הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
6 דירוגים
4
ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
3
5
2
2
גם ב - Kindle
רודריגז
חגי רזניק
20 

רודריגז

חגי רזניק

דרג ספר זה מתוך 5
6 דירוגים
4
ממוצע
1
0
2
1
3
0
4
3
5
2
2
20 
20 
מו"ל: פרדס

תקציר

מציאתם המפתיעה של שלושה ארגזים מאובקים מאיצה ברני, חבר־קיבוץ צעיר, לצאת למסע חיפושים אחר בעליהם, רודריגז, מתנדב ברזילאי גדול ממדים, רחב לב ועתיר כיבושים רומנטיים, שנעלם באורח מסתורי. מסעו לחקירת פשר היעלמותו החידתית של רודריגז, שהיה הדמות המשמעותית של נעוריו ואביו הרוחני, עובר בין תחנות בקיבוץ וביישובי הנגב הסמוכים לו.
בין דמויות מרתקות המשרטטות כבמעין רשומון את דמותו המורכבת של רודריגז ואת נרטיב חייו, בה בעת שהן שופכות אור מיוחד ואקטואלי על החיים בקיבוץ שיתופי, על מצוקות תושבי הנגב ועל החברה הישראלית בכללותה.
בסופו של רומן מותח ומקורי מתבהר לרני, כמו גם לקורא הספר, כי לא פחות מאשר הוא מחפש אחר רודריגז הבלתי־מפוענח הוא מחפש בעצם אחר עצמו ואחר דמות האב שכל־כך חסרה לו.

חגי רזניק, גדל כנער בסיכון בבית הרוס ויצא בגיל צעיר מבית הוריו בצו בית משפט. לאחר גלגולים שונים השתלב כילד חוץ בקיבוץ רביבים שבנגב, בו הוא מתגורר עד היום כחבר. רזניק עבר תפקידים שונים כמחנך, כיהן כמזכיר קיבוץ רביבים וכמנהל הפנימייה במדרשת שדה־בוקר. נכון לכתיבת שורות אלו מכהן רזניק כמנכ"ל המועצה האזורית רמת־הנגב. רודריגז הוא ספרו השני, קדם לו הספר "שיחות על ימים ארוכים" שראה אור בשנת 2004 בהוצאת גוונים.
המשך קריאה
  • ISBN: 978-1-61838-080-7
  • מו"ל: פרדס
  • יצא לאור ב-: 27/07/2014
  • שם המחבר: חגי רזניק

ארגזים במחסן הצעירים

רמון התקשר אליי בוקר אחד. הייתי טרוד במנהלות וסידורים, עומד על סף סיום קדנציה קצובה מראש של ניהול פנימייה מיוחדת בנגב, מצפה כבר לחזור למשק. לקיבוץ שלי.
חיפשתי בחוסר מנוחה איזה פתק עם מספר טלפון שרשמתי לעצמי לפני כמה ימים, בתוך הבלגן שהייתה עכשיו דירת השירות שלי בפנימייה, שהלכה והתרוקנה מרהיטים וחפצים לטובת הדירה ששופצה עבורי ועבור אשתי הטרייה לקראת חזרתנו לקיבוץ אדים. עדיין היו לי סידורים אחרונים כאן, רגע לפני שאעביר את המפתחות למחליפי רוי, שהגיע מהפנימייה הצבאית הסמוכה לים כדי ליטול ממני את מושכות ניהול הפנימייה האזרחית ללימודי שדה וסביבה, הממוקמת על מצוק הצופה אל נופים בראשיתיים וקסומים של בקעת צין שבנגב.
"כן אחי," עניתי לרמון.
"שומע? יש כאן משהו מוזר," ענה לי הוא בצד השני של הקו.
רמון הדריך עד לא מזמן בפנימייה שניהלתי. הוא בן קיבוץ אדים ובעבר היה חניך שלי, כשריכזתי את קבוצת הנוער בקיבוץ. הזעקתי אותו לחזור לארץ כשהיה באמצע טיול בהודו, כדי שידריך אצלי בפנימייה. לאחר שנתיים של הדרכה הוא חזר למשק, עוד לפני שסיימתי אני את תפקידי כאן, והחל להתארגן ללימודים אקדמיים. חלק מההתארגנות שלו היה להעביר אל הדירה החדשה שקיבל את הקרטונים והארגזים שאחסן במחסן הצעירים לתקופת הטיול בהודו וההדרכה בפנימייה. המחסן נמצא בקצה המשק, במבנה שפעם, בתקופת הלינה המשותפת, היה בית ילדים, ומאז שפוּרקה הוא משמש לאחסון חפצים של בני משק בשנת חופש או של כאלה שעזבו וביקשו לשמור את חפציהם עד שיתמקמו ויתיישבו.
"המזכירות החליטה לפנות את המחסן," בישר לי רמון, "ורגע לפני שמיישרים כאן את המבנה הלכתי לנסות להציל את הדברים שלי. ומה אני רואה?"
"נו?" אני שואל אותו, מפשפש בעוד כמה פינות רוויות קורי עכביש ואבק כדי למצוא שם אולי את הפתק עם מספר הטלפון שנעלם לי, ושקצת יותר מטריד אותי כרגע מאשר הארגזים של רמון שתקועים עדיין במחסן הצעירים.
"תשמע קטע. כולם כנראה נלחצו מההודעה של המזכירות על פינוי המחסן ומיהרו לקחת את החפצים שלהם מפֹה, ונשארו כאן רק שלושה ארגזים. על שלושתם כתוב בטוש אדום: רודריגז."
"מה?" קפצתי פתאום כמי שהכישוֹ נחש.
"מה ששמעת," צחק רמון. "תאמין לי, חיות טרף האנשים פה. בטוח חטפו מכאן גם ארגזים של כאלה שעזבו ושעוד לא החליטו בדיוק מה אִתם, ואין לי ספק שמתכוונים גם לעוט על הארגזים האלה. פשוט שמעתי ממך יותר מדי פעמים את השם רודריגז, ונראה לי שהבחור הזה חשוב לך, איפה שהוא לא יהיה. אז זהו, רציתי לשים יד על הארגזים שלו לפני שמישהו אחר ישתה אותם."
"תותח אתה," החמאתי לו.
"תותח — תותח, אבל מה לעשות אִתם? אתה רוצה את הדברים שלו?"
"תאסוף אותם אליך. שמור עליהם, מחר אבוא ואקח אותם ממך. לא נראה לי שתהיה לי בעיה להסביר במזכירות שהם אצלי במשמורת, כדי שאף אחד לא יחליט להעלים אותם."