הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
3.7
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
2
2
קרבת דם
37 

קרבת דם


דרג ספר זה מתוך 5
3 דירוגים
3.7
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
2
2
37 
37 
גודל (עמ'): 652
מו"ל: מטר הוצאה לאור

תקציר

רומן ביכורים סוחף ומרגש - סאגה משפחתית מרתקת המתרחשת באפריקה ובארצות הברית, על רופאים וחולים, גלות ומולדת, בגידה, נאמנות ותשוקה.

התאומים מריון ושיווה סטון באים אל העולם כתוצאה ממערכת יחסים חשאית בין אחות-נזירה הודית יפהפייה ומנתח בריטי מחונן בבית חולים של המיסיון באדיס אבבה. לאחר שאמם מתה בלידתם ואביהם נעלם כאילו בלעה אותו האדמה שעות אחדות לאחר מכן, מאמץ את התאומים הנטושים צמד רופאים הודים: הֶמה וגוֹש, והשניים מגדלים אותם במתחם בית החולים כאילו היו בניהם מלידה.

 

לאורך שנות התבגרותם של התאומים עוברות על אתיופיה תהפוכות פוליטיות, שאינן פוסחות על בית החולים ויושביו. התאומים נשבים בקסמי מקצוע הרפואה, כל אחד בדרכו שלו, אך אהבתם המשותפת של מריון ושיווה לאותה אישה, גֶנֶט, שגדלה איתם כאחות, מרחיקה אותם זה מזה ומחבלת בקשר ההדוק ביניהם ללא תקנה.

אהבתו הבלתי מתפשרת של מריון לגנט אף מביאה לבריחתו מאתיופיה כבוגר טרי של בית ספר לרפואה. מריון מגיע לארצות הברית ועובר סטאז' והתמחות בבית חולים ציבורי דל תקציב בניו יורק, עמוס חולים עניים וחברי כנופיות פצועי קרבות רחוב. כאשר עברו אינו נותן לו מנוח ורודף אחריו עד ניו יורק, מריון מגלה כי עליו להפקיד את גורלו בידי שני האנשים שבהם הוא בוטח הכי פחות: אביו שנטש אותו ואחיו שבגד בו.

מסע בלתי נשכח אל חייו המדהימים של אדם אחד, וסיפור רחב יריעה על העוצמה, האינטימיות והיופי הטמונים במתן מרפא לאנשים.

המשך קריאה
  • ISBN: 99-1594
  • גודל (עמ'): 652
  • מו"ל: מטר הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 18/08/2009
  • שם המחבר: אברהם ורגיז
  • תורגם ע"י: אורי בלסם
  • זמין להשאלה: כן

פרולוג

הגעה

אחרי שמונה חודשים ברחם אִמנו יצאנו, אחי שיוָוה ואני, אל העולם בשלהי אחר־הצהריים של עשרים בספטמבר, בשנת 1954 לספירת הנוצרים. את נשימותינו הראשונות נשמנו בגובה אלפיים וחמש מאות מטר, באוויר הדליל של אדיס אבבה, בירת אתיופיה.

נס לידתנו התרחש בחדר הניתוח מספר 3 של בית החולים מִיסִינְג, אותו חדר ממש שבו העבירה אמנו, האחות מרי ג'וזף פּרֵייז, את רוב שעות העבודה שלה, ושבו הגשימה את עצמה יותר מכול.

כאשר אִמנו, נזירה מבישופות מדראס של מסדר הכרמליתים, נתקפה צירים באופן לא צפוי באותו בוקר של ספטמבר, הגיע לקצו הגשם הגדול באתיופיה וחדל פתאום לטפטף על גגות הפח הגלי של בית החולים, כאילו היה פטפטן שדבריו נקטעו באמצע המשפט. במשך הלילה, באותו שקט מהוסה, פרחו פרחי המֶסקֶל והפכו לזהב את גבעותיה של אדיס אבבה. בשדות סביב בית החולים ניצחו צמחי הכריך במלחמתם נגד הבוץ, ושטיח בוהק השתרע עד מפתנו המרוצף של בית החולים, וטמן בחובו הבטחה למשהו מוחשי יותר מקריקט, קרוקט או בדמינגטון.

בית החולים ניצב על גבעה מוריקה. היה זה מקבץ של מבנים מסוידים לבן בני קומה או שתיים, שנראו כאילו נדחקו מעלה מתוך האדמה באותה התנערות גיאולוגית שיצרה את הרי אֶנטוֹטוֹ. ערוגות פרחים מלבניות, שניזונו ממי מרזבים, הקיפו כחפיר את המבנים הגוצים. הוורדים של המטרונה1* הֶרְסְט, השתלטו על הקירות ופריחות הארגמן מסגרו כל חלון והגיעו עד לגגות. כה פורייה היתה הקרקע העשירה ברקבובית עד שהמטרונה — המנהיגה רבת החוכמה והתושייה של בית החולים — הזהירה אותנו שאם נדרוך עליה יחפים יצמחו לנו בהונות חדשות.

חמישה שבילים, תחומים בשיחים בגובה הכתפיים, הוליכו כמו חישורים של גלגל מהמבנים העיקריים של בית החולים אל חמישה ביתנים בעלי גגות קש, שנחבאו בסבך של צמחייה, משוכות שיחים, אקליפטוסים ואורנים. כוונתה של המטרונה היתה לשוות למקום מראה של גן בוטני, כאילו היה פינה בגני קנסינגטון, שבהם נהגה לטייל כנזירה צעירה לפני בואה לאפריקה, או של גן העדן לפני הגירוש.

מיסינג היה למעשה בית חולים של המיסיון, מילה שבשפה האתיופית נשמעת כ"מיסינג" משום שסיומה מבוטא במעין לחישה. פקיד במשרד הבריאות שזה עתה סיים את לימודיו בתיכון הדפיס על הרישיון את המילים "בית החולים מיסינג" בדיוק כפי ששמע אותן, וכתב של האתיופיאן הראלד הנציח את שגיאת האִיות. כאשר הגיעה המטרונה אל הפקיד במשרד הבריאות כדי לתקן את הטעות הוא שלף את המקור המודפס שלו. "ראי בעצמך, גברתי, שחור על גבי לבן, כתוב כאן 'מיסינג'," אמר כמי שמוכיח מחדש את משפט פיתגורס, כדוריותו של כדור הארץ ומיקומו המדויק של מיסינג בפינתו המדומיינת. וכך זה נשאר. מיסינג.

אף צעקה או גניחה לא נפלטה מפיה של האחות מרי ג'וזף פּרֵייז בייסורי הצירים הנוראים, אבל ממש מאחורי הדלת המתנדנדת של החדר הצמוד לחדר הניתוח מספר 3 שאג וייבב דוד עיקור עצום ממדים (תרומתה של הכנסייה הלותרנית של ציריך) על גורלה של אמי בעת שהקיטור הצורב שבתוכו חיטא ועיקר את כלי הניתוח והמגבות שישמשו לטיפול בה. אחרי הכול, בפינתו של חדר הסטריליזציה הזה, ממש לצדו של לווייתן האל־חלד, הקצתה אמי לעצמה פינת מקלט בשבע השנים שלה במיסינג, לפני הופעתנו החצופה. מול הקיר ניצב שולחן הכתיבה המחובר לכיסא כיחידה אחת, שאותו הצילה מבית ספר של המיסיון שחדל לפעול. הסוודר הלבן שלה, כך סיפרו לי, שלו היא הניחה לא פעם לגלוש מעל כתפיה בהפסקות שבין הניתוחים, נח על גב הכיסא.

על הקיר מעל השולחן נעצה אמי תמונה מלוח שנה של הפסל המפורסם של ברניני, "האקסטזה של תרזה הקדושה". דמותה של תרזה הקדושה שרועה ברפיון, כאילו מעולפת, שפתיה פעורות באקסטזה, עיניה לא ממוקדות, עפעפיה עצומים למחצה. משני עבריה משקיפה עליה מלמעלה מקהלה מציצנית. מלאך־נער ניצב מעל הדמות הקדושה, השופעת של הנזירה, בחיוך רפה וגוף שרירי מדי לפניו הנעריים. קצות אצבעותיה של ידו השמאלית מרימות את שולי הבד המכסה את חזה. בידו הימנית הוא אוחז בחץ בעדינות של כנר המחזיק בקשת.

למה התמונה הזאת, אמא? למה תרזה הקדושה?

כשהייתי בן ארבע הולכתי את עצמי עד לחדר חסר החלונות ההוא, לבחון את התמונה. לא די היה באומץ בלבד כדי להעביר אותי מבעד לדלת הכבדה אבל התחושה שהיא שם, התשוקה העזה להכיר את הנזירה שהיתה אמי, העניקה לי כוח. ישבתי ליד דוד העיקור, ששאג ולחש כדרקון מתעורר, כאילו הלמות לבי היא שהעירה את החיה מרבצה. ובהדרגה, כשהתיישבתי ליד שולחנה של אמי, ירדה עלי שלווה. תחושה של התאחדות איתה.

מאוחר יותר נודע לי שאיש לא העז להסיר את הסוודר מהמקום שבו הוא נח, על הכיסא. זה היה חפץ מקודש. אבל בעיניו של בן ארבע הכול קודש והכול חול. הנחתי על כתפי את המלבוש שהדיף ניחוח של סבון אנטי־בקטריאלי "קוטיקורה", והעברתי ציפורן על הקסת היבשה בעקבות הנתיב שבו חלפו אצבעותיה. כשישבתי ונשאתי מבט אל התמונה מלוח השנה בחדר ההוא, חסר החלונות, הייתי מרותק. שנים לאחר מכן נודע לי שהחיזיון החוזר ונשנה של תרזה הקדושה מכונה טרנסוֶורבֶּרַציה, מילה שלפי המילון משמעותה שהנשמה "מודלקת" באהבת האלוהים והלב "מנוקב" על ידי האהבה השמימית. שני הדימויים שמתארים את אמונתה הם גם דימויים מתחום הרפואה. בגיל ארבע לא הייתי זקוק למילים כמו "טרנסוורברציה" כדי להרגיש יראת כבוד בפני הדמות ההיא. לא היו לי תמונות שלה להסתמך עליהן ולא נותר לי אלא לדמיין שהאישה בתמונה אכן היתה אמא שלי, המאוימת ועומדת ליפול קורבן למלאך־נער המניף חנית. "מתי תבואי, אמא?" הייתי שואל וקולי הדק היה מהדהד מהאריחים הקרים. מתי תבואי?

והייתי לוחש את התשובה שלי, "בשם אלוהים!" זה כל מה שהיה לי. זה מה שהכריז ד"ר גוֹש בפעם הראשונה שנקלעתי לשם והוא בא לחפש אותי, ולטש מבט אל תמונתה של תרזה הקדושה מעל כתפי, הרים אותי בזרועותיו החזקות ואמר בקול שלו, שהיה יריב שקול ואף יותר מכך לדוד העיקור, "היא תבוא, בשם אלוהים!"

ארבעים ושש שנים ועוד ארבע עברו מאז לידתי ובדרך נס יש לי הזדמנות לחזור לחדר ההוא. אני מגלה שאני כבר גדול מדי לכיסא ההוא, והסוודר נח על כתפי כמו צווארון תחרה של כומר, אבל הכיסא, הסוודר ותמונת לוח השנה של הטרנסוורברציה עדיין שם. אני, מריון סטון, השתניתי, אבל חוץ ממני כמעט לא השתנה דבר. השהייה בחדר הלא משתנה הזה מעוררת דפדוף לאחור בזמן ובדמיון. כאילו התמונה שאינה דהה, תמונת פסל "האקסטזה של תרזה הקדושה" מאת ברניני (שעכשיו ממוסגרת מתחת לזכוכית כדי לשמר את מה שאמי נעצה שם) דורשת זאת. אני נאלץ להכניס מעט סדר לאירועי חיי, לומר שהם החלו כאן ומהסיבה הזאת קרה מה שקרה, וכך הסוף מתחבר להתחלה והנה אני כאן.

אנחנו באים לחיים האלה בלי הזמנה ואם יש לנו מזל אנחנו מוצאים מטרה מעבר לרעב, לאומללות ולמוות בגיל צעיר, שהם, בל נשכח, מנת חלקם של רבים. אני גדלתי ומצאתי את ייעודי והוא לעסוק ברפואה. יותר משהתכוונתי להציל את העולם התכוונתי לרפא את עצמי. רק רופאים מעטים יודו בכך, ודאי שלא הצעירים שבהם, אבל בתת־ההכרה אנחנו ודאי מאמינים שהטיפול באחרים ירפא את פְּציעוּתֵנוּ. והוא יכול. אבל הוא יכול גם להעמיק את הפצע.

בחרתי להתמחות כמנתח בגלל המטרונה, אותה נזירה ואחות ראשית שהיתה נוכחות יציבה בימי ילדותי והתבגרותי. "מהו הדבר הקשה ביותר שתוכל לעשות?" שאלה כאשר באתי לשאול בעצתה ביום השחור ביותר של המחצית הראשונה של חיי.

התפתלתי במבוכה. כה קל היה לה להניח את אצבעה על הפער בין המבוקש למועיל. "למה אני חייב לעשות את הקשה ביותר?"

"כי אתה, מריון, הנך כלי בידיו של אלוהים. אל תשאיר את הכלי בקופסה, בני. נגן! צא וחקור את כל חלקיו של הכלי שלך. למה לך להתפשר על 'עוגה עוגה' כשאתה יכול לנגן 'גלוריה'?"

היה כל־כך לא הוגן מצדה של המטרונה להזכיר את מזמור המקהלה השמימי הזה, שתמיד גרם לי להרגיש שאני עומד יחד עם כל שאר היצורים בני התמותה ונושא את מבטי אל הרקיע בפליאה אילמת. היא הבינה את אופיי הלא מגובש עדיין.

"אבל, מטרונה, אני לא יכול אפילו לחלום על לנגן את באך. את ה'גלוריה'..." אמרתי בכמעט לחישה. מימי לא ניגנתי בכלי מיתר או בכלי נשיפה. לא ידעתי לקרוא תווים.

"לא, מריון," אמרה המטרונה ומבטה הרך נח עלי, ידיה המחוספסות חיככו את לחיי. "לא ה'גלוריה' של באך אלא שלך! ה'גלוריה' שלך חיה בתוכך. החטא הגדול מכולם הוא לא למצוא אותה. להתעלם ממה שאלוהים אִפשֵר בך."

המזג שלי התאים יותר לשיטה קוגניטיבית, לתחום של חשיבה כמו רפואה פנימית או, אולי, פסיכיאטריה. מראהו של חדר הניתוחים גרם לי להזיע. המחשבה על אחיזה באזמל כיווצה את בני מעי (גם היום). הכירורגיה היתה הדבר הקשה ביותר שיכולתי להעלות על הדעת.

וכך נעשיתי מנתח.

שלושים שנה לאחר מכן אני לא ידוע כמהיר, נועז או גאון טכני. אומרים עלי שאני יציב; אומרים עלי שאני מתנהל לאִטי; אומרים עלי שבכל מקרה ומקרה אני מאמץ סגנון וטכניקה שמתאימים למטופל ולמצב, ובעיני אלה שבחים גדולים. אני שואב עידוד מעמיתי הרופאים, שבאים אלי כאשר הם נאלצים למסור עצמם לחסדיו של סכין המנתחים. הם יודעים שמריון סטון ימשיך להיות מעורב אחרי הניתוח כשם שהיה לפניו ובזמן שנערך. הם יודעים שאני לעולם לא עושה שימוש בביטויים כגון, "כשאתה בספק, חתוך וסלק", או, "נתח מהר, פן תאחר", למעט כאשר אני רוצה להדגיש באמצעותם עד כמה רדודה הרמה האינטלקטואלית בתחום שלנו. אבי, שלמיומנותו כמנתח אני רוחש כבוד רב, אומר, "הניתוח שתוצאותיו הן הטובות ביותר הוא זה שהחלטת לא לבצע." הידיעה מתי לא לנתח, הידיעה מתי זה גדול עלי, הידיעה מתי לקרוא לעזרתי מנתח מסדר הגודל של אבא שלי — כישרון מהסוג הזה, "ברק" שכזה, אינם זוכים לעיטור בשבחים.

באחד המקרים, כשחיי החולה היו בסכנה חמורה, התחננתי לאבי שהוא ינתח. הוא עמד בשקט לצד המיטה, אצבעותיו השתהו על הדופק של החולה זמן רב לאחר שרשם את קצב הלב, כאילו היה זקוק למגעו של העור, לאות הדקיק בעורק הרַדִיאָלִי, כדי להמריץ את החלטתו. בהבעתו המתוחה ראיתי ריכוז מוחלט. דמיינתי שאני רואה נצנוץ של דמעות בעיניו. בזהירות רבה הוא שקל אפשרות לעומת אפשרות ולבסוף נד בראשו ופנה ללכת.

הלכתי בעקבותיו. "ד"ר סטון," אמרתי. השתמשתי בתואר שלו אף־על־פי שהשתוקקתי לקרוא אבא! "ניתוח הוא הסיכוי היחיד שלו," אמרתי. בלבי ידעתי שהסיכוי הזה זעום ביותר, וכי שאיפה קלה של גז הרדמה עלולה להיות הסוף. אבי הניח יד על כתפי. הוא דיבר אלי בעדינות, כמו אל עמית צעיר, לא כמו אל בן. "מריון, זכור את הדיבר האחד־עשר," אמר, "לא תנתח ביום מותו של החולה."

אני זוכר את דבריו בלילות של ירח מלא באדיס אבבה, כשהסכינים מבזיקות והאבנים והקליעים מתעופפים וכאשר אני מרגיש כאילו אני עומד בבית מטבחיים ולא בחדר הניתוח מספר 3 כשעורי מוכתם בדמם של זרים. אני זוכר. אבל לא תמיד אתה יודע את התשובות לפני שאתה מנתח. הניתוח נעשה כאן ועכשיו. אחר־כך, כשבודקים את הדברים במכשיר ה"מה־קרה־פה־סקוֹפּ", אותו כלי שימושי של בדחנים מלומדים, המכנסים את הישיבה המגוחכת שאותה אנחנו מכנים מו"מ — מוות ומשמעותו — כדי לקבוע אם צדקת או טעית בהחלטתך. גם החיים הם כאלה. אתה חי אותם קדימה, אבל מבין אותם לאחור. רק כאשר אתה עוצר ומביט אחורה אתה רואה את הגופה שנלכדה לך מתחת לגלגל.

עכשיו, בשנה החמישים לחיי, אני עומד נפעם למראה הבטן או החזה המונחים פעורים לפני. אני מתבייש ביכולתנו האנושית לפצוע ולהטיל מומים זה בזה, לחלל את הגוף. עם זאת, הדבר מאפשר לי לראות את ההרמוניה הקבליסטית של הלב המציץ מאחורי הריאה, של הכבד והטחול המתייעצים זה עם זה תחת כיפת הסרעפת. הדברים האלה מותירים אותי ללא מילים. האצבעות שלי ממששות את הקרביים. מחפשות חורים שלהב או קליע עלולים לגרום, פיתול נוצץ אחרי פיתול, שבעה מטרים של מעי שנדחס בצפיפות לחלל קטנטן. אורך המעי שהחליק כך תחת אצבעותי בלילות אפריקה ודאי כבר הגיע לכף התקווה הטובה ועדיין לא ראיתי את ראש הנחש. אבל אני רואה את הנסים הרגילים מתחת לעור, לצלעות ולשרירים, חזיונות המוסתרים מבעליהם. האם קיימת זכות גדולה יותר עלי אדמות?

ברגעים כאלה אני לא שוכח להודות לאחי התאום, שיווה — ד"ר שיווה פּרֵייז סטון — לחפש אותו, למצוא את השתקפותו בלוח הזכוכית שמפריד בין שני חדרי הניתוח, ולהנהן אליו את תודותי על שהוא מאפשר לי להיות מה שאני היום. מנתח.

לפי שיווה, בסופו של דבר העניין בחיים הוא סתימת חורים. שיווה לא דיבר בדימויים. סתימת חורים זה בדיוק מה שהוא עשה. עם זאת, זה עדיין דימוי הולם למקצוע שלנו. אבל יש חור מסוג אחר והוא הפצע שמפריד בין בני משפחה. לפעמים הפציעה הזאת מתרחשת בזמן הלידה, לפעמים מאוחר יותר. כולנו מתקנים את מה שהתקלקל. זו משימה לכל החיים. כולנו נשאיר הרבה ממה שלא נגמר לדור הבא.

כמי שנולד באפריקה, חי בגלות באמריקה ולבסוף חזר לאפריקה, אני הוכחה לכך שהגיאוגרפיה היא גורל. הגורל החזיר אותי בדיוק אל מפגש הקואורדינטות של לידתי, ממש אל אותו חדר הניתוח שבו נולדתי. ידי העטויות בכפפות חולקות את המרחב מעל השולחן בחדר הניתוח מספר 3, שאותו תפסו פעם ידיהם של אמי ואבי.

ישנם לילות שבהם הצרצרים מצרצרים, ציר־צר ציר־צר, באלפיהם, מחרישים את השיעולים והגניחות של הצבועים על מדרונות הגבעות. לפתע הטבע משתתק. כאילו תמה הקריאה להתייצב למסדר והגיעה השעה למצוא באפלה את בן הזוג ולסגת. בריקנות המשתררת של הדממה אני שומע את ההמהום הדקיק של הכוכבים וחווה התרוממות רוח, אסיר תודה על מקומי חסר החשיבות בגלקסיה. בזמנים כאלה אני מרגיש את מחויבותי לשיווה.

כאחים תאומים ישנו באותה מיטה עד גיל ההתבגרות, כשראשינו נוגעים זה בזה, רגלינו וגופינו מורחקים אלה מאלה. כבר גדלנו מדי לקרבה הזאת אבל אני עדיין מתגעגע אליה, לקרבתה של גולגולתו. כשאני מתעורר לקבל במתנה זריחה נוספת המחשבה הראשונה שלי היא להעיר אותו ולומר, את אור הבוקר אני חייב לך.

מה שאני חייב לשיווה יותר מכול הוא זה: לספר את הסיפור. את זה שאמי, האחות מרי ג'וזף פּרֵייז, לא גילתה לאיש, זה שאבי חסר המורא, תומס סטון, ברח מפניו, ושאותו היה עלי להרכיב מחלקיו. רק מעשה הסיפור יכול לאחות את השסע ביני לבין אחי. כן, אני מאמין אמונה חסרת גבולות באמנות הניתוח, אבל אין מנתח שיכול לרפא פצע מהסוג שמפריד בין שני אחים. במקום שבו נכשלים משי ופלדה סיפור חייב להצליח. אתחיל מההתחלה...


1 מטרונה — Matron באנגלית, אם המנזר או אחות ראשית. בספר זה, הנזירה המופקדת מטעם המסדר על ניהול בית החולים, שהוכשרה כאחות ואף הדריכה בבית הספר לאחיות.