הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
4
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
1
5
0
1
קשה אך אפשרי
בן הורוביץ
42 

קשה אך אפשרי

בן הורוביץ

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
4
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
1
5
0
1
42 
42 
גודל (עמ'): 260
מו"ל: מטר הוצאה לאור

תקציר

אנשים רבים מספרים כמה נפלא להקים עסק, אבל רק בן הורוביץ מספר בכנות אכזרית כמה קשה לנהל עסק.
בן הורוביץ, אחד היזמים המנוסים ביותר בעמק הסיליקון וממייסדי קרן הון הסיכון המובילה "אנדריסן הורוביץ", כותב על חוויותיו מימיו כסטודנט למדעי המחשב, מהנדס תוכנה, מייסד, מנכ"ל ומשקיע, בסגנון ישיר ובהומור שהפך לסימן ההיכר שלו.
הורוביץ, חובב ראפ ובלוגר עם כעשרה מיליון קוראים, מדבר ישירות ובגילוי לב על הכול: מפיטורים ועד גיוס עובדים מחברות מתחרות, מטיפוח מנכ"ל ועד להכרה בכך שצריך למכור את החברה. בהסתמך על ניסיונו האישי בהקמה, ניהול, מכירה, קנייה, והשקעה בחברות היי-טק, הורוביץ מספק עצות חיוניות וחוכמה מעשית לניווט בים הבעיות הקשות ביותר, אלה שבתי ספר לעסקים לא מדברים עליהן. עצותיו מעוגנות באנקדוטות מדרכו המפרכת להצלחה – מייסוד לאודקלאוד, ספקית שירותי ענן, ועד להקמת קרן הון הסיכון המצליחה "אנדריסן הורוביץ", שתיהן ביחד עם כוכב-העל הטכנולוגי מארק אנדריסן (ממציא מוזאיק, הדפדפן הפופולרי הראשון של האינטרנט). הורוביץ אינו מנפנף בניצחונותיו, אלא מתבסס על ניסיונו האישי ומנתח בעיות שאין להן תשובות קלות, לרבות:
כיצד להוריד בדרגה (או לפטר) חבר נאמן;
איך לבנות מערכת תארים וקידום בחברה;
האם מותר לגייס אנשים שעובדים בחברה של ידיד;
איך לנהל את הפסיכולוגיה שלכם המנכ"לים, בשעה שכל החברה סומכת עליכם;
מה לעשות כשאנשים חכמים הם עובדים גרועים;
למה "אנדריסן הורוביץ" מעדיפה שמייסדי החברה יישארו המנכ"לים;
האם ומתי כדאי למכור את החברה שבניתם בעמל רב, ואיך לעשות זאת.
זהו ספר חשוב ורב-ערך ליזמים ותיקים ולכל מי ששואף להקים חברה חדשה משלו.
בן הורוביץ הוא אחד המייסדים ושותף ב"אנדריסן הורוביץ", קרן הון סיכון היושבת בעמק הסיליקון ומשקיעה ביזמים המקימים את הדור הבא של חברות היי-טק מובילות. בין היתר השקיעה החברה בפייסבוק, airbnb, GitHub, פינטרסט וטוויטר. לפני כן היה הורוביץ מייסד-שותף ומנכ"ל של חברת "אופסוור" (לשעבר "לאודקלאוד"), שנרכשה ב-2007 בידי HP בתמורה ל-1.6 מיליארד דולר.
הורוביץ הוא דמות ידועה בעמק הסיליקון ובתעשיית ההיי-טק העולמית, ולבלוג שהוא כותב יש כעשרה מיליון קוראים. הוא גר באזור מפרץ סן פרנסיסקו עם אישתו, פלישה.
המשך קריאה
  • ISBN: 99-1985
  • גודל (עמ'): 260
  • מו"ל: מטר הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 21/10/2015
  • שם המחבר: בן הורוביץ
  • תורגם ע"י: אסנת הדר
  • זמין להשאלה: כן

פרק ראשון

מִקוֹמוּניסט למשקיע הון סיכון

״כל זה מדבֵּר

על אשתי, על הילדים, החיים שאני חי

כל הלילה, הייתי שלו, זה היה נכון, בחיי

העליות, המורדות, הטעויות, הנפילות

הניסיונות והמצוקות, לבי והביצים בּבַּלבָּלוֹת.״

— די.אם.אקס, ״Who We Be״

לא מזמן עשיתי ברבקיו אצלי בבית והזמנתי מאה מידידיי הקרובים ביותר. סוג המפגשים הזה אינו יוצא דופן. גיסי קארתו ואני עושים ברבקיו כבר שנים, ובזכות כישוריי בתחום, חבריי השחורים קוראים לי ה״ג׳קי רובינסון1 של הברבקיו״. התגברתי על צבע עורי.

באותו אירוע גלשה השיחה לראפר המעולה נאז. ידידי טריסטן ווקר, יזם שחור צעיר, התגאה בכך שנאז גדל בשיכון שלו, קווינסברידג׳ שבניו יורק — אחד השיכונים הציבוריים הגדולים ביותר בארצות הברית. אבי, יהודי בן 73, התערב ואמר, ״הייתי בקווינסברידג׳.״ טריסטן היה משוכנע שאין סיכוי שאבי הלבן והזקן היה אי פעם בקווינסברידג׳ ואמר, ״אתה בטח מתכוון לקווינס. קווינסברידג׳ זה שיכון בשכונה גרועה מאוד.״ אבי התעקש: לא, הוא באמת היה בקווינסברידג׳.

אמרתי לטריסטן שאבי גדל בקווינס, ולכן לא ייתכן שהתבלבל. אחר כך שאלתי, ״אבא, מה עשית בקווינסברידג׳?״ והוא ענה, ״חילקתי עלונים קומוניסטיים. הייתי אז בן 11. אני זוכר טוב מאוד, כי אימא שלי התרגזה שהמפלגה הקומוניסטית שולחת אותי לשיכונים. היא חשבה שזה מסוכן מדי לילד קטן.״

הסבים שלי היו חברי המפלגה הקומוניסטית. בשל היותו חבר פעיל במפלגה, פוטר סבי, פיל הורוביץ, מעבודתו כמורה בתקופת מקארתי. אבי נולד למשפחה קומוניסטית וגדל על ברכי השקפות השמאל. ב־1968 העביר את משפחתנו מערבה, לברקלי שבקליפורניה, והפך לעורך ירחון השמאל החדש Ramparts.

כתוצאה מכך גדלתי בעיר שתושביה כינו אותה בחיבה ״הרפובליקה העממית של ברקלי״. בילדותי הייתי ביישן מאוד ופחדתי ממבוגרים. כשאמי הביאה אותי בפעם הראשונה לגן, התחלתי לבכות. הגננת עודדה את אמי ללכת, ואמרה לה שרבים מילדי הגן בוכים. אבל כשחזרה אליסה הורוביץ כעבור שלוש שעות, הייתי רטוב כולי ועדיין בכיתי. הגננת ציינה שלא חדלתי לבכות, ולכן היו בגדיי ספוגים. באותו יום נשלחתי הביתה. לולא היתה אמי האדם הסבלן ביותר בעולם, אולי לא הייתי הולך לעולם לבית הספר. כשכולם המליצו על טיפול פסיכיאטרי, היא היתה סבלנית והיתה מוכנה לחכות עד שארגיש בנוח עם העולם, לא משנה כמה זמן נדרש לכך.

כשהייתי בן חמש, עברנו מגלן אווניו, מבית בן שני חדרים שכבר הפך צפוף למשפחה בת שש נפשות, לבית גדול יותר בבוניטה אווניו. בוניטה ייצגה את ברקלי של מעמד הביניים, דבר שונה במקצת מרוב השכונות של מעמד הביניים. הרחוב היה אוסף של היפּים, משוגעים, אנשים מהמעמד הנמוך שעבדו קשה כדי להתקדם בחיים, ואנשים מהמעמד הגבוה שלקחו מספיק סמים כדי להידרדר. יום אחד בא אלינו רוג׳ר (שם בדוי), אחד מחבריו של אחי הגדול ג׳ונתן. רוג׳ר הצביע על ילד שחור שנסע ברחוב על אוטו צעצוע אדום, והציב לי אתגר: ״לך תגיד לילד הזה לתת לך את האוטו שלו, ואם הוא יגיד משהו, תירק לו בפרצוף ותקרא לו כושי.״

צריך להבהיר פה כמה דברים. ראשית, גרנו בברקלי, ולפיכך השימוש בכינוי הזה לא היה נפוץ. בעצם, אף פעם לא שמעתי את המילה כושי ולא ידעתי מה משמעותה, אם כי ניחשתי שזו לא מחמאה. שנית, רוג׳ר לא היה גזען ולא גדל בבית רע. אביו היה מרצה בברקלי, והוריו היו מהאנשים הכי נחמדים בעולם, אבל לימים גילינו שהוא היה סכיזופרן, והצד האפל שלו רצה לראות קטטה.

פקודתו של רוג׳ר העמידה אותי במצב בעייתי. פחדתי ממנו. חששתי שהוא ירביץ לי אם לא אעשה כדבריו. מצד שני, פחדתי לבקש את האוטו. פחדתי מהכול, לעזאזל. פחדתי מרוג׳ר יותר מדי מכדי שאוכל להישאר במקומי, אז התחלתי ללכת לעבר הילד. הוא היה במרחק של כשלושים מטרים ממני, אבל הרגשתי כאילו אלה שלושים קילומטרים. כשסוף סוף הגעתי אליו, בקושי יכולתי לזוז. לא ידעתי מה לומר, אז פשוט פתחתי את הפה והתחלתי לדבר. ״אני יכול לנסוע על האוטו שלך?״ היה המשפט שיצא. ג׳ואל קלרק ג׳וניור אמר, ״בטח.״ כשהסתובבתי לראות מה יעשה רוג׳ר, הוא כבר לא היה שם. הצד המואר שלו תפס כנראה פיקוד והוא עבר למשהו אחר. ג׳ואל ואני המשכנו לשחק כל היום, ומאז היינו חברים טובים. כעבור 18 שנה הוא היה השושבין בחתונתי.

זאת הפעם הראשונה שאני מספר את הסיפור הזה, אבל הוא עיצב את חיי. הוא לימד אותי שגם אם פחדתי זה לא אומר שאני פחדן. מה שעשיתי נחשב, ויקבע אם אהיה גיבור או פחדן. נזכרתי באותו יום לעתים קרובות, והבנתי שאם הייתי עושה מה שרוג׳ר אמר לי לעשות, לא הייתי פוגש את החבר הכי טוב שלי. החוויה הזו גם לימדה אותי לא לשפוט דברים על פני השטח. עד שלא תשתדלו להכיר מישהו או משהו, לא תדעו שום דבר. אין קיצורי דרך ליֶדע, במיוחד לידע שנרכש מניסיון אישי. לפעמים גרוע יותר להישמע למוסכמות ולסמוך על קיצורי דרך מאשר לא לדעת שום דבר.

תחזירו ציוד

במשך כל השנים השתדלתי לא להיות מושפע מרשמים ראשונים ולא להישמע למוסכמות בלי מחשבה. גדלתי בברקלי והייתי תלמיד מצטיין בעיר שראתה בפוטבול משחק מיליטריסטי מדי. לא ציפו ממני להצטרף לקבוצת הפוטבול בתיכון ברקלי, אבל זה מה שעשיתי. זה היה צעד גדול מבחינתי. לא שיחקתי בליגת הילדים, אז היתה זאת החשיפה הראשונה שלי לַספורט הזה. למרות זאת, אותם שיעורים מוקדמים בהתמודדות עם פחד עזרו לי מאוד. כשמשחקים פוטבול בתיכון, היכולת להתמודד עם פחד היא 75 אחוז מהמשחק.

לעולם לא אשכח את הפגישה הראשונה עם המאמן הראשי, צ׳יקו מנדוזה. המאמן מנדוזה היה בחור קשוח ששיחק פוטבול באוניברסיטת טקסס כריסצ׳ן, ביתה של קבוצת ה״הורְנְד פְרוגז״. בנאום הפתיחה שלו אמר המאמן מנדוזה, ״חלק מכם יבואו הנה ולא יהיו רציניים. תבואו הנה ותתחילו לזבל בשכל, לקשקש, לחרטט, לזרוק זין, ותרצו להיראות טוב במדי הפוטבול שלכם. אם זה מה שאתם עושים, אתם יודעים מה? תחזירו ציוד.״ הוא המשיך ופירט את מה שלא מקובל עליו: ״מאחרים לאימון? תחזירו ציוד. לא רוצים לתַקל? תחזירו ציוד. הולכים על הדשא? תחזירו ציוד. תקראו לי צ׳יקו? תחזירו ציוד.״

זה היה הנאום הכי אינטנסיבי, מצחיק ופיוטי ששמעתי מימיי. אהבתי אותו. ציפיתי בקוצר רוח לחזור הביתה ולספר לאימא שלי. היא הזדעזעה, אבל אני בכל זאת אהבתי את הנאום. בדיעבד, זה היה השיעור הראשון שלי במנהיגות. מזכיר המדינה לשעבר, קולין פאואל, אומר שמנהיגות היא היכולת להניע מישהו ללכת בעקבותיך ולוּ רק מתוך סקרנות. בהחלט הייתי סקרן לשמוע מה הדבר הבא שהמאמן מנדוזה יגיד.

הייתי היחיד בקבוצת הפוטבול שגם למד מתמטיקה למתקדמים, לכן בכיתה לא התראיתי הרבה עם חבריי לקבוצה. כתוצאה מכך, השתייכתי לכמה חוגים חברתיים והסתובבתי עם ילדים בעלי השקפות שונות מאוד על העולם. הדהים אותי איך פרספקטיבה אחרת משנה לחלוטין את משמעותו של כל אירוע חשוב בעולם. למשל, כשהאלבום הארד טיימס של ראן די־אם־סי יצא, עם תוף הבס חסר הרחמים שלו, הוא הרעיד את קבוצת הפוטבול, אבל לא העלה אפילו אדווה בכיתת המתמטיקה שלי. יוזמת ההגנה האסטרטגית (״פרויקט מלחמת הכוכבים״) של רונלד רייגן נחשבה לשערורייה בקרב מדענים צעירים בשל יסודותיה הטכניים המפוקפקים, אבל באימון הפוטבול איש לא שם לב לכך.

ראיית העולם מבעד ל״משקפיים״ שונים כל כך סייעה לי להפריד בין העובדות לתפיסות. מיומנות זו שירתה אותי היטב בהמשך, כשהפכתי ליזם ולמנכ״ל. בנסיבות קשות במיוחד, כשנראה שה״עובדות״ הכתיבו תוצאה מסוימת, למדתי לחפש נרטיבים והסברים חלופיים מפרספקטיבות שונות לגמרי כדי לרענן את נקודת המבט שלי. לעתים קרובות, עצם קיומו של תרחיש חלופי סביר הוא כל מה שדרוש כדי להפיח תקווה בעובדים מודאגים.