הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
131 דירוגים
3.8 ממוצע
1
21
2
10
3
14
4
16
5
70
87
קרוב מדי 1: קרוב מדי

קרוב מדי 1: קרוב מדי


דרג ספר זה מתוך 5
131 דירוגים
3.8 ממוצע
1
21
2
10
3
14
4
16
5
70
87
44 
44 
סדרה:‎ קרוב מדי - 1
גודל (עמ'): 236
מו"ל: מודן הוצאה לאור

תקציר

לבלייר בת התשע־עשרה לא נותר דבר. אחותה התאומה ולרי נהרגה בתאונת דרכים, ואמה האהובה נפטרה לאחר ייסורים קשים. בלייר, שנאלצת למכור את ביתן, נותרת חסרת כול, והדבר האחרון שהיא רוצה הוא לבקש מקלט אצל אביה – האב שנהג במכונית שבה נהרגה ולרי, האב שנטש את משפחתו מייד לאחר מכן. אך אין לה ברירה. היא מגיעה לביתו של אביה בעיירת נופש יוקרתית בפלורידה, אבל הוא אינו מחכה לה – הוא יצא לחופשה בפריז.
במקומו היא פוגשת בעיירה את רָאש, בנו החורג של אביה מנישואיו השניים, צעיר עשיר, רודף שמלות ויהיר. הוא מאפשר לבלייר ללון בביתו עד שתמצא עבודה ודירה. למרות שהיא חשה שלא בנוח להיות עליו לנטל, מתעוררת בה תשוקה עזה אליו. יחסו של רָאש, הנע בין אדישות צוננת לתמיכה מגוננת, מבלבל ומתסכל אותה, ובו בזמן מעצים את משיכתה אליו.
ככל שחולפים ימי הקיץ מסתגלת בלייר לסביבה הזוהרת, השונה כל כך מעיירת הולדתה הכפרית, ומגלה ברָאש צדדים חדשים ומפתיעים. וכאשר לא ניתן עוד להתעלם מהמטען הבוער ביניהם, הם נוסקים לשיאים של עונג ורגש שלא תיארו לעצמם שקיימים. אלא שאז סוד אפל מן העבר מאיים לנפץ את האושר השברירי ולטלטל את כל עולמה של בלייר.
קרוב מדי הוא רומן מרגש על מאבקה של צעירה אמיצה לשרוד ולשגשג כנגד כל הסיכויים, על סערות גוף ונפש ועל היכולת לצמוח מתוך ההריסות – וגם להרוס מחדש. “בכל פעם שאני קורא ספר מספריה של אבּי גליינס, אני מצהיר שזה הספר האהוב עלי ביותר. ו’קרוב מדי’ אינו יוצא מכלל זה: כעת הוא הספר האהוב עלי ביותר.” ניו־יורק טיימס
המשך קריאה
  • ISBN: 003806509
  • גודל (עמ'): 236
  • מו"ל: מודן הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 15/04/2015
  • שם המחבר: אבי גליינס
  • תורגם ע"י: כנרת היגינס־דוידי
1 טנדרים גדולים עם בוץ על הצמיגים היו בדרך כלל כלי הרכב שהייתי רגילה לראות ליד בית שבו נערכה מסיבה. לא מכוניות יקרות תוצרת חוץ. לפחות עשרים מכוניות כאלה גדשו את כביש הגישה הארוך שהוביל אל הבית. החניתי את הטנדר, פורד בן חמש־עשרה של אמי, על העשב החולי, כדי לא לחסום את המעבר אם מישהו ירצה לצאת. אבא לא אמר לי שהוא עורך מסיבה הערב. הוא לא אמר לי שום דבר כמעט. הוא גם לא הגיע להלוויה של אמי. אם לא הייתי זקוקה למקום לגור בו, לא הייתי פה עכשיו. נאלצתי למכור את הבית הקטן שסבתא הורישה לנו כדי לשלם את החשבונות על הטיפולים הרפואיים של אמא. בגדיי והטנדר הם כל מה שנשאר לי. אחרי שלוש שנים שבהן נאבקה אמי בסרטן, שבמהלכן הוא לא בא אפילו פעם אחת, היה לי קשה להתקשר אליו. אבל לא היתה לי ברירה; מלבדו לא נותרה לי משפחה. הבטתי בבית בן שלוש הקומות שעמד ישירות על החול הלבן, בעיירה רוזמרי ביץ' בפלורידה. ביתו החדש של אבי. משפחתו החדשה. אני לא אמצא את עצמי פה. דלת הטנדר שלי נפתחה פתאום בתנופה. מתוך אינסטינקט שלפתי את אקדח התשעה מילימטר שלי ממקומו שמתחת למושב. כיוונתי אותו אל הפורץ כשאני מחזיקה את הקת בשתי ידיים, מוכנה ללחוץ על ההדק. "הֵיי, הֵיי... רק רציתי להגיד לך שהלכת לאיבוד, אבל אני אגיד כל מה שאת רוצה אם רק תורידי את הדבר הזה." גבר עם שיער חום פרוע תחוב מאחורי אוזניו עמד בצד השני של האקדח שלי, שתי ידיו באוויר ועיניו פעורות לרווחה. זקרתי גבה והמשכתי להחזיק את האקדח בידיים יציבות. עדיין לא ידעתי מי הבחור הזה. לפתוח למישהו את הדלת של האוטו בפתאומיות זו לא בדיוק דרך מקובלת לקבל את פניו של זר. "לא, אני לא חושבת שהלכתי לאיבוד. זה הבית של אֵייבּרהם וִין?" הוא בלע את רוקו בחשש. "אה... אני לא מצליח לחשוב עם הדבר הזה תקוע לי בפרצוף ככה. את מלחיצה אותי, מותק. את יכולה להוריד אותו לפני שתפלטי כדור?" לפני שאפלוט כדור? באמת? עכשיו הוא כבר התחיל לעצבן אותי. "אני לא מכירה אותך, חשוך פה ואני במקום לא מוכר, לבד. אז תסלח לי שאני לא מרגישה יותר מדי בטוחה כרגע. אתה יכול לסמוך עלי שאני לא אפלוט כדור. אני יודעת לעבוד עם אקדחים. יודעת מצוין." לא נראה שהוא מאמין לי, ועכשיו כשיכולתי לראות אותו הוא כבר לא נראה כל כך מאיים. ובכל זאת, עדיין לא הייתי מוכנה להניח את האקדח. "אייברהם?" הוא חזר לאט על השם והתחיל להניד את ראשו לשלילה, אבל אז הפסיק, "רגע, אֵייבּ הוא האבא החורג החדש של רָאש. פגשתי אותו לפני שהוא וג'ורג'יאנה נסעו לפריז." פריז? רָאש? מה? חיכיתי להסבר נוסף, אבל הבחור המשיך לנעוץ את מבטו באקדח ולעצור את נשימתו. בלי להוריד ממנו את העיניים הנמכתי את האקדח, החזרתי את הנצרה למקומה ותחבתי אותו מתחת לכיסא. אולי בלי האקדח הוא יוכל להתרכז ולהסביר. "יש לך בכלל רישיון לדבר הזה?" הוא שאל בחוסר אמון. לא הייתי במצב רוח להתחיל להסביר לו על זכותי לשאת נשק. הייתי צריכה תשובות. "אייברהם בפריז?" שאלתי כדי לוודא. הוא ידע שאני באה היום. דיברנו בשבוע שעבר, אחרי שמכרתי את הבית. הוא הינהן לאט ושיחרר את המתח מאיבריו. "את מכירה אותו?" לא ממש. ראיתי אותו בסך הכול פעמיים מאז שהוא נטש את אמי ואותי לפני חמש שנים. אני זוכרת את האבא שהיה בא למשחקי הכדורגל שלי והיה מכין המבורגרים בחוץ במסיבות של השכונה. האבא שהיה לי עד היום שבו אחותי התאומה ולֶרי נהרגה בתאונת דרכים. כשאבא שלי נהג. הוא השתנה באותו יום. את הגבר שלא התקשר לשאול מה שלומי בזמן שסעדתי את אמי החולה לא הכרתי. בכלל לא. "אני הבת שלו, בּלֵייר." הבחור פקח זוג עיניים ענקיות והטיל את ראשו לאחור בצחוק רם. מה מצחיק פה? חיכיתי שהוא יסביר, והוא הושיט אלי את ידו. "בואי, בלייר, אני צריך להכיר לך מישהו. הוא ימות על זה." הבטתי בידו ולקחתי את התיק שלי. "יש לך נשק גם בתיק? שאני אזהיר את כולם לא לעצבן אותך?" נימת ההקנטה בקולו מנעה ממני לענות לו בגסות. "פתחת לי את הדלת בלי לדפוק. נבהלתי." "התגובה המיידית שלך כשאת נבהלת היא לשלוף אקדח? אוף, מאיפה הגעת? רוב הבנות שאני מכיר היו צורחות או משהו כזה." רוב הבנות שהוא מכיר לא נאלצו להגן על עצמן בשלוש השנים האחרונות. אני דאגתי לאמי, אבל לא היה מי שידאג לי. "אני מאלבמה," השבתי, ויצאתי מהטנדר תוך התעלמות מידו המושטת לעזרתי. רוח הים הקלה על פניי וריח המלח של החוף לא הותירו מקום לספק. מימיי לא ראיתי את חוף הים. לא במציאות, בכל אופן. ראיתי תמונות וסרטים. אבל הריח, הוא היה בדיוק כמו שציפיתי שהוא יהיה. "אז זה נכון מה שאומרים על בחורות מאלבמה," הוא אמר, ואני החזרתי אליו את תשומת ליבי. "מה זאת אומרת?" עיניו סרקו את גופי מלמעלה למטה וחזרו אל פניי. חיוך התפשט לאט על פניו. "ג'ינס צמוד, גופייה ואקדח. שיט, אני גר במדינה הלא־נכונה." גילגלתי את עיניי והלכתי אל הארגז האחורי של הטנדר. היתה לי מזוודה והיו גם כמה קרטונים שהתכוונתי למסור לחנות צדקה. "אני אעזור לך." הוא עקף אותי והוציא מהארגז את המזוודה הגדולה שאמא שמרה בארון לכבוד "הטיול" שלא עשינו מעולם. היא תמיד דיברה על הטיול שנעשה יום אחד, ממדינה למדינה ולבסוף לאורך החוף המערבי מדרום לצפון. ואז היא חלתה. ניערתי מעלי את הזיכרונות והתמקדתי בהווה. "תודה, אֶה... לא נראה לי שקלטתי את השם שלך." הוא הוריד את המזוודה והביט בי. "מה? שכחת לשאול איך קוראים לי כשכיוונת לי את התשע מילימטר הזה לפרצוף?" הוא ענה. נאנחתי. טוב, אולי באמת הגזמתי קצת עם האקדח, אבל הוא הבהיל אותי. "אני גרנט, אה... חבר של רָאש." "רָאש?" שוב השם הזה. מי זה רָאש? חיוכו של גרנט התרחב שוב. "את לא יודעת מי זה רָאש?" זה מאוד שיעשע אותו. "אני מה זה שמח שבאתי הערב." הוא החווה בראשו לעבר הבית. "בואי. אני אעשה לכם היכרות." הלכתי לצידו אל הבית. המוזיקה שבקעה מבפנים גברה ככל שהתקרבנו. אם אבא שלי לא פה, אז מי כן? ידעתי שג'ורג'יאנה היא אשתו החדשה, אבל זה כל מה שידעתי. האם ילדיה עורכים מסיבה? בני כמה הם? יש לה ילדים, כן? לא הצלחתי להיזכר. אבא לא היה ברור לגמרי. הוא אמר שאוהַב את משפחתי החדשה, אבל לא אמר מי בדיוק כלול במשפחה הזאת. "אז רָאש גר כאן?" שאלתי. "כן, לפחות בקיץ. הוא עובר בין הבתים שלו בהתאם לעונות השנה." "בין הבתים שלו?" גרנט צחק, "את ממש לא יודעת שום דבר על המשפחה שאבא שלך התחתן איתה, נכון, בלייר?" לא היה לו מושג כמה הוא צודק. הנדתי את ראשי לשלילה. "מיני־שיעור קצר לפני שניכנס לתוך הבלגן," הוא עצר על המדרגה האחרונה מול הדלת והביט בי. "רָאש פינליי הוא האח החורג שלך. הוא הבן היחיד של המתופף המפורסם של להקת 'סלאקר דמוֹן', דין פינליי. ההורים שלו לא היו נשואים אף פעם. אמא שלו, ג'ורג'יאנה, היתה אז מעריצה של הלהקה. זה הבית שלו. אמא שלו יכולה לגור כאן כי הוא מרשה לה." הוא השתתק והביט שוב בדלת, שנפתחה פתאום מבפנים. "כל אלה הם חברים שלו." בחורה גבוהה ודקיקה עם שיער בצבע בלונד־תות, שמלה כחולה קצרה ועקבים שאני הייתי שוברת את המפרקת איתם, עמדה ונעצה בי את עיניה. הבחנתי בַּסלידה שבמבטה הזועף. לא ידעתי הרבה על אנשים מסוגה, אבל ידעתי שבגדי חנות הכלבו שלי אינם לטעמה. או זה, או שג'וק טיפס עלי. "שלום לך, נָאנֶט," אמר גרנט בטון נרגז. "מי זאת?" שאלה הבחורה והפנתה את מבטה אל גרנט. "ידידה. תפסיקי לחשוף שיניים, נאן, את לא יפה ככה," הוא ענה, לקח את ידי ומשך אותי לתוך הבית. החדר לא היה צפוף כמו שחשבתי. חצינו אולם כניסה גדול ופתוח ויצאנו מפתח מקומר אל חדר שהנחתי שהיה סלון. הוא היה גדול יותר מכל ביתי, או מהבית שהיה שלי פעם. שתי דלתות זכוכית היו פתוחות ובעדן נשקף נוף מרהיב של האוקיינוס. רציתי לראות מקרוב. "לשם," הנחה אותי גרנט והלך לכיוון... בר? באמת? יש להם בר בתוך הבית? הסתכלתי על האנשים שעברנו על פניהם בדרכנו. כולם עצרו לרגע לכבד אותי בסריקה מהירה מלמעלה למטה. נראיתי שונה מכולם, ובגדול. "רָאש, תכיר את בלייר, נראה לי שהיא שלך. מצאתי אותה בחוץ והיא נראתה כאילו היא קצת הלכה לאיבוד," אמר גרנט, ואני הסבתי את עיניי משאר האנשים לראות מי זה הרָאש הזה. וואו. אלוהים. "מה אתה אומר?" ענה רָאש. המילים יצאו מפיו בניגון עצל, והוא רכן מעט קדימה לקצה הספה הלבנה שעליה ישב בנינוחות עם בירה בידו. "היא שווה, אבל צעירה. לא יכול להגיד שהיא שלי." "אבל היא שלך, בטוח, כי אבא שלה ברח עם אמא שלך לאירופה לכמה שבועות. הייתי אומר שהיא שלך עכשיו. אם אתה רוצה, אני אציע לה מקום אצלי בשמחה. אבל רק אם היא תבטיח להשאיר את הנשק הקטלני שלה באוטו." רָאש צימצם את עיניו ובחן אותי במבטו. לעיניו היה צבע מוזר. הן היו מיוחדות במינן ומהממות. צבען לא היה חום, וגם לא חום בהיר. היה להן צבע חַם עם קצת כסף שזור בהן. אף פעם לא ראיתי עיניים כאלה. אולי הוא מרכיב עדשות? "זה לא אומר שהיא שלי," הוא ענה לבסוף ונשען לאחור על הספה, בתנוחה שבה ישב כשהגענו. גרנט כיחכח בגרונו. "אתה צוחק, כן?" רָאש לא ענה. הוא לגם מהבקבוק ארוך הצוואר שבידו. מבטו נדד אל גרנט וראיתי את האזהרה בעיניו. הוא עומד לבקש ממני ללכת. זה לא טוב. היו לי בדיוק עשרים דולר בארנק וכמעט נגמר לי הדלק. כבר מכרתי כל דבר בעל ערך שהיה לי. כשהתקשרתי לאבא שלי אמרתי לו שאני רק צריכה מקום לגור בו עד שאמצא עבודה וארוויח מספיק לשכור משהו. הוא הסכים מייד ונתן לי את הכתובת הזו, ואמר שישמח אם אבוא. רָאש השיב את תשומת ליבו אלי. הוא מחכה שאעשה משהו. מה הוא מצפה שאומר? חיוך זחוח קל שבקלים נח על שפתיו והוא קרץ לי. "יש לי בית מלא אורחים והמיטה שלי כבר מלאה." הוא הביט שוב בגרנט. "אני חושב שעדיף שניתן לה למצוא מלון עד שאדבר עם אבא'לה שלה." הגועל שבו אמר את המילה 'אבא'לה' לא נעלם מאוזניי. הוא לא אהב את אבי. לא יכולתי ממש להאשים אותו, למען האמת. זו לא אשמתו. אבא שלי שלח אותי לכאן. ביזבזתי את רוב הכסף שלי על דלק ואוכל בדרך לפה. למה סמכתי על האיש הזה? תפסתי בידי את ידית המזוודה שגרנט עדיין החזיק. "הוא צודק. אני אלך. זה היה רעיון גרוע," הסברתי בלי להביט בו. משכתי חזק והוא שיחרר את המזוודה מאחיזתו באי רצון מסוים. דמעות צרבו את עיניי כשהפנמתי את העובדה שאני עומדת להיות חסרת בית. לא הייתי מסוגלת להסתכל עליהם. הסתובבתי והתחלתי ללכת לכיוון הדלת, בלי להרים את עיניי מהרצפה. שמעתי את גרנט מתווכח עם רָאש אבל חסמתי את הקולות. לא רציתי לשמוע מה הגבר היפה הזה אומר עלי. הוא לא אהב אותי. זה היה ברור. אבי לא היה תוספת מבורכת למשפחה, כמו שזה נראה. "כבר הולכת?" שאל אותי קול שהזכיר לי דבש נוזלי. הרמתי את עיניי וראיתי את החיוך שבע הרצון על פניה של הבחורה שפתחה קודם את הדלת. גם היא לא רצתה אותי פה. האם אני עד כדי כך דוחה אנשים? מיהרתי להשפיל שוב את עיניי אל הרצפה ופתחתי את הדלת. גאוותי מנעה ממני לאפשר לכלבה המרשעת לראות אותי בוכה. אחרי שהגעתי החוצה בשלום הנחתי לבכי לפרוץ והלכתי אל הטנדר שלי. אם לא הייתי סוחבת את המזוודה, הייתי עושה את הדרך אליו בריצה. הייתי זקוקה לביטחון שהוא העניק לי. בתוכו הרגשתי שייכת, בניגוד לבית המגוחך הזה עם כל האנשים השחצנים האלה. התגעגעתי הביתה. התגעגעתי לאמי. עוד יבבה פרצה ממני. סגרתי את הדלת ונעלתי אותה.