הז'אנרים
כל הז'אנרים
סדרה:‎ קורמורן סטרייק - 1

דרג ספר זה מתוך 5
11 דירוגים
3.7
ממוצע
1
3
2
0
3
0
4
2
5
6
11
גם ב - Kindle
קורמורן סטרייק 1: קריאת הקוקייה

במקום 44 

26.4 

קורמורן סטרייק 1: קריאת הקוקייה


דרג ספר זה מתוך 5
11 דירוגים
3.7
ממוצע
1
3
2
0
3
0
4
2
5
6
11

במקום 44 

26.4 

במקום 44 

26.4 

תג: בילוש
סדרה:‎ קורמורן סטרייק - 1
גודל (עמ'): 353
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

ליל חורף מושלג בלונדון, דוגמנית יפהפייה וחסרת מנוח נופלת אל מותה ממרפסת דירת היוקרה שלה. רבים מניחים שהתאבדה. אבל אחיה מטיל ספק במסקנות המשטרה והתקשורת. הוא פונה אל החוקר הפרטי קורמרן סטרייק שיבדוק מה בדיוק קרה שם.

סטרייק, בוגר מלחמת אפגניסטן, פגוע בגופו ובנפשו, ובחייו האישיים הוא הולך מדחי אל דחי. החקירה נותנת לו חבל הצלה כספי, אבל היא גובה מחיר כבד: ככל שהוא מעמיק לחדור אל העולם המורכב של הדוגמנית הצעירה, כך מתברר שהעניינים אפלים עוד יותר מכפי שחשב. הוא מוצא את עצמו עומד מול סכנה נוראה...

קריאת הקוקייה, המציג לראשונה את דמותו של קורמרן סטרייק, הוא ספר מתח מלוטש ועוצר נשימה הספוג באווירתה של לונדון – מן הרחובות החרישיים של שכונת מֵייפֶר היוקרתית אל הפאבים שבסמטאות האחוריות של וֶסְט אֶנְד ואל ההמולה התוססת של סוֹהוֹ. קריאת הקוקייה כבש את צמרת רשימות רבי המכר ותורגם לעשרות שפות.
זהו הרומן הבלשי הראשון ועטור השבחים של ג'יי. קיי. רולינג, הכותבת בשם העט רוברט גלבריית.

המשך קריאה
  • ISBN: 3625036
  • גודל (עמ'): 353
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 15/07/2014
  • שם המחבר: רוברט גלבריית
  • תורגם ע"י: אמיר צוקרמן

פתח דבר

Is demum miser est, cuius nobilitas miserias nobilitat.

מסכן מי שפרסומו מפרסם את המסכנוּת שלו.

לוּקִיוּס אָקִיוּס, טֵלֵפוּס

המיית הקולות ברחוב היתה כזמזום של דבורים. צלמים נקהלו מאחורי מחסומי משטרה, מצלמותיהם ארוכות החוטם מוכנות לפעולה, הבל פיהם עולה כקיטור. שלג ירד בעיקשות על כובעים וכתפיים; אצבעות בכפפות מחו עדשות. מפעם לפעם פרצו מטחי קְליקים חסרי מטרה מוגדרת, כשמילאו הצופים את רגעי ההמתנה בצילומים מהירים של אוהל הקנבס הלבן שבאמצע הכביש, של הכניסה לבניין הדירות הבנוי לבֵנים אדומות שהתנשא מאחוריו ושל מרפסת הקומה העליונה שממנה נפלה הגופה.

מאחורי הפפראצי הצפופים עמדו רכבי וַאן לבנים עם צלחות לוויין ענקיות על הגגות, ועיתונאים דיברו, חלקם בשפות זרות, בעוד אנשי סאוּנד באוזניות משוטטים בשטח. בין הקלטה להקלטה רקעו הכתבים ברגליים וחיממו ידיים בכוסות קפה חם מבית הקפה ההומה שבמרחק כמה רחובות. כדי למלא את הזמן, צלמי טלוויזיה בכובעי צמר הסריטו את גבם של צלמי העיתונות, את המרפסת, את האוהל המסתיר את הגופה, ואז שינו את מיקומם לשם צילומים רחבים שיקיפו את הכאוס שהתפרץ ברחוב מֵייפֶר השָלֵו, המושלג, עם שורות הדלתות השחורות והמבריקות, החוסות במבואות מקורים בנויים אבן לבנה ומשני צידיהן שיחים גזומים לתפארת. הכניסה למספר 18 נתחמה בסרט סימון. אנשי משטרה, ובהם מומחים לזיהוי פלילי לבושים בלבן, נראו בחטף במבואה שמעבר לו.

תחנות הטלוויזיה כבר שידרו את הידיעה במשך כמה שעות. אזרחים התקהלו בשני קצותיו של הרחוב, הורחקו בידי עוד שוטרים; חלקם באו במיוחד כדי לראות, אחרים התעכבו בדרך לעבודה. רבים הניפו טלפונים ניידים גבוה באוויר כדי לצלם תמונות, ורק אז המשיכו. צעיר אחד, שלא ידע איזו היא המרפסת הגורלית, צילם את כולן בזו אחר זו, אף על פי שזו האמצעית נגדשה בשורה של שיחים, שלושה כדורים מוקפדים ושופעי עלים, שהותירו בקושי מקום פנוי לאדם.

כמה נערות צעירות הביאו פרחים, וצולמו כשמסרו אותם לשוטרים, שעדיין לא החליטו מה המקום הראוי להם, והניחו אותם במידת מה של אי-נוחות באחוריה של הוַאן המשטרתית, מודעים לעדשות המצלמות העוקבות אחרי כל תנועה מתנועותיהם.

כתבי שטח בערוצי חדשות של עשרים וארבע שעות סיפקו זרם בלתי פוסק של דברי פרשנות וסברות סביב העובדות המרעישות המעטות שידעו.

"... מדירת הגג שלה בסביבות השעה שתיים לפנות בוקר. המשטרה הוזעקה למקום על ידי איש האבטחה בבניין..."

"... עדיין אין שום סימן המעיד על כוונה לפנות את הגופה, מה שהוליד אי-אלו השערות..."

"... אין תשובה לשאלה אם היתה לבדה כשנפלה..."

"... צוותים נכנסו לבניין ויערכו חיפוש יסודי."

אור צונן מילא את פנים האוהל. שני גברים כרעו לצד הגופה, מוכנים להכניס אותה, סוף-סוף, לשק פלסטיק. ראשה זב מעט דם על השלג. הפנים נמחצו ותפחו, עין אחת צמקה לכדי קמט, השנייה נראתה כשבב לבן עמום בין עפעפיים מורחבים. כשחולצת הפאייטים שלבשה התנוצצה בשינויי האור הקלים, נוצר רושם מטריד של תנועה, כאילו היא נושמת שוב או מותחת את השרירים, מוכנה לקום. השלג ירד בטפיחות רכות כשל קצות אצבעות על הקנבס מעל.

"איפה האמבולנס הדפוק?"

כעסו של מפקח בילוש רוי קַרְבֶר הלך וגבר. הוא היה גבר כרסתן עם פנים בצבע בשר משומר וחולצות שעוטרו על פי רוב בעיגולי זיעה סביב בתי השחי, ומלאי הסבלנות המועט שלו כבר אזל הרבה זמן לפני כן. הוא היה כאן שעות ארוכות כמעט כמו הגווייה; היה לו כל כך קר עד שלא חש יותר את כפות רגליו, וראשו כבר היה סחרחר מרעב.

"האמבולנס במרחק שתי דקות," אמר סמל בילוש אֵריק וורדל, עונה בלי כוונה על שאלת הממונה עליו כשנכנס לאוהל והנייד צמוד לאוזנו. "בדיוק אירגנתי לו מקום."

קרבר נאנק. מצב הרוח המחורבן שלו רק החריף כשהגיע לכלל הכרה שנוכחות הצלמים מלהיבה את וורדל. עם חזותו הנאה כשל נער, עם השיער החום הגלי והעבות שהיה עכשיו מזוגג בשלג, וורדל בעצם סתם התבטל, לדעתו של קרבר, בגיחות המעטות שלהם אל מחוץ לאוהל.

"לפחות הקהל הזה יסתלק ברגע שהגופה לא תהיה פה," אמר וורדל, ועדיין הסתכל החוצה אל הצלמים.

"הם לא ילכו כל עוד אנחנו מטפלים במקום הזה כמו בזירת רצח מזוינת," נבח קרבר.

וורדל לא נענה לאתגר שלא נאמר במילים. קרבר התפוצץ גם כך.

"הפּרה המסכנה הזאת קפצה. היא היתה לבדה. הכאילו עדה שלך היתה מסוממת לגמרי מרוב קוקאין עד -"

"הוא מגיע," אמר וורדל, ולמרבה הסלידה של קרבר, חמק אל מחוץ לאוהל כדי לחכות לאמבולנס היישר לעיני המצלמות.

הסיפור דחק לשוליים חדשות על פוליטיקה, מלחמות ואסונות, ובכל גרסאותיו כיכבו תמונות של פניה נטולות הרבב של האישה המתה, של גופה החינני והחטוב. העובדות הידועות המעטות נפוצו כמו וירוסים למיליונים בתוך כמה שעות: המריבה בפומבי עם החבר המפורסם, הנסיעה הביתה לבדה, הצרחה שנשמעה באקראי והנפילה האחרונה, הגורלית...

החבר נמלט על נפשו למוסד גמילה, אבל המשטרה שמרה על עמימות; נפתחו חיפושים נרחבים אחרי אלה שהיו איתה בערב שקדם למותה; נשפכו אלפי מילים בעיתונים, מולאו שעות של חדשות בטלוויזיה, והאישה שנשבעה ששמעה במקרה ויכוח נוסף רגעים לפני שנפלה הגופה, נעשתה גם היא מפורסמת להרף קצר וזכתה לתצלומים קטנים במידותיהם לצד התמונות של הבחורה המתה היפה.

אבל אז, על רקע אנחת אכזבה מוחשית כמעט, הוכח שהעדה שיקרה, והיא נכנסה לגמילה, והחשוד העיקרי המפורסם שב והופיע, כמו האדון והגברת בבית מזג אוויר,2* שלעולם לא יכולים להיות בחוץ באותו הזמן.

וכך, למרות הכול, זאת היתה התאבדות, ואחרי הפוגת זעזוע קצרה צבר הסיפור תנופה מוחלשת קמעה. כתבו שהיא היתה לא מאוזנת, לא יציבה, לא בנויה למעמד של כוכבת העל שכבשו לה פראותה ויופיה; שהסתובבה בחוגים עתירי ממון וחסרי מוסר, שהשחיתו אותה; שהאופי הדקדנטי של חייה החדשים רופף אישיות שבירה ממילא. היא נהפכה לסיפור מוסר נוטף שמחה לאיד, וכה רבים היו בעלי הטורים שרימזו באופן כזה או אחר לסיפור איקָרוֹס, עד ש"פְּרַייבֶט אַיי"3** השיק טור מיוחד.

ואז, סוף-סוף, התזזית מיצתה את עצמה ואיבדה כל טעם, ואפילו לעיתונאים לא נותר יותר מה לומר, חוץ מזה שיותר מדי כבר נאמר.


2. * weather house, מין בית צעצוע, לרוב בדמות בקתה אלפינית מקושטת, ובו שתי דלתות שבובות של גבר ואישה יוצאות מהן לסירוגין בימות הגשמים או בימות החמה, בהתאמה. [כל ההערות הן של המתרגם.]

1

אם כי עשרים וחמש שנות חייה של רובין אֵלָקוֹט לא נעדרו בשום אופן דרמות ותקריות, עד אז מעולם לא אירע שהתעוררה בידיעה ודאית שתזכור עד אחרון ימיה את היום שלפניה.

זמן קצר אחרי חצות, חברהּ לאורך זמן, מתיו, הציע לה נישואים מתחת לפסל אֵרוֹס שבאמצע כיכר פיקדילי. בהקלה המסוחררת שלאחר שנתנה את הסכמתה, הוא הודה שתיכנן לזרוק את השאלה במסעדה התאילנדית שבה אכלו זה עתה ארוחת ערב, אבל לא צפה מראש את הזוג השקט שלצידם, שצותת לכל פרטי השיחה שלהם. על כן הוא הציע טיול רגלי ברחובות המחשיכים, למרות מחאותיה של רובין ששניהם צריכים לקום מוקדם למחרת, ולבסוף נתקף השראה והוליך אותה, נבוך ומבולבל, אל מדרגות הפסל. שם, כשהוא זורה לרוח כל שמץ של זהירות (באופן בלתי מתיוּאי בעליל), הוא הציע לה נישואים, על ברך אחת, לפני שלושה אביונים חסרי כול שהתכרבלו על המדרגות, חולקים מה שנראה כבקבוק כוהל.

בעיני רובין היתה זו הצעת הנישואים המושלמת ביותר מאז ומעולם, בכל דברי ימי מוסד הנישואים. אפילו היתה לו טבעת בכיס, ועכשיו היא ענדה אותה; ספיר עם שני יהלומים, שהתאימה בדיוק, וכל הדרך העירה היא לא חדלה לנעוץ בה מבט, על ידה שנחה בחיקה. לה ולמתיו היה עכשיו סיפור לספר, סיפור משפחתי מצחיק, מהסוג שאנשים מספרים לילדים שלהם, שבו התוכנית שלו (היא אהבה את זה שהוא תיכנן הכול) השתבשה ונהפכה למשהו ספונטני. היא אהבה את הקבצנים, ואת הירח, ואת מתיו, מוכה חרדה ואובד עצות, על ברך אחת; היא אהבה את אֵרוֹס, ואת פיקדילי הישנה והמלוכלכת, ואת המונית השחורה שלקחו הביתה לקְלפּהם. היא היתה, האמת, קרובה למדי לחוש אהבה כלפי לונדון כולה, שלא התחבבה עליה עד עכשיו, בחודש שגרה בה. אפילו עמיתיה הקבועים לנסיעה, הדחוסים עכשיו סביבה בקרון הרכבת התחתית, חיוורים ושוחרי מדון ככל שהיו, הוזהבו בזיו הטבעת, וכשיצאה אל אור היום הצונן של חודש מרץ בתחנת הרכבת התת-קרקעית בטוֹטנהם קוֹרט רוֹאְד, היא ליטפה באגודל את הצד הפנימי של פס הפלטינה, וחוותה התפרצות של אושר כשעלה בדעתה שאולי תקנה איזה מגזין לכלות בהפסקת הצהריים.

עיני גברים השתהו על גופה כשפילסה דרך בין העבודות בכביש שבקצה המרוחק של רחוב אוקספורד, נעזרת בפיסת נייר שבידה הימנית. רובין, על פי כל קנה מידה, היתה בחורה נאה: גבוהה ויפת חמוּקַיים, עם שיער ארוך בצבע בלונד תות שגלש בגלים כשהאיצה את צעדיה, והאוויר הצונן הוסיף צבע ללחייה החיוורות. זה היה היום הראשון במשימת מזכירוּת של שבוע ימים. היא עבדה במשרות זמניות מעין זו מאז שעברה לגור עם מתיו בלונדון, אם כי לא התכוונה להמשיך בזה עוד הרבה; חיכתה לה עכשיו סדרה של מה שכינתה ראיונות עבודה "פְּרוֹפֶּר".

החלק המאתגר ביותר בעבודות המזדמנות וחסרות ההשראה האלה היה פעמים רבות איתור המשרד. לונדון, אחרי העיירה הקטנה ביוֹרקשייר שממנה באה, היתה ענקית, מסובכת וקשה לפיצוח. מתיו אמר לה לא להסתובב עם האף תקוע במפת הרחובות, התנהגות שתגרום לה להיראות תיירת ותיתן הרגשה שהיא טרף קל; לכן הסתמכה, לעיתים קרובות למדי, על מפות עשויות ברישול שהכין לה מישהו בסוכנות הכוח אדם. היא לא היתה משוכנעת שאלה גרמו לה להיראות דווקא כבת לונדון מלידה.

מתרסי המתכת וקירות הפלסטיק הקשיח הכחולים שהקיפו את אתר העבודות הקשו עוד יותר לראות לאן עליה ללכת, כי טישטשו חצי מציוני הדרך הרשומים על הנייר שבידה. היא חצתה את הכביש המבוקע לפני בניין משרדים נישא, שנקרא במפה שלה "סֶנְטֶר פּוֹינט" ודמה לוואפל בטון ענקי עם שבכה דחוסה של חלונות רבועים אחידים, ועשתה את דרכה בכיוון המשוער של רחוב דנמרק.

היא הגיעה אליו כמעט במקרה, הלכה בסמטה צרה ושמה דנמרק פְּלֵייס ויצאה אל רחוב קצר מלא חלונות ראווה מלהיבים, עמוסים גיטרות, כלי קלידים וכל סוג של חפצי נגינה. מתרסים אדומים ולבנים הקיפו עוד בור פתוח בכביש, ופועלים בז'קטים זרחניים בירכו אותה לשלום בבוקר טוב של שריקות בעזרת אצבעות, שרובין העמידה פנים שהיא לא שומעת.

היא בחנה את שעונה. מאחר שהותירה לה כרגיל מרווח ביטחון במקרה שתתעה בדרך, עוד היה לפניה רבע שעה. הַכּניסה הצבועה בשחור וחסרת הייחוד למשרד שחיפשה היתה משמאלו של "12 בר קפה"; שמו של שוכן המשרד נכתב על פיסה מצ'וקמקת של נייר שורות, שהוצמדה בנייר דבק שקוף לצד הזמזם לקומה השנייה. ביום רגיל, בלי הטבעת החדשה הנוצצת לה על האצבע, זה עשוי היה להיראות לה דוחה; אבל היום, הנייר המלוכלך והצבע המתקלף על הדלת היו, כמו הקבצנים בלילה שעבר, פשוט פרטים ציוריים בתפאורת הרקע לעלילת האהבה המפוארת שלה. היא הציצה שוב בשעון (הספיר ניצנצה וליבה החסיר פעימה; היא תראה את האבן הזאת מנצנצת כל ימי חייה), ואז החליטה, בפרץ של התעלות, להקדים להופיע, ולהפגין להיטות לְעבודה שלא הזיזה לה כהוא זה.

היא בדיוק שלחה את ידה אל הפעמון כשהדלת השחורה נהדפה לרווחה מבפנים ואישה פרצה החוצה אל הרחוב. לשנייה נייחת ומוזרה הסתכלו שתיהן זו בעיניה של זו, שתיהן בולמות את גופן כדי להימנע מהתנגשות. באותו בוקר קסום היו חושיה של רובין מחודדים במידה יוצאת דופן; שבריר השנייה שבו ראתה את הפנים הלבנות ההן הותיר בה רושם כזה, עד שחשבה, רגעים אחר כך, כשהצליחו לחמוק ממגע זו עם זו במרחק סנטימטר, אחרי שהאישה הכהה מיהרה לדרכה לאורך הרחוב, פנתה בפינה ונעלמה מן העין, כי היתה יכולה לצייר אותה לפרטים מהזיכרון. מה שנטבע בזיכרון היה לא רק היופי היוצא מגדר הרגיל של הפרצוף, אלא הבעת הפנים: אחוזת חימה, ועם זאת, באופן מוזר, משולהבת.

רובין תפסה בדלת לפני שנסגרה על חדר המדרגות הקדורני. גרם מדרגות מתכת נושן התפתל מעלה סביב כלוב מעלית עתיק לא פחות. היא התרכזה בהשגחה על עקביה הגבוהים, שלא ייתפסו בעיקולי מדרגות המתכת, עלתה אל הקומה הראשונה, חלפה על פני דלת ועליה כרזה ממוסגרת בציפוי לָמינציה עם הכתובת "קְרָאוּדי גְרָפיקס", והמשיכה לטפס. רק כשהגיעה אל דלת זכוכית שבקומה מעל קלטה רובין, בפעם הראשונה, לאיזה מין בית עסק נשלחה לסייע. אף אחד בסוכנות לא אמר לה. השם שהופיע על הנייר שלצד הזמזם למטה נחרת בזגוגית: "ק.ב. סְטְרַייק", ותחתיו המילים "בלש פרטי".

רובין עמדה בלי נוע, בפה פתוח מעט, וחוותה הרף עין קצר של פליאה שאף לא אחד מבין מכיריה לא היה מסוגל להבין. היא מעולם לא גילתה לנפש חיה (אפילו למתיו) את המשאלה הילדותית שטיפחה בסוד כל חייה. ושדבר כזה יקרה דווקא היום מכל הימים! היא הרגישה כאילו אלוהים קורץ לה (וגם זה איכשהו התקשר אצלה לקסמו של היום; עם מתיו, והטבעת; אם כי, אם שוקלים זאת כראוי, אין שום קשר בין הדברים).

היא ניגשה אט-אט אל הדלת החרותה, מתענגת על טעמו של הרגע. היא מתחה את ידה השמאלית (הספיר כהה עכשיו, באור העמום הזה) אל הידית; אבל לפני שנגעה בה, דלת הזכוכית נהדפה לרווחה גם היא.

הפעם לא היה שום כמעט. מאה ואחד קילוגרמים עיוורים של זָכָר סתור שיער נחבטו בה בכוח; רובין הוטחה בתנופה, תיק מתעופף, זרועות מתנפנפות ככנפי טחנת רוח, אחורה אל הרִיק שמעבר לגרם המדרגות הקטלני.