולם, אשר מחנכת להאמין רק באשר ניתן להוכחה בכלי מדידה מדויקים. נעלמה היכולת לחוות הלוצינציות תרבותיות, כלומר חוויות חושיות שצמחו מתוך האמונות המשותפות של החברה ואינן חלק ממחלה פסיכוטית. בתרבות המערבית כיום אין עוד מיתוסים משותפים המועברים מדור לדור מתוך אמונה פנימית בממשותם. במקום זה יש לנו דמויות אגדיות: פיות טובות, דרקונים רעים, או גמדים ארוכי־מצנפת... אבל הם מוגדרים בבירור כשייכים לתקופת גיל מסוימת, "דמויות דמיוניות של יַלדוּת", ובמהלך התפתחות תקין מצפים מילד שיבין שהן אינן אמיתיות ושיוותר על האמונה שיצורים אלה קיימים במציאות. אם הילד הזה ימשיך לחזות בדמויות כאלה ולהתייחס אליהן כאילו הן חלק מהמציאות גם לאחר שכל שיני החלב שלו כבר התחלפו, הוא ייחשד כמוזר במקרה הטוב, וכפסיכוטי במקרה הרע.

בחברה המערבית איבדנו את היכולת ההלוצינטורית, את היכולת להזות את גיבורי המיתוסים השונים. זהו מחיר כבד שגבתה הקדמה, משום שאובדן היכולת הזאת מגביל את טווח התפיסה האנושית. כיום אנו מסוגלים להזות אך ורק באמצעות חומרים הלוצינוגניים, אלו הנקראים גם פסיכודליים, אשר יוצרים הזיות, משנים את מצב התודעה ומחלישים את הקשר עם המציאות החיצונית. חלקם חומרים טבעיים, כגון המסקאלין המופק מקקטוס הפֶּיוֹט, או הפסילוסיבין המופק מפטריות, וחלקם סינתטיים, המיוצרים במעבדות מחתרתיות, כגון הל.ס.ד. כידוע, סמים אלו הפכו למוצר מבוקש ונחשק בעולם המערבי החל משנות השישים של המאה העשרים, ומחקרים אחרונים מצביעים כי כעשרה אחוזים מהאוכלוסייה האמריקאית (מעל גיל 15) ניסו סם הלוצינוגני לפחות פעם אחת.

המשיכה לחומרים הלוצינוגניים אינה רק תוצאה של אופנה זמנית או התגרות בחוק, אלא ביטוי לתדהמה מוקסמת מיכולתו של האדם להזות, מהעושר של הצבעים, הצורות ועיוותי הזמן והמקום, המופיעים בחזיונות ההזויים. בתרבות המערבית אין "הזיה נורמטיבית". האדם המערבי, המוגבל בנוקשות לתפיסה המציאותית, נדהם לגלות כאשר הוא בולע טבלית ל.ס.ד במסיבת אסיד, או לוגם תה הנחלט מעלי בּניסטֶרי, שגבולות התפיסה שלו נמתחים, מתעוותים, מתרחבים, ובעיקר מתמוססים, ונהר גועש של גירויים שוטף אותו. אין דרך אחרת בתרבות המערבית להזות בעוצמה ובממשות שכזאת, ואנשים מתנסים שוב ושוב בחומרים הלוצינוגניים, למרות הסכנות הממשיות הטמונות בהם — התפרצות פסיכוזות, הופעת דיכאונות, מאניות וחרדות והתנהגות חסרת שיפוט.

גם בתרבויות אפריקאיות, כוהני דת השתמשו בחומרים הלוצינוגניים, כגון אבקה טחונה של שורש איבּוֹגָה במערב ובמרכז אפריקה. אבל השימוש היה מוגבל לכת החברתית המסוימת של הכוהנים, והוא התנהל בחברה שבה גבולות התפיסה רחבים ממילא אצל כל האוכלוסייה.

להפסיק את הכאב אחת ולתמיד

אליזבת, המאהבת הצעירה של פושט העורות הקשיש, האדון מאנסו, ניסתה להתאבד כדי לא ללדת את ילדו של השטן. אבל בחירתה זו של אליזבת — התאבדות — חריגה בחברה האפריקאית ומעוררת לא רק תדהמה מסביב אלא גם בוז וגינוי. חוקרים של הדיכאון האפריקאי מציינים שוב ושוב בהשתוממות את השיעור הנמוך להפליא של מחשבות אובדניות בקרב החולים. החוקרים א. בן־ארי, ל. שורץ וב. ג'. דיקמן (Ben-Arie, O., Swartz, L., Dicknan, B. J.)7חקרו קשישים צבעוניים החיים בקהילות סגורות בקייפטאון, דרום אפריקה. בקרב הקשישים, אשר סבלו מדיכאון, מצאו החוקרים שיעור נמוך להפליא (3.5% בלבד) של חולים עם מחשבות אובדניות. זאת, לעומת החולים הדיכאוניים בחברה המערבית, אשר בקרבם לא פחות משני שליש מדווחים על מחשבות אובדניות, וכ־10% עד 15% מתוכם אכן מתאבדים.

הדבר בולט גם במחקרים אחרים בדרום אפריקה שבדקו אוכלוסיות של אלכוהוליסטים עם תסמינים של דיכאון, או שבדקו חולי דיכאון עם היפוכונדריאזיס (כלומר התעסקות כפייתית עם הפחד מהידבקות במחלה, או האמונה של האדם שהוא כבר חולה במחלה קשה). חולים המשתייכים לשתי קבוצות אלו בעולם המערבי, הם בעלי סיכון גבוה לאובדנות, ובכל זאת, רק אחוזים בודדים מהנבדקים האפריקאים בקבוצות אלו שקלו לסיים כך את חייהם.

ההפרש העצום, לא רק בחשיבה האובדנית, אלא גם בניסיונות התאבדות שנכשלו ובהתאבדויות בפועל, מעורר סקרנות. האובדנות היא בעיה קריטית בבריאות הציבור בעולם המערבי. בארצות־הברית, לדוגמה, היא סיבת המוות השמינית בדירוג באוכלוסייה הכללית, והשלישית בשכיחותה בין הגילים 24-15 שנים, אחרי תאונות ומעשי רצח. לא פחות מ־650 אלף ניסיונות אובדניים מתרחשים שם בשנה, ובארצות סקנדינביה, בשווייץ, בגרמניה ובאוסטריה שיעורי האובדנות גבוהים אף יותר. הדבר המתסכל ביותר הוא, שלמרות השיפור בטיפול התרופתי בדיכאון, למרות הפיתוח של טכניקות פסיכותרפויטיות יעילות כטיפול הקוגניטיבי וההתנהגותי, ולמרות כל הניסיונות לעצור את האדם האובדני מלבצע את המעשה באמצעות עזרה ראשונה נפשית פתוחה וזמינה, כסיוע טלפוני, מרכזי חירום וקבוצות תמיכה, שיעור האובדנות באוכלוסייה הכללית נותר יציב בעשרים וחמש השנים האחרונות. ואולי אם כל הדרכים המורכבות והחשובות הללו נכשלו בניסיון לצמצם את האובדנות, כדאי להקשיב גם לניסיון האפריקאי, להבין ממנו מדוע לגבר המתגורר לחופי אגם ויקטוריה, או לאישה המתגוררת במדבר נמיביה, נשקף סיכון נמוך יותר להתאבדות, גם כאשר הם אומללים מאוד.

"המודל האפריקאי"

לא קל יהיה לאמץ בארצות המתפתחות את "המודל האפריקאי", כי הוא אינו קשור לתקציבים או להכשרה שונה של צוותים רפואיים. ההבדל המהותי הוא במבנה החברתי.

האדם האפריקאי לעולם לא יהיה מבודד בתוך החברה המסורתית. הוא תמיד חלק מהמשפחה, מהכפר ומהשבט, והמערכות החברתיות האלו יתמכו בו ללא תנאי ובלי כל קשר למצבו הנפשי או הבריאותי. יתמכו בו גם אם ישרוף את מטע הקקאו שלו בהתקף פסיכוטי, אם יקפא במקומו בדיכאון קטטוני, או יאבד את ראייתו בעיוורון־הנהרות (onchocerciasis). הדבר בולט גם במחקרים על החולים הדיכאוניים האפריקאים, בהם מתברר שלמרות ירידה בתפקוד המקצועי והמשפחתי של החולים בהשוואה לאנשים בריאים, אין כל שינוי בהופעה החיצונית, בהיגיינה שלהם ואפילו לא בתזונה שלהם ובמצב בריאותם הכללי. זאת משום שמישהו תמיד ידאג לחולים ויטפל בהם. מישהו ישאב למענם מים מהבאר, יאכיל אותם בדייסת תירס, ימרח את גופם בשמן קוקוס ויוליך אותם באיטיות בשבילי הכפר כדי למנוע את התקשות המפרקים. הרשת החברתית הזאת אינה מניחה לאדם הדיכאוני להידרדר ומעניקה לו תמיכה מהותית, חיסון מסוים כנגד אובדנות.

מימד נוסף, גם הוא קשור לאינטגרציה העמוקה של האפריקאי בתוך החברה שלו, הוא המשמעות העמוקה של האובדנות. בחברות אפריקאיות רבות, התאבדות היא חטא שתוצאתו אסון גדול. הציפייה החברתית מהאדם באפריקה היא שיזרום במעגל החיים בין לידה למוות וגם מעבר לשם, כמו נהר עצום המפלס את אפיקו בין הסלעים, ושהזרימה לא תיחלש. האדם אמור לזרום משלב הילדות, דרך טקסי החניכה אל הבגרות, ומשם לזקנה המכובדת, וכל זאת מתוך כבוד והגינות. ומחזור התנועה הזה אינו מסתיים ברגע המוות, כמו בתרבות המערבית. המוות הוא רק נקודת מעבר נוספת, שאחריה תצטרף נשמתו של האדם אל האבות הקדומים. שם, בארץ האבות הקדומים, היא תמלא תפקידים אחרים במשפחה שלה, בכפר ובשבט (וראו בפרקים 3 ו־8 על האבות הקדומים ועל תפיסת הקיום).

בשבט האקאן, לדוגמה, שלושה דברים בלבד פוסלים אדם מלהצטרף אל האבות הקדומים: התנהגות מרושעת כלפי הסובבים, מחלת הצרעת ואובדנות. כי כאשר אדם מתאבד, הוא אינו פוגע רק בקיומו שלו. הרי האדם הוא מרכיב במערכת חברתית גדולה יותר, ולכן גם למעשיו, לטובים וגם לרעים, יש השפעה מכרעת על שלמותה ועל טובתה של החברה כולה. כאשר אדם מתאבד, הוא פוגע בשלמות, ביציבות, בחוזק, לא רק של המשפחה, הכפר והשבט, אלא בסדר הקוסמי כולו.

כמו תינוקת שישנה על גב אמה

אדג'ואה הייתה החולה הראשונה שחיכתה לי בכפר פאטה. היא התעוררה באותו היום, עוד לפני שהשמש חדרה דרך הסבך של עצי הבאובב, ובחשיכה התיישבה במרפסת של מבנה האבן היחיד בכפר, אשר שימש כמרפאה בביקורנו שם. היא לא נגעה בקערת האורז ברוטב רֶד־רֶד, ארוחת הבוקר אשר הביאה איתה, וגם לא לחלחה את שפתיה בפלחי לימון. יתושי האנופלס עקצו את בשרה, אבל אדג'ואה לא זזה ממקומה. היא חיכתה לרופא האוֹבּרוֹני.

אדג'ואה הייתה מרוגשת באותו יום שלישי, אבל אני הייתי מרוגש לא פחות. זה היה ביקורי הראשון בכפר פאטה, כפר זעיר ביערות הגשם, כולו עשרים בקתות בוץ ואותו מבנה אבן מרובע אחד, ארבעה צעדים לאורך, שלושה לרוחב. מבנה האבן שימש פעם כארמונו של הצ'יף ואירח את חגיגות קטיף היאם, עד שהצ'יף האחרון יצא יום אחד לציד ונעלם במעבה היער, ומאז לא נמצא. הכפר פאטה היה נשאר כפר אלמוני ביערות הגשם, כמו מאות כפרים דומים סביבו, אלמלא גמדי היער שחיבבו דווקא אותו, ובו היו נאספים בלילות. כל התושבים, וגם אורחים זרים, ראו את הגמדים מאירים אלומות אור בחשיכה בין שיחי הפלנטיין, הבקתות העלובות והלהקות של כלבי־הבר. ומכיוון שגמדי היער הם יצורים תמימים ואהובים שנמשכים רק אל מקומות מבורכים שבהם ימצאו שפע של סוכריות ג'ינג'ר, בננות בשלות וטוב לב של בני־אדם, הכפר פאטה התפרסם לטובה. לכן גם נקבע כי יהפוך לאחת התחנות בדרכה של הקליניקה הניידת.

כאשר הגענו באיחור לכפר, לאחר שלוש שעות מפרכות של נסיעה, עשרות חולים כבר חיכו במרפסת של ארמון הצ'יף הנטוש ומסביב לה. אבל אדג'ואה ישבה בצמוד לפתח הפעור בקיר, מגינה על מקומה בתור. היא חיכתה בסבלנות עד שהרופא וצוותו יפרקו את ארגזי התרופות, יבעירו אש בחצר כדי לשפות עליה סיר לחטא בו את מזרקי הזכוכית, ויגלגלו מחצלת שתשמש מיטת בדיקה. רק אז קראה אדג'ואה לשני בחורים כדי שיאחזו אותה מתחת לבתי־השחי וישאו אותה פנימה כמו כבשה חולה.

עובד הבריאות של הכפר פאטה, ג'ון נקרומה, זכה להערכה רבה באזור בזכות המלכודות הגאוניות שפיזר ביער ללכידת חולדות־בר. אבל לתפקידו זה, עובד בריאות, נבחר כי לאחר שסחר בגוויות החולדות במשך עשרות שנים, הוא הכיר כל גבר ואישה בכפרים מסביב בטווח חמישים קילומטרים, גם את אלו שחיים בבקתות הבודדות שביער, במקומות שבהם רק נחשי ממבה מארחים להם לחברה. אם הופיע בפאטה גבר עם כיב של עגבת על איבר המין שלו, ג'ון מצא בקלות את כל מאהבותיו כדי להביא אותן לבדיקה. ואם מישהו הורעל והתעוור ממנה של ג'ין מקומי, ג'ון זיהה ואיתר את המזקקה המרעילה.

"תנו לה ללכת לבד," אמר ג'ון ברוגז לבחורים והגיש לאדג'ואה ענף עץ משויף. אדג'ואה אחזה במקל בידה הימנית, קרטעה שלושה צעדים, וקרסה אל המחצלת.

"זוהי אדג'ואה, בתו הצעירה של קוואסי אָפִייה," כך הציג אותה ג'ון.

דיון קדחתני התנהל בשפת הטווי בין הנוכחים, בעוד אדג'ואה עצמה שוכבת על המחצלת, אטומה ושקטה, כמו מדובר באישה אחרת.

"היא נולדה לפני שסנטיפאד, מרבה רגליים, עקץ את הצ'יף הקודם, וקטעו את רגלו בבית־החולים של אסאפו."

למדתי באפריקה לקבל את ציוני הזמן הללו בטבעיות. סיפורים שלמים התגלגלו כאשר הכפריים נאלצו לחשב מועדים. ציוני הזמן היו שיטפונות עזים של הנהר, כישופים רעים, מוות לא טבעי של נערות צעירות או לידה של תאומים סיאמיים. כמה שונה ומהנה הרבה יותר מציון התאריכים בלוח השנה ששימשו אותי בעבר.

"כלומר, ג'ון, היא צעירה ממך בהרבה."

"כן, דוקטור, אני נולדתי מספר חודשים לפני הצ'יף נָנָה נְקֶטְיָה, ובינינו באו זחלים שעירים ואכלו את שדות הקַסְוָוה וכאשר קטעו את רגלו שהשחירה אחרי העקיצה, הוא כבר היה גבר, כבר היו לו ילדים בכפר משתי נשים."

אדג'ואה הרימה לראשונה את עיניה אליי. הפה שלה היה מעוקם והעניק לה ארשת מלעיגה, ובצדי השפתיים נראו שבילי רוק עדינים, עדות שאדג'ואה מתקשה גם בבליעה. אבל גם העיוותים האלו לא העלימו את יופייה.

"קומי בשביל הדוקטור," ציווה עליה ג'ון, אבל היא הוסיפה לשכב, מצונפת, רגלה הימנית צמודה אל הבטן. היא נראתה כאילו היא עצמה נתפסה במלכודת מהוללת של עובד הבריאות, והיא פוחדת לזוז, שלא תשתפד על ענפי הבמבוק המחודדים.

"הכול קרה בעונת הגשמים האחרונה. היא התמוטטה בבקתה שלה, פתאום, השטן חנק אותה בעשר אצבעות. מאז היא אישה אחרת. היא רק יושבת בפתח הבקתה שלה, לא מדברת בנימוס, רק מקללת ומעליבה כל אדם שעובר לידה. לפעמים היא גם משליכה אבנים או קליפות קוקוס על נערות צעירות. את כל הנערות היא שונאת."

אדג'ואה צחקה בגסות, שוב, כאילו לא בה מדובר. צחוקה היה בוודאי נפלא לפני השיתוק, אבל עכשיו הוא נשמע כאילו חלף בתוך גזע עץ חלול ורקוב, מאלו שמכרסמים ומשמידים טרמיטים אדומים.

"לאדג'ואה יש שמונה ילדים, אבל היא הפסיקה לטפל בהם, לא מכינה להם פו־פו כשהם רעבים, ולא חובטת בהם במקל במבוק כשהם מתחצפים. היא לא חולבת את העז שלה, מניחה לה לסבול בגלל העטינים הנפוחים. היא אפילו יושבת לפעמים בתוך שלולית שתן שלה, בלי לנקות."

"ואיך אדג'ואה תפקדה לפני המחלה?"

"תשאל את הילדים שלה," אמר ג'ון והצביע אל הבחורים שלצדה, שניהם דוממים מתוך יראת כבוד, "תשאל את בני הכפר. היא הייתה קמה כל לילה ליילד את כל התינוקות של הכפרים, מנהר הסי ועד השביל של הפילים. סבתא שלה המיילדת כבר מתה, וגם אימא שלה המיילדת כבר הלכה אל האבות הקדומים. אבל הן העבירו את האוקרה שלהן, רסיס מהנשמה, אל אדג'ואה, שתיחלץ כמוהן תינוקות מהרחם של האמהות. ועכשיו, מה נעשה כשרגליו של תינוק מקדימות את ראשו או כשהוא תקוע ברחם כמו פפאיה שמנה? מאז שאדג'ואה התמוטטה, הנשים היולדות סובלות, מתות סתם."

אדג'ואה הרימה שוב את ראשה אליי, הפעם עיניה בערו בכאב. היא אמרה משהו בטווי, אבל ג'ון נמנע מלתרגם.

"מה האישה אומרת?"

"היא חוזרת על אותם המשפטים כל הזמן. היא מתלוננת שהיא לא יכולה לטפל בבעלה או בילדים שלה, גם לא באחים של אמה, ולא בתרנגולות ובעז שלה. שהיא כמו תינוקת שישנה על הגב של אמה."

"היא כבר פנתה לעזרה לכוהן של פאטה?"

ג'ון הסמיק. הוא היה מהאפריקאים שהשנים הארוכות של שליטה נוצרית גרמו להם להתבייש בדת המסורתית שלהם, באותה העוצמה שבה המשיכו לדבוק ולהאמין בה.

"הכוהן אומר שאין עוד מה לעזור. השטן החדיר את הרוח הרעהאל הגוף של אדג'ואה, והוא דבוק לבשרה כך שאי־אפשר להפריד ביניהם."

כאשר בדקתי את התפקודים הנוירולוגיים של אדג'ואה, היא מילאה בצייתנות את כל ההוראות, אבל נמנעה מלהביט בי. הכוח הגס היה חלש יותר משמעותית בצדה השמאלי, אבל הטונוס של גפיה בצד זה היה מוגבר והיד השמאלית הייתה מכווצת בתנוחה נוקשה. היא עברה שבץ בהמיספרה הימנית של המוח, וגם אם נראה מהצעדים הבודדים שפסעה שגופה התאושש מעט, נפשה הייתה עדיין מדוכאת.

אדג'ואה שקעה בביצה הטובענית של הדיכאון יחד עם הפיכתה לחסרת ערך במבנה החברתי. שוב לא יכלה למלא את תפקידיה הנדרשים במסגרת המשפחה, הכפר והשבט שלה, תפקידים שהעניקו לה הגדרה חברתית נדרשת. שוב לא יכלה לפלות כינים מראשיהם של ילדיה, לקלוע צמות לבנות־המשפחה הצעירות ולזקק שמן דקלים. וכמובן, היא לא יכלה עוד להמשיך בעבודתה כמיילדת, מקצוע שהעניק לה הערכה עצומה, לא רק בגלל העזרה הממשית שהעניקה ליולדות הנזקקות, אלא בשל יחסיה האינטימיים עם נשמותיהן של המיילדות הקדומות ועם אלת הפריון. אדג'ואה לא הצטערה בשל הפגיעה בחייה הפרטיים בעקבות השבץ, לדוגמה, על הקושי לבלוע מזון קשה או להתרחץ לבדה, כמו שהתאבלה על אובדן התפקידים בעלי הערך שלה במשפחה ובחברה.

אמנם רשמתי לאדג'ואה אפקסור, תרופה נגד דיכאון, מאלו שמצאתי זרוקות במחסן הטחוב של בית־החולים המיסיונרי, אבל ציפיתי להרבה יותר מהטיפול ההתנהגותי. טיפול זה היה אמור להחזיר לה בהדרגה את התפקוד ואת המשמעות הקיומית של אדם בעל ערך. קבעתי למענה רשימת משימות יום־יומיות שעליה למלא, והכרזתי על המטלות בכל הסוגסטביליות הסמכותית שיכולתי לגייס: על אדג'ואה לסדר יום־יום את המחצלות, לנקות במטאטא זרדים את הבקתה, לשטוף את כלי האוכל. עליה גם ללחוץ ולגלגל כדור קטן בכף־ידה השמאלית, שלב ראשון בפיזיותרפיה. אלא שמישהו היה צריך לפקח על מילוי עקיב וסדיר של התוכנית ההתנהגותית.

"אני אשגיח על אדג'ואה, בחסדו של האל," אמר ג'ון, "ובכל יום אני ארשום בפנקס אם היא מתנהגת לפי ההוראות של הדוקטור."

"אבל איך תוכל לעמוד במשימה הזאת? הרי אתה משוטט כל הימים והלילות ביערות בין המלכודות שלך."

"זה יהיה פשוט, דוקטור. אני בעלה."

קפאתי על מקומי. במשך שעה אני בודק את אדג'ואה, והוא, לבוש בחולצה המוכתמת בדם חולדות, לא אומר מילה אחת של אינטימיות לאשתו, רק מתרגם את דבריה ברשמיות קרירה. רציתי לומר לג'ון עד כמה זה מוזר בעיניי, אבל לפתע הבנתי. רק מתוך צניעות הוא לא חשף את הקשר ביניהם, לא ביקש על נפשה המתפוררת ועל נפשו שלו. מתוך אותה הצניעות הוא הניח לי לטפל בה כבכל אישה, לא שונה מאלו המחכות לתורן בחוץ.

חודש לאחר מכן, בחג סבסטיאן הקדוש, חזרתי אל הכפר פאטה. שוב נסענו בדרך המפותלת והקשה, רק כדי לגלות במרחק של כעשרה קילומטרים מהכפר שגשרון העץ שהוקם מעל יובל הנחל הסמוך, התמוטט. אנשי הצוות שלי כבר היו מנוסים בקשיים פעוטים כאלו. הם דחסו תרופות וציוד רפואי אל ארגזי עץ והרימו אותם על ראשם. הם גם מצאו שביל צר בתוך הצמחייה הסבוכה, שאִפשר מעבר של אדם אחד בלבד. אלברט הלך ראשון בטור, מפלס דרך בעזרת מאצ'טה במקומות שבהם הצמחייה פלשה בפראות וחסמה לגמרי את השביל. אחריו הלכו שתי האחיות שהסירו את הסנדלים ופסעו בקלילות, יחפות, כמו בלי להרגיש כלל את משקל עשרות הקילוגרמים שכל אחת מהן נשאה על ראשה. ומאחור הלכתי אני בזריזות ככל יכולתי, משתדל לא לאבד אותם.

אדג'ואה חיכתה לנו, יושבת כדרכה מול פתח המרפאה, אבל היא נראתה כאישה אחרת. היא ישבה זקופה, שכמותיה מתוחות כמו נשר שפורש את כנפיו. צמותיה נקלעו הבוקר ונמשחו בשמן קוקוס, הבד הצבעוני עם הדפסי הגולגולות האדומות הבריק מכביסה, וכאשר חלפתי על פניה וברכתי אותה ממוואג'י — בוקר טוב — היא חייכה בביישנות, ועם שפתותיה נמתחו לצדדים גם הקעקועים העמוקים.

מפתיע תמיד לראות את השינוי החריף במראה של גבר או של אישה דיכאוניים לאחר שהם נחלצים מהמחלה. בישראל, לוקח לי לעתים זמן לזהות שהאדם שיושב בחדר ההמתנה, הוא אותו האדם הכבוי שראיתי חודש לפני כן. אבל בגאנה, במקום שבו השמים קרובים כל־כך לאדמה, השינוי בחזותו של הנחלץ מדיכאון נראה כמעשה כשפים אלוהי.

ג'ון הוציא פיסת נייר מקומטת מכיסו והחל לקרוא דיווח יום־יומי פרטני וחסר פניות על התנהגותה של אדג'ואה: "היא גלגלה את המחצלות," דיווח על יום השישי האחרון, "הרגה נחש שחור במקל שלה, טאטאה את הבקתה, אמרה תפילות מיוחדות כדי שהזרעים שבעלה פיזר בלילה לא יחזרו להתנקם. וכל הזמן, בלי להפסיק, האישה גלגלה את כדור הבד בידה, כמו שהרופא ציווה."

הוא קיפל את דף הנייר בקפידה, פעם, פעמיים, ואז לפתע בקע הרגש מתוכו. הוא תפס בכף־ידו הבריאה את כף־ידה המשותקת של האישה, עוטף בחום את פרקי האצבעות המעוותים מחוסר שימוש, את השרירים המדולדלים.

"אלוהים, הרואה גם מאחור, ראה גם את אשתי," אמר בהכרת תודה לאלוהיו וחייך בביישנות, כמו שאדג'ואה חייכה לפני רגע, בכניסה. ונדמה היה לרגע שהפרש הגילים בין אדג'ואה לג'ון נעלם.

t

בכל ביקור חודשי בכפר פאטה, אדג'ואה נראתה פורחת יותר ויותר. היא הוסיפה לעצמה תפקידים חדשים בתשוקה ובגולמניות, כמו תינוק שהורד לראשונה מגבה של אמו, כדי שיפסע צעדים ראשונים על האדמה השחורה: היא החלה להכין כדורי סבון מאבקת סודה בעזרת יד אחת, לפלות כינים מראשי ילדיה ולהשליך את הביצים למדורת הלילה, לכתוש פירות דקל עד שהשמן הסמיך ניגר בין אצבעותיה, ואפילו חזרה להדריך נשים באילו עשבים עליהם למלא את הווגינה כדי להיפטר מהיריונות לא רצויים.

בביקור הרביעי בכפר, לפני הפסחא, אדג'ואה לא נראתה במקומה הקבוע, מול הפתח של המרפאה. הפעם היא ישבה בשולי החצר, מאחורי החולים המצטופפים. רגליה היו פשוקות משני צדיה של קערת עץ כבדה, והיא הכינה פו־פו בעזרת נערה צעירה. בקערה הונחו פלחי קסווה לבנים ופלחי פלנטיין ירקרקים, והנערה הצעירה כתשה את הפלחים בעזרת מוט כבד, מעלה ומורידה את המוט בקצב קבוע כפעימות של לב מרוגש. ובאותו הזמן, בתיאום מופלא, אדג'ואה גלגלה בידה הבריאה את העיסה הנוצרת מתחת ומסביב למוט, פועמת באותו הקצב ממש. אין ספק, זו הייתה הצגה מופלאה שהועלתה לכבודי.

עבדנו בכפר עד שעה מאוחרת, עד שעשן מדורות הלילה חדר אל המבנה, מביא איתו פנימה ריח של דגים מעושנים ושל נתחים עסיסיים של חולדות־בר. זה היה הזמן לסיים את בדיקות החולים ולפרוש אל הבקתה של ג'ון אשר הזמין אותנו לארוחה. הילדים סולקו מהבקתה לכבודנו, ואנחנו הושבנו על המחצלות, לפנינו מונחות קערות הפו־הפו, העיסה בקערה הגדולה ומרק אגוזי האדמה בקערה הקטנה. כל זמן הארוחה ישבה אדג'ואה מולי, לא נוגעת במזון שהכינה באהבה, אלא רק עוקבת כמכושפת אחר תנועותיי: כיצד אני קורע פיסה בעיסה, מגלגל אותה לכדור ומטביל בקערת המרק. ובכל פעם שכדור הפו־פו נבלע בחלל פי, היא הטיחה את לשונה שלה בחִכּה, משמיעה נקישה של שמחה.