הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
8 דירוגים
3.5 ממוצע
1
0
2
2
3
2
4
2
5
2
13
רגשות משוחררים
ג'ולי כהן

רגשות משוחררים

ג'ולי כהן

דרג ספר זה מתוך 5
8 דירוגים
3.5 ממוצע
1
0
2
2
3
2
4
2
5
2
13
39 
39 
מו"ל: שלגי

תקציר

היא ממש לא הייתה בחורה מהסוג שמסחרר ראשים של גברים חתיכים. היא הייתה ג'יין מילר פשוטת המראה – נהדרת מבחינה מקצועית, יעילה, הגיונית, אבל בכל פעם שפגשה בעיניו הכחולות של ג'יי היא ידעה שהוא רוצה אותה.
והיא רצתה אותו – הוא היה סקסי להפליא! אולי הגיע הזמן להשתחרר ולחוות לילה מהחלומות? אחרי הכל רק עבודה ללא הנאה תשאיר אותה בטוחה אך משעממת ומשועממת...
המשך קריאה
  • ISBN: 50-1583
  • למבוגרים בלבד: כן
  • מו"ל: שלגי
  • יצא לאור ב-: 20/07/2011
  • שם המחבר: ג'ולי כהן
  • תורגם ע"י: רות גור

1

אני לגמרי בסדר, אני טובה מאוד במקצוע שלי, ואתם לעולם לא תראו אותי בוכה שוב.

זה היה המונולוג הפנימי של ג'יין, המנטרה שלה הבוקר, הנוכחות שלה בתוכה כה חזקה שהיא הייתה חייבת לבחור מילים בקפידה כדי להימנע מלומר אותה בקול רם, כשסיימה את מצגת השקופיות וענתה על שאלות בשם הצוות הקריאטיבי שלה.

במיוחד בגלל שהאדם ששאל את רוב השאלות היה גארי קפלן, מנהל התקציב הבכיר, שהיא חשבה שהיא עומדת להתחתן איתו ביוני הבא, ושראה אותה בוכה לפני חמישה ימים.

"למזלנו, מבחינת לוח הזמנים," היא המשיכה, בעודה מכבה את תצוגת השקופיות וסוגרת המחשב הנייד שלה, "הדוגמן שבחרנו בשביל קמפיין מי הקולון של פרנקו פנוי השבוע, אז נתחיל בהפקה מיד. אני פוגשת אותו ואת הסוכן שלו לארוחת צהריים אחרי שאתדרך את צוות המעצבים."

"מצוין." אלן פירס, אחד השותפים בחברת הפרסום, חייך כשקם מכיסאו. "יש לי ביטחון מלא שהצוות שלי יביא גאווה לחברה בזמן שמייקל ואני נהיה בניו יורק. עבודה טובה, ג'יין, גארי וכולם."

היא עשתה זאת. היא הודתה לאלן פירס, הודתה לצוות שלה, וארזה את המחשב הנייד שלה כדי לחזור אל משרדה. חמש דקות יספיקו כדי לקחת כמה נשימות עמוקות, להתעשת, ליהנות מההצלחה שלה.

"ג'יין."

ג'יין עצרה בדרך החוצה מחדר הישיבות. זה היה גארי שקרא לה בחזרה, אז היא וידאה שההבעה שלה עליזה לפני שהסתובבה.

"כן, גארי?"

"את בסדר?"

סטיבן וחסן עדיין אספו את החפצים שלהם משולחן הישיבות, אז היא העמידה פנים שהשאלה של גארי הייתה נימוס גרידא.

"בסדר, תודה, גארי. ואתה?"

היא לא חשבה שהקול שלה הסגיר את הרגשות שלה, אבל היא הבחינה שסטיבן וחסן מיהרו יותר לאסוף את הניירות והעטים שלהם ופנו אל הדלת. חסן לכד את עינה והעניק לה חצי חיוך והיא חשבה, בבחילה, שזה היה כנראה חיוך אוהד.

ברגע ששאר חברי הצוות עזבו, היא נכנסה בחזרה אל החדר וסגרה את הדלת. כמו כל חדר אחר בסוכנות הפרסום פירס-גרי, חדר הישיבות היה אולטרה מודרני ומינימליסטי, עם קירות לבנים וריהוט אפור. לפעמים היא מצאה שהחלל הניטרלי מעודד יצירתיות, אבל כרגע הוא נראה לה פשוט קר.

גארי עדיין ישב על אחד הכיסאות המעוצבים. החליפה האפורה והמגוהצת שלו התאימה לחדר לגמרי. היא תהתה אם גארי מגהץ בעצמו, או שקתלין עמדה בסטנדרטים המחמירים שלו גם בתחום הזה.

"גארי, אני אעריך את זה, אם לא תשאל אותי שאלות אישיות לפני העמיתים שלנו." היא נשארה לעמוד.

"זו לא הייתה שאלה אישית. פשוט שאלתי מה שלומך."

ג'יין נהגה פעם להעריץ את ההתנהגות השלווה של גארי. עכשיו זה גרם לה לאגרף את ידיה. אבל היא עשתה זאת מאחורי גבה, כי קיר שלם של חדר הישיבות היה עשוי זכוכית ונשקף אל אזור המשרד הראשי של פירס-גרי.

"בהקשר הזה, זו שאלה אישית," היא אמרה.

"שאלתי את הבחור בחנות העיתונים בדיוק את אותה שאלה הבוקר."

כן, אבל לא עזבת את הבחור בחנות העיתונים בגלל אישה אחרת. "אני בסדר, גארי. מה שלומך?"

"אני חושש שאת לא בסדר. את נראית עייפה."

"זה לא מוזר, גארי, שכשהיינו ביחד אתה מעולם לא הבחנת כשהייתי עייפה ולא במיטבי."

היה לו את השכל הישר להראות לא נינוח בתגובה לשאלה. "לא עבדנו כל כך מקרוב לפני ההעלאה שלך."

מה שגם הזכיר לה שהוא בכיר ממנה. כמה מתחשב מצדו.

"אנחנו צריכים אותך בכושר שיא," הוא המשיך. "הקמפיין של ג'ובאני פרנקו חיוני לסוכנות – "

"וג'ובאני פרנקו עצמו הוא מתוח וקשה, ופיטר את שלוש הסוכנויות הקודמות שלהם, ורוצה שהכול יושלם אתמול," היא סיימה עבורו. "אני יודעת. אני בשליטה."

אבל אז היא חשבה על החצי חיוך של חסן, ואיך הוא וסטיבן מיהרו לצאת מהחדר. אולי היא לא מסתירה את הרגשות שלה בהצלחה כפי שחשבה.

גארי השעין את זרועותיו על השולחן לפניו. הוא היה נאה למדי, עם שיער חום בהיר ותווים רגילים וגוף שביקר בחדר כושר באופן קבוע. הייתה תקופה שהוא נחשב מציאה נהדרת בשבילה.

"אני תוהה אם הגיע הזמן שנודיע לאנשים על ה – את יודעת." הבזק אשמה עבר על פניו של גארי.

היא שילבה את זרועותיה. "אמרת שאתה משאיר לי את ההחלטה מתי לספר לשאר האנשים בסוכנות שנפרדנו."

"כן, אבל... אני חושב שיהיה לך יותר קל אם נעשה את ההודעה הפומבית מוקדם יותר. זה ישחרר אותנו מהצורך לדאוג איך זה נראה לאנשים אחרים."

ג'יין הציצה דרך חלון חדר הישיבות במשרד ההומה שבחוץ. זה לא שהיא וגארי התנהגו במשרד בצורה הפגנתית. אבל האירוסין שלהם היו ידע כללי, והיא הניחה שאנשים ציפו שתהיה איזו פמיליאריות ואינטימיות בצורה שהתנהגו זה עם זו.

"אתה מתכוון שזה יהיה יותר קל בשבילך," היא אמרה. "תוכל לדבר על הקשר החדש שלך כמה שתרצה."

בעוד שאליה יתייחסו ברחמים בתור הארוסה הננטשת. האישה שקיבלה העלאה וכמעט מיד נפלה על התחת.

"עדיין לא הגיע הזמן," היא אמרה. "תסלח לי, יש לי עבודה לעשות."

היא עזבה את חדר הישיבות והלכה אל משרדה, מתחמקת מהמבטים של האנשים האחרים שעבדו עבור החברה. היא באמת הייתה יכולה לעשות שימוש בחמש דקות הללו לפני שתצטרך לצאת לארוחת העבודה שלה. אפילו שלוש דקות היו יכולות להספיק, פרק זמן שבו הייתה יכולה לבדוק את הדוא"ל הנכנסות שלה, לראות את ההודעה שג'וני כנראה שלח לה הבוקר מאזור האגמים. הודעה מג'וני תגרום לה לחייך באמת.

אבל צוות המעצבים כבר התאספו מחוץ לדלת משרדה. זה אומר שיהיה לה מזל אם יהיו לה שלושים שניות לעצמה לפני שתצטרך לעזוב לפגישה שלה.

ג'יין העלתה הבעה שמחה על פניה. הדוא"ל שלה, וחיוך אמיתי יהיו חייבים לחכות. "כולם מוכנים?" היא שאלה.

"ג'וני, יו, ג'וני."

ג'וני דחף את משקפיו במעלה אפו וצמצם את עיניו, מנסה להתרכז בקוד של HTML על מסך המחשב הנייד שלפניו. לא היה קל להתעלם מקולו של טום. הוא היה קולני, מלא חיים, ואמריקאי ללא בושה. בכל זאת, ג'וני הדפיס שורה של קוד.

"ג'ונתן ריצ'רד קול הבן?" טום נשען על השולחן של המחלקה הראשונה ברכבת ונופף את ידו לפני פניו של ג'וני.

ג'וני ויתר והתבונן בחברו. "למקרה שלא שמת לב, התעלמתי ממך. נתתי לך תנאי אחד לטיול כשחטפת אותי, זוכר?"

"לא חטפתי אותך, בן-אדם!" טום חייך את החיוך התמים כביכול שלו. "נתתי לך לקחת את המחשב הנייד ומברשת שיניים לפני שגררתי אותך לתחנת הרכבת בפנרית'. ובאתי לקחת אותך אישית רק בגלל שאני יודע איך אתה כשאתה כותב ספר."

ג'וני חייך כי זה היה בלתי אפשרי להמשיך להתעצבן על טום אריקסון. האיש היה עשיר להפליא, נדיב בצורה מדהימה, והוא דיבר כאילו גלשן היה מחובר אל גופו באופן קבוע. והוא נשאר קרוב לג'וני, אפילו כשג'וני עזב את קליפורניה כדי לחזור לאנגליה.

בעולם מלא תהפוכות ואכזבות, ג'וני למד להעריך נאמנות, אפילו אם הנאמנות הזו הייתה מלווה בעקשנות חסרת רחמים.

"אתה גם הסכמת לא לקרוא לי בשמי האמיתי," ג'וני הזכיר לו. "כשאני עובד איתך אני לא ג'וני קול, אני ג'יי ריצ'רד."

"אה, כן. שכחתי בגלל שהרכבת את משקפי קלארק קנט שלך. מצטער."

קלארק קנט. ג'וני הסיר את משקפיו ושפשף את אפו, חושב שההשוואה לא הייתה קיצונית כל כך. הוא לא הפך לסופרמן כשהוריד את המשקפיים, אבל החיים שלו בהחלט השתנו.

אבל הוא היה מעדיף לזנק מעל בניינים גבוהים במקום לעשות פוזות לפני המצלמה.

"אני מקווה שתשנה את דעתך לגבי השם הבדוי שלך," טום המשיך. "החיים הכפולים שלך יכלו להיות סיפור חם מבחינה תקשורתית: גורו המחשבים מחלטר כאחד הדוגמנים החשובים בבריטניה. מחנון לחתיך, מלפלף לקול. מיורם ל – "

"מספיק." ג'וני צחק, מרים את ידיו. "אני לא מתכוון להשתמש בעבודה האמיתית שלי כדי להשיג לעצמי פרסום, בגלל שברגע שאעשה מספיק כסף אני אפסיק לדגמן. אמרתי לך את זה כשהתחלתי."

"אתה הוזה, בן אדם. אתה כישרון טבעי והמצלמה אוהבת אותך. יכולה להיות לך קריירה טובה מאוד-מאוד בדוגמנות. והעבודה החדשה הזו היא ניצחון אמיתי. הפנים של מי הקולון החדשים של ג'ובאני פרנקו." טום שרק.

ג'וני היה חייב להודות שטום ידע על מה הוא מדבר. האיש ניהל את אחת מסוכנויות הדוגמנות המצליחות ביותר בחוף המערבי של ארצות הברית, והצליח כל כך עד שהתחיל להתרחב לאירופה.

וג'וני גם היה חייב להודות, שאף על פי שלא אהב את הרעיון להיות דוגמן, כרגע זה היה מזל משמים.

"לא היה לי קל כמתבגר," הוא סיפר לטום. "אז באמת הייתי חנון מחשבים. התחלתי לעשות כושר רק כדי שאוכל להלחם בחזרה בבחורים שהרביצו לי על בסיס קבוע."

"וההצלחה היא הנקמה הכי טובה, נכון?"

ג'וני הניד בראשו. "המצב לא השתנה. עדיין שופטים אותי על בסיס ההופעה שלי. בסופו של דבר, זה לא אמיתי. אני לא גוף, אני... בחור. אני כותב. אני – אני. בגלל זה אני רוצה להפריד בין חיי הדוגמנות שלי ובין חיי האמיתיים. וכשאעשה מספיק כסף, זה יהיה חזרה לכתיבה."

"חבר," טום נשען שוב קדימה. "אם אתה צריך כסף, אני אכתוב לך צ'ק. אתה לא צריך לעמוד מול אף מצלמה. אתה יודע את זה."

"לא," ג'וני אמר, ואז קלט שאמר את זה מספיק בפראות כדי לגרום לחברו למצמץ. "אני מתכוון, תודה, טום. אבל אני ארוויח את הכסף שלי."

"בשביל מה אתה צריך כל כך הרבה כסף, בכל מקרה? אם אתה בצרות – "

"אני אהיה בסדר," ג'וני אמר, ואף על פי שלא רצה לפגוע ברגשותיו של טום, הוא אמר את זה מספיק בחדות כדי לעצור את השיחה.

טום היה בן קליפורניה, ואנשי קליפורניה דיברו על הכול. למרות השנים שג'וני בילה בחוף המערבי של אמריקה, הוא היה עדיין אנגלי, והוא עדיין ידע היטב שיש דברים שמוטב שיישארו פרטיים.

אישה עברה ברכבת עם עגלה של קפה ותה. במחלקה הראשונה נתנו לך את זה בחינם, דבר שג'וני לעולם לא היה מגלה לולא התעקש טום לטייל תמיד בצורה המיטבית. "קפה, תודה," ג'וני אמר כשהיא עצרה ליד המושבים שלהם, ועיניו חזרו אל המחשב. כשהקפה לא הגיע, הוא הרים את עיניו.

האישה נעצה בו עיניים, חצי חיוך על פניה. היא הייתה חמודה, עם שיער בלונדיני אסוף לזנב סוס. הלחיים שלה הסמיקו קמעה כשאמרה, "אני מצטערת, בדרך כלל אני לא שואלת דברים כאלו, אבל האם ראיתי אותך איפשהו?"

"עכשיו שאת שואלת, ג'יי היה ב – "

ג'וני הפריע לפני שטום ימנה את המגזינים והפרסומות שהשיג עבורו. "אני לא חושב שנפגשנו, לא. מצטער."

האישה הסתכלה מהחיוך המנומס של ג'וני אל החיוך הרחב של טום, ואז בחזרה אל ג'וני. "אה. טוב, הנה הקפה שלך ואם אני אוכל להביא לך משהו אחר..." אף על פי שקולה היה ביישני, לא היה ספק שהיא מפלרטטת איתו.

"הקפה יספיק, תודה."

טום חטף פחית קולה לפני שהעגלה עברה, ואז התיישב במושבו, מניד בראשו בעצב. "אתה מאכזב אותי, חבר. זו הייתה הזדמנות מושלמת. דיילות הן שוות."

"היא לא הייתה דיילת. זו רכבת, לא מטוס."

טום הסתכל אחרי האישה. "המדים בכל זאת די חמודים מאחור." הוא הסתובב בחזרה אל ג'וני. "האם אתה יודע כמה נשים חמות על דוגמנים? וכמה מתוך הדוגמנים האלו בכלל סטרייטים? אתה משהו נדיר ואתה אמור להשכיב כל מה שנקרה בדרכך."

"טום, אני רוצה להיות עם אישה בגלל שיש לנו משהו משותף, ולא בגלל שהיא ראתה אותי באיזה מגזין."

"אתה מתכוון שאתה רוצה חנונית מחשבים." טום לגם ארוכות מהקולה. "יש לך מזל, בגלל שעם כמות הזמן שאתה מבלה על המחשב, אני מתערב שהסקס היחיד שאתה מקבל הוא וירטואלי."

"אתה יודע, טום, הייתי נעלב הרבה יותר בגלל מה שאמרת לולא ידעתי אישית שלא עשית סקס מאז השנה המעוברת האחרונה."

"אנחנו לא מדברים עלי. אנחנו מדברים עליך. אתה חי באמצע שום מקום ואתה מבלה את כל הזמן שלך און ליין. כשנגיע ללונדון, אולי אני אסדר לך מישהי?"

"זה לא יהיה הכרחי. אני כבר פוגש מישהי."

כמו ההתחמקויות שלו משאלותיו של טום על מצבו הכלכלי, גם זו לא הייתה כל האמת וג'וני הרגיש דקירה של אשמה. העובדה שהטעה אותו בכוונה רק הראתה עד כמה הנסיבות של החודשים האחרונים השפיעו עליו.

"אני מתכוון, אני עומד לנסות לפגוש חברה," הוא תיקן את עצמו. "לא נתת לי התראה רצינית שאני בדרך ללונדון."

"חברה." טום נראה מעוניין. "האם זו יזיזה?"

"לא. היא חברה. הכרתי אותה מאז שהיית ילד, אבל התרחקנו, והתחלנו לשלוח אחד לשני מיילים רק בחודשים האחרונים כשחזרתי לאנגליה וגיליתי אותה ברשת. היא גרה בלונדון."

"חברה וירטואלית. איך בדיוק עושים סייבר-סקס? אף פעם לא ממש הבנתי את זה. האם אתם, נגיד, מתארים מה שתעשו אחד לשני, ואז משתמשים בצעצועים, או – ?"

ג'וני היה חייב לצחוק. "אנחנו לא עושים סייבר-סקס. הייתי פעם דלוק עליה נורא, אבל זה היה כשהיינו ילדים. לא ראיתי אותה מאז שהיינו ילדים בני אחת-עשרה. והיא מאורסת. היא בדיוק – "

הוא ניסה לחשוב איך לתאר את זה. ג'יין הייתה החברה שלו, אבל זה היה יותר מזה. אף על פי שהם מעולם לא נפגשו, במהלך החודשים האחרונים המיילים של ג'יין היו בערך הדבר היחיד שהחזיק אותו שפוי.

"יש לה חוש הומור נהדר, ונראה שיש לנו הרבה דברים משותפים. אנחנו מחליפים מיילים ארבע או חמש פעמים ביום."

"אה." ההתעניינות המשועשעת של טום התחלפה במשהו רציני יותר. "היא זו שלה אתה מספר דברים, הא?"

זו שלה אתה מספר דברים. כן, הוא כל כך רצה. כמה פעמים הוא התיישב וכתב לג'יין, הדפיס את כל הבעיות והדאגות והאכזבות לתוך המחשב כדי לשלוח לה... ואז מחק את הכול לפני ששלח אותו?

זה הכאיב לספר. אפילו בסימנים אלקטרוניים, אפילו למישהו שהוא לא פגש פנים אל פנים. אפילו למישהו שהיה לו אכפת ממנו.

"בכל אופן," הוא אמר, "יש לה ארוס, אז לא יקרה שום דבר בינינו."

"בן אדם, אתה משוגע. אין מצב שהארוס שלה נראה טוב כמוך. אתה רק תקיש באצבעותיך והיא תיפול לרגליך."

"טום," ג'וני אמר באזהרה.

"בסדר, בסדר. רק אמרתי. אני מבין, אתה יותר עמוק ואתה בחור הגון שלא הורס מערכות יחסים. אני חושב שאתה לא שפוי, אבל זה לא חדש. אבל אתה מחבב אותה למרות הארוס שלה, נכון? ספר לדוד טום."

"רציתי להתחתן איתה מאז שהייתי בן תשע," ג'וני הודה. "אבל אני אסתפק בארוחת ערב – אם תיתן לי הפוגה מהמצלמה."

טום שלף את הפאלם שלו והתחיל להדפיס. "יש לנו צילומים במהלך רוב היום ביום רביעי, חמישי ושישי, אבל אמור להיות לך קצת זמן פנוי בערב לפגוש את החברה שלך."

"ולעשות את העבודה האמיתית שלי. יש לי דד ליין לספר תוך שלושה שבועות – HTML למתחילים."

"ולעשות כיף. יש כמה מסיבות על שאתה צריך להשתתף בהן, בעיקר שלי ביום שישי. אבל קודם אתה ואני אוכלים צהריים עם המנהלת הקריאטיבית של פירס גרי, סוכנות הפרסום ששכרה אותך לקמפיין של פרנקו. שמה ג'יין מילר. אתה תחבב אותה."

למשמע השם, ג'וני הזדקף והחניק צחקוק.

הוא הכיר את ג'יין מילר. והוא בהחלט חיבב אותה.

למעשה, הוא רצה להתחתן איתה מאז שהיה בן תשע.

"נשמע מושלם," הוא אמר, הרכיב שוב את משקפיו והקליק כדי לפתוח את תוכנת המייל במחשב הנייד שלו. הוא כבר שלח לג'יין מייל אחד היום, הבוקר לפני שתפס את הרכבת, אבל זה דרש הודעה נוספת.

"רק דבר אחד, ג'וני."

"מממ."

"תרכיב את עדשות המגע שלך לפני שנגיע ללונדון, או שאני אקרא לך קלארק קנט בטעות."

"אין בעיות," אמר ג'וני והתחיל להדפיס.

נושא: היום

הי ג'יין, זוכרת שאמרתי שאני בא ללונדון ואם את רוצה להיפגש? מתברר שאנחנו נפגשים אחרי הכול. יש לי וידוי בשבילך: אני מחלטר כדוגמן, ויש לך היום פגישת צהריים עם הסוכן שלי טום אריקסון ואיתי.

הוא חייך. זה היה נעים להתוודות באוזני מישהו אחר לגבי חייו הכפולים.

הוא הציץ בטום ששקע שוב בלוח הזמנים שלו.

ג'וני זכר את ג'יין כילדה. היא הייתה מלאה נמרצת, מרגשת ומלאת הרפתקאות, חברותית כמו ארבעת אחיה הבוגרים. היא נראתה כמו בובת פורצלן שובבה, עם שערה הארוך והגלי ועיניה האפורות והמתנוצצות.

ג'יין מסוגלת לעמוד בקצת אינטריגות. היא תוכל לשמור על סודו, בעצם היא בטח תחשוב שזה כיף.

העניין הוא שכשאני מדגמן אני ידוע כג'יי ריצ'רד במקום ג'וני קול. כשאנחנו עם אנשים אחרים אכפת לך לקרוא לי ג'יי? זה נשמע מוזר, אבל אני אסביר לך את זה כשיהיה לנו רגע לבד. מחכה לפגוש אותך שוב. באהבה, ג'וני.

כשלחץ על כפתור המשלוח, הוא תהה אם ג'יין מילר הייתה עדיין הרפתקנית כפי שהייתה פעם.

הוא קיווה שכן.

ג'יין נכנסה אל הביסטרו בקובנט גארדן והציצה בסביבה האופנתית. היא לא ראתה את טום אריקסון או את הדוגמן ששכרה באמצעותו להיות הפנים של הקולון החדש של ג'ובאני פרנקו. מצד שני, מבין השניים, היא פגשה אישית רק את טום – היא ראתה את הדוגמן מתמונות שעליהן עברה עם הארט דירקטורית שלה, אז היא עשויה לא לזהות אותו במציאות. משבע שנים של עבודה בעולם הפרסום היא ידעה היטב שהתדמית לא תמיד שיקפה את המציאות.

זה היה שיעור שאתו נאלצה להתמודד במהלך כל השבוע האחרון.

לפחות הארוחה תהייה מהנה, היא חשבה כשהמארחת הובילה אותה לשולחן שהזמינה. היא חיבבה את טום וזה תמיד היה מעניין לפגוש דוגמנים, כל עוד לא היו מעשנים כבדים. היו להם הרגלים משונים והם היו נעימים לעין, ולדוגמנים של טום היה בדרך כלל חוש הומור.

ומה אם אחזיר לגארי על ידי כך שאצא עם דוגמן? היא חשבה והשמיעה נחרה. היא העלתה רעיונות משוגעים כל הזמן לצורכי העבודה, אבל זה היה כנראה המשוגע מכולם. כאילו שדוגמן יבחין בה מספיק כדי להזמין אותה לדייט.

ג'יין הוציאה מתיק המסמכים שלה את הבלקברי, וחשבה שמוטב שתנצל את הזמן בעודה ממתינה לטום ולג'יי ריצ'רד. הבוקר היה קשה, מגיעה לה דקה כדי לחפש מייל מג'וני.

לקח לה רגע להתחבר, וכשהיא הרימה את מבטה גבר חייך אליה.

היה לו שיער כהה והוא לבש חולצה לבנה רפויה, עם חפתים לא מכופתרים. ידיו היו בכיסים של הג'ינס הדהויים שלו. הוא עמד בנינוחות, והסתכל ישר עליה, ועיניו היו כחולות כהות. היא יכלה לראות זאת אפילו מעבר לחדר.

האצבעות של ג'יין אחזו חזק בבלקברי. זה היה הדוגמן שלה. זה חייב להיות, הוא נראה כל כך מוכר. אבל איכשהו, בצורה שונה מכפי שציפתה. זה לא היה כמו לזהות מישהו מתמונה. המראה שלו השפיע לה על הבטן, ועל הגוף בכלל. החליפה המחויטת החניקה אותה, נעשתה פתאום צרה מדי בחזה.

היו לו שיניים מושלמות, שפתיים מפוסלות, עצמות לחיים גבוהות, והוא לא רק חייך אליה, הוא ממש קרן.

ג'יין לא הצליחה להתאפק. היא הטתה את ראשה הצידה לראות מי נמצא מאחוריה, כי גברים חתיכים עד כדי כך לא קרנו אליה.

כשהסתכלה בחזרה, הוא חצה את המסעדה, והגיע כמעט אל שולחנה, ידו מושטת.

ואז הוא היה שם. לפניה, מחזיק את ידה בידו, אם כי היא לא זכרה שהציעה אותה.

"ג'יין," הוא אמר, ראשו מוטה הצידה קמעה, החיוך שלו חושף קמטים לצדי פיו. קולו היה עמוק, רך וידידותי.

הצליל של שמה בפיו עשה משהו לדמה, כי היא הרגישה לפתע כאילו היה לה יותר מדי דם, מחמם את עורה, זורם יותר חזק אל לבה, מעקצץ באצבעותיה ובחזה.

"כן." היא עמדה על רגליים חלושות, שומעת את קולה רועד וקולטת, היכן שהוא בירכתי מוחה הרותח, שהיא אמורה לנסות לשלוט על התנהגותה לפני שתגרום לעצמה להיראות כמו אידיוטית. אבל הגבר הזה...

"אתה נראה שונה מהתמונות שלך," היא אמרה.

"אני באמת מקווה כך," הוא אמר, והחום בעיניו ובידו גרמו לה לבלוע במאמץ.

"גבר, מצאת אותה!"

גבר בחליפת פשתן לבנה התפרץ משום מקום. הוא טפח על כתפו של הגבר החתיך ונישק את ג'יין על שתי לחייה. "היי, ג'יין, שמח לראות אותך, בייב. אני רואה שכבר פגשת את ג'יי."

"טום," היא אמרה בבלבול, ואז הבינה שהיא עדיין אחזה בידו של הדוגמן. "זה נפלא לפגוש אותך, ג'יי," היא אמרה ולחצה את ידו, מנסה להחדיר קצת מקצוענות למחווה שהייתה בשבילה, למען האמת, חושנית מאוד.

ידו עטפה את ידה, חמה ויבשה, וזה היה כאילו יכלה לחוש בכול קו שעל כף ידו, בכל טביעה של אצבעותיו על אצבעותיה. זו הייתה יותר מלחיצת יד. היא הרגישה כאילו היא מכירה אותו.

היא פגשה שוב את עיניו והוא חייך, כאילו חלק איתה סוד.

הוא ידע. הוא ידע שהוא גרם לה להרגיש ככה.

"גם אני שמח לפגוש אותך, ג'יין," הוא אמר וגם קולו היה ידעני. "זה נראה כאילו שהפרענו לך באמצע שליחת מייל." הוא הציץ בבלקברי שלה, היכן שהודעות שלה נטענו.

"בכלל לא," היא אמרה ושמטה סוף-סוף את ידו ואספה את הבלקברי שלה על מנת לסגור אותו. היא לא יכלה להימנע מלהציץ בפניו, וכשעשתה זאת הוא קרץ.

קרץ. כאילו הם כבר היו חברים, כאילו הוא מפלרטט איתה. הוא עמד מאחוריה ומשך עבורה את כיסאה – לא שהייתה זקוקה לזה, היא הרגע נעמדה – ולפני שיכלה לשקוע שוב לתוכו, הוא לחש, "את נראית אפילו טוב יותר מכפי שחשבתי שתיראי."

אה-הא. היא קלטה אותו עכשיו. הוא היה שובה לבבות, מישהו שחשב שמראהו נותן לו את הזכות להחמיא ולפלרטט עם כל אישה.

"תודה לך," היא אמרה, ואם כי המשמעות של המשיכה שלה אליו הייתה שלא הייתה מסוגלת להזריק לתוך תשובתה את הקרירות הנדרשת, נראה שבכל זאת הבין משהו מזה, בגלל שהוא נסוג אל הצד השני של השולחן והתיישב על יד טום.

גופה התאכזב. גופה הבוגדני רצה שג'יי יישב קרוב אליה ויישאר קרוב אליה. מוחה, מאידך, קלט שאם היא תשב מולו היא תוכל להתבונן בו במהלך כל הארוחה, מה שהיה גרוע מספיק.

"ג'יי נרגש מאוד לעבוד על הקמפיין של פרנקו איתך," טום אמר, ואם זה לא היה מוזר מדי, היא הייתה יכולה להישבע שטום תקע מרפק בצידו של ג'יי. "נכון, ג'יי?"

"מאוד," הוא אמר ולכד שוב את עינה של ג'יין. ג'יין לא הצליחה להבין. זה היה כאילו הוא מנסה להעביר לה הודעה אחרת, משהו מעבר לפטפוט של פגישה מקצועית, משהו אפילו מעבר למה שהיה, בוודאי עבורו, פלירט שגרתי.

אבל מה הוא מנסה לומר?

"אז כמה זמן אתה כבר מדגמן, ג'יי?" היא שאלה בעליזות.

המבט שהעניק לה היה אירוני, כמעט עצוב, דבר שגם הוא לא היה הגיוני, בגלל שאם הוא היה שובר לבבות שנשען על המראה שלו, האם הוא לא יהיה גאה בקריירת הדוגמנות שלו?

"זמן די קצר," הוא ענה. "טום הוא חבר ותיק והוא תמרן אותי לזה."

"זה לא אשמתי שהמצלמה אוהבת אותך, גבר," טום אמר.

ג'יי הורידה את מבטה קצרות כדי להתבונן בגופו של ג'יי, או מה שיכלה לראות ממנו מאחורי השולחן. היא יכלה לראות מדוע המצלמה אהבה אותו. הוא היה כולו קווים ארוכים ורזים. הבגדים שלו היו רפויים ונוחים על גופו, אבל היא יכלה לראות מהחלק של חזהו שנחשף על ידי הוי של חולצתו ומזרועותיו שהוא היה רזה אבל שרירי.

חלק מהדוגמנים, אפילו הגברים, היו רזים מדי, אבל לג'יי היה גוף שנראה טוב גם במציאות. הם בחרו אותו חלקית בגלל שג'ובאני פרנקו רצה מישהו גברי, שנראה יותר גברי מהבחורים הנעריים שעל מסלולי הדוגמנות.

"אני לא בטוח שאני אוהב את המצלמה," ג'יי אמר לטום. "ואתה חושב שדוגמנות הוא מקצוע נפלא בגלל שלא נאלצת להיראות מהורהר מתחת לאורות חמים במשך שעות על גבי שעות."

היא גררה את עיניה מהעור השזוף שבבסיס צווארו, ונשענה לאחור בכיסאה, מנסה ליצור רושם של נינוחות. "אתה לא חושב שזה מהפך הוגן עבור השנים שבהן התקשורת הפכה נשים לאובייקטים?"

"הא!" קרא טום. "היא ניצחה אותך שם, חבר. אתה פועל למען הפמיניזם על ידי היותך אובייקט מיני. תחשוב על זה בפעם הבאה שתצטלם בתחתונים."

ג'יי הטיל את ראשו לאחור וצחק, והיא יכלה לראות את המרקם של עורו. הוא היה שזוף ולא התגלח הבוקר, כך שזיפים כהים נראו על לסתו המעוצבת וסביב פיו היפה.

היא שאלה את עצמה מה תהיה התחושה של עורו על צווארה. מתחת לשפתיה.

תפריט הופיע לפניה והיא לקחה אותו, בלי להתבונן במלצרית שהגישה אותו. במקום זה היא הסתכלה על ידיו של ג'יי כשקיבל את התפריט. הן היו חזקות ורזות כמו כל השאר אצלו.

הוא חייך אליה מעבר לתפריט והדופק של התשוקה שעלתה אצלה היה כה חזק עד שהיא כמעט התנשפה.

"האם הייתם רוצים משהו לשתות, איזה יין?" היא שמעה קול נשי אומר, וג'יין קרעה את מבטה מג'יי כדי להסתכל על המלצרית, לבקש את תפריט היינות, לקחת שליטה במצב במקום להניח לליבידו שלה לנהל את העניינים.

והפעם היא באמת התנשפה, וטמפרטורת הגוף שלה צנחה מרתיחה לאפס.

"חרא," היא אמרה.