הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
1
גם ב - Kindle
קוסמי הנשק

במקום 42 

27.3 

קוסמי הנשק


דרג ספר זה מתוך 5
0 דירוגים
0
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
0
5
0
1

במקום 42 

27.3 

במקום 42 

27.3 

גודל (עמ'): 272
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

מלוויינים ועד מערכות הגנה מפני טילים, ממל"טים ועד לוחמת סייבר, ישראל ניצבת בקו הראשון של שדה הקרב המודרני, חמושה בטכנולוגיה צבאית מתקדמת, מעוררת קנאה והשתאות.


כיצד עשתה זאת? מה סוד ההצלחה הייחודי שלה? זוהי השאלה העומדת ביסודו של הספר הזה, "קוסמי הנשק".


זוהי השאלה שהספר משיב עליה בשלל סיפורים על אתגרים ופתרונות, על אכזבות ופריצות דרך.

זהו ספר על כלי נשק, שפותחו והתעצבו בתקופות שונות ובנסיבות שונות.


זהו ספר על ממציאים של כלי נשק שהונעו משאיפות שונות.


זהו ספר על תרבות. תרבות ישראלית מיוחדת במינה של תעוזה וחדשנות. תרבות שהפכה את ישראל למעצמת-על צבאית.


יעקב כץ, העורך הראשי של העיתון "ג'רוזלם פוסט", היה במשך כעשור הכתב והפרשן הצבאי של העיתון. בשנת 2012 היה עמית בכיר במרכז ניימן לתקשורת באוניברסיטת הרווארד. ספרו הקודם, "ישראל נגד איראן - מלחמת הצללים", ראה אור בהוצאת כנרת ב-2011. אמיר בוחבוט, הכתב והפרשן לענייני צבא וביטחון של אתר וואלהNews , היה כתב לענייני צבא במעריב. בוחבוט הוא דוקטורנט בתחום המודיעין והטרור באוניברסיטת בר אילן.

המשך קריאה
  • ISBN: 15100812
  • גודל (עמ'): 272
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 05/09/2017
  • שם המחבר: אמיר בוחבוט, יעקב כץ
  • זמין להשאלה: כן

פרק 1

התחלה בבונקר

השנה היתה 1945, שלוש שנים לפני הקמת מדינת ישראל, ולהנהגה היהודית כבר היה מושג איזו תקופה מסוכנת ומאיימת מצפה להם. זה היה עניין של זמן עד שהמנדט יסתיים והבריטים יעזבו את הארץ. היהודים ידעו שברגע שזה יקרה, הערבים יתקפו.

ביישוב היהודי שרר מחסור בכלי נשק, אך הבעיה היתה נעוצה בכך שהשלטון הבריטי כלא בבית הסוהר יהודים שנתפסו עם כלי נשק, ולעתים אף גזר עליהם עונש מוות. ההגנה — הארגון הצבאי שעתיד להתפתח לצה"ל — היה זקוק לתחמושת ולכלי נשק. השאלה היתה כיצד ישיג אותם.

האיש שהוטלה עליו המשימה למצוא פתרון היה יוסף אבידר, מפקד בכיר בהגנה. אבידר נולד ברוסיה ועבר אימון צבאי בסיסי בגיל תשע אצל שכן לא־יהודי שחזר מן השירות בצבא הצאר. המיומנויות נשארו חקוקות בו למשך כל חייו, ולאחר שהגיע לישראל התבלט אבידר וטיפס במהירות בסולם הדרגות של ההגנה. הוא היה מפקד הכוחות היהודיים בעיר העתיקה של ירושלים במהלך הפּרעות שחוללו הערבים בשנת 1929, והצליח להדוף תוקפים ערבים בעזרת רובה אחד ו־11 כדורים בלבד. במברק ששלח אחר כך למפקדת ההגנה, הוא ביקר את מה שראה בו שימוש מוגזם בתחמושת. זו היתה דוגמה לתחמושת המעטה שעמדה לרשות היישוב היהודי.

"יכולנו לעצור אותם בשבעה כדורים," אמר אבידר. "ביזבזנו ארבעה."

ההתפרעויות היו אות אזעקה לאבידר, שהבין שאם ישראל מתכוונת לשרוד, היהודים זקוקים לאימונים, להרבה אימונים. כך הוא מצא את עצמו ביום ראשון אחד באמפיתיאטרון בסמוך לקמפוס של האוניברסיטה העברית על הר הצופים, מלמד קבוצה של 50 אנשים כיצד להשליך רימונים. להגנה לא היו רימונים אמיתיים, אז אבידר ערך את ההדגמה בעזרת רימון מוברח תוצרת בית. בשעה שהרים את ידו להשליך את הרימון, הוא התפוצץ מוקדם מדי וריסק את ידו. היה אפשר לשמוע את ההתפוצצות במרחק קילומטרים משם, וזה היה רק עניין של זמן עד שכוחות בריטיים יגיעו. על אף הפציעה החמורה, סירב אבידר להתפנות מהמקום לפני שכל אנשיו יחמקו משם בבטחה.

זה היה רגע מכונן. היישוב היהודי נזקק לנשק איכותי, מהסוג שלא יתפוצץ בידו של חייל. הבעיה היתה שהבריטים שלטו בארץ ביד רמה. הברחת פליטים יהודים ארצה דרך הים התיכון היתה קשה דיה, לא כל שכן הברחת כלי נשק. לפיכך הגה אבידר רעיון מהפכני — להקים בישראל בית חרושת לכדורים, הראשון מסוגו. זה היה רעיון נועז. ראשית, ליישוב — השם שבו נודעה הקהילה היהודית בישראל לפני שהפכה למדינה — לא היה שום ניסיון אמיתי בייצור כלי נשק. שנית, הבריטים נמצאו בכל מקום. יהיה קשה להקים בית חרושת לכדורים בלי שהם יגלו זאת.

אבל אבידר היה נחוש בדעתו. הוא ידע שההצלחה תלויה במידה רבה במציאת המקום הנכון. הוא סייר בארץ ובחר בפסגת גבעה מחוץ לעיר רחובות, שנודעה כביתו של מכון וייצמן למדע, אחד המוסדות האקדמיים המובילים של המדינה. קבוצה קטנה של יהודים התיישבה בראש הגבעה ב־1932, אך בסופו של דבר עברה לעיר כדי לאחד כוחות לנוכח מתקפות ערביות.

לפסגת הגבעה היו שני יתרונות ברורים — היא היתה מבודדת, אך קרובה מספיק לעיר ולרשת החשמל. מכיוון שהיא היתה גבוהה, היה מקום לחפור לתוך ההר כדי לבנות את בית החרושת מתחת לפני הקרקע, הרחק מעיני הצבא הבריטי.

בעיני אבידר מצאה חן גם העובדה שפסגת הגבעה היתה סמוכה לתחנת הרכבת של רחובות, ששרצה תמיד חיילים בריטים. המקום האחרון שהבריטים יצפו למצוא בו בית חרושת לנשק, כך העריך, יהיה ממש מתחת לאפם.

אבל אבידר היה זקוק לסיפור כיסוי, שיסביר מדוע קבוצת יהודים התיישבה פתאום דווקא על אותה פסגת גבעה. סיפרו לו שקבוצה של עולים חדשים — הקשורה לתנועת הצופים היהודית — תיכננה להקים קיבוץ חדש. יום אחד הופיע אבידר בחדר האוכל שלהם והציע לקבוצה לשנות מעט את תוכניותיה. במקום להקים קיבוץ, ביקש מהם אבידר להצטרף למאמץ המלחמתי. הם יעברו לפסגת הגבעה, ההגנה תבנה את כל המבנים הנחוצים, והם יעבדו בבית החרושת. הקבוצה הסכימה.

באביב עברו כמה עשרות צעירים בני 20 לפסגת הגבעה וניהלו את מה שנראה חיים שגרתיים בין מטעי הלימונים ופעילויות פנאי קהילתיות.

בה בעת החלה בניית בית החרושת התת־קרקעי לנשק, שנקרא מכון איילון. כמה מן המבנים שכבר היו קיימים שם שופצו — חדרי הרחצה, לול התרנגולות, המטבח וחדר האוכל.

לבניית האולם התת־קרקעי גייס אבידר קבלן שבסיסו בירושלים, שנטל חלק בבניית האוניברסיטה העברית בהר הצופים בשנות ה־20, אחד ממיזמי הבנייה המרשימים ביותר בשעתו, ואותו מקום שבו ידו נפצעה באורח חמור כמה שנים לפני כן. בתוך 22 ימים חפר הקבלן אולם באורך של כ־50 מטר ובעומק של כ־10 מטרים מתחת לפני האדמה.

לכל מי ששאל אמרו החלוצים שהם בנו את האולם התת־קרקעי כדי לאחסן בו פירות וירקות שיקטפו במטעים ובשדות הסמוכים. האולם, הם הסבירו, נחוץ לשמירה על טריות התוצרת.

האולם החשאי כוסה בתקרת בטון עבה ובה שני פתחים, שכל אחד מהם הוביל לאחד משני מבנים שנבנו זה לא כבר: מאפייה ומכבסה אוטומטית. קו ייצור הורכב מתחת להן עם ציוד מתקופת מלחמת העולם הראשונה, שנרכש בוורשה והוברח לארץ ישראל דרך ביירות. הנחושת הדרושה למעטפת הכדורים הוברחה בתוך ארגזים שסומנו כארגזים המכילים אריזות לשפתונים.

כדי לחפות על הרעש שהמכונות לייצור כדורים עתידות להקים היה אבידר זקוק לכך שהמכבסה האוטומטית תעבוד סביב השעון, וכדי לעשות זאת, היה צורך בלקוחות. כך דאג אבידר שחברי הקיבוץ יפתחו סניף במרכז רחובות, ועד מהרה היא החלה לצבור לקוחות רבים באזור. היא זכתה במכרז הכביסה של בית חולים סמוך, וזמן קצר לאחר מכן הפכה למכבסה עבור הצבא הבריטי, אותו צבא שהיא סייעה להוליכו שולל.

לא היה אפשר לקחת שום סיכונים. מנורות כחולות הותקנו באולם התת־קרקעי כדי להבטיח שה"קיבוצניקים" המייצרים את הכדורים ייראו שזופים כאילו שהו בשדות בחוץ במשך כל היום.

הפתח במאפייה כוסה בתנור אבן כבד במשקל עשר טונות, בנוי על מסילה כך שהוא יוכל להחליק לעבר גרם מדרגות וממנו. הפתח במכבסה האוטומטית כוסה במכונת הכביסה, שנעה בעזרת סיבוב של מוט.

אבידר, שעתיד להתקדם ולהיות לאחד האלופים הראשונים של צה"ל ולשגריר ישראל בברית המועצות, חיבר בחשאי את בית החרושת אל רשת החשמל הסמוכה.

ולבסוף, כדי להרתיע מבקרים, הפיצו חברי הקיבוץ שמועות בעיר, שקהילתם נפגעה מהתפרצות מחלת הפה והטלפיים. הם הציבו שלט בשער הקיבוץ המורה למבקרים לטבול את נעליהם בחומר חיטוי לפני כניסתם.

התוכנית החשאית פעלה להפליא, והבריטים לא חשדו במאומה. אבל היו שני מקרים שכמעט הביאו לחשיפתה. אחד מהם אירע בראשית 1948, כאשר רכבת שהובילה חיילים בריטים מרצועת עזה ללוד הורדה מן הפסים בשל פיצוץ של מוקשים ממש מתחת לקיבוץ. 28 חיילים נהרגו, ועשרות נפצעו.

החשש המיידי היה שהבריטים יחשדו שהקיבוץ מילא תפקיד במתקפת הפיצוץ, ויערכו חיפוש במבנים. את המתקפה ביצעו אנשי הלח"י, קבוצה ציונית שנודעה גם כקבוצת שטרן, שהיתה קיצונית ולוחמנית יותר מן ההגנה. העבודה הושבתה מיד באולם התת־קרקעי לייצור כדורים, וכל העובדים נצטוו לצאת משם.

אבל כיצד יוכלו למנוע מהבריטים לערוך חיפוש בקיבוץ? העובדים החליטו למהר אל הרכבת ולהציע עזרה — מזון, מים וטיפול רפואי. מובן שהבריטים הניחו שלא ייתכן בשום פנים ואופן שאותו קיבוץ שהציע סיוע בסבר פנים יפות הוא גם הקיבוץ שביצע את המתקפה.

מכון איילון פעל במשך שלוש שנים כמעט — מ־1945 עד הקמת מדינת ישראל ב־1948 — וייצר יותר משני מיליון כדורים של תשעה מילימטרים. בשיאם ייצרו עובדי בית החרושת 40 אלף כדורים ביום, שקושטו בשתי אותיות: א' שסימלה את "ארץ ישראל", ו־א' שסימלה את "איילון".

לאחר המלחמה התמזג מכון איילון עם תעשיות צבאיות לישראל (תע"ש), החברה הביטחונית הראשונה של המדינה, וכיום מובילה עולמית המוּכרת בפיתוח טילים, רקטות ושריון.

המדינה שבדרך התאמצה להשיג כלי נשק, ומאחר שהמלחמה היתה בפתח, היא נזקקה להם במהירות. הבעיה היתה שכמעט אף אחד לא היה מוכן למכור נשק למדינה שבקרוב תהיה נתונה במצור. לא ארצות הברית, לא בריטניה ולא ברית המועצות.

היוצאת מן הכלל היחידה היתה צ'כוסלובקיה.

המטוסים הראשונים ששימשו את חיל האוויר היו ארבעה מטוסי מסרשמיט שנאספו משרידי חיל האוויר הנאצי בצ'כוסלובקיה. המטוסים פורקו, הובלו באונייה לישראל, הורכבו מחדש וצוידו במכונת ירייה ובארבע פצצות במשקל 70 קילוגרם כל אחת.

במטוסים אחרים, שהובאו לאיטליה, הותקנו מכלי דלק במקום מושבים כדי להאריך את טווח הטיסה שלהם, כך שיוכלו להגיע לישראל.

הצ'כים הסכימו לספק לישראל גם רובים וארבעה תותחי ארטילריה, שנעשה בהם שימוש לאחרונה במלחמת העולם הראשונה. זה לא היה חשוב כלל. אם הם יכלו לירות, הישראלים רצו אותם.

מעֵבר לעסקאות הנשק, היו גם מזימות מפוקפקות ויצירתיות להשגת כלי נשק. קבוצה אחת של קנייני נשק ישראלים נסעה לאנגליה והקימה חברת סרטים מזויפת כדי להסריט את מה שעל פי טענתם יהיה סרט על מלחמת העולם השנייה. הם הקימו צוות שלם — שחקנים, מפיקים, ואפילו רכשו מטוס שייעשה בו שימוש בסרט.

באחת מתמונות הפתיחה של קרב אווירי המריאו המטוסים אל שמי לונדון המעוננים. המצלמות צילמו את המתרחש בשעה שהמטוסים התרחקו בטיסה ופנו לדרום־מזרח, בכיוון ישראל.

הלהטוטים הללו היו נחמדים, אבל מנהיגי ישראל ידעו שהם לא יוכלו להימשך לנצח. היה על ישראל למצוא דרך בטוחה יותר להשגת נשק. אבל זה יצטרך לחכות. ראשית היה על ישראל להילחם על הישרדותה.

* * *

במאי 1948, כמצופה, פרצה המלחמה. במתקפה מתואמת פלשו לישראל חמישה צבאות ערביים מרחבי המזרח התיכון. דומה היה שלמדינה החדשה אין סיכוי. לערבים היו כלי נשק עדיפים — טנקים, תותחי ארטילריה וחיל אוויר מאורגן. לישראלים לא היו לא תותחים מתקדמים ולא טנקים.

ההערכות באשר לסיכוייה של ישראל היו שונות, אבל תבוסה היתה אפשרות ברורה. בתדריך להנהגה היהודית נתן מפקד צבאי בכיר למדינה החדשה סיכוי הישרדות של 50 אחוז.

"סביר להניח שננצח באותה מידה שסביר שנובס," אמר המפקד.9

המלחמה היתה אכזרית. ישראל נמצאה בנחיתות מספרית ובנחיתות של כלי נשק. יותר מ־6,000 ישראלים נהרגו, ו־15 אלף נפצעו. אך בסוף שרדה המדינה היהודית הודות לשילוב של טקטיקה לא קונבנציונלית, מסירות מדהימה ואלתור שלא נראה כמותו מעולם לפני כן. ישראל השיגה את הבלתי אפשרי.

דוגמה אחת היתה ביד מרדכי, קיבוץ קטן על חוף הים התיכון, צפונית לרצועת עזה, מקום שבו 150 ישראלים הדפו אוגדה מצרית ממוכנת שלמה במשך שישה ימים עם 75 רובים, 300 רימונים ומשגר טילי נ"ט אחד בלבד.

והיה הסיפור של לוּ לנארט.

לנארט, שנולד בהונגריה ב־1921, היגר עם משפחתו לארצות הברית בגיל תשע והפך מטרה קבועה למכות ולחִצי לעג אנטישמיים בעיירה הקטנה בפנסילבניה שבה התיישבה משפחתו. בשלב מוקדם בחיים הוא למד שכדי לשרוד עליו להיות חזק, וכדי להיות חזק עליו להצטרף לחיל הנחתים.

לנארט הפך לטייס, ועד סוף שירותו בן שבע השנים טס במשימות קרביות בקרב אוקינאווה כמו גם בקרבות נגד היפנים. אחרי המלחמה נודע לו שקרובי משפחתו, שנשארו בהונגריה, נספו באושוויץ. לנארט חזר ללוס אנג'לס והחל לחשוב על ישראל, או בשם שנודעה בו אז — פלשתינה.

"משפחתי נספתה באושוויץ, וחשתי שלשרידי השואה היתה זכות לחיים ולאושר כלשהו — ואיש לא רצה בהם חוץ מבני עמם בישראל," הוא נזכר עבורנו שנים אחר כך.

הוא הצטרף לקבוצה של טייסים יהודים בלוס אנג'לס, שהוקמה כדי לסייע לישראל. הוא הגיע ארצה באפריל 1948, חודש בלבד לפני פרוץ המלחמה. מיד גייסו אותו לעבודת הרכבה מחדש של כמה מטוסי קרב צ'כיים: Avia S-199 Mule.

באמצע מאי פרצה המלחמה, והמטוסים היו מוכנים סוף־סוף. לאחר כשבוע של לחימה היתה ישראל על סף ייאוש. טור של 15 אלף חיילים מצרים עם 500 כלי רכב וטנקים נעצר בכביש שלחוף הים התיכון בסמוך לאשדוד, במרחק קילומטרים ספורים בלבד מדרום לתל אביב. חיילי צה"ל פוצצו גשר לילה לפני כן, אבל המצרים היו רחוקים שעות מתיקון הגשר. אילו היו מצליחים, הם היו מגיעים לתל אביב בבוקר. אילו היתה תל אביב נופלת, ישראל היתה אבודה.

לנארט שמע על הטור המצרי שמתעכב בדרך ואסף את טייסיו. הם עומדים לטוס דרומה כדי להפציץ את המצרים, כך אמר להם. הבעיה היתה כפולה — המטוסים שהורכבו מחדש עדיין לא השתתפו במשימות אמיתיות, ולא היתה ודאות שהם יפעלו. כמו כן היה צורך לחזק את הברגים בפעם האחרונה לפני הטיסה. הבעיה השנייה היתה שקיומם של המטוסים עדיין היה בגדר סוד. לא כך תיכננה המדינה להציג את חיל האוויר החדש שלה בפני העולם.

אבל לא היה בזה כדי לעצור את הטייסים, אף שההימור היה מסוכן מדי. כמוביל מערך המטוסים, לנארט טס ראשון אל מעל לטור המצרי. תוך צלילה מעל קבוצה של כלי רכב הוא שיחרר את הפצצות שלו, ולמזלו פגע במשאית דלק שגרמה לסדרת התפוצצויות משנית. הטייסים האחרים הלכו בעקבותיו, ובצוותא החלו להפגיז בטיסה נמוכה את כוחות הקרקע באש ממכונות ירייה.

המצרים הופתעו, וכעבור כמה שעות ויתרו על הניסיון להגיע לתל אביב ופנו מזרחה, להצטרף למערכה הירדנית ליד ירושלים. תל אביב ניצלה. הגשר שבו נעצרו המצרים עתיד להיקרא אחר כך "עד הלום".

ללנארט לא היתה שהות לשקול את השלכותיו של אותו מבצע מוצלח. בין כה וכה, הוא אמר לנו, לא היתה חשיבות לשאלה אם זה היה עניין של מזל, גורל או אינסטינקט עילאי. עדיין התחוללה מלחמה שצריך לנצח בה.

* * *

"יש לנו בעיה צבאית מיוחדת במינה," אמר "הזקן". "אנחנו מעטים ואויבינו רבים."

השנה היתה 1949. מלחמה אחת הסתיימה, אבל "הזקן" — דוד בן־גוריון, ראש הממשלה הראשון של ישראל וגרסת ג'ורג' וושינגטון של המדינה היהודית — ידע שזה רק עניין של זמן לפני שתפרוץ המלחמה הבאה.

בן־גוריון הוטרד מן השאלה הבסיסית, כיצד ישראל, מדינה זעירה הכוללת רק כמה מאות אלפי יהודים ומוקפת במיליוני ערבים עוינים, תמשיך לשרוד.

וכך הוא יצא לחופשה מעבודתו בירושלים ונסע אל הצריף הצנוע שהחזיק בשדה בוקר, קיבוץ קטן הפרוש מעל מכתש רמון, פלא טבע במדבר הנגב הדרומי.

כעבור כמה ימים הוא חזר למשרד ראש הממשלה בירושלים עם מסמך שכותרתו: "דוקטרינת הביטחון ומצב הכוחות המזוינים", הממשיך לשמש עד היום, בכמה שינויים קלים, בסיס לדוקטרינת הביטחון הלאומי של ישראל.10

היסוד ההגיוני של הדוקטרינה היה פשוט, ונותר נכון לישראל בעידן המודרני: ישראל זקוקה ליתרון צבאי איכותי ממשי.

בעוד לישראל היו פחות חיילים מאשר לסוריה, החיילים שלה היו מאומנים טוב יותר; בעוד היו לה פחות טנקים מאשר למצרים, הטנקים שלה היו צריכים להיות מתקדמים יותר; ובעוד היא רכשה, בסופו של דבר, את אותם מטוסי אף־15 כמו ערב הסעודית, בגרסת המטוס של חיל האוויר הישראלי היו פצצות מיוחדות שפותחו במיוחד כמו גם מערכות לוחמה אלקטרונית מתקדמות. ישראל פשוט היתה צריכה לדאוג לכך שיהיה לה תמיד יתרון איכותי. לא בהכרח יותר, רק טוב יותר.

אך השאלה היתה כיצד לעשות זאת. איש לא העלה על דעתו שמדינה חדשה ודלת משאבים זו תוכל לכונן ולקיים מחקר, פיתוח ויכולות ייצור בלתי תלויים, בייחוד בתקופה שבה שתי סחורות הייצוא העיקריות של המדינה היו תפוזים ושיניים תותבות.11

לפיכך הגיע בן־גוריון למסקנה שישראל צריכה למצוא מדינות שיסכימו למכור לה נשק. אבל ב־1950 זה היה חסר סיכוי. ארצות הברית, בריטניה וצרפת פירסמו את ההכרזה התלת־צדדית, התחייבות רב־לאומית להשבית מכירות נשק למזרח התיכון. אם יסופק נשק לישראל, חשבו המדינות, הסובייטים יספקו כלי נשק למדינות ערב. אם לא, גם הסובייטים יימנעו מלעשות זאת.

זה הותיר לישראל אפשרות ממשית אחת — לפעול לבדה בניגוד לכללי המשחק ולחפש כלי נשק באמצעות מגוון תחבולות והרפתקאות, בין השאר, תוך כריתת בריתות עם השותפים הבלתי צפויים ביותר.

כדי להוביל את המאמץ, הפקיד בן־גוריון את גורל המדינה בידיו של קיבוצניק יליד פולין בן 26 בשם שמעון פרסקי, שעיברת את שם משפחתו לפרס.

פרס הרשים את בן־גוריון כאשר שימש כעוזרו במהלך מלחמת העצמאות, והיה אדם מן הסוג שהמנהיג הישראלי סבר כי יוכל להשתתף במסיבות קוקטייל דיפלומטיות נוצצות, אך בהמשך הערב יפשיל את שרווליו ויעמיס כלי נשק שנרכשו באורח לא חוקי לתוך מכולות הובלה ברציפי נמלים בארצות הברית. פרס מונה לסגן מנהל המשלחת של משרד הביטחון בניו יורק, ומשימתו שם היתה ברורה — לאתר ולרכוש נשק עבור צה"ל.

הרפתקאותיו של פרס הובילו אותו לפגישות עם טיפוסים מפוקפקים כמו ג'ימי הופה, ראש איגוד נהגי המשאיות הידוע לשמצה, ולמקומות כמו בוגוטה, קולומביה, שבה נחת נחיתת חירום במטוס שמנועיו עלו באש. הוא נשא ונתן על עסקת רכישה של 46 טנקים ממקסיקו, ואפילו קיבל את המפתחות. רק כעבור זמן גילה פרס שהטנקים נעלמו איפשהו לאורך גבול מקסיקו.

במסעותיו למד פרס שלאיש לא אכפת באמת מבעיותיה של ישראל. הסוד, זאת גילה כמו סוכני מכירות גדולים רבים, היה לגרום לשותפיו להבין מדוע ישתלם להם לעבוד עם המדינה היהודית החדשה והמבודדת.

מזימה אחרת הובילה את פרס להוואנה, שבה ניסה לשכנע נושאי משרות בכירים בשירות החשאי הקובני לרכוש כלי נשק עבור המדינה היהודית המתהווה והמכותרת ערבים. פרס הופיע לפגישה במפקדת המשטרה בשעה 12 בצהריים — השעה שבה חשב שזומן — רק כדי שמזכירה מצחקקת תאמר לו שמארחו, האדון אפריימו, לעולם אינו מקיים פגישות במשך היום.

"האדון התכוון לחצות הלילה," הסבירה פקידת הקבלה.

פרס חזר למפקדת המשטרה 12 שעות אחר כך, אך במקום שיוזמן להיכנס למשרד, לקח אותו מארחו הקובני למועדון לילה מקומי. פרס ואפריימו ניגשו לעסקים.

"מה יכולנו לעשות," הסביר פרס לימים. "היה עלינו לסכם רבות מן העסקאות שלנו עם טיפוסים אפלים, אפילו עם גנגסטרים. לא היתה לנו שום דרך אחרת."12

כעבור שנה נודע לפרס שקנדה מוכרת עודפי תותחים ממלחמת העולם השנייה, מאותו הסוג שצה"ל נזקק לו נואשות. בירור קצר גילה שקנדה מוכנה למכור לישראל את התותחים, אבל רוצה תמורתם שני מיליון דולר, סכום כסף שלא היה לישראל.

פרס החליט לנסות לגייס את הכסף. הוא נסע למונטריאול ונפגש עם סמואל ברונפמן, נדבן יהודי מפורסם ובעליה של אחת החברות הגדולות בעולם למשקאות חריפים.

ברונפמן הסכים לדבר עם הממשלה הקנדית ולנסות לשאת ולתת על המחיר. ברגע שעשה זאת — הוריד את המחיר במיליון דולר — הוא שאל את פרס מי ייתן לו את המיליון השני.

"אתה," השיב הישראלי.

ברונפמן היה נבוך מעט מתשובתו החצופה של הישראלי, אבל התעשת במהירות וצילצל לאשתו כדי להכתיב לה רשימה של 50 אורחים שצריך להזמין לארוחת ערב באותו היום. אחר כך הוא סקר את פרס במבטו והבחין שהוא לובש חליפה כחולה וגרביים לבנים. "אתה לא יכול לבוא לארוחת הערב בגרביים האלה," אמר ברונפמן ואילץ את אורחו לעצור בחנות כולבו בדרך הביתה כדי לקנות גרביים בצבע כהה לארוחת הערב.

באותו הערב, בעת הגשת המנה העיקרית, ניסה פרס לשכנע את המסובים בעניין רכש התותחים והסביר כמה הם חיוניים לצה"ל ולהישרדותה של ישראל. האורחים פתחו את הארנקים שלהם.

* * *

ישראל היתה מדינה שנוסדה כנגד כל הסיכויים והמשיכה לשרוד. מה שפרס עשה — פעילות בקיצורי דרך והברחת נשק — היה צפוי בהחלט. כשעתיד המדינה נתון בסכנה, כמעט כל דבר לגיטימי.

בעת שהותו בניו יורק חידש פרס קשר עם ידיד ותיק בשם אל שווימר, מהנדס תעופה יהודי שסייע להבריח מטוסים לישראל לפני מלחמת העצמאות, לרבות מטוסי הקרב הצ'כיים שלנארט השתמש בהם להפצצת המצרים.

פרס התוודע לשווימר במהלך המלחמה כאשר שירת לצדו של בן־גוריון, וכבר אז התרשם מאוד מחזונו של האמריקני, מאמונתו העמוקה ומנאמנותו לעמו.

שווימר עבד עבור חברת TWA, אך כאשר מלחמת העולם השנייה פרצה, הוא התגייס לחיל האוויר של ארצות הברית וביצע במהלך המלחמה יותר מ־200 טיסות שחצו את האוקיינוס האטלנטי. ליהדותו לא היתה משמעות רבה בעיני שווימר בשעתו, אבל ביקור במחנה ריכוז משוחרר ומפגש עם קבוצה של ניצולי שואה עוררו בו רצון עז לסייע ליהודים להשיג עצמאות במולדתם ההיסטורית. היהודים, כך סבר, יהיו בטוחים ומוגנים רק אם תהיה להם מדינה משלהם.

כאשר חזר לארצות הברית, איתר שווימר את נציג ההגנה בניו יורק והציע את שירותיו. עבר זמן־מה, וההגנה חזרה עם בקשה ברורה, אך כזו הכרוכה בסיכון — לסייע בהקמת חיל אוויר בארץ ישראל. זה לא היה חוקי בדיוק. על פי חוק הניטרליות, נאסר על אזרחי ארצות הברית לייצא נשק למדינות הנתונות במלחמה ללא אישור הממשלה.

שווימר היה נחוש בדעתו לעזור. כאחד מוותיקי מלחמת העולם השנייה הוא היה זכאי לרכוש עודפי מטוסים במחירי הנחה. הוא אסף קבוצה של טייסים ומהנדסים יהודים ששירתו איתו במלחמת העולם השנייה, ויחד הם החלו לקנות מטוסים. כל דבר שטס ושיכלו להניח את ידיהם עליו. מעטים מאוד מהם ידעו את הסיבה האמיתית, ולרובם נאמר ששווימר מסייע לפנמה להקים חברת תעופה כדי להעביר בקר לאירופה.

המטוסים נלקחו להאנגר מטוסים ליד לוס אנג'לס, שבו הם תוקנו, פורקו לחלקים, הועמסו לתוך ארגזים ונשלחו באונייה או במטוסי תובלה לאיטליה, שבה איתרה ההגנה שדה תעופה נטוש, אספה מטוסים, הרכיבה את חלקם והטיסה אותם לישראל. החלק האחר הועבר ארצה על גבי ספינות כחלקים.

לאחר מלחמת העצמאות של ישראל חזר שווימר לארצות הברית על אף אישומים פליליים שחיכו לו שם. הוא ואנשי צוותו שכרו בית אחוזה שהיה בבעלותה של ג'נט מקדונלד, כוכבת הוליוודית שנודעה במשחקה בסדרת מחזות זמר ב־1930.

שווימר הועמד למשפט, הורשע, אבל יצא מזה בלי לרצות עונש מאסר. הוא נקנס ב־10,000 דולר, נשללו ממנו זכויות ההצבעה וההטבות של ותיקי מלחמה, ונאסר עליו להחזיק במשרה פדרלית. אף על פי שמעולם לא ביקש חנינה, הוא קיבל אותה ב־2001 מן הנשיא היוצא ביל קלינטון.

ההרשעה לא עצרה את שווימר, והוא שב אל עסקי ההברחות, במידה רבה בעידודו של פרס. כמסווה, הוא הקים עסק חדש בשם "נתיבי אוויר בינלאומיים". המשרד היה ממוקם בפינה של בית החרושת לוקהיד מרטין שמצפון ללוס אנג'לס.

אחד המבצעים המשותפים הראשונים של פרס ושווימר היה הברחתם של מטוסי הקרב מוסטאנג לישראל. חיל האוויר של ארצות הברית הוציא משימוש את המפציצים החד־מושביים, אבל סירב למכור אותם לישראל. במקום זאת נמכרו המטוסים למגרש גרוטאות בטקסס. השלטונות לא ידעו שהבעלים העביר אותם מיד לשווימר באותו מחיר ששילם עבורם.

כאשר המטוסים הגיעו למפעל, שווימר ואנשי צוותו בנו אותם מחדש כדי לוודא שהם מוכנים לפעולה, ואחר כך פירקו אותם שוב, ארזו אותם בארגזים שסומנו בכתובת "ציוד קירור" ושלחו אותם באוניות לישראל.

ב־1951 שלחה הקבוצה בחשאי מפציצים קלים מסוג מוסקיטו מארצות הברית לישראל. כמה מהמטוסים פורקו ונשלחו לישראל במכולות. אחרים הוטסו ישירות לתל אביב, אם כי עם כמה עצירות לתדלוק לאורך הדרך. באחת ממשימות ההברחה מטוס נעלם מעל מחוז ניופאונדלנד הקנדי.

הטייס היה ריי קורץ, יהודי אמריקני מברוקלין, ששירת בחיל האוויר של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה הפך קורץ לכבאי בשדרת פוסטר בברוקלין, אבל עזב את עבודתו בשנת 1947 כדי להצטרף לתוכנית הברחת המטוסים של שווימר.

במבצע בלתי נשכח אחד הטיס קורץ מפציץ בי־17 מבסיס של חיל האוויר הצ'כי כל הדרך עד לקהיר. זו היתה משימת ההפצצה ארוכת הטווח ביותר שישראל ביצעה בשעתו. הפצצות נועדו לפגוע בארמון אבדין, אחד המעונות הרשמיים של נשיא מצרים, אך הן החטיאו ונפלו בסמוך. אף על פי כן המתקפה היתה הישג ישראלי עצום להתגאות בו: ישראל הצליחה לחדור לעומק השטח המצרי.

קורץ היה גיבור ישראלי והוכרז נעדר בעת שהבריח את המטוס לישראל. פרס ושווימר גמרו אומר לשגר מיד משלחת חיפוש ולהקים בסיס מבצעים בעיירה התת־ארקטית גוס ביי.

החיפוש התבסס על מידע שנאסף מאסקימוסים מקומיים, שטענו כי הבחינו במטוס המוסקיטו צולל לתוך השלג. אף על פי שצוותי ההצלה בילו שבעה ימים בטיסה מעל קרחונים והרים, הם לא מצאו דבר.

על אף כישלון המשימה, הרעיון שעתיד לשנות את ישראל נולד בגוס ביי, צפון־מזרח קנדה. במהלך לילות הקוטב הארוכים העבירו פרס ושווימר שעות בשיחות ובחלומות על היום שבו ישראל לא תצטרך עוד להיות תלויה במזימות חשאיות להשגת מטוסיה. פרס הכריז באורח נבואי שלישראל תהיה תעשייה אווירית משלה שתבנה את מטוסיה־שלה.

פרס זכר את מבטי הרחמים שקיבל מרוב אנשי צוות ההצלה. הם חשבו שהוא הוזה. כיצד יכולה מדינה זעירה, שעליה להטיס מטוסים מוברחים מעל לאזור הארקטי, לצפות לכך שיום אחד תבנה את מטוסיה־שלה? אבל שווימר התייחס לדבריו ברצינות והבטיח לפרס שהדבר הוא בגדר האפשר. "בגוס ביי," אמר פרס לימים, "נוסדה תעשיית המטוסים הישראלית."13

כאשר הם שבו לניו יורק, שמע פרס שבן־גוריון, שנמצא אז בארצות הברית בביקור ממלכתי רשמי, הגיע בדיוק לקליפורניה. הוא עלה על מטוס עם שווימר כדי לדווח לזקן על המשימה שנכשלה.

הם פגשו את בן־גוריון במתקן של חברת לוקהיד מרטין בברבנק והביאו אותו אל סדנת התיקונים הפינתית של שווימר.

בן־גוריון הסתובב בהאנגר המטוסים בארשת פליאה. הוא לא הבין כיצד היה שווימר מסוגל לתקן מטוסים עם ציוד מועט כל כך. "מדוע שלא תבוא לישראל?" שאל ראש הממשלה. "אנחנו זקוקים לתעשייה אווירית משלנו."

מבחינת בן־גוריון, תעשייה אווירית עצמאית היתה בדיוק הדבר שהתכוון אליו כאשר דיבר שנים לפני כן על יתרון צבאי איכותי. חברה ישראלית של תעשייה אווירית תבטיח שליטה אווירית במזרח התיכון כולו.

היה צורך במעט שכנוע, אבל שווימר הבין מה מוטל על כף המאזניים. הוא נענה להצעתו של בן־גוריון בכמה תנאים — החברה תצטרך להיות משוחררת ממינוי מקורבים פוליטיים ותפעל כמו תאגיד אמריקני.

בן־גוריון הסכים. "אנחנו זקוקים לך בישראל," הוא אמר. "בוא."

בתוך שבוע ניסח שווימר תוכנית עבודה של 30 עמודים, שבה פירט כל פריט ציוד שיזדקק לו כדי להתחיל בעבודה — ממנופים הידראוליים ועד מגוון של ברגים.

עכשיו הגיע החלק הקשה — לשכנע את הממשלה להסכים לממן את הפרויקט. פרס ושווימר טסו לישראל והחלו לקדם את הרעיון שלהם — לייסד "תעשייה אווירית ישראלית" — בסדרת פגישות עם נושאי משרות בכירים בממשלה ובצבא.

כצפוי, היתה התנגדות מההתחלה. מפקד חיל האוויר הכריז שלישראל אין צורך בחברה של תעשייה אווירית; משרד האוצר סירב לספק תקציב; ושר התחבורה סירב אפילו לחשוב על כך. ישראל לא מייצרת מכוניות משלה, הוא אמר. כיצד היא יכולה לחשוב אפילו על בניית מטוסים?

פרס סירב להרים ידיים ללא קרב. הוא הצליח לגייס סכום כסף מסוים והשלים אותו בכספים מתקציב הביטחון. בתוך כמה חודשים החלה בניית האנגר מטוסים חדש בפאתי העיר לוד, הסמוכה לנמל התעופה הבינלאומי של המדינה. שווימר טס בחזרה לארצות הברית כדי לרכוש את הציוד הדרוש.

ב־1955 החברה כבר פעלה. מפציצי בי־17, מטוסי דקוטה, מוסקיטו, סטירמן ומטוסים אחרים — שנרכשו מכל מי שהיה מוכן למכור — הובאו לתיקונים.

בתוך שנה היו בחברה יותר מ־1,000 עובדים. באמצע שנות ה־60 היו בה 10,000 עובדים, והיא היתה המעסיק הגדול ביותר בישראל.

התעשייה האווירית לא דבקה רק בתיקון מטוסים. ב־1960 היא כבר הציגה מטוסי קרב שיוצרו באורח עצמאי ושנבנו על פי תוכניות שהושגו בצרפת. זה היה ציון דרך כביר, שהעניק לתעשייה האווירית הישראלית (תע"א) את הביטחון לחפש אתגרים חדשים ומורכבים יותר. חברה ישראלית היתה בדרכה להפוך למעצמת־על בינלאומית.

* * *

בסוף 1951 חזר פרס לישראל. בן־גוריון התרשם מאוד מן התוצאות שבן חסותו הראה בניו יורק, ומינה אותו למנכ"ל משרד הביטחון, המשרה הלא־פוליטית הבכירה ביותר בממסד הביטחוני הישראלי. אף על פי שהתעשייה האווירית של ישראל הוקמה, היא היתה רק בתחילת דרכה. לישראל עדיין לא היתה דרך להשיג כלי נשק בכוחות עצמה. היא היתה זקוקה לסַפָּק קבוע. היא היתה זקוקה למדינה ספקית.

"עלינו להשליך כמה שיותר חכות," אמר פרס לעוזריו. "אולי מישהו יאכל את הפיתיון."14

כל זמן שההכרזה התלת־צדדית היתה בתוקף, היו אפשרויותיה של ישראל מוגבלות. אבל ב־1955 הכול השתנה. ברית המועצות החליטה לספק למצרים נשק מודרני מתוחכם בשווי של 250 מיליון דולר דרך צ'כוסלובקיה, אותה מדינה שתמכה בישראל לפני מלחמת העצמאות. מאבק אפשרי קרב ובא, והמערב הבין שהוא לא יכול עוד לשבת מן הצד.

בירושלים הכו החדשות בלבבות המדינאים. העסקה המצרית־סובייטית כללה מטוסי קרב מתקדמים מסוג מיג, מפציצים ארוכי טווח ומאות טנקים ונושאי גייסות משוריינים. ישראל היתה זקוקה למישהו שתוכל לפנות אליו. ראש הממשלה משה שרת הציע לבקש עזרה מארצות הברית שהיתה המדינה הראשונה שהכירה בישראל באומות המאוחדות, וכביתם של שישה מיליון יהודים היו לה קשרים תרבותיים הדוקים עם המדינה היהודית.

שרת סבר שאם ישראל תדבק במדיניות רחבה יותר של איפוק, היא אולי תוכל לשכנע את ארצות הברית לספק לה כלי נשק המשתווים באיכותם ובכמותם לאלה שהסובייטים סיפקו למצרים.

הבעיה היתה שארצות הברית לא סטתה מן המדיניות שהנשיא אייזנהאואר אימץ, שלא להפוך לספקית נשק חשובה במזרח התיכון. היא היתה מוכנה להעניק לישראל סיוע כלכלי, אבל לא כלי נשק.

והיתה גם אנגליה, ששר הביטחון באותו הזמן, פנחס לבון, סבר כי היא מועמדת אפשרית להפוך לספקית הנשק העיקרית של ישראל. פרס נסע ללונדון, אבל נתקל ביחס צונן. כועסים על הפשיטה של צה"ל על עזה לאחרונה, סירבו הבריטים להעביר אי־אילו טנקים שישראל הזמינה קודם לכן באותה שנה, ולא היו מוכנים לזוז מעמדתם. כמו כן הסכימה אנגליה למכור שתי משחתות למצרים, ולא נראתה מוכנה להחליף צדדים.

זה השאיר אפשרות בת־קיימא אחת — צרפת. חוץ מאנגליה, צרפת היתה המדינה האירופית האחרת היחידה שייצרה את רוב כלי הנשק שלה בבית, לרבות מטוסי קרב, טנקים ותותחי ארטילריה.

באותו הזמן לא היו לישראל קשרי ביטחון עם פריז. היא רכשה מעט כלי נשק באמצעות רוזן פולני שחי בארמון פריזאי ופעל בחשאי עבור ישראל, אבל לא היתה שום התקשרות רשמית. וכך טס פרס לפריז לפגישה עם סגן ראש הממשלה. בתוך כמה שבועות הוא נשא ונתן בהצלחה על רכישת תותחי 155 מילימטר.

פרס הגיע לפריז במהלך אחת מתקופות התוהו ובוהו הגדולות ביותר של הרפובליקה. ממשלות קמו ונפלו בזו אחר זו, וישראל חששה שחוסר היציבות יהפוך לבלתי אפשרי את כינונה של שותפות אסטרטגית ברורה עם צרפת. את מה שאחדים ראו כנקודת תורפה, פרס ראה כהזדמנות. הוא הבין שבמצב של חוסר יציבות ואי־סדר יהיה לאל ידו לנווט בין משרדי הממשלה השונים ולבסס קשרים אישיים חיוניים, הדרושים כדי שעסקאות יצאו אל הפועל, ולא משנה איזו מפלגה בשלטון.

פרס סמך גם על האהדה לישראל ששררה לתחושתו בחוגי הביטחון הצרפתיים. בשנות ה־50 נלחמה צרפת באלג'יריה כדי לשמור על שליטה במדינה הצפון אפריקנית. הערבים, לרבות מצרים, תמכו במורדים האלג'ירים. זה היה מקרה קלאסי של מה שפרס תפס כ"האויב של האויב שלי הוא ידידי". על פי גישה זו, ישראל וצרפת נועדו זו לזו.

בשעה שפרס שעט על מדרכות פריז, בישראל היתה הרגשה של אבדון האורב באופק ועשוי להגיע מהר מהצפוי. בראשית 1956 החל הנשק הסובייטי להגיע למצרים. ירושלים הכריזה על מבצע לגיוס כסף למען הצבא ודירבנה אזרחים לתרום מזמנם ומכספם לחיזוק ביצורים ברחבי המדינה. אנשים הופיעו במשרד הביטחון עם תכשיטים ושעונים, כל דבר שהיה יכול לתת דחיפה למגבית לרכישת נשק. היתה תחושה שברגע שהנשיא המצרי גמאל עבד אל־נאצר ישיג את כלי הנשק שלו, הוא יתקוף.

מסעות רבים היו עתידים להידרש לשם כך, אבל בסופו של דבר הצליח פרס לבסס את הקשרים הנחוצים עם צרפת, ועל אף מהמורה מזדמנת בדרך, החל הנשק לזרום.

קשריה של ישראל עם צרפת התפתחו במהירות מעֵבר למכירות נשק. ביולי 1956 הודיע הנשיא המצרי גמאל עבד אל־נאצר על הלאמת תעלת סואץ. פרס זיהה הזדמנות וגמר אומר לנצל את המשבר כדי להניע את הברית הישראלית־צרפתית אל הרמה הבאה — לשכנע את פריז למכור לישראל כור גרעיני.

בתוך יום נקבעה לפרס פגישה עם שר הביטחון הצרפתי מוריס בורז'ס־מונורי, שביקש לדעת כמה זמן יידרש לישראל לחצות את סיני ולתפוס מחדש שליטה בתעלה. כאשר בורז'ס־מונורי שאל אם ישראל תהיה מוכנה להצטרף לצרפתים ולבריטים במבצע צבאי, פרס קפץ על ההזדמנות. "בנסיבות מסוימות אני מניח שנהיה מוכנים לזה," השיב פרס.

ה"נסיבות" עתידות להפוך לנכס היקר ביותר של ישראל — כור גרעיני שייבנה בעיירת המדבר דימונה ויספק לישראל רמת הרתעה, שלפי פרסומים זרים, אין שנייה לה במזרח התיכון. הצרפתים הסכימו למכור כור כזה לישראל, וכעבור כמה שבועות נפגשו מנהיגים מצרפת, מבריטניה ומישראל בסברס, עיירה בצרפת, כדי לסכם סופית את תוכניות הפלישה. ממש לפני החתימה על ההסכם נפגש פרס ביחידות עם ראש הממשלה ועם שר הביטחון הצרפתים.

"כאן השלמתי עם שני המנהיגים הללו הסכם לבניית כור אטומי בדימונה, בדרום ישראל, ולאספקת אורניום טבעי שיתדלק אותו," אמר פרס לימים.15

בהמשך אותו החודש פלש צה"ל למצרים. מטוסי המוסטאנג, ששווימר ופרס הבריחו לישראל כמה שנים לפני כן, חדרו למצרים ראשונים, כשכבל מיוחד מחובר לגוף המטוס כדי לנתק את קווי התקשורת המצריים. זה היה מהלך מבריק שגרם בלבול גדול מאוד בקרב הכוחות המצריים בסיני. כעבור כמה ימים הצטרפו הצרפתים והבריטים לכוחות צה"ל. המלחמה לא התנהלה כמתוכנן, אבל זה לא שינה כלל. ישראל השיגה את מטרתה, גיבוש היחסים שלה עם צרפת וחיזוקם.

* * *

עד 1958 הפכו ישראל וצרפת לידידות קרובות ביותר. נשק זרם ביניהן דרך קבע, והמדינות נמצאו במשא ומתן מתקדם על מכירת מטוסי קרב מתקדמים. דומה היה שמאזן הכוחות הושב על כנו במזרח התיכון.

ישראל רצתה להעמיק את הקשרים. לפיכך התעניין משרד הביטחון אם אחד מטייסי חיל האוויר הישראלי יוכל להירשם לקורס הצרפתי של טייסי ניסוי. פריז הסכימה ופרשה את השטיח האדום.

הטייס שנבחר לקורס היה דני שפירא, טייס מבטיח שנולד וגדל בארץ ישראל. שפירא התאהב בתעופה כילד, כאשר ראה את הגראף צפלין, ספינת הנוסעים האווירית הגרמנית, בעת מעופה מעל עיר הולדתו חיפה.

בגיל 15 התגנב שפירא לקולנוע כדי לראות כל סרט שנעשה עם טייסי קרב, מטוסים או אפילו פרט מובחר הקשור לתעופה. הוא הטיס טיסנים, וכל מעייניו הופנו לכל דבר אווירונאוטי במועדון הנערים בקיבוץ הסמוך. ב־1944, בגיל 19, קיבל שפירא את רישיון הטיס שלו.

במאי 1948, בשעה שהיישוב היהודי התכונן למלחמה, נשלח שפירא עם קבוצת טייסים לצ'כוסלובקיה, להשלים את הכשרתם הקרבית. הקבוצה עזבה את ישראל ב־13 במאי, במטוס הנוסעים האזרחי האחרון שהורשה לצאת מפלשתינה לפני הכרזת העצמאות של בן־גוריון למחרת היום. זה היה קורס הטיס הראשון של חיל האוויר הישראלי.

עד 1959 כבר קנה לו שפירא שם כאחד מטובי הטייסים הקרביים של המדינה, כשהוא טס בגבורה במהלך מלחמת העצמאות ובמשבר תעלת סואץ.

חיל האוויר היה זקוק נואשות לטייס ניסוי משלו, כך שמפקד חיל האוויר, האלוף עזר וייצמן, שלח את שפירא לצרפת להשתתף בקורס לטייסי ניסוי מתקדמים. שפירא עבר את הקורס בהצטיינות יתרה, ולאחר שסיים אותו ביקש ממנו וייצמן להישאר בצרפת כדי להעריך מטוס קרב חדש בשם מיראז'.

המטוס, שנמצא בתהליכי פיתוח במפעלי דאסו, עדיין היה סודי ביותר, אבל הצרפתים בנו שני אבי־טיפוס והיה להם עניין בהשגת חוזה גדול עם חיל האוויר הישראלי. המיראז' היה פריצת דרך טכנולוגית בשעתו. היו לו כנפי דלתא בצורת משולש, והוא היה המטוס הראשון פרי תכנון אירופי, המסוגל להגיע למהירויות של שני מאך הודות למערכת ההנעה הרקטית שלו.

וייצמן אמר לצרפתים שאמנם יש לו עניין במטוס, אבל אחד מטייסיו יהיה חייב לבחון ולהטיס אותו. הצרפתים התווכחו, כשהם טוענים שרק לטייסים צרפתים ישנם הכישורים הדרושים להטיס את המיראז'.

בחוצפה ישראלית טיפוסית אמר וייצמן למנהל הכללי של דאסו, בֶּנוֹ קלוד ואליירס, "שלחתי את דני שפירא לבית הספר שלכם לטייסי ניסוי, ונתתם לו תעודה האומרת שהוא יכול להטיס את כל המטוסים שלכם, אז תנו לו! אם דני שפירא לא יטוס, אין עסקה."

הצרפתים הסכימו. לדני שפירא יורשה להטיס את המטוס.

הטיסה הראשונה עברה חלק, ושפירא התרשם מאוד מיכולותיו של המטוס. אבל אז הגיע המבחן האמיתי, בנוכחות וייצמן, ב־26 ביוני 1959.

ביום הטיסה הגיע שפירא לבסיס מוקדם כדי ללבוש את חליפת הטייס שלו. טייסי מיראז' היו צריכים ללבוש חליפות לחץ מיוחדות ולעטות מסכות חמצן. שפירא היה נתון בלחץ עצום, ורק בשעה שחצה את מסלול ההמראה בדרכו למטוס, הוא קלט ששכח לנעול נעלי קרב גבוהות. זה לא שינה כלל. הגיעה השעה להמריא. החלק הראשון של הטיסה עבר חלק, ושפירא טיפס בקלות לגובה של 40 אלף רגל. ואז הוא לחץ על מתג ההנעה הרקטית. ההאצה הפתאומית תפסה את שפירא לא מוכן.

"אני במאך 1.1, מאך 1.3, מאך 1.9, מאך 2," דיווח שפירא לחדר הבקרה, שבו ישב וייצמן וצפה בהתרגשות בלתי ניתנת לריסון. "מאך 2 בפעם הראשונה ב־2,000 שנה," צעק וייצמן למנהלי דאסו, התייחסות ל־2,000 השנים שנדרשו לעם היהודי להקים מחדש מדינה ריבונית בארץ ישראל.

אך בעוד וייצמן קופץ מרוב שמחה, שפירא התכונן לגרוע ביותר. המטוס המשיך לטפס. בשלב מסוים הציץ שפירא מעבר לכתפו ואמר לעצמו, "דני, אתה יוצא מכדור הארץ."

פתאום נדלקה נורה אדומה בתא הטייס, סימן לכך ששפירא עבר את המהירות המרבית של המטוס. בגובה 64 אלף רגל הוא הצליח לכבות את המנוע הרקטי, אבל האט מהר מדי והמטוס החל לרעוד. שפירא חשב שגוף המטוס יתפרק לחתיכות. בסופו של דבר הוא הצליח להשיג מחדש שליטה במטוס, התאים את עצמו למהירות מאך 1 ונחת בשלום בשדה התעופה של חברת דאסו.

אף על פי שהיה מזועזע לרגע, היה שפירא משוכנע בנוגע לאיכויותיו של המטוס, וכך גם וייצמן. האתגר הבא שלו היה להניע את דאסו לשנות את מִפרט המטוס כך שיתאים לצרכיה של ישראל. המיראז' נבנה כמטוס יירוט לגובה רב, ולא תוכנן לשאת פצצות לתקיפות קרקע.

זו היתה הבעיה הראשונה, מכיוון שישראל היתה זקוקה למטוס שיוכל להיות רב־שימושי — שינהל קרבות אוויריים נגד מטוסי אויב ויפציץ מטרות על הקרקע, כל זאת באותה משימה. הצרפתים בנו את המטוס כדי ליירט מפציצים סובייטיים, אבל הסכימו עם שפירא שניתן לעצב מחדש את המטוסים כך שיישאו גם פצצות אוויר־קרקע.

"אנחנו זקוקים גם לתותח שיותקן בגוף המטוס," הוא אמר למהנדסים הצרפתים.

הבקשה הביכה אותם. "עבר זמנו," נאמר לשפירא. "אתה לא זקוק לתותח. הוא נועד למטוסים ישנים."

אבל שפירא, שעתיד להפוך לשם דבר בחיל האוויר, סירב להרים ידיים. הוא ידע שכאשר טסים בקרבות נגד מטוסים מצריים וסוריים, המרחקים לא מספיקים לשיגור טילי אוויר־אוויר. טייסי חיל האוויר הישראלי היו זקוקים לכלי נשק שיירה לטווח קצר. היה צורך בתותח.

שפירא עמד על שלו והצרפתים נכנעו, בסופו של דבר, וציידו את המטוס בצמד תותחי 30 מילימטר. דני הדגים חוצפה ישראלית טיפוסית. הוא, טייס יחיד של חיל האוויר הישראלי, הצליח לשכנע את אחד התאגידים הביטחוניים הגדולים והמצליחים ביותר בעולם לעצב מחדש את מטוס הקרב שלו, רק מפני שהוא אמר כך.

המשלוח הראשון של מיראז'ים חדשים הגיע לישראל ב־1962 ונכנס לפעולה כעבור שנים ספורות בלבד, במהלך מלחמת ששת הימים, כאשר הם פוצצו 51 מטוסים בשמים, כולם באש תותחים.

* * *

פרשת האהבה בין ישראל לצרפת הגיעה לסיומה אחרי מלחמת 1967. שארל דה גול, גיבור המלחמה ונשיא צרפת, השתמש במלחמת ששת הימים כאמתלה לניתוק הקשרים עם ישראל כחלק ממאמץ לשקם את היחסים עם העולם הערבי. הוא הטיל אמברגו על מכירת כל כלי נשק למזרח התיכון, ובייחוד לישראל.

בסופו של דבר תחליף ישראל את צרפת בארצות הברית, שבתקופת שלטונו של הנשיא לינדון ג'ונסון תתחיל לספק לישראל נשק מודרני.

אך עמוק ורב־עוצמה ככל שקשר חדש זה עם ארצות הברית עתיד להיעשות, הניסיון הצרפתי לימד את ישראל לקח חשוב — כדי לשרוד, המדינה היהודית לא יכולה להישען על סיוע זר בלבד. עליה למצוא דרך לטפח מחקר ופיתוח ויכולות ייצור משלה. זה עניין של הישרדות.