הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
3
ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
0
5
0
7
גם ב - Kindle
קיץ בלתי מנוצח

במקום 37 

25.9 

קיץ בלתי מנוצח


דרג ספר זה מתוך 5
1 דירוגים
3
ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
0
5
0
7

במקום 37 

25.9 

במקום 37 

25.9 

גודל (עמ'): 341
מו"ל: ידיעות ספרים

תקציר

"חבר יקר, הכתבים והציורים שהנך מחזיק בידך הוטמנו כאן בשנת 1954, זמן קצר אחרי ששבנו, אחי ואני, משתים-עשרה שנות כליאה בסיביר. כמונו היו כלואים בסיביר עוד אלפי אנשים, שרובם כבר מתו. אנחנו לא עברנו כל עבירה, ולמרות זאת נהגו בנו כבפושעים. גם כיום אנו עלולים לשלם בחיינו על כל ניסיון לתאר את הזוועות שהיו מנת חלקנו. לפיכך, לא נותר לנו אלא לשים את מבטחנו בך – האיש שימצא ביום מן הימים את קפסולת הזיכרונות שלנו. אנו מפקידים בידיך את האמת שלנו, כי זה בדיוק מה שטמון שצנצנת הזאת – האמת".

ב-14 ביוני 1941 פורצים שלושה קציני נ-ק-וו-ד לבית משפחת וילקאס בקובנה שבליטא. יחד עם עוד מאות חפים מפשע, שהוגדרו על ידי הכובשים הסובייטים כמתנגדי המשטר, מושלכים בני המשפחה לקרון רכבת ונלקחים אל עבר יעד לא ידוע.


את מסעם, שמסתיים כעבור תריסר שנים בגולאג שעל חוף האוקיינוס הארקטי – מרחק שנות אור מן הילדות המאושרת בבית המשפחה המוגן – מתארת לינה וילקאס, נערה בת שש-עשרה, ציירת מחוננת ובעלת כושר התבוננות כובש, גיבורה שדמותה וסיפורה נחרתים בלב הקוראים כמו הדיוקנות שהיא מציירת במקל על שכבת השלג הנצחית של חוג הקוטב הצפוני.

קיץ בלתי מנוצח פותח צוהר לסיפורם של מאות אלפי "מתנגדי המשטר" הסובייטי במדינות הבלטיות, אבל יותר מכך הוא מתאר את תעצומותיה של הרוח האנושית שיכלה לאחת התקופות האפלות בהיסטוריה, את אותו קיץ בלתי מנוצח המקנן בנפש גם בעיצומו של החורף הקשה ביותר.

הרומן תורגם לשלושים שפות וזכה לשבחי הביקורת בכל מקום שבו ראה אור; זהו סיפור של התבגרות בנסיבות בלתי אפשריות, סיפורם של בני האור הנאבקים בבני החושך בכלי הנשק היחידים העומדים לרשותם: אהבה, תקווה, אמנות וחמלה.

המשך קריאה
  • ISBN: 3624671
  • גודל (עמ'): 341
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 16/05/2012
  • שם המחבר: רותה ספטיס
  • תורגם ע"י: נעה בן פורת

1

הם לקחו אותי לבושה בכתונת לילה.

אם חושבים על כך, הסימנים כבר היו שם קודם - תמונות משפחתיות נשרפות באח, אמא תופרת באמצע הלילה את כלי הכסף הטובים ואת התכשיטים אל תוך בטנת המעיל שלה, אבא לא חוזר מהעבודה. אחי הצעיר, יוֹנאס, שאל שאלות. גם אני שאלתי, אבל אולי סירבתי להכיר בסימנים. רק כעבור זמן הבנתי שאמא ואבא תכננו לברוח. אלא שאנחנו לא ברחנו.

אנחנו נלקחנו.

14 ביוני 1941. כבר לבשתי את כתונת הלילה שלי והתיישבתי ליד שולחן הכתיבה לכתוב מכתב לבת דודתי יואנה. פתחתי דפדפת חדשה של נייר מכתבים חלק בצבע שנהב וקופסת עטים ועפרונות, מתנת דודתי ליום הולדתי החמישה-עשר.

רוח הערב ריחפה פנימה מבעד לחלון הפתוח שמעל שולחני והרקידה את הווילונות מצד לצד. היא הביאה איתה את ריח פרחי השושן הצחור שאמא ואני שתלנו לפני שנתיים. יואנה היקרה.

זו לא היתה נקישה. רעם מהדהד הוא שהקפיץ אותי מכיסאי. אגרופים הלמו בדלת הקדמית. איש לא זע ולא נע בבית. עזבתי את שולחן הכתיבה והצצתי למסדרון. אמא עמדה צמודה אל הקיר מול המפה הממוסגרת של ליטא, עיניה עצומות ועל פניה הבעת חרדה שכמוה עוד לא ראיתי אצלה. היא התפללה.

"אמא," אמר יונאס שרק עינו האחת הציצה מבעד לחריץ בדלת חדרו, "את מתכוונת לפתוח? זה נשמע כאילו הם מתכוונים לשבור את הדלת."

אמא הפנתה את ראשה וראתה את יונאס ואותי מביטים בה מפתחי החדרים שלנו. היא כפתה על עצמה לחייך אלינו. "כן, יקירי. אני אפתח את הדלת. אני לא אתן לאף אחד לשבור לנו אותה."

עקביה נקשו על רצפת העץ של המסדרון, והחצאית הארוכה והצרה שלה נעה מצד לצד עם קרסוליה. אמא היתה אישה אלגנטית ויפה, עם פנים מהממים וחיוך רחב שהאיר את כל סביבותיה. אני ירשתי, למזלי, את שיער הדבש של אמא ואת עיניה הכחולות. יונאס ירש את חיוכה.

קולות רמים עלו מחדר המבוא.

"נ-ק-וו-ד!" לחש יונאס ופניו החווירו כסיד. "טאדאס סיפר שהם לקחו את השכנים במשאית. הם עוצרים אנשים."

"לא. לא אצלנו," עניתי. למשטרה החשאית הסובייטית לא היה מה לחפש בבית שלנו. התגנבתי במסדרון להקשיב והצצתי מעבר לפינה. יונאס צדק. שלושה קציני נ-ק-וו-ד הקיפו את אמא. הם חבשו כובעים כחולים עם פס אדום בשוליים וכוכב זהוב מעל למצחייה. קצין גבה קומה החזיק בידו את הדרכונים שלנו.

"דרוש לנו יותר זמן. נהיה מוכנים בבוקר," אמרה אמא.

"עשרים דקות או שלא תזכו לראות את הבוקר," אמר הקצין.

"בבקשה, דבר יותר בשקט. יש לי ילדים," לחשה אמא.

"עשרים דקות," נבח הקצין. הוא השליך את הסיגריה הבוערת שלו על הרצפה הנקייה של חדר המגורים ומעך אותה במגפו אל תוך העץ.

אנחנו עמדנו להיות סיגריות.