הז'אנרים
כל הז'אנרים
סדרה:‎ קירות - 3

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
1
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
0
2
קירות 3: מאחורי דלתות סגורות

במקום 33 

23.1 

קירות 3: מאחורי דלתות סגורות


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
1
ממוצע
1
1
2
0
3
0
4
0
5
0
2

במקום 33 

23.1 

במקום 33 

23.1 

סדרה:‎ קירות - 3
גודל (עמ'): 331
מו"ל: לבבות

תקציר

קוראים לי רומן קוואנו ואני די מניאק.
לא קל לנהל חברה, בעיקר כשכולם מצפים ממך להיכשל. אז להיות מנוול? זה חלק מהתפקיד.
אין לי זמן לשחק משחקים וממש לא חשבתי שמישהי כמוה תגיע.
קארה המילטון הייתה אמורה להיות מחוץ לתחום מבחינתי... עובדת זמנית לתקופת חופשת הלידה של המזכירה שלי.
אבל כהרף עין היא הפכה להרבה יותר.
לאובססיה שלא הצלחתי להתנער ממנה.
אז כן, אולי אני מניאק, אבל עכשיו סוף סוף הייתה לי מטרה – ובקרוב אשיג אותה.
הכול מותר באהבה ובמלחמה...


מאחורי דלתות סגורות הוא ספר נלווה לדואט קירות. ניתן לקרוא אותו כספר יחיד עם סוף סגור.

  • ISBN: 1453-41
  • גודל (עמ'): 331
  • מו"ל: לבבות
  • יצא לאור ב-: 21/04/2021
  • שם המחבר: ג'יי. אל. ברג
  • תורגם ע"י: שי סנדיק
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

רומן

“מה לעזאזל כל הרעש הזה?” קולי הרועם הדהד בזעם מהקירות הדקים של משרדי המרווח.

איש לא ענה וההמולה מחוץ לדלת שלי נמשכה כשידיי נעו אל רקותיי, שם הלך ותפח במהירות כאב ראש.

מאז השתלטתי רשמית על העסק המשפחתי, קוואנו השקעות – לפחות על חטיבת החוף המזרחי – עבדתי במשרד הגדול שירשתי מאחי, שירש אותו במקור מאבא שלנו. הישיבה כאן, במקום שבו ג’וד ואבי ישבו פעם, הייתה מפחידה ומלהיבה כאחת.

כמובן, כל הרגשות האלה התרסקו ונדחקו הצידה בגלל הרעש הבלתי פוסק מחוץ לדלת המשרד. דממה מרגיעה מילאה בדרך כלל את שעות אחר הצהריים שלי, אבל עכשיו היא התחלפה בצרחות נשיות נלהבות, צחוק נרגש וצווחות שמחה.

לעזאזל.

הייתי צריך להקשיב לקול הפנימי שלי כשחשבתי להתקין איטום קול, או להעסיק מזכירה וירטואלית.

הייתי זקוק לדממה. דממת אלחוט. כל הזמן.

ככה תפקדתי וזה מה שנדרש לי כדי לעשות את מה שעשיתי למען החברה הזאת, שהייתה בעצם הכול. העובדים, אם כי חשבו שזה מוזר, ידעו זאת, אבל עכשיו הם חוללו מהומה מחוץ לדלת של הבוס.

מי בכלל הרשה להם להיכנס למשרד?

עיסיתי לאיטי את רקותיי הדואבות, ישבתי בשלווה וקיוויתי שההמולה בחוץ תשכך בקרוב. כשהיא לא התפוגגה כעבור חמש דקות, גנחתי כי ידעתי שאצטרך להתערב.

הנה מגיע המניאק.

כבר נודעתי בחברה בתור “המניאק מהמזרח”. לא דיברתי עם אף אחד אלא אם כן התעורר צורך חיוני, ובקושי הכרתי בנוכחותו של מישהו. עכשיו נדרש ממני לצעוק.

שוב.

קמתי מכיסא העור היוקרתי, הברשתי את חזית הז’קט שלי, הידקתי את העניבה וזקפתי את הגב. הרגשתי את המאמץ בעצמותיי בגלל שהייתי שפוף על המחשב זמן ממושך מדי.

הלכתי לעבר הדלת והצצתי בבבואתי בקיר המראה של הבר הישן שאבי התקין לפני שנים, בתקופה שמזיגת כוס משקה לשותף עסקי הייתה עניין שכיח כמו הדלקת סיגריה בחלל סגור. למרות שהנוהג הזה כבר עבר מן העולם, לא ג’וד ולא אני נפרדנו מהבר. העסקאות היום נחתמו מעל שולחנות בחדרי ישיבות ולא עם בקבוקי ג’ין, אבל המראה עדיין מצא חן בעיניי.

שמרתי לו מקום מיוחד גם בזיכרונותיי. מעל מדפי המהגוני החומים והמבריקים ניצבו בקבוקי קריסטל ייחודיים שאבי ייבא מאירלנד. המקום הזה, המשרד שירשתי ממנו, תמיד הזכיר לי את אבא שלי – לטוב, לרע וכל מה שבאמצע.

הרמתי יד אל שערי הבלונדיני הכהה וניסיתי להחליק את הבלגן שהזדקר על ראשי במשך שעות העבודה הארוכות. כשראיתי את העיגולים השחורים והעיניים הירוקות העייפות מביטות בי, התפלאתי שאני בכלל ער.

מתי ישנתי בפעם האחרונה?

מתי הייתי בבית בפעם האחרונה?

לא זכרתי.

מאז שג’וד ומשפחתו נסעו, נשארתי כאן בלי אף אחד.

הוא ניהל את חטיבת החוף המערבי החדשה שלנו, וכמובן הצליח מאוד ושלט בעניינים ביד רמה ובטח לא איבד שעות שינה בגלל זה.

היה נדמה ששום דבר לא מהווה לו אתגר.

אני, לעומת זאת? הייתי ער בכל שעות היום והלילה, מנסה פשוט לשרוד. ברור שלא אגיד לו את זה.

או לאף אחד אחר, בעצם.

מבחינת שאר העולם, הייתי סתם שמוק, הבחור ששום דבר ואף אחד לא מזיז לו. ולרוב העולם צדק. לא הזיז לי.

אבל החֶברה הזאת? טוב, היא כן הזיזה לי. זו הייתה המורשת שעברה כבר שלושה דורות במשפחה שלנו ולא רציתי שהיא תושלך לביוב במשמרת שלי. כשהדור הבא למשפחת קוואנו ישתלט על העסק, הוא ייכנס למקום יציב ומשגשג.

בזכותי.

העסק היה המשפחה שלי, המאהבת שלי והחבר היחיד שהיה לי.

עשיתי לא מעט טעויות, ועכשיו שום דבר אחר לא היה חשוב.

שום דבר אחר לא יהיה חשוב.

במשך תקופה קצרה בחיי, המחשבה להיכנס לחדר עמוס בנשים עליזות ונלהבות הייתה מטלה מבורכת. רומן של פעם, נטול הדאגות, היה עוטה חיוך ערמומי מקסים ומתמקד מייד ביעד שלו, מסתער וכובש.

אבל לצערי ולצערן של הנשים שנהגתי לקחת איתי הביתה, הימים האלה תמו מזמן.

אבי פעם קרא לתקופה הזאת “ימי המרדנות”. זו הייתה תקופה בחיי שבה הייתי חסר זהירות ונטשתי את כל תחומי האחריות שהיו לי בניסיון טיפשי להיות מישהו אחר לתקופת מה.

תבינו, הקטע בלהתבגר ובלדעת למה החיים שלך נועדו הוא שאין מקום לניחושים ולספונטניות. כל דבר, כל פרט קטן, כבר נארז בחבילה מסודרת עבורך ואתה לא יכול לעצור את זה.

כשצפיתי בחיי מתגלגלים לאיטם, בזמן שאחי ואני טופחנו מגיל צעיר לאמץ סגנון חיים שלא הייתה לנו ברירה אלא להשתלב בו, החלטתי לבחור מסלול אחר ולהפוך למורד הסטריאוטיפי של המשפחה. הוריי האמינו שג’וד הוא גאון הדור. בזכות כישרונותיו והצטיינותו במתמטיקה, הוא התאים כמו כפפה למקום הנחשק של מנהל החברה לאחר פרישת אבי. למה שאשב בצד ואחכה לבלתי נמנע? זו הייתה ההזדמנות שלי לצאת ולגלות מי אני באמת - או לפחות ליהנות מהדרך.

אבא שלי, כמובן, בגלל מי שהוא, תיעל את ההוללות למשהו ייצוגי יותר לטובת התקשורת והפך אותי לדובר מודרני של המשפחה והחברה... אבל כולנו ידענו מה אני עושה באמת.

הפניתי עורף למשפחה שלי.

לפחות ניסיתי.

אבל אחי? כמו תמיד, הוא הצליח במקום שבו אני נכשלתי.

כשהוא נעלם מעל פני האדמה לאחר מות ארוסתו, ידעתי שחיי נטולי הדאגות באו אל קיצם. כשבריאותו של אבינו החלה להידרדר, רק אני נשארתי לנהל את עסקי המשפחה.

אני - החמוד והסתום.

הייתי צריך לצחוק בפניו של הזקן בגלל האירוניה שבדבר - בנו הסתום משתלט על העניינים, ואילו בבת עינו מבזבז את כישרונו ועובד כסניטר בבית חולים. אבל במקום זאת הוכחתי לו שהוא טועה.

מאותו רגע הלכתי בתלם.

הרגשתי שכל יום אני זוחל לאיטי לתוך הגיהינום.

העולם שבחוץ התפוגג בשעה שבני משפחתי וחבריי המעטים הפסיקו להתקיים. שום דבר לא היה חשוב, למעט מה שקרה בין הקירות האלה.

הפכתי למעין רובוט, זמזום טורדני.

אבל לא הייתי מניאק לגמרי. כל מה שעשיתי, כל שעה שהקדשתי תועלה לתפקוד היציב של החברה, כדי להבטיח את משרתו ופרנסתו של כל עובד שנכנס בשעריה. גם אם בסוף הפכתי לאויב, לפחות כל אחד מהם הצליח לשלם את שכר הדירה, לשלוח את הילדים למעון, ולהרשות לעצמו להמשיך בהרגלי שתיית הקפה שלו חודש נוסף.

בזכותי - המניאק מהמזרח.

ועכשיו שוב הגיע תורי להיות מניאק. סובבתי את ידית דלת העץ הכבדה, פתחתי אותה ונכנסתי לסבך אדיר של התלהבות נשית.

בלונים ורודים וכחולים ריחפו על פני התקרה והסרטים הקטנים שלהם יצרו פרגוד צבעים, בשעה שניסיתי לפלס את דרכי בתוך המהומה. כמעט כל הנשים בקומה התגודדו בעיניים בורקות סביב שולחנה של המזכירה שלי, כשהן מחכות לתורן לחבק ולברך אותה על איזה הישג מיוחד.

פספסתי משהו?

הבטתי בה בסקרנות ומייד שמתי לב לבטן הבולטת. נאנחתי בתוכי. פספסתי משהו גדול.

בתאני הביטה בי בשעה שכמה נשים המשיכו ללטוש מבטים בבטנה ההיריונית. מעיניה נשקפה הפתעה ואחריה משהו שנראה כמו פחד. היא כחכחה בגרונה כדי לידע את האחרות שהגעתי.

“מר קוואנו, אני ממש מצטערת. הפרענו לך?” אמרה ובקושי הצליחה להישיר אליי מבט.

“למה את חושבת שאני כאן בחוץ ב...” הבטתי בשעון ונאנחתי כשראיתי מה השעה, “שלוש אחר הצהריים?”

“אנחנו מתנצלות, מר קוואנו,” אמרה אחת הנשים והתקדמה לעברי.

זיהיתי אותה ממחלקת הנהלת חשבונות. היא הרימה את סנטרה בגאווה ועיניה לא משו מעיניי. זו הייתה תגובה משונה מצד אחת העובדות שלי. היא חדשה? בדרך כלל, נאום “תיזהרי מהבוס” הגיע במהירות לעובדות החדשות והעמיק את מנת הפחד הבריאה מעובדת לעובדת. כך הכול היה פשוט, נקי וקל. אם הן יפחדו ממני, הן לא יטרידו אותי.

בצורה כזאת אני לא אזכה בפרס בוס השנה, אבל זה יעזור לי להשלים את המשימות וכולם יוכלו להמשיך להחזיק במשרות שלהם.

“פשוט הפתענו את בתאני עם מסיבה קטנה לכבוד הלידה. אנחנו מתכננות את זה כבר שבועות. רצינו לתת לה כמה מתנות לפני שהאוצר הקטן מגיע! נעבור לחדר המנוחה מייד. רוצה להצטרף אלינו?” היא שאלה.

היא אמרה את המשפט כאילו שיחקנו אמת או חובה. כאילו חזרתי לחטיבת הביניים ובקבוק הקולה הצביע לעברי.

אמת או חובה, רומן?

אם תשומת הלב לא הייתה כבר ממוקדת בי, באותו רגע היא הכפילה את עצמה. כולן חיכו בציפייה מהוסה לתשובתי. אצבעותיי ננעצו בשערי הסתור כשניסיתי להסתיר את הלחץ שחשתי.

איך פספסתי את העובדה שהמזכירה שלי בהיריון? לא הייתי אמור לשים לב לדבר כזה?

האם היא סיפרה לי ושכחתי?

פאק!

הבטתי אל חבורת הנשים שעמדה בדממה מביכה וחיכתה לתשובתי. מנהיגת הקבוצה - הבלונדינית מהנהלת חשבונות - חייכה חיוך זחוח כאילו כבר ידעה את התשובה שלי. ידה הייתה מונחת על קימור מותניה והדגישה את רגליה הדקות ואת ישבנה העגול והחצוף.

כמה הייתי שמח למחוק את החיוך היהיר מהפרצוף שלה בכמה הצלפות לשון. הזין שלי זז מעצם המחשבה.

“לא, לא נראה לי שאצליח להגיע. מצטער,” עניתי במהירות והתקתי את מבטי מהבלונדינית הנועזת עם עיני השוקולד. “ובתאני? אל תתעכבו. יש לכן עבודה לעשות,” הוספתי בבוטות ופניתי במהירות לעבר דלת המשרד שלי.

שהובילה חזרה לתוך הגיהינום.

אבל בינתיים הרגשתי כאילו זו הגאולה שלי.

כל עצם בגופי גנחה מרוב תשישות כשקמתי מכיסא העור הנוח ומתחתי את הצוואר כדי לפוגג את המתח שהצטבר לאיטו לאורך היום. מתחתי את אצבעותיי, הבטתי אל קו האופק הפנורמי והבחנתי שהשקיעה הזוהרת בכתום, שראיתי לפני כמה שעות, התחלפה באלפי אורות מנצנצים שניקדו כעת את הרקיע.

מה השעה?

הצצתי בשעוני, גנחתי והבנתי שנשארתי יותר ממה שתכננתי.

שוב.

בטני קרקרה בקולניות ובמחאה על ההתעלמות מרווחתי. התחלתי לאסוף את חפציי ולהתקפל לכיוון הבית.

בית.

איזו מילה משונה. היו ציטוטים, שירים ואינספור פואמות על המילה הפשוטה הזאת בת שלוש האותיות. היא העצימה אנשים, הציתה מלחמות והעניקה תקווה לאבודים.

אבל כשפסעתי במסדרונות הבניין החשוך, בדרכי למקום שלו קראתי בית, לא הרגשתי שום דבר שהתקרב לתקווה. הדירה הגדולה ששכרתי בגורד שחקים מבוקש במנהטן הייתה הרבה יותר ממה שרוב האנשים ישיגו כל חייהם, ובכל זאת, כשנכנסתי אליה, הרגשתי חלול.

היה רק מקום אחד בחיי שבאמת הרגשתי שהוא ראוי למילה בית.

בית הכפר של המשפחה שלי.

מוסתר הרחק מהעיר, כמו מסע חזרה בזמן. המולת העיר נשכחה והתחלפה בטיולים עם אימא בשבילים הארוכים המתפתלים בגן הוורדים ובערבים על המרפסת בחיפוש אחר גחליליות.

שם הרגשתי נינוח, כמו ילד, ולא כמו תוכנית ביטוח מהלכת לעתיד משפחתנו. אבל כמו ילדותי קצרת המועד, הבית היפה היה שומם כמו עיר רפאים, מכוסה בסדינים לבנים ובשכבות אבק.

ממש כמו זיכרונותיי מהמקום.

נכנסתי למעלית, לחצתי על הכפתור ללובי וצפיתי בדלתות נסגרות. מספרי הקומות הבהבו לאיטם כשהמעלית ירדה. התנדנדתי על עקביי והכרחתי את עצמי להישאר ער רק עוד קצת.

הקול המוכר של הדלתות הנפתחות הבהיל אותי אבל עורר אותי לפעולה. עכשיו הרגשתי את הריקנות בבטני, שהזכירה לי שעבר יותר מדי זמן מאז הארוחה האחרונה שלי.

הגיע הזמן לאכול.

ואולי מנה גדושה של וודקה כדי לאטום ביעילות את המוח למשך הלילה.

שאריות אוכל ושתייה לבד.

אילו חיים מדהימים סידרתי לעצמי.

כשג’וד ואני ניהלנו ביחד את העניינים, יכולתי בקלות לשלב את פעילויות הפנאי שלי בעבודה, ולצאת לבילוי ערב בשעה סבירה בלי להרגיש דקירת אשמה. נכון שהפעילויות האלה היו מוגבלות ברובן לארבעת קירות חדר השינה שלי, אבל אלה היו החיים הטובים.

בלי מחויבות. בלי אחריות אחרי היציאה מהמשרד.

אבל עכשיו, כשג’וד החל לעבוד בחוף המערבי ולמעשה הכפיל את עומס העבודה, הרגשתי כאילו אני חותר בנהר לבד – אבל לכיוון הלא נכון.

עם משוט אחד ואולי יד שבורה.

אבל אם הייתי אומר לו את זה, הוא היה חוזר לכאן בתוך שתי שניות, מוכן לעזור ולקחת פיקוד במקום שבו נכשלתי. הוא היה עוקר את משפחתו, מנתק אותם מהחיים שהקימו בדרום קליפורניה, רק כדי לעמוד לצידי כי ביקשתי, למרות כל מה שהוא עבר בגללי.

הוא היה אדם טוב ממני, וזו הסיבה שאני לא אעז לבקש ממנו דבר כזה. אחרת אבא שלי ינצח. להצדיק את אמונתו שבסוף אכשל וכל החברה תקרוס לרגליי?

לא נראה לי.

הייתי שקוע במחשבותיי ורעב כל כך, שכמעט פספסתי את הבלונדינית ארוכת הרגליים שישבה על הספסל המרופד ליד היציאה. אבל החיוך החתולי שלה לכד את תשומת ליבי.

“אתה עובד שעות ארוכות, מר קוואנו,” אמרה והרימה רגל ארוכה וחטובה על רגלה השנייה.

צפיתי בה מרותק ותהיתי איך ייראו הרגליים האלה כשהן כרוכות סביב צווארי. זכרתי את החוצפה שלה כלפיי קודם ופסעתי לאחור.

זו הייתה האישה מהסוג החביב עליי – חזקה, עם גישה לא מתחנחנת וגוף שיבדר אותי כל הלילה.

“את עוקבת אחריי?” שאלתי באגביות.

“אולי.”

אגרופיי נקפצו בצידי גופי. פתאום אוכל היה הדבר האחרון שרעבתי לו. אבל לא יכולתי להיכנע למאמציה הנועזים. זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה עובדת התחילה איתי. אולי מכירים אותי בתור מניאק, אבל זה לא הניא כמה נשים אמיצות.

סירבתי לכולן בקלות.

אבל זאת...

העפתי עוד מבט לעברה כשעיניה עקבו אחריי. ראיתי את החיוך שהסתמן בזווית שפתיה האדומות והמשורבבות. שפתיים שידעתי שיהיו מושלמות סביב הזין שלי.

פאק!

לא התנגדתי לסטוצים. לעזאזל, זו הייתה מבחינתי ההגדרה לקשר בריא ונורמלי. אבל לא עם עובדת שלי. אף פעם לא עם עובדת שלי. למדתי בשלב מוקדם להרחיק את הזין שלי מהעבודה, ולצערי – הכלל הזה עדיין היה בתוקף.

“אני מעריך את המחמאה, אבל אני חייב לזוז,” אמרתי בתקיפות. עקפתי אותה והיא קמה ממקומה על הספסל כדי לחסום אותי.

“ידעתי שתסרב להצטרף למסיבה קודם,” אמרה והחיוך על פניה התרחב.

“אז למה טרחת לשאול אותי?” שאלתי בקוצר רוח.

“כנראה קיוויתי שתפתיע אותי.”

“ועכשיו?” שאלתי.

“כנראה קיוויתי לאותו דבר,” אמרה בפשטות והתקרבה אליי. הרגשתי את החום קורן מעורה השזוף והחלק. “קיוויתי שתפתיע.”

לסתי התהדקה באיפוק והתרחקתי לאחור. נשמתי עמוק וניסיתי להתעלם מריח היסמין שאפף אותה.

“תמשיכי לחכות,” עניתי וסוף סוף הלכתי.

הדלתות הסתובבו מאחוריי כשיצאתי מהבניין. אוויר קר ומרענן הכה בפניי, טיהר את ראשי ואישר את החלטתי ללכת ממנה.

שום דבר טוב לא יצא מלהיכנס למיטה עם עובדת.