הז'אנרים
כל הז'אנרים
סדרה:‎ קורות יער פרא - 2

דרג ספר זה מתוך 5
6 דירוגים
3.2
ממוצע
1
0
2
3
3
0
4
2
5
1
2
קורות יער פרא 2: מתחת ליער פרא
קולין מלוי
39 

קורות יער פרא 2: מתחת ליער פרא

קולין מלוי

דרג ספר זה מתוך 5
6 דירוגים
3.2
ממוצע
1
0
2
3
3
0
4
2
5
1
2
39 
39 
סדרה:‎ קורות יער פרא - 2
גודל (עמ'): 577
מו"ל: מודן הוצאה לאור

תקציר

מאז שפרו חזרה הביתה מיער פרא, היא לא מצליחה לשכוח את המקום הקסום הזה ואת החברים שנשארו שם. החיים בעולם החיצוני משעממים והיא נמשכת בכבלי קסם אל הצוק המשקיף אל היער המכושף. החבר שלה, קרטיס, נשאר בתור שודד מתלמד, והיא לא מצליחה לכבוש את קנאתה. היא רוצה להיות שם.

פרו נשאבת בחזרה אל העולם שהתגעגעה אליו, ומגלה כי המציאות ששוררת בו קשה והרת סכנות. היא נחושה בדעתה להציל את ידידיה ויוצאת למסע מתחת לפני האדמה, שם היא פוגשת צבא של לוחמים עזי־נפש, עיר שלמה שנתונה לשליטתו של עריץ חסר מצפון, מכונאים־אמנים מופלאים שיכולים לייצר חיים, חברים ותיקים ואהובים, ואויבים צמאי דם שאינם מהססים לזרוע הרג והרס.

הספר השני בסדרה "קורות יער פרא" משלב פנטזיה עם סיפור התבגרות ופורש לפני הקוראים עולם קסום, מרתק ומלא הרפתקאות. לא תוכלו להניחו מהיד עד לעמוד האחרון.

המשך קריאה
  • ISBN: 20-53018
  • גודל (עמ'): 577
  • מו"ל: מודן הוצאה לאור
  • יצא לאור ב-: 01/01/2014
  • שם המחבר: קולין מלוי
  • תורגם ע"י: נעה סמלסון
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

ילד ועכברוש

שלג יורד.

שלג לבן כנוצה של ברבור, לבן כפריחה של שושן צחור. הלובן כמעט מְסַמֵּא עיניים על רקע הירוק הכהה והחוּם של נוף היער, והוא נח בערימות קטיפתיות בין טלאים של שיחי קיסוס ואוכמניות רדומים. הוא נערם בבסיסיהם של עצי האשוח הגבוהים ומרפד את השוחות הקטנות למרגלות השורשים העבים של עצי הארז.

כביש חוצב את דרכו במעבה היער. גם הוא מכוסה במעטה שלג ללא רבב.

למעשה, מי שלא יודע שיש כביש מתחת לשלג, מי שלא יודע על קיומם של מאות צעדים וטפיפות פרסה וקילומטרים של אבני ריצוף שחוקות מתחת לשלג, עשוי לחשוב שזוהי חלקת יער ריקה, שמשום מה לא נכבשה על ידי הצמחייה השופעת של היער. אין עקבות של גלגלים או סימני צמיגים על הכביש הזה. שום עקבות לא מכתימות את לובנו של השלג. אפשר לחשוב שזהו נתיב של חיות צַיִד, פיסת קרקע שאף עץ לא הצליח להכות בה שורש בגלל התנועה הבלתי פוסקת של צועדים חרישיים: איילים, דישוֹנים ודובים. אבל אפילו כאן, באזור נידח זה של העולם, אין כל טביעות רגליים של בעלי–חיים. ככל שיורד יותר שלג, הכביש הולך ונעלם. הוא נעשה לחלק בלתי נפרד מיער רחב ידיים ואינסופי זה.

הקשיבו.

הכביש שקט.

הקשיבו.

המולה מרוחקת מפריעה את הדממה השלווה הזאת. זהו קולם של גלגלים וצהלת סוס המתאמץ עד קצה גבול יכולתו. פרסותיו של הסוס טופפות בקצב שוצף על הקרקע, קצב שמושתק באילמותו של השלג. ראו: מעבר לעיקול בכביש מגיעה בדהרה כִּרְכָּרָה, שניים מארבעת גלגליה מורמים מהקרקע לרגע כדי לצלוח את הסיבוב. שני סוסים שחורים, מבריקים מזיעה, רתומים לכרכרה, ואֵדים ננשפים מנחיריהם כמו עשן המיתמר מארובה. מעל הסוסים גוהר הרַכָּב, איש גדול גוף עטוף בצמר שחור ובמגבעת מרופטת. הוא נובח בגסות אל הסוסים הדוהרים, צועק "דיו!" וגם "מהר יותר!" הוא לא חוסך מהם את צליפות השוט שלו. על פניו הבעה של פחד עמוק. הוא מעביר את הרגעים החטופים שבין הצלפה להצלפה בלטישת עיניים חרֵדה בנוף היער שסביבו.

הביטו טוב יותר: מתחתיו, בכרכרה הקטנה והפשוטה, יושבת אישה לבדה. היא לבושה בשמלת משי עדינה ופניה מכוסות ברעלה ורודה מבריקה. טבעות משובצות אבנים טובות נוצצות על אצבעותיה. בידיה היא אוחזת מניפת נייר מעודנת, שאותה היא פותחת וסוגרת בעצבנות. גם היא בוחנת את חומות העצים המיתמרים סביב הכרכרה, כאילו מחפשת מישהו או משהו שנחבא ביניהם. מולה מונחת תיבת מסעות מקושטת, דופנותיה מעטורות במעשה תחרה מכסף ומזהב. אבזמיה של התיבה נעולים במנעול, והמפתח תלוי מצווארה של האישה על שרשרת זהב דקה. האישה קצרת הרוח מרימה את המניפה שלה וחובטת בתקרת הכרכרה.

הרַכָּב שומע את רעש המניפה ומדרבן את הסוסים עוד יותר, ממטיר הצלפות שוט רבות יותר על צלעותיהם העולות ויורדות בכבדות. הבזק של תנועה על הכביש לפניהם לוכד את תשומת ליבו של הרכב. הוא מצמצם את עיניו כנגד הלובן המְסַמֵּא של השלג היורד.

ילד ניצב באמצע הדרך.

אך אין זה ילד רגיל. הילד הזה לבוש במה שנראה כמעיל רקום של קצין, כמו איש חֵיל רַגְלִים ממלחמת קְרִים. שׂערו השחור והמתולתל משתרבב מתחת לשולי כובע הפרווה הרוסי שלו, בעל מגני האוזניים. הוא מטלטל בעצלתיים קֶלַע רֵיק. יש עכברוש על כתפו.

"עצור!" צועק הילד. "זה שוד!"

"תעשה מה שאמרו לך!" צועק העכברוש. "תעצור את הסוסים, שמנצ'יק!"

הרכב פולט קללה מהוסה. הוא שומט את השוט בתנועה מהירה ואוחז במושכות בשתי ידיו. הוא מכה בהן בחוזקה והסוסים רוכנים קדימה ומאיצים את דהרתם. חיוך אכזרי מופיע על פני הרכב. "הייאה!" הוא צועק אל הסוסים האומללים. פניו של הילד, שהיו קודם מלאות ביטחון, נופלות כעת. הוא בולע את רוקו במאמץ. "א–אני רציני!" הוא מגמגם.

שפתיו המבוקעות של הרַכָּב נפשקות לחיוך שחושף שורה עוצרת נשימה של שיניים צהובות. הוא לא מאֵט. האישה פולטת צרחה קצרה כשהכרכרה נוטה קלות לאורך הדרך המושלגת. הילד ממהר להתכופף ומרים אבן מן הקרקע. הוא מוחה ממנה את השלג על מכנסיו ושם אותה בקֶלַע שלו.

"אל תכריח אותי לעשות את זה," הוא מזהיר. לא ברור אם הרכב שמע אותו. הוא שועט לעבר הילד והעכברוש במהירות מאיימת.

במיומנות נינוחה - אין ספק כי הוא התאמן - הילד מְשַׁלֵּח את האבן מן הקֶלַע, והיא עפה לכיוון הרַכָּב, אך הוא מצליח להתכופף בדיוק בזמן. האבן חולפת מעל ראשו ונופלת לתוך סבך השְׁרָכִים המושלג של היער. לילד אין זמן לחפש אבן אחרת. הכרכרה קרובה כל כך עד שהוא יכול להריח את הזיעה של הסוסים המתקרבים.

העכברוש פולט אוּלְפ! קצר וצולל אל השוחה שבשולי הדרך. הנער קופץ בעקבותיו והשניים מתגלגלים לערימה ביחד. הכרכרה חולפת על פניהם בשאגה. הסוסים המבוהלים מהתקפתם של שני השודדים, שממנה ניצלו בקושי, צוהלים בקול רם בעוברם.

האישה בכרכרה, שפניה מכוסות ברעלה, לופתת את המפתח שתלוי סביב צווארה ומייללת בפחד. הרַכָּב, שבע רצון מתעוזתו, מעיף מבט מעבר לכתפו בילד ובעכברוש שלו. "בהצלחה בפעם הבאה, פְרַאיֵירִים!" הוא צועק. תשומת ליבו מוּסחת והוא אינו רואה את גזעי העצים שנופלים לפתע בערבוביה, כמו במשחק דומינו, וחוסמים את הדרך לפניהם. שלושה. בזה אחר זה. בום. בום. בום.

האישה צורחת. הרַכָּב מסובב את ראשו להביט קדימה ומושך במושכות בפראות. הסוסים צוהלים בבהלה. הפרסות שלהם בוטשות בייאוש בפני השטח החלקלקים של הדרך. הכרכרה מקרטעת ומתנדנדת בחריקה מצמררת. הרַכָּב חושב מהר ושואג בלהט "הייאה!" כשהוא מוביל במיומנות את הסוסים והכרכרה דרך מכשול העצים שנפלו. דמויות משני המינים מופיעות מתוך היער. הם לבושים כמו הילד, אבל המדים שלהם לא תואמים. אחדים מהם לובשים חולצות בלויות, אחרים מכסים את פניהם בבָּנְדָנוֹת. כולם ילדים. המבוגר מביניהם אולי בן חמש–עשרה. הם בוהים בתדהמה ברַכָּב שמצליח לשלוט בכרכרה המסורבלת עם שני סוסיה המבוהלים, ולהוביל אותה דרך המלכודת שטמנו. בתוך רגעים ספורים הרַכָּב מפנה את המכשולים וחוזר אל השוט שלו, לזרז את הסוסים.

בינתיים קמו הילד והעכברוש מן השוחה שלצד הכביש והסירו את השלג שדבק בבגדיהם. העכברוש קופץ בחזרה אל כתפו של הילד, והילד תוחב את אצבעותיו בין שפתיו ונושף שריקה צורמנית. מתוך הסְבָך הצפוף יוצא סוס, פוני מנומר בחום ולבן. בשעה שהילד מזנק אל גב הסוס ובועט בו כדי לזרזו, העכברוש נצמד אל כּוֹתֶפֶת מעילו. כשהוא מגיע אל מחסום העצים הוא מזניק את הסוס ומשאיר את שלושת גזעי העצים מאחור. רֶסֶס של שלג ובוץ מתפזר לכל עבר כשהסוס מגיע אל עברו האחר של המחסום. הילדים שביַעַר התנערו מההלם שאחז בהם וגם הם מְזַמְנִים את חיות הרכיבה שלהם, ועד מהרה הדרך שוקקת רוכבים שרודפים אחר הכרכרה הנמלטת.

הרַכָּב שלפניהם מבחין במתרחש. הוא מקלל את השודדים על תעוזתם. הרוח מצליפה בפניו. השלג כבד עכשיו, קפוא כקרח.

הילד עם העכברוש הוא ללא ספק אחד הזריזים בחבורת הרודפים. רבים אינם עומדים בקצב שמכתיבה הכרכרה ונושרים בדרך. בתוך דקות נותרים ארבעה בלבד: הילד, ילד גדול יותר, ושתי ילדות. הם הולכים ומתקרבים אל הכרכרה השועטת ומתפצלים, שניים מכל צד שלה. העכברוש נצמד אל כתפו של הילד על אחד ממגני האוזניים של כובעו הפרוותי, ומזהיר את הרַכָּב: "אם תמסור לנו את הזהב שלך," הוא צועק, "נשחרר אותך בלי פֶּגע!"

הרַכָּב מגיב בקללה מסמרת שיער שמעלה סומק בלחייו של הילד, אפילו ברגעים קדחתניים אלה. הוא רוכב בדיוק לצד הכרכרה.

הוא מסתכל פנימה ורואה: את האישה שפניה רעולות, את המפתח התלוי סביב צווארה, את תיבת המסע המעוטרת. האישה מתבוננת בו בסקרנות, ועיניה החומות הגדולות מציצות מעל הבד המבריק שמכסה את פניה. דעתו של הילד מוסחת לרגע מהמתרחש. העכברוש צועק: "זהירות!"

בניסיון להיפטר מרודפיו, הרַכָּב מטה את הכרכרה בחדות שמאלה, והילד כמעט מתנגש בה. הוא חונק צווחה בגרונו ומדהיר את הפוני אל שולי הדרך. פרסותיו של הסוס פוגעות בעשבייה הרכה שמרפדת את שולי הדרך והוא מועד. האדמה משתפלת כאן ויורדת במדרון אל הערוץ השוצף מים. הילד מכין את עצמו לנפילה, אבל הפוני קל רגליים. בן רגע סוסו של הילד מתעשת ורגליו מוצאות את דרכן בחזרה אל הכביש. הילד לוחש מילת תודה באוזנו. הם שוב במרדף.

הכרכרה מקדימה אותם עכשיו, במרחק כמה סוסים. שלושת השודדים האחרים נאבקים לעמוד בקצב. אחת מהרוכבים, ילדה בעלת שיער צהוב כמו קש, הצליחה לאחוז בגג הכרכרה ומנסה לטפס אל תוכה. זוהי משימה שיש עמה סיכון. פניה של הילדה מאומצות בריכוז. שני השודדים האחרים, ילד וילדה, הצליחו להדהיר את סוסיהם במקביל לסוסים המושכים את הכרכרה. הילדה זהובת השיער רוטנת בקול רם ומזנקת מהסוס שלה. היא מצליחה בקושי להיאחז בסורגים שמחשקים את גג הכרכרה. הסוס שלה מתרחק. גופה נחבט בדופן הכרכרה והדבר משחרר צווחה נוספת מפיה של הנוסעת. הילדה מייצבת את עצמה ומטפסת אל גג הכרכרה בתרועת ניצחון. היא מפנה את ראשה אל הילד עם העכברוש, שעדיין מזדנב מאחור, במרחק כמה סוסים ממנה.

"מי ייתן והשודד הטוב ביותר-" היא מתחילה לומר. המשפט שלה נקטע כאשר הכרכרה נדחקת תחת ענף נמוך והילדה מורמת ממקום מושבה כהרף עין. הילד עם העכברוש חייב להשתופף כדי לחמוק מרגליה המתנופפות של הילדה כשהוא מדהיר את הפוני שלו אל עבר הכרכרה.

"ינצח," מסיימת הילדה את המשפט בעודה מתנדנדת על ענף העץ.

הילד נד בראשו אל העכברוש וחושק שיניים בנחישוּת. עתה נותרו רק הוא והילדה האחרת. הילד השני פרש מן המרדף וסוסו צלע אל הצמחייה שבשולי הדרך.

"אֶשׁלִינְג!" הילד צועק. "תחטפי את הסוסים!"

הילדה, שנמצאת עכשיו במקביל לסוס הימני, שמעה אותו. היא מנסה לשים את ידיה על הרסן של הסוס, אבל השוט של הרַכָּב מסכל את כל ניסיונותיה. "הסתלקי, שודדת מתועבת!" צועק הרַכָּב. הילדה נרתעת כשקצהו של שוט העור מותיר סימן צליפה אדום על גב כף ידה.

"סֶפְּטִימוּס," מסנן הילד אל העכברוש, "אתה חושב שתוכל לעזור כאן?"

העכברוש מחייך. "אני חושב שאני יכול לעשות משהו." הילד כבר הדביק את הכרכרה. הוא שומע את יבבות העלמה שבפנים. העכברוש מנתר מכתפו של הילד ונוחת על עורפו של הרַכָּב, שמשמיע צרחה מקפיאת דם.

"עכברושים!" הוא צועק. "אני לא סובל עכברושים!"

אבל המכרסם כבר הזדחל אל תוך חולצתו של הרַכָּב והוא מרקד עתה מעין ריקוד אירי קופצני בין שכמותיו העירומות. הרַכָּב המבועת צורח ושומט הן את השוט והן את המושכות. סוסי הכרכרה המבולבלים מאִטים את קצב דהירתם והילד והילדה משיגים אותם בנקל. מבט מהיר ביניהם, ושני השודדים מזנקים היישר על גבם של סוסי הכרכרה ומושכים במושכות עד שהם עוצרים בחדות.

הרַכָּב קופץ ממושבו וכושל בהמשך הדרך, ידיו מתחפרות בייאוש בגבו. הילדה והילד צוחקים למראהו, וממהרים לשוב למשימה שלפניהם. הילדה מְפנה את הדרך באדיבות. "אחריךָ." הילד קד קידה ומקרין ביטחון כשהוא הולך לכיוון הכרכרה המושבתת. הוא פותח לרווחה את הדלת.

"גברתי הנכבדה," הוא אומר בגאווה, "אודה לך מאוד אם תואילי..."

המילים גוֹוְעות על שפתיו. האישה שבפנים הסירה את הרעלה וחשפה מאחוריה שפע של שְׂעַר פנים ערמוני, סבוך כקן ציפורים.

נוסף על כך, קנה של אקדח עם בְּרִיחַ צוֹר מופנה אליו.

"לא נראֶה לי," אומרת הנוסעת, בקול בָּריטוֹן צרוד (ולגמרי לא נשי).

הילד מאוכזב והמום. "אבל-" הוא מתחיל לומר.

"בום," אומר הנוסע. הוא מצמיד את קנה האקדח אל מצחו של הילד והודף אותו בזלזול.

הילד בוהה בו ומגרד את רקתו, כאילו הוא משחזר את ההתרחשות כולה בראשו. הוא בוטש במגפיו בשלג. השליש השני במָכוֹן להכשרת שודדים החל זה עתה. וקֶרְטִיס בדיוק נכשל במבחן הראשון שלו.

* * *

במה שנראה כמו עולם אחר מזה שבו התנהלה ההתרחשות הזאת, אך למעשה היה רק במרחק קילומטרים ספורים משם, בהתה פְּרוּ דרך חלון בקומה השנייה בשלג הנופל ונמס על המדשאה של חטיבת הביניים ג'ורג'. חורף אופייני לפורטלנד, היא חשבה. גשם של בוץ. בכל פעם שגוש רטוב נחת על הדשא שקע סנטרה עמוק יותר בתוך כף ידה. בני–זוג שהלכו על המדרכה כשצווארוני מעיליהם מורמים כדי להתגונן מהקור, חמקו בזהירות מן השלוליות שנִקרו בדרכם. מכוניות מכוסות באבק שלג אפור ומחליא התיזו מניפות של מים שנִקווּ במהמורות שבדרך כשחלפו ברחובות הרטובים. המצב בחוץ נראה מדכא.

"פְּרוּ!"

בעיני רוחה של פְּרוּ נשמע הקול כאילו מישהו קורא לה ממרחק עצום. כמו שומר מגדלור שמזהיר ספינה בשעת סערה. היא החליטה להתעלם מהקול. הוא לא הִרפה.

"פְּרוּ מֶקְ'קִיל!"

הוא נשמע קרוב יותר. נוכח יותר. כמו מנחה אשר מזמן את כוכב הערב שלו אל הבמה. היא החלה להרים את סנטרה מתוך כף ידה.

"כדור הארץ אל פְּרוּ מֶקְ'קִיל!" הפעם ליווה את הקול פרץ של צחוק. הרעש החזיר את פְּרוּ מייד אל ההווה. היא הסתובבה בכיסאה וסקרה את החדר. ביולוגיה, שעה שלישית. כל הכיתה לטשה בה עיניים, ילדים הצביעו עליה וצחקו. פְּרוּ הרגישה כיצד פניה נצבעות אדום–כהה.

"סליחה," היא מילמלה. "אני... חשבתי על משהו אחר."

מיז דַּרְלָה תֶּנִיס כהת העור, שלבשה טוניקה צבעונית בהדפס פרחים, נעצה בה מבט מהבימה שבקדמת הכיתה. היא סידרה את משקפיה בעלי מסגרת המתכת והחליקה את שׂערה השחור כעורב. לאחר מכן השתיקה את הכיתה בהינף יד ואמרה, "הפרויקט שלך, פְּרוּ?"

סדרה של תמונות חלפה בעיני רוחה של פְּרוּ במהירות הבזק: אמא שלה שולפת צנצנת שימורים מהמדף העליון בארון המטבח. פְּרוּ תוחבת פיסה של בגט לתוך הצנצנת ומציבה אותה על אדן החלון. אבא שלה מציין, באותו הבוקר, שהוא זרק לפח צנצנת שהיתה מלאה לחם מכוסה עובש, ולמה שמישהו ישמור צנצנת מלאה עובש?

"אבא שלי," פתחה פְּרוּ ואמרה. "אבא שלי זרק אותו."

עוד צחקוקים נשמעו בכיתה.

מיז תֶּנִיס הציצה אל פְּרוּ מעל משקפיה. "לא מגניב, פְּרוּ," היא אמרה. "לגמרי לא מגניב."

"אני אמסור לו שאמרת את זה," השיבה פְּרוּ.

המורה של פְּרוּ בחנה את התלמידה שלה לרגע, וניסתה מן הסתם לקבוע אם התגובה היתה אדיבה או מזלזלת. מיז תֶּנִיס היתה מורה חדשה בבית–הספר - גברת אֶסְטֶבֶס, המורה הקבועה של הכיתה, נאלצה להתפטר באופן לא צפוי בשל בעיות בריאות. דַּרְלָה תֶּנִיס היתה מיוּגִ'ין וללא ספק החשיבה את עצמה לטיפוס מגניב, שמתייחס לילדים בגובה העיניים. היא לא הפסיקה להזכיר להם שהיא אוהבת מוזיקת פופ. היא השמיעה גרגורים מוזרים בכל פעם שהמנהל, מר בְּרִים, עזב את החדר, וצעדה במסדרונות אפופה בענן סמיך של ניחוח פַצ'וּלִי. היא הרימה את משקפיה על גשר אפה וסקרה את הכיתה.

"בֶּתָאנִי?" שאלה מיז תֶּנִיס. "יש סיכוי שתוכלי להציג עכשיו את הפרויקט שלך, בהתחשב בכך שאבא של העלמה מֶקְ'קִיל חיבל באפשרות שתציג את הפרויקט שלה?"

בֶּתָאנִי בְּרוּקְסְטוֹן, שהתמוגגה מנחת, שלחה מבט מתנשא אל פְּרוּ לפני שקמה בצייתנות. "כן, מיז תֶּנִיס," היא השיבה.

"בבקשה," תיקנה אותה המורה, "קראי לי דַּרְלָה."

בֶּתָאנִי חייכה בביישנות ואמרה, "דַּרְלָה."

"אם את מוכנה..." דַּרְלָה תֶּנִיס סימנה לתלמידה בנפנוף יד לעבור לקדמת הכיתה.

בעודה מְמוֹלֶלֶת את אִמרת סוודר הגוֹלְף השחור שלה, חצתה בֶּתָאנִי את הכיתה, אל המקום שבו ניצב שולחן ארוך ועליו מִגוון הפרויקטים של התלמידים. בֶּתָאנִי פתחה דלת של חממת זכוכית מוארת, הוציאה מתוכה עציץ עם שיח עגבניות גבוה ומלבלב וצעדה עמו אל קדמת הכיתה.

"בסמסטר הזה אני עובדת על הַרְכָּבוֹת," היא אמרה בעודה מערסלת את הצמח בזרועותיה. "הרעיון הוא ליצור צמח חסין בפני מחלות, שיניב עגבניות ממש טעימות."

איכס, חשבה פְּרוּ. איזו שחצנית. הן היו שותפות לתִרגוּל בסֶמֶסְטֶר הסתיו, ובֶּתָאנִי יצאה מגִדרה כדי לדחוק הצידה את פְּרוּ בכל הניסויים שלהן. היא זקפה לזכותה את קולאז' העלים שהן עשו, אף על פי שפְּרוּ אספה את כל עלי האלון החומים בעצמה.

מיז תֶּנִיס הינהנה לאורך כל התיאור של בֶּתָאנִי. "מגניב," אמרה דַּרְלָה תֶּנִיס. פְּרוּ לטשה בה עיניים.

"תודה, דַּרְלָה. אני שמחה לדווח שהניסוי מתקדם ממש טוב," המשיכה בֶּתָאנִי. "נראה שההרכבה מוצלחת. ולמרות שאין עדיין פירות, אני צופה שבעוד כשבועיים נראה כמה תִּפרחוֹת נאות."

"ממש מדליק," הכריזה דַּרְלָה והזמינה את הכיתה להצטרף. כל תלמידי כיתה ז' בכיתת הביולוגיה של השיעור השלישי מילמלו פה אחד - אם כי בחוסר התפעלות מופגן - אווו לבקשת המורה. פְּרוּ שתקה.

היא הקשיבה.

שיח העגבניות השמיע זִמזוּם חרישי וכועס.

פְּרוּ סרקה בעיניה את החדר כדי לראות אם עוד מישהו שמע את זה. כולם הסתכלו באדישות בבֶּתָאנִי.

הזִמזוּם הלך והתחזק. הוא החל לרעוד כשהגיע לצלילים הגבוהים. ככל שגבר הצליל, נעשה ברור שהזִמזוּם מבטא אי נוחות ותסכול.

סליחה, חשבה פְּרוּ וכיוונה את מחשבותיה אל הצמח. היא בהחלט הבינה לליבו. זאת בכלל לא היתה עונת הצמיחה שלו, ותראו אותו: מגדלים אותו בחממה של כיתת ביולוגיה. והיא לא רצתה אפילו לחשוב איך הוא הרגיש כשהרכיבו על הגזע שלו ענף של שיח עגבניות אחר. זה היה פשוט ברברי!

נשמע כאילו שיח העגבניות נאנח.

בראשה של פרו עלה רעיון. אתה יודע מה יהיה מצחיק? היא חשבה.

ררממפ, זימזם שיח העגבניות.

פְּרוּ שיתפה אותו בתוכנית.

לפתע סובבה בֶּתָאנִי את ראשה לאחור וקימטה את אפה. התלמידים התנשפו בתדהמה. לרגע חטוף נראָה כי העלה העליון של הצמח סטר לבֶּתָאנִי על אפה. היה ברור שמיז תֶּנִיס לא ראתה את זה. היא העבירה את מבטה על הכיתה. "ילדים, תעשו טובה," היא אמרה.

הוֹ! הכיתה שוב עצרה את נשימתה. זה קרה פעם נוספת. העלה העליון של שיח העגבניות הירוק החטיף לזאת שאחזה בו הצלפה נוספת על האף. הבעה של תימהון מהול בחרדה כיסתה את פניה של בֶּתָאנִי, והיא הרחיקה את הצמח מגופה ככל שאיפשרו לה זרועותיה. מיז תֶּנִיס המבולבלת עקבה אחר מבטי התלמידים והתבוננה בבֶּתָאנִי, שהחלה לעשות את דרכה בחזרה אל החממה הכיתתית.

"או אולי הוא זקוק ליותר זמן," גימגמה בתאני ופניה החווירו כליל. היא הניחה את העציץ בזהירות בתוך החממה ונסוגה ממנו. "הוא היה בריא לחלוטין הבוקר."

שריקה נמוכה ומלאת סיפוק החליפה את הזמזום הנִרגָן של הצמח.

עיניה של מיז תֶּנִיס חזרו אל פְּרוּ. היא הסתכלה עליה בתדהמה ואי אמון. פְּרוּ חייכה והחזירה את מבטה אל החלון, אל הגשם העכור שירד מעבר לזגוגית ואל השלוליות שהצטברו ברחובות הרטובים.

* * *

משולחנו של לִי בְּרִים, מנהל חטיבת הביניים ג'ורג'

תאריך: 15 בפברואר

אנה ולינקולן מֶקְ'קִיל

הוריה של פְּרוּ מֶקְ'קִיל

מר וגברת מֶקְ'קִיל היקרים,

מאז שהחלה בתכם ללמוד בבית–הספר שלנו בשנה שעברה, התרשמנו שהיא אדם חושב, מבריק ועצמאי. ראינו בה תלמידה שעוד תגיע לגדולות.

למרבה הצער, עלי לציין כי ההבטחה שראינו בה נוטה לְהִתְמַהְמֵהַּ. מאז תחילת השליש האחרון, ירדו ציוניה במידה משמעותית והתנהגותה בכיתה נעשתה, כפי שנאמר לי, לוֹקָה בֶּחָסֵר ולא אופיינית. בשונֶה מבעבר, היא מגלה עניין קלוש בלבד בחומר הנלמד ומפגינה יחס מאוד לא ראוי כלפי המורים שלה. נושאת מכתב זה, מיז דַּרְלָה תֶּנִיס, התנדבה ברוב טוּבה לשוחח איתכם על נושא זה, ואנו מקווים שהמעורבות שלה תוביל לשינוי מבורך.

אנו מבינים כי המשבר שפקד את המשפחה מוקדם יותר השנה, היעלמותו של בנכם הצעיר, בוודאי העמיד בפניכם קשיים לא מבוטלים. אנחנו מודעים להשפעה של טראומה מעין זו על ילדינו. עם זאת, אנחנו מבקשים לרדת לשורש ההידרדרות המצערת הזאת ולגדוע אותה בעודה באִבָּה לפני שתיהפך לעובדה קיימת ותוביל לכך שהתלמידה המבטיחה תוּשְׁעֶה, או גרוע יותר - תסולק מהלימודים.

בכבוד רב,

לִי בְּרִים

מנהל חטיבת הביניים ג'ורג'

פְּרוּ הורידה את המכתב מגובה עיניה והניחה לפניהם של שלושת המבוגרים במטבח להציץ מעל הדף כמו ירֵחים של כוכב לכת רחוק כלשהו. שקט השתרר בחדר, פרט לבּוֹינג של המושב המקפֵּץ של מֶק, אחיה התינוק של פְּרוּ, שהיה תלוי על קְפִיץ ממשקוף הדלת.

היא משכה בכתפיה. "אני לא יודעת מה אתם מצפים שאני אגיד," היא אמרה.

בּוֹינג.

אמה ואביה החליפו מבטים מודאגים. "מתוקה," אמרה אמא שלה. "אולי כדאי..."

בּוֹינג.

אבא של פְּרוּ הסיט את מבטו מאשתו אל המורה הססגונית, השלישית בשילוש הקדוש הזה. היא נשענה על דלת המקרר.

"מיז..." פנה אליה אבא של פְּרוּ.

בּוֹינג.

"בבקשה," אמרה המורה בלי להסיר את מבטה מהילד הקטן במושב המקפץ. "קרא לי דַּרְלָה." נראה שהיא מחכה לחריקה הצורמנית ה-

בּוֹינג.

"דַּרְלָה," המשיך אבא של פְּרוּ, "אני חייב לומר שזה הותיר אותנו המומים לחלוטין. כלומר..." בּוֹינג. "עברו עלינו כמה חודשים קשים, בהחלט, אבל אנחנו סבורים שזה בלתי נמנע, בהתחשב בסוג ה..." בּוֹינג. "הטירוף שעבר על כולנו בתחילת השנה וגם..." בּוֹינג. הוא השתתק לרגע כשראה כי בכל פעם שהקפיץ חורק, תשומת הלב של דַּרְלָה מוסטת לחלוטין אל הילד המקפץ במושב התינוק.

"מותק," הוא אמר לבסוף לאשתו, "את מוכנה להוציא את מֶק מהדבר הזה לרגע?"

ברגע שמֶק הוּצא מהמושב המקפץ ואמא של פְּרוּ חזרה אל המטבח, התחדש הדיון. דַּרְלָה תֶּנִיס: "תקשיבו, אני יודעת מה עובר עליכם - זה לגמרי נורמלי אצל ילדות בגילה - אנחנו רק לא רוצים שהיא תפסיד יותר מדי חומר."

פְּרוּ שמרה על שתיקה. היא בחנה את שלושת המבוגרים בקפידה. הם דיברו עליה כאילו היא אינה נמצאת בחדר. זה רק גרם לה לרצות אפילו פחות לקחת חלק במתרחש. היא בעטה במגפי הגומי שלה בלוחות השעם של הרצפה, והשתדלה לדמיין ששלושת החוקרים שלה מסתלקים. היא העלתה בעיני רוחה רעידת אדמה שיוצרת בקע משונן באמצע המטבח, אשר בולע את המבוגרים בזעזוע מהיר אחד.

דַּרְלָה הבחינה בחוסר המעורבות של פְּרוּ והחלה לדבר ישירות אליה. "מתוקה, בחינות הגמר שלך בסמסטר האחרון היו מאכזבות. יש תחושה שאת לא נוכחת בכיתה, הראש שלך במקום אחר - במקום רחוק כלשהו."

הוא באמת במקום רחוק, חשבה פְּרוּ.

"ואפילו לא הזכרתי את ההיעדרויות שלך," אמרה דַּרְלָה והביטה אל הוריה של פְּרוּ.

"היעדרויות?" שאלה אמה של פְּרוּ. "איזה היעדרויות?"

דַּרְלָה מיקדה את מבטה בפְּרוּ. "את רוצה לספר להם בעצמך?"

"היו רק כמה ימים..." אמרה פְּרוּ והרימה את עיניה מהמגפיים שלה.

"כמה ימים?" התפרץ אבא שלה ולטש בבתו מבט מזועזע.

"כמה ימים שלא הגעתי בזמן וחשבתי שאני אפסיד את כינוס הבוקר, ואז לא אצליח להתכונן לשיעור גיאוגרפיה, ואם לא אצליח להגיע מוכנה לגיאוגרפיה - איך אני אסתדר במתמטיקה?" היא נופפה בידיה מול פניה, כאילו ביקשה לפזר ערפל כבד שמפריע לראייה. "זה היה כמו רצף ארוך של אבני דומינו שמפילות זו את זו. אז החלטתי לא להתחיל עם זה בכלל ולשבת לקרוא בבית–הקפה."

אבא של פְּרוּ חייך בביישנות והסתכל על מיז תֶּנִיס. "היא לפחות קוראת, נכון?"

אשתו התעלמה מהתגובה שלו. "והדבר הזה... של אבני הדומינו... קרה כמה פעמים?" היא שאלה ועיניה פילחו את הפוני של פְּרוּ, שכיסה עכשיו למרבה הנוחות את פניה העגמומיות.

"חמש פעמים, אם לדייק," ענתה מיז תֶּנִיס.

"חמש?" הכריזו אבא של פְּרוּ ואמה פה אחד.

"חָמֵס!" נשמע קולו של מֶק מהסלון. "פּוּוּוּ! חָמֵס!"

"אוף," אמרה פְּרוּ.

אבל למען האמת היא בכלל לא ישבה וקראה בבית–הקפה. והיא גם לא ממש "לא הגיעה בזמן" לבית–הספר. האמת היתה שפְּרוּ מֶקְ'קִיל בת השתים–עשרה התעוררה לפעמים במיטתה הנוחה, שבביתה הנוח, עם משפחתה הנוחה, ולפתע הרגישה צביטה חדה. בימים שזה קרה לה היא הכריחה את עצמה לצאת מהמיטה והשתדלה כמיטב יכולתה לחזור על הדברים השגרתיים של חיי היומיום שלה - להתעלם מהצביטה המסתורית הזאת - אבל לפעמים היא הצליחה להגיע רק עד האופניים שלה והרגישה שהיא חייבת לְדַוֵוש בכיוון ההפוך לזה של בית–הספר שלה. ואותה צביטה היא שהורתה לה את הדרך. הצביטה כיוונה אותה לעבר רחוב לוֹמְבַּרְד והצביטה הורתה לה לחלוף על פני החנויות הנפתחות והצביטה חצתה איתה את נהר הוִוילָמֶט והצביטה משכה אותה מעבר לקוֹלֶג', עד שאותה צביטה מוזרה העבירה אותה, עם האופניים והכול, אל הצוק המשקיף על מצבור העצים רחב הידיים שמעבר לנהר, הלוא הוא הסְבָך הבלתי–עביר. ושם היא העבירה את רוב שעות היום - פשוט עמדה ובהתה בשטח העצום של הצמחייה. ונזכרה. בימים האלה, הליכה לבית–הספר פשוט לא באה בחשבון.

נקישת אצבעות. "הייי," זימרה אמא שלה. "אני נשבעת לך, זה נראה כאילו חייזרים השתלטו לך על המוח או משהו כזה."

פְּרוּ הסתכלה בשלווה בעיניו של כל אחד משלושת המבוגרים, בזה אחר זה. "אמא," היא אמרה, "אבא, מיז תֶּנִיס - סליחה, דַּרְלָה. אני מודה לכם שהבאתם את החששות שלכם לידיעתי. ואני מצטערת אם איכזבתי אתכם בכל צורה שהיא. תסלחו לי, אבל אני רוצה לצאת לטיול רגלי כרגע. אני אחשוב על כל מה שאמרתם לי."

וכשגמרה להגיד את הדברים האלה, היא סבה על עקביה ויצאה מהדלת האחורית כשהיא משאירה אחריה מִקבץ מבוגרים מבולבלים שהביטו בה הולכת.