הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
6 דירוגים
3.5 ממוצע
1
0
2
2
3
1
4
1
5
2
4
קליע מהעבר

קליע מהעבר


דרג ספר זה מתוך 5
6 דירוגים
3.5 ממוצע
1
0
2
2
3
1
4
1
5
2
4
40 
40 
סדרה:‎ פרוייקט X - 3
גודל (עמ'): 503
מו"ל: דני ספרים

תקציר

אוואן סמוק הוא "האיש משומקום", איש הצללים שרק הנואשים ביותר מגיעים אליו – והוא עושה הכול כדי לעזור להם.


כשג'ק, האיש שגידל ואימן את אוואן בילדותו, מוצא להורג בדם קר, העניין הופך להיות אישי והאיש משומקום יוצא לנקום. בדרך מצטרפת אליו ג'ואי, יתומה כמותו שכוחות חסרי מעצורים מנסים לשים עליה את ידיהם בכל מחיר. אך האם ג'ואי היא המטרה האמיתי שלהם, או אולי מדובר באוואן עצמו?

"זהו ספר אדיר. העלילה נעה במהירות של רכבת קליע, ומעולם לא ראינו את אוואן סמוק כה חשוף מבחינה רגשית. אל תחמיצו!" Booklist

"מתעלה על כל ספריו הקודמים של הורביץ וקובע סטנדרטים חדשים עבור כל המותחנים האחרים. אין לאן לעלות מכאן." BookReprter

"הפעם זה אישי... קוראיו הנאמנים של גרג הורביץ לא יכולים להרשות לעצמם להפסיד את הספר השלישי בסדרת "פרויקט x". The Guardian


גרג הורביץ הוא אחד הכוחות המשמעותיים ביותר כיום בתחום ספרות המתח העולמית. ספריו מתורגמים לעשרות שפות בכל העולם ומככבים באופן קבוע ברשימות רבי המכר של הניו יורק טיימס ומקומות רבים נוספים. זהו הספר השלישי בסדרת פרויקט x, שבה מככבת דמותו של האיש משומקום – סדרה שתזכה בקרוב להפקה טלוויזיונית מעוררת ציפיות.

המשך קריאה
  • ISBN: 390-3119
  • גודל (עמ'): 503
  • מו"ל: דני ספרים
  • יצא לאור ב-: 15/08/2018
  • שם המחבר: גרג הורביץ
  • תורגם ע"י: דפנה לוי
  • זמין להשאלה: כן

1

אין שום דרך להיות זהיר מדי

אוואן נכנס במהירות מבעד לדלת המובילה לדירת הפנטהאוז שלו במגדל המגורים "צמרת הטירה", בעוד הטלפון הלווייני שלו צמוד לאוזנו. הטלפון, שהיה נתון בתוך מעטפת מגן קשיחה עשויה גומי וזכוכית, היה עמיד כמו דסקית הוקי ובעיקר בלתי ניתן לאיתור. כל שיחה נכנסת למספר שומקום1-855-2- נדדה כצופן דיגיטלי ברחבי האינטרנט במבוך של רשתות פרטיות מוצפנות. אחרי סיבוב סביב העולם בין מרכזיות טלפוניה שונות, היא הגיחה מבעד לאפרכסת הטלפון הלווייני.

אוואן תמיד ענה לטלפון באותו אופן.

האם אתה זקוק לעזרתי?

הפעם, בפעם הראשונה, הקול מצידו השני של הקו היה קול מוכר.

ג'ק ג'ונס.

ג'ק הוא ששלף את אוואן מבית היתומים כשאוואן היה בן שתים עשרה, והכניס אותו לתוכנית הסודית של מחלקת ההגנה, כל כך סודית שאיש לא הכיר רשמית בקיומה. ג'ק הוא שהפך את אוואן ל'יתום X', מתנקש שניתן לחסל בעת הצורך, אדם שהגיע למקומות שאליהם ממשלת ארצות הברית לא הייתה מוכנה להגיע, ועשה את מה שממשלת ארצות הברית לא יכלה לעשות. ג'ק הוא שנלחם כדי שאוואן יישאר אנושי, גם בזמן שאימן אותו להיות רוצח.

האב היחיד שאוואן הכיר בחייו התקשר אליו כעת בקו הזה, קו שהיה שמור לאלה שנמצאו בסכנת נפשות. והוא ענה לשאלה של אוואן - האם אתה זקוק לעזרתי? - בהברה בודדת.

כן.

אוואן וג'ק ניהלו את ההתקשרויות ביניהם בהתאם לסדרה של פרוטוקולים סבוכים. מעולם לא כך.

אם ג'ק מתקשר למספר הזה, פירוש הדבר שהוא מתמודד מול מה שאחרים היו מגדירים כסכנה המאיימת להחריב את עולמם.

עד כה המידע היחיד שאוואן קיבל בשיחה הזו הסתכם באותה הברה בודדת. רעשים סטטיים נשמעו על הקו מדי פעם ונדמה היה שהקו מתחבר ומתנתק.

הוא אחז בטלפון בכוח. "ג'ק? ג'ק? ג'ק?"

לפני שמונה שנים אוואן פרש ביוזמתו מ'תוכנית היתומים'. הוא נחשב אז לנכס היקר ביותר של התוכנית. בהתחשב במידע הרגיש שאצר בראשו, בגופות שהטמין באדמה וביכולות שהיו מוצפנות בתוך שריריו, אסור היה לו להמשיך להתקיים. היתום האכזר מכולם, צ'רלס ואן סייבר, השתלט על התוכנית והיה נחוש לאתר את אוואן ולהשמיד אותו עד היסוד.

היעלמות היא עניין קל יותר כשאתה ממילא לא קיים. תוכנית היתומים התקיימה מאחורי כל כך הרבה מעטים של סודיות, שאיש לא ציפה שהמפעילים המיידיים שלהם יֵדעו איפה נמצאים היתומים. הם נשמרו במתקנים נפרדים ונשלחו למשימותיהם באמצעות הנחיות מוצפנות, שניתן היה להכחיש בקלות. ההצפנה הכפולה הביאה לכך שגם מיקומם של המפעילים היה על פי רוב לא ידוע למפקדים הבכירים.

כך שאוואן פשוט נעלם מהמפה ושמר לעצמו רק את הכינוי שדבק בו בשל הפעילויות שלו בין הצללים, שם שהיה נלחש בסודי סודות בחדרים אחוריים של סוכנויות ריגול בכל העולם.

האיש משומקום.

הוא עסק כעת בעזרה לנואשים, למי שלא היה להם אל מי לפנות, אנשים שסבלו מידיהם של מתעללים אכזריים וחסרי מצפון. הלקוחות שלו צלצלו למספר שומקום1-855-2- והבעיות שלהם נפתרו.

נקי. יעיל. לא אישי.

עד עכשיו.

צעדיו המתוחים של אוואן הדהדו ברחבי דירתו, שהשתרעה על פני יותר משש מאות וחמישים מטרים רבועים. מרחבי הרצפה האפורה המטאלית היו מנוקדים בתחנות אימונים, כמה פינות ישיבה ומדרגות לולייניות שהובילו אל הלופט ששימש אותו כחדר קריאה. אזור המטבח היה מודרני לא פחות, עשוי כולו מנירוסטה ובטון מוחלק. הנוף שנשקף משם, מהקומה העשרים ואחת, היה מרהיב: דאונטאון לוס אנג'לס הבהיקה כמו חזון תעתועים במרחק של שמונה קילומטרים ממזרח.

למרות כל המרחב הזה אוואן התקשה לנשום. הוא חש משהו פראי אוחז בכוח בחזה שלו, משהו שהוא לא הצליח לזהות. פחד?

"ג'ק".

הקו השמיע רחשים נוספים ולאחר מכן - סוף סוף - נשמע שוב קולו של ג'ק. "אוואן?"

הוא נשמע כאילו הוא נמצא בטנדר שלו, המנוע מזמזם ברקע.

"אני כאן", אמר אוואן. "אתה בסדר?"

מבעד לאפרכסת הוא הצליח לזהות את רחש הכביש הנרמס תחת גלגלי המכונית של ג'ק. כשג'ק חזר ודיבר, קולו נשמע מקוטע. "אתה מתחרט על זה? על מה שעשיתי לך?"

אוואן התנשם והרגיע את פעימות ליבו. "על מה אתה מדבר?"

"אתה חושב לפעמים שהלוואי שלא הייתי לוקח אותך מבית היתומים? שהייתי מניח לך לחיות חיים רגילים?"

"ג'ק, איפה אתה?"

"אני לא יכול לומר לך. אוזניים לכותל. מאזינים גם לי עכשיו".

אוואן הביט החוצה מבעד לחלונות חסיני הירי שנמתחו מהרצפה לתקרה. התריסים המשוריינים הדיסקרטיים נגללו למטה, אבל מבעד לחרכים שבהם, בין לולאות הטיטניום, הוא עדיין היה יכול לראות את אורותיה הזוהרים של העיר.

אין שום דרך להיות זהיר מדי.

"אז למה אתה מתקשר?" שאל אוואן.

"רציתי לשמוע את קולך".

מעברו השני של הקו נשמעה חריקת גלגלים. ג'ק נהג במהירות. זה היה ברור.

אבל אוואן לא היה יכול לדעת שמישהו רודף אחרי ג'ק - בחשאי, אבל לא מספיק שג'ק לא יבחין בכך. חמישה רכבי שטח דהרו במעקב אחריו. אוואן גם לא ידע שסימולטור של מגדל תקשורת קלט את אותות השיחה של ג'ק וכל מילה שנאמרה בה. או שבתוך חמש דקות טרטור רם של להבי מדחף יערבל את העננים, ומסוק תקיפה מדגם סיקורסקי יגיח מתוך שמי הלילה ויצלול למטה, כשהוא מעלה ענני אבק. שמערכת הדימות התרמי שלו כבר קלטה את ג'ק במושב הנהג, וחום גופו, שלושים ושבע מעלות, כבר תורגם לצבעי אדום וצהוב עזים.

באותו רגע אוואן רק ידע שמשהו מאוד לא בסדר.

הרחשים התגברו והפכו לנהמה, ולאחר מכן הקו נעשה בפתאומיות בהיר וצלול. "נדמה לי שאני כבר מנצל את הנשמה התשיעית שלי, בן".

לרגע אוואן השתנק, ואז הוא הצליח לסנן כמה מילים. "תגיד לי איפה אתה ואני אבוא לקחת אותך".

"בשבילי זה מאוחר מדי", אמר ג'ק.

"אם אתה לא מתכוון לאפשר לי לעזור לך, מה פירוש השיחה הזאת?"

"אני חושב שאנחנו מדברים על מה שחשוב באמת. על החיים. עליך ועלי". ג'ק הפר את הכללים שלו עצמו.

"כי אנחנו כל כך מצטיינים בזה?"

ג'ק צחק את הצחוק המחוספס שלו. "טוב, לפעמים, בערפל, אנחנו לא שמים לב לפרטים הכי חשובים. אבל אולי אנחנו צריכים לנסות את זה לפני ש... אתה יודע..." עוד חריקת גלגלים. "אבל כדאי שנמהר מאוד".

אוואן חש לחלוחית לא מוסברת בעיניו ומצמץ כדי לסלק אותה. "טוב. אפשר לנסות".

"אז אתה מתחרט על זה?" חזר ג'ק ושאל. "על מה שעשיתי?"

"איך אני יכול לענות על זה?" שאל אוואן. "זה כל מה שאני מכיר. מעולם לא היו לי חיים אחרים שבהם אני שרברב או מורה בבית ספר או... או אבא..."

כעת נשמע צפצוף קלוש של מכשיר לניטור סימני חיים.

"ג'ק? אתה עדיין שם?"

"אני חושב ש... אני רוצה לדעת שאתה סולח לי".

אוואן הכריח את עצמו לבלוע בגרון ניחר. "בלעדיך הייתי מוצא את עצמי בכלא, או מת ממנת יתר, או נרצח בסכין בקטטה בבר. רוב הסיכויים. לא היו לי חיים בכלל. לא הייתי אני". הוא חזר ובלע, אבל לא ממש הצליח. "לא הייתי מוכן לוותר בשום אופן על ההיכרות איתך".

שתיקה ארוכה, שנשברה רק על ידי רחש הצמיגים על האספלט.

בסופו של דבר ג'ק אמר, "נחמד מצידך לומר את זה".

"אני לא מתאמץ להיות נחמד. אמרתי את זה כי זאת האמת".

רעד המדחף הלך והתגבר. אוואן שמע ברקע חריקות של כלי רכב נוספים. הוא התאמץ להאזין בדריכות מרבית. קשר טלפוני שעבר דרך חמש עשרה מדינות בארבע יבשות, קו חיים קלוש שחיבר אותו לאדם שהיה חשוב לו יותר מכל אדם אחר בעולם.

"לא היה לנו זמן", אמר אוואן. "לא היה לנו מספיק זמן".

ג'ק אמר, "אני אוהב אותך, בני".

אוואן מעולם לא שמע מישהו אומר לו את המילים האלה. משהו זלג במורד לחיו ונצמד לקו הלסת שלו.

הוא אמר, "קיבלתי".

ואז הקו ניתק.

אוואן עמד בדירתו והקור מהרצפה חדר לתוכו מבעד למגפיים, צינן את כפות רגליו, את קרסוליו ואת גופו. הטלפון היה עדיין צמוד ללחיו. למרות הקור שמילא את כל כולו, הוא הרגיש שהוא בוער.

הוא הניח לבסוף את הטלפון ופשט מעליו את החולצה המיוזעת. הוא צעד לעבר המטבח ופתח במשיכה את המקפיא. בפנים, בשורה מסודרת כמו קליעי רובה, עמדו בקבוקים של הוודקה המשובחת בעולם. הוא שלף בקבוק מלבני של 'דאבל קרוס', וודקה סלובקית שעברה שבעה מחזורי זיקוק וסינון. היא הייתה עשויה מחיטה שצמחה בחורף וממי מעיינות שנשאבו מאקוויפר עמוק מתחת להרי טאטרה.

זה היה אחד הנוזלים הטהורים ביותר שהכיר.

הוא מזג שתי אצבעות לכוסית והתיישב בגבו למקרר הענק היוקרתי שלו. הוא לא רצה לשתות, הוא רצה רק לאחוז את המשקה בידו. הוא שאף לתוכו את האדים הנקיים, בתקווה שהם יטהרו את ריאותיו, את בית החזה שלו.

את ליבו.

"טוב", הוא אמר. "פאק".

הוא אחז בכוס והמתין עשר דקות ואחריהן עשר דקות נוספות.

הטלפון הלווייני שלו צלצל שוב.

צג זיהוי השיחות לא הראה "שיחה לא מזוהה" או "מספר מוסתר".

על הצג לא נראה דבר.

אוואן הקליק על הטלפון בחשש וקירב אותו לפניו.

זה היה הקול שממנו חשש יותר מכול.

"למה שלא תיקח את העדשות הדיגיטליות שלך", אמר הקול. "את זה אתה תרצה לראות".