הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
2.3
ממוצע
1
1
2
0
3
2
4
0
5
0
1
רווקים ואלמנות
44 

רווקים ואלמנות


דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
2.3
ממוצע
1
1
2
0
3
2
4
0
5
0
1
44 
44 
גודל (עמ'): 239
מו"ל: כתר הוצאה לאור

תקציר

בעין שאינה מחמיצה דבר, עוקב ירמי פינקוס אחר ההוויה הרוחשת בהתמדה חשאית בדירות, בחצרות, בחדרי המדרגות. גיבוריו של קובץ הנובלות - ובהם דוגמן תחתונים יהיר, רווקה זקנה שטופת פחדים, נער שבולש אחר זוג שכנים תימהונים, רוקח שוויצרי גרגרן ומתווכת דירות אמהית - תוזזים ברוב עסק, אבל ניכרים באמת במה שהם נמנעים מלעשות. הם כלואים בכוריאוגרפיה טקסית עשירה, שבאמצעותה הם מקפידים במצוות בדידותם ומאבקים חלומות על חיים אחרים; עד לרגע שבו הטקס מופר, ומשהו אחר וזר מחלחל פנימה.

ירמי פינקוס ('הקברט ההיסטורי של פרופסור פברינקט', 'בזעיר אנפין') מגיש לנו גרסה מסחררת ומצחיקה מאוד של קומדיית הגינונים של הזעיר בורגנות המקומית, בספר שמביא לשיא את הפרוזה של אחד מאמני הסיפור האנינים והמשוכללים של דורו.

  • ISBN: 10-279157
  • גודל (עמ'): 239
  • מו"ל: כתר הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 29/09/2017
  • שם המחבר: ירמי פינקוס
  • זמין להשאלה: כן
Ravakim_Vealmanot_Getbooks-6

There is no difference between men and animals

except that they can count and never has there

been so much counting as is going on at present.

גרטרוד שטיין

א

בשלהי העשור הראשון למאה שלנו התגורר בצפון העיר, בשדרות שיפרין חמש, בדירה של שבעים ואחד מטרים מרובעים (ולפי חישוב אחר — שמונים), אדם בראשית שנות השלושים לחייו, גרפיקאי, שהועסק בבית דפוס קטן ברחוב בן־יהודה הסמוך. שמו הפרטי, שם שגור ורגיל, היה ידוע רק להוריו, לאלוהיו ולבעל הבית שלו; נכנה אותו אפוא גם אנו, כפי שנהגו מרבית מכריו, בשם משפחתו — מלכּי.

ב

"ערב טוב כאן אברמסון," אמר אברמסון. 

"ערב טוב," אמר מלכּי, "מה נשמע."

בכל פעם שטִלפֵּן אל מלכי, אף שידע, כמובן, ששמו מרצד על המסך הסלולרי הזעיר, נהג אברמסון להכריז על שמו — בחגיגיות מסוימת אפילו, ככל שהתיר לו מזגו האפור — כמין חובה, ואולי דווקא פריווילגיה, שהתבקשה לדעתו ממעמדו. בסך הכול החזיק בשני נכסים להשכרה: בדירה שירש מהוריו בשדרות שיפרין, על שמונים המטרים שלה, ובדירה נוספת, קטנה יותר, ברחוב סוקולוב הסמוך, שאותה הביאה לו הגברת אברמסון כנדוניה. בחפץ לב היה מעביר את כל המשימות שנגזרו עליו בגין אחזקותיו לידי רעייתו, אלמלא קבעה אותה מטרונית עבת בשר ופסקנית, שמעולם לא הסכינה עם נטייתו למסמוס וחידלון ושאפה לטפח את הצד התקיף של אישיותו — צד בלתי ידוע לציבור, יש להודות - ש"זאת עבודה בשביל גבר". גחמתה זו עלתה לאברמסונים סכום לא מבוטל מדי חודש ושיחקה לידיו של מלכי, ש"ישב", כפי שהתרברב לא פעם באוזני חברים אכולי קנאה, "על חוזה ישן", חוזה שהמספרים הנקובים בו לא השתנו מזה כך וכך שנים. כל מיקוח עם דייריו, ואפילו אי הסכמה פשוטה בעניין תיקוני חשמל או דליפות חורף, עוררו בבעל הבית הצנוע שלנו ייסורי אשמה וצרבו את קיבתו. בדרך כלל השתדל לדחות את שיחות הטלפון הללו, ואם כבר התקשר, הסווה את מבוכתו במעטה רשמי ומרוחק.

אי נעימות ממין אחר פשטה בגופו של מלכי כשראה את שמו של אברמסון מתנוסס על הצג. הוא העיף מבט בחדר האורחים שלו וּוידא שהחלונות כולם שלמים ושאין סימן לשום נזק שעלול היה להיגרם לנכס בגלל שימוש לא סביר. אחר כך ניסה להיזכר איפה השאיר את דף החשבון שהגיע מהבנק, למקרה שיידרש להוכיח שהצ'ק האחרון אמנם נפדה.

"צריכים לדבר," אמר אברמסון, שדווקא לא נמנה עם הדברנים.

לבו של גיבורנו ניבא שחורות: נותרו חודשים ספורים עד למועד חידוש החוזה, והוא תהה שמא סוף־סוף אזר בעל הבית אומץ והחליט להעלות את שכר הדירה. בינו לבינו החליט תכף ומייד שיסכים לתוספת של שלוש־מאות־ארבע־מאות שקלים וגמרנו.

אולם אברמסון לא נחפז, והתעניין, בניגוד להרגלו, בשלומו של מלכי (שהזדרז לספר על הקידום הצפוי לו במקום עבודתו בדפוס "איניצְיאל" וקִשקש והשתהה עד שבסופו של דבר נשמעה ברקע נזיפה נשית קִצרת רוח ואברמסון פלט סוף־סוף, כמי שכפאו שד, את הדבר שהוטל עליו למסור.

בעל הבית המסכן, שרצה לטשטש מהר ככל האפשר את רישומה של הבשורה המרה, המשיך להתפתל עוד כמה דקות — דרש בשלום הוריו של מַלכּי (להלן: "הערֵבים"), שאל מה אצל יהושע עכנאי בן השמונים ושש (השכן האחרון מדור המייסדים), התלונן על איזה תשלום שהשיתה עליו העירייה בגין נכסיו ועוד כהנה וכהנה.

ככל שהפליג בפטפוטיו הלך קולו ורחק ומלכי שקע בתוגה, כמו מצורע ששוּלח בסירה הנסחפת לאיטה אל הישימון. על המזח, מאחוריו, נותרה המסעדה שבה נדבר עם חברים להיפגש באותו ערב, נותרו גם החופשה בכרתים שתכננו הוא ושָׂרי לאוגוסט, הספה התלת־מושבית ששם עליה עין כבר מזמן, גאוותו התל אביבית המחוצה... בערפל שלפניו הסתמנה צלליתו האורבת של השוּק, אותו פורגטוריום נדל"ני שבו התייסרו מכרים חסרי מזל, השוכרים שוב ושוב דירות עלובות ויקרות להחריד שמהן הם מושלכים שנה אחר שנה, בעוד הוא, מלכי, משתתף בצערם ממרומי החוזה הישן והנצחי שלו. בבת אחת הקיץ הקֵץ על ארבע וחצי שנים שאננות שבמהלכן התרגל לשוחח עם שכניו כשווה בין שווים על ענייני צנרת וגינון, הקיץ הקֵץ על מנהגו הזחוח לקפוץ בבוקר, לפני העבודה, לחוף הים הסמוך כשהמגבת תלויה על כתפו, לפעמים אף ללא שיטרח ללבוש חולצה. אברמסון —אברמסון הכלומאי, שאין לו ילדים משלו שיתחשק להם יום אחד להשתכן בדירה בעצמם, אותו אברמסון שלא שומעים ממנו ולא רואים אותו ושהצהיר, מי יודע כמה פעמים, ש"אתה הפנסיה שלי ובפנסיה לא נוגעים" — הודיע לו זה עתה, קשה להאמין, שהוא מוכר את הדירה.

ג

עיניו עקבו אחר הצללית הכדורית שעשתה את דרכה בין גזעי ההיביסקוס. ירח נדיב של אמצע חודש האיר את השדֵרה ואִפשר לו להבחין אפילו בחרטום הקטן והגששני. מעטֵה הקוצים על גבו של היצור התנועע בגמישות גיאומטרית, שקט ומהפנט כמו שומר מסך. מלכי כלא את נשימתו וחיכה שיתקרב מספיק כדי שיוכל לבעוט בו ולהעיף אותו לכל הרוחות, וכבר דמיין לו איך החיה מתעופפת אל עבר השמיים בקול צווחה, אבל ברגע שחצתה את תחום מגפו נמלך בדעתו ושקע בחזרה בייאושו. הקיפוד המשיך בגישושיו אחר איזו תולעת, עיוור לחלוטין למזלו הטוב.

לרדת לשדֵרה בליל אביב עם בקבוק בירה, לשבת מתחת לפיקוס הזקן על ספסל שהתרגלת לראות בו ספסל פרטי, אותו ספסל נסתר, מאחורי הכניסה למקלט הציבורי, שעליו התמזמזת ארבע וחצי שנים עם שורה של סטודנטיות מוקסמות לפני שמשכת אותן למיטתך, לעקוב בהתנשאות אחר מחַפּשֵי החנייה הנואשים מן הפרוורים שבאו העירה לבלות, לברך ב"מה נשמע" את השחקן המפורסם משיפרין שלוש־עשרה, שיוצא כל ערב בשעה עשר על הדקה לטייל עם הכלבלב שלו... מה אברמסון יודע מכל זה? באיזו זכות הוא יושב לו שם ברעננה עם אשתו השמנה וחורץ גורלות? האם הוא מכיר, כמותו, את ריחה המתוק של יערת הדבש שפורחת כל לילה בחצר של שיפרין עשרים ואחת, או את הצלילות הפריכה שבה נישאים אל האוזן, כמבעד לאיזה מסדרון אקוסטי ייחודי, קולותיהם של הולכי הרגל שמסתודדים בקצה הרחוב? עיניו של גיבורנו הרחיקו אל פינת השדרה, אל הסניף החשוך של המוסד לביטוח לאומי: כלום שמע אברמסון אי פעם את הסיפור על מחתרת הגראס, שחבריה טיפסו לילה אחד מעל הגדר הכורעת מאינסוף שלשלאות ומנעולים ונטעו שיחי מריחואנה מתחת לצינורות הניקוז של המזגנים, שסיפקו לשתילים השקיה מושלמת במשך שנה תמימה? והנה פח האשפה עם הכתובת "פרוג 30", שגררו לכאן נוודי לילה משכונה אחרת ועם הזמן נעשה לאחד מסימניה של השדרה, הנה האופניים שמישהו תלש מהם את הגלגל הקדמי ומאז הם כבולים לנצח אל עמוד החד־סטרי, הנה ארון הסעף של בזק ועליו הכתובת FUCK THE SYSTEM שריסס באחד הלילות התיכוניסט מהפנטהאוז ממול...

מלכי הציץ בשעונו: מאוחר. עם שָׂרי לא היה לו חשק לדבר, ממילא רק תרגיז אותו עם ניחומיה שבעקבותיהם באה תמיד ההצעה לקבל עליו את הדין. דודתו בתיה בּוּכבּינדֶר, לעומת זאת, לא רק שהבינה ללבו אלא שעשויה הייתה בהחלט לספק עצה מעשית, אבל מכיוון שכל שיחה איתה נכרכה בכל כך הרבה הכנות, ויתר גם עליה לעת עתה. בתשע וחצי בבוקר היה עליו להתייצב לצילומים בדרום העיר; צריך להתעורר מוקדם, לחזק קצת את שרירי הבטן, לגלח את הירכיים, להתרחץ, להרים כמה טלפונים... גיבורנו נאנח ועזב את הספסל שמתחת לפיקוס שלו בלב כבד.

ד

אחרי הצילומים הזעיק אותו מוריס שאלתיאל לבית הדפוס בגלל שינויים של הרגע האחרון בעלונים שהזמין אחד הלקוחות הכי גדולים שלו, בעליו הנפוח והתובעני של שֵירות טייק־אוויי. בשתיים וחצי התקינו סוף־סוף את לוחות הדפוס על גלילי המכבש. מלכי חיכה לגיליון הראשון, הורה לדַפָּס לחזק קצת את הצבע הצהוב והרשה לעצמו סוף־סוף לקפוץ לארוחת צהריים באיזו מזללה בבן־יהודה. רק כשהגישו לו את הקינוח והקפה התפנה לבדוק את יומן השיחות, ואז הבחין לראשונה באותו צֵירוף ספרות אלמוני שיהפוך בחודשים הבאים — אז עוד לא ידע זאת, כמובן — למספר החשוב ביותר בחייו. המספר הופיע על הצג חמש פעמים: חמש שיחות שלא נענו, הראשונה שבהן ברבע לעשר בבוקר. לקוח חדש, מן הסתם; מלכי נמלך בדעתו והחליט לטפל בזה אחר כך. היה עליו לטלפן אל שרי. כל הבוקר התעלם מהמבטים התוהים ששיגרה אליו מעבר לשולחן הקבלה של "איניציאל", ועכשיו צריך להודיע לה שלא מסתדר לו ללכת איתה בערב לקולנוע; למי יש סבלנות לג'וני דפ. עדיף, חשב לו ידידנו, לחזור הביתה, לנמנם חצי־שעה־שעה ואז לקפוץ למכון הספורט, "לנקות קצת את הראש", כפי שאמר לשרי המאוכזבת. הוא לא רצה לספר לה את החדשות בדבר הדירה, ועם זאת התרגז קצת שלא דחקה בו ולא שאלה מה פתאום הוא מבטל, ושקיבלה את גזר הדין באותה ותרנות מפורסמת שלה, בשעה שלו דווקא התחשק, אם כבר מדברים, להתקוטט קצת ולהעליב אותה.

שניות ספורות לאחר שתמה שיחתם צלצל הטלפון שוב. הופ! חייך לעצמו, הנה היא מתקשרת להתחנן, כרגיל. הוא הסיט את אצבעו על גבי המסך בפזיזות, בלי שטרח לקרוא את המספר.

"אפ־שר לדבר עם אדון מלכי?" שאל קול עצל. הד קלוש של מבטא זר עלה מן הרי"ש הנקושה.

"זה אני."

"מדברת פה דולי שם־טוב, המתווכת של נחמן אברמסון."

מלכי חייך בלבו חיוך מר: הכלב לא חיכה אפילו רגע, מה?

"מתי נוח לך שאני אבוא לראות את הדירה," אמרה המתווכת בקול אדיש וישנוני ומייד המשיכה, באטימות האופיינית לבני מינה המקצועי, "אני יכולה היום בערב."

גיבורנו נמלא כעס. לא הייתה לו שום כוונה לציית פתאום להוראות של איזו עלוקה; במחשבתו הצטיירה משום מה אישה מזדקנת, אדומת שיער וצעקנית, שמשקפי השמש שלה מזדקרים מראשה כמו שני פנסים קדמיים של ריינג'־רובר, ומגפיים מחודדים לרגליה. אברמסון רוצה למכור ולסלק אותו לרחוב? טוב ויפה. מה שחיכה כל כך הרבה שנים יכול בהחלט לחכות עוד כמה ימים, ואולי שבוע, לפחות עד שיגבש לעצמו מדיניות.

"אי אפשר היום בערב," אמר וסימן למלצרית שתגיש לו חשבון.

"אני באה לעשר דקות."

"אי אפשר."

"אם אתה לא בבית, תש־איר בבקשה מפתח בארון החשמל."

"עם כל הכבוד, גברת, מה פתאום שאני אשאיר לך מפתחות? אני לא מכיר אותך, לא יודע מי את, אני בנאדם עסוק, עם חוזה, ואם אברמסון כל כך בוער לו, אני מציע..."

"אז מחר על הבוקר."

"יש לי לחץ בעבודה. תתקשרי בתחילת שבוע הבא ונראה," אמר מלכי וניתק את השיחה.

המלצרית נטלה את כרטיס האשראי שהניח על השולחן והוסיפה, כמו תמיד, איזו הלצה פלרטטנית. אף שהיה מורגל בכגון אלה — לא חלף יום מבלי שאיזו נערה תלכסן אליו עיניים — הקפיד, כמעט תמיד, לשמור אמונים לשרי. והנה עכשיו נתקף תשוקה פתאומית לחפון בכוח את ישבנה של המלצרית. עד שהחזירה לו את הכרטיס התעשת. הוא הציץ בצג הטלפון שלו ונוכח לדעת שהשעה ארבע ועשרים: נותרה עוד שעה בערך לאימון הספינינג הקבוצתי במכון. חילופי הדברים עם המתווכת החצופה זמזמו בראשו ולא נתנו לו מנוח. הוא לא רצה לשמוע ממנה לפחות עד יום ראשון, ועם זאת נמשך בחולניות ממש אל אותו קול ישנוני ותובעני כאחד; מצד אחד רחץ בצדקתו והיה מרוצה מאוד מהמנה שנתן לה, ומצד אחר התחרט שניתק את השיחה. תוקפנותו, חשב, לא עשתה לו שירות טוב, שהרי מי יודע מה טיב יחסיה עם אברמסון. שעה ארוכה פסח על שתי הסעיפים, ובסופו של דבר החליט לוותר על תוכניותיו, טלפן אל דולי שם־טוב והודיע לה שהיא יכולה בכל זאת לקפוץ באותו ערב. להפתעתו לא התעניינה המתווכת בסיבת השינוי הפתאומי, ולא רק זאת, אלא שבמקום שתכיר לו תודה על התחשבותו הפכה את הקערה על פיה והודיעה לו, לתדהמתו, שיחכה לה בדירה בין שש לשמונה וחצי, כאילו הייתה איזה שרברב פופולרי שהוא תלוי בחסדיו.